מסתרי הכלוב

כאשר יצאתי את חדר הטיפולים כבר הייתה החתולה חבויה במעמקי כלוב הנשיאה שהנחתי בזהירות על כסא בחדר ההמתנה; ציפורניה מקופלות בכפותיה וכפותיה אסופות תחת גחונה ועיניה מצומצמות לכדי סדק והיא צפונה אי-שם, מכווצת בתוך פרוותה השחורה הפורעת קלות את אפלולית הכלוב. עזבתי אותה ונגשתי אל הדלפק לשלם בעבור הטיפול ולהזמין בעבורה מזון, ממתין שתתפנה פקידת הקבלה שהיתה טרודה בשיחת טלפון. 

דלת המרפאה נפתחה ונכנס גבר צעיר, נמוך קומה, פניו עטויות זקן שחור, מכתפו משתלשל תיק נשים רחב ומהודר – שחור בעל רצועה מוזהבת – ובידו הדקה הוא נושא כלוב מכוסה מגבת פרחונית. הוקרתי את מה שנדמה לי כביטוי להתחשבות ולרגישות יתרה, את הקפדתו לספק סביבה אפלה ומרגיעה בעבור החיה המפוחדת.  נדמה היה לי כי אני מבחין בתנועה קלה תחת למגבת, באיזו המייה, אך יתכן והיו אלו רק טלטוליו הקלים של הכלוב. הוא הניח אותו על כסא בסמוך לכלובה של חתולתי ועמד ממתין דומם לידו. הכלובים היו שווים כמעט בגודלם. זה שלו היה גבוה משלי ורבוע יותר. שרוך קצר היה קשור בלולאה אל ידית הנשיאה הקטנה. לא כלוב חתולים סטנדרטי, כך שיערתי. 

פקידת הקבלה הניחה את הטלפון, עקפה אותי במבטה ומיקדה עיניים שואלות בבחור. הוא לא אמר דבר. כעבור רגע נמלטה מפיה אנחה קלה של הבנה, עיניה נתרחבו במקצת והיא השיבה לעצמה בשאלה - "באת לאסוף את היונה?"

Read more...