Review: פלישת הים

פלישת הים by Jules Verne
My rating: 2 of 5 stars

הספר הראשון שקרא אבי, אם להאמין לסיפוריו, היה חסמב"ה וכנראה שגם היה האחרון (כי בגילו המתקדם כנראה שלא יתחיל להתעניין בספרות). כשסיימתי את כיתה א' מיהר לקנות לי ספר כדי שאוכל לתרגל את מיומנות הקריאה שהוקנתה לי באותה שנת לימודים. הספר נקרא "ים בסהרה" וכתב אותו ז'ול וורן. ניסיתי לקרוא עמוד וחצי והתייאשתי. למזלי אמא וסבא שאהבו לקרוא הצילו את המצב. היא קנתה לי את מספרי "קופיקו" וסבא היה מחליף בעבורי ספרים בספרייה. תעלוליו של הקוף הפתח-תקואי שבו את ליבי, התאהבתי בקריאה ומאז (עדין) לא הפסקתי לקרוא. בין השאר גם קראתי במרוצת השנים רבים מספריו של ז'ול וורן ואהבתי אותם מאוד. "ים בסהרה" נשאר במשך כל השנים האלה על המדף. מדי פעם הייתי שוקל לחזור ולקרוא בו, אך משום מה לא שבתי אליו. כעבור שנים נעלם, הלך בדרכם של רבים מפרטי הילדות שפרחו ולא חזרו. אולי רק חזר להציק לי בחלומותיי בגלגוליו כספר אחר עטוף רגשות אשם. אתם וודאי מכירים את החלומות האלו בהם אתם מגלים על המדף ספר שהפסקתם לקרוא בו (תמיד הוא כתוב גרמנית או אנגלית מסובכת והוא עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית או מנתח את פינגנס־ווייק). וכבר אינכם זוכרים לא מה הספקתם לקרוא, לא מה הבנתם ולא מדוע בעצם חדלתם לקרוא. רק שהיה קשה מאוד להבנה ושכל עמוד בו הצריך מאמץ אדיר ואינסוף חיפושים במילון. אתם נתקפים רצון עז לסיים אותו אבל גם לאות אדירה וייאוש רק מן המחשבה שתיאלצו להתחיל שוב מן ההתחלה. ואז אתם מתעוררים והוא נשאר על המדף בחלום, עד שיחזור בליל מלילות, בגלגולו כספר אחר, לבעת חלום נוסף.

האמת שדווקא התכוונתי לקרוא ספר אחר של וורן שסקרן אותי, אבל טרם מצאתי אותו בחנויות הספרים המשומשים. לפני כחודש פרסמה הוצאת "כרמל" כי היא מוציאה תרגום חדש ושלם של הספר "פלישת הים" מאת וורן. התירוץ היה כי בספר האחרון שכתב חרג וורן מן האופטימיות הקולוניאליסטית, שאפיינה את ספריו המוקדמים, ועסק באופן מודע בבעיות של שימור הסביבה. "הייתכן כי מדובר באותו ספר עצמו?" שאלתי את עצמי. חיפוש קצר אישר שאכן זה שמו המקורי של "ים בסהרה". סימנתי לעצמי לקרוא בו – זכר לימים עברו. בינתיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של "המרכז לספריות וספרות בישראל":

"ספרו לנו על ההמצאה הטכנולוגית המעניינת ביותר שקראתםן בספר ושהייתםן רוצות שתתקיים במציאות - ואולי תזכו בספר מתנה מאתנו!"

עניתי בהערה:

"אני הייתי בוחר בהמצאה של אספן הפרפרים מהספר "השקט המוזר" מאת פרידריך פלד. עד כמה שזכור לי (קראתי בכיתה ב' לפני כחמישים שנה), מדובר במכשיר הדומה למקלט רדיו, אך הוא אינו מפיק קול אלא פולט שקט או בולע רעש. הוא מעלים את הקול ברדיוס מסוים (בסוף אפילו בעיר שלמה). בניגוד לאוזניות החוסמות רעשים באופן אישי, המכשיר משתיק את הקול עבור כל האנשים. בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית, הייתי מפעיל אותו לכמה ימים, אולי אנשים ילמדו מחדש להקשיב."

כעבור מספר ימים נתבשרתי כי זכיתי בספר. (ותודה לסבא שהביא באותם ימים רחוקים את ספרו של פלד מן הספרייה). הפרס שהגיע בדואר היה גם הוא שריד לאותם ימים רחוקים בדיוק! כן. ניחשתם נכון - "פלישת הים" בכבודו ובעצמו. (ושוב תודה למרכז לספריות על נדיבותם). מובן שנגשתי מיד למלאכת הקריאה אפוף בכל אותה התרגשות נוסטלגית וחששות הרקליטאיות – אותו נצנוץ מתעתע של אור העבר על גלי ים המים הידוע - זה שלא ניתן לטבול בו יותר מפעם אחת.

מה אומר ומה אספר? וורן נשאר וורן, או כמאמר הישראלים: "הים אותו הים והערבים (שבטי הטוארגים במקרה הזה) אותם ערבים והצרפתים כמובן אותם הצרפתים." כבמרבית ספריו של וורן העלילה מתבססת על שכלול המצאות ותיאוריות שכבר היו קיימות בזמנו. כאן מדובר פשוט בשחזור של המפעל הצרפתי האדיר של כריית תעלת סואץ, בהעתקת מקום אל אגמי המלח של תוניסיה ואלג'יריה. ואכן, אם יש משהו שהספר הזה תרם לי הוא הכרת הטופוגרפיה של אלג'יריה ותוניסיה (דבר קל לביצוע בעידן האינטרנט וה-AI בו מתאפשר ללוות את מסע המשלחת הצרפתית תוך עיון במפות ובתמונות של המקומות הנזכרים, גם בנות ימינו וגם עתיקות, מבלי לקום מן הכורסא ומבלי לגשת לספרייה). הטקטיקה של וורן לא השתנתה – הצפת הקורא בפרטים טכניים ומדעיים עד כי נדמה לו כי כל הסיפור ריאליסטי ומתקבל על הדעת. כאן גם ימצאו הסתייגויות מפרויקט הצפת המדבר מפי תושבי נאות המדבר, הנוודים הטוארגים וצרפתים קטני אמונה – פשוט כדי להגביר את הריאליזם לכאורה ולהעצים את גדולתו של המפעל. אך כאן גם יסתיימו. הפוסט קולוניאליזם והדאגה לסביבה נמצאים רק בתכנית השיווקית של עורכי הוצאת "כרמל" וכמובן שאין להם זכר בעלילה עצמה.

לא שציפיתי ליותר מידי. גם לא סבלתי למען האמת. הרומנטיות, הדמויות הפלקטיות – הפראים הערבים הנוראים והאצילים, המהנדס הנוקשה והאופטימי ללא תקנה, החיילים הפשוטים התמימים בעלי הקומון־סנס, המפקדים הצרפתים האמיצים, והאנטישמיות חסרת התקנה (אני מנחש כי אחת הדמיות, בעל מסבאה לבנטיני, היה במקור יהודי, אך הוד הלוי המתרגם, תוך שימוש בפרקטיקה מקובלת בתרגומי וורן, בחר כנראה לרחם קצת על קוראיו היהודים, אם לא על הערבים) – כמו שוכפלו מספריו הקודמים.

כן קל לחבב את גיבורינו העשויים ללא חת לאחר המסע הארוך והמפרך בסהרה, כמו גם את הכלב הנאמן "אס-לב" והסוס "חלוץ בראש". אך אבוי! כאן נגמרות המילים הטובות שאני יכול לכתוב. העלילה בנאלית להחריד גם במונחים של וורן. פשוט נגמרו לו הרעיונות – יש כאן מסע ארוך במדבר, כמה התקפות של טוארגים וזהו. טוב, מה כבר אפשר למצוא במדבר השממה, מלבד החפירות? אפילו הסוף, בניגוד לספרים אחרים שלו, נעדר כל פואנטה. וורן גם איבד ממיומנות הכתיבה בשנה האחרונה לחייו. כמו שאומרים הילדים "הוא חופר". וגרוע מזה חוזר שוב ושוב, עד זרא, על אותם ההסברים, עד שנדמה שמדובר בסיפור בהמשכים שפורסם בעיתונות.

מה הפלא שהייתי צריך לספר לכם את כל סיפורי ילדותי? אם לא, מה כבר היה לי לכתוב בביקורת על הספר? רק שאלה אחת נותרה מנקרת במוחי לאחר "סגירת המעגל" הזאת. אם הייתי בוחר לקרוא את הספר בילדותי, מה היה אז? האם הייתי נהנה מהספר (כי פשוט לא הכרתי שום תבניות עלילה). האם המסע המשמים היה מותיר בי רושם של השתתפות בקושי - של חציית המדבר וצליחת הספר? האם הייתי ממשיך לקרוא ספרים לאחר מכן, או שהייתי הופך לבן דמותו של אבי? אולי ניצלתי מבחינה ספרותית ואני חייב את אהבת הקריאה, כמו גם את ההנאה מכמה ספרים טובים דווקא לכך שלא המשכתי לקרוא בספר הראשון והקדמוני? ושמא היה מוטב שאבזבז את זמני עלי אדמות בתעסוקה פרקטית ומכניסה יותר?

עוד הערה לסיום. התרגום החדש טוב אך נפלו בו טעויות. לכל אורך הספר הדמויות צועדות וממשיכות לצעוד. אבל הם פרשים! מי שצועד הם הסוסים ואס-לב הנאמן. זה קצת צורם. בצרפתית הסוסים צועדים. זה נכון. אבל בתרגום היה כדאי לחשוב על פתרון אחר – רוכבים בקצב איטי, משהו כזה. כמה משפטים מסורבלים שלא לצורך מבחינת העברית. צורת הציווי נעלמה כמובן. פה ושם טעויות בשמות המקומות, הנכתבים כל פעם בצורה אחרת ולעיתים ממש בצורה משובשת. במקום אחד מסופר על משלחת שחצתה את קו המשווה, למרות שמדובר על הגבול ללוב. איפה צפון אפריקה ואיפה קו המשווה? במקום אחר מישהו מייחל שיהיו לו טלפיים בכדי שיוכל לקרוע את בשר אויביו – אולי היה מוטב לתרגם "טופרים"? למרות כל זאת, הבעיה אינה בתרגום אלא באותה פונקציה עתיקה וזנוחה הנקראת בלשון העם "הגהה מינימלית" ובשפה מקצועית "עוד זוג עייניים". מבחינת הוצאת "כרמל" אין בכך משום הפתעה. היא נתברכה באחד הקטלוגים המרשימים ביותר מקרב הוצאות הספרים בישראל ובמתרגמים וחוקרים מעולים, אך ספריה תמיד כה מרושלים (ולפעמים בצורה מדהימה ופושעת ממש) עד שתמיד מקננת בי תחושה שהוספתי למדף הספרים מוצר נהדר אך פגום. ומי יפצה אותי בהוצאה מתוקנת? לפחות הפעם לא שילמתי. גם רכישתה בידי "ידיעות ספרים" לא עזרה לשיפור המצב. אולי זו סיבה לעבור לקרוא בדיגיטל, שם ישנה עדין תקוה לתיקון טעויות ועדכון קבצים או שה-LLM יביא אותנו לעולם דינאמי המייצר לפי דרישה בו במקום, אולי וורן היה יכול להמציא עלילה כזאת.

כאמור, לא סבלתי כי ציפיתי לכל זה מראש וכי התענגתי עונג נוסטלגי אישי. אבל קוראים שאינם משוגעי ז'ול וורן ואספנים יכולים לוותר.

View all my reviews

Read more...

Review: The Dream of Heroes

The Dream of Heroes by Adolfo Bioy Casares
My rating: 3 of 5 stars

Unless I'm wrong
I but obey
The urge of a song:
I'm - bound - away!

(Robert Frost – Away!)

How did I come about reading this book? Well, you might say it was the urge of a song. A few years back Raul mentioned a CD of Tango songs performed by a singer with a husky voice - as if she had just finished smoking a whole pack of cigarettes, to put it in his words.

I got me a copy of it, 'Encaje' by Adriana Varela. I liked it very much. One song in particular got my attention - Milonga de Gauna. Not speaking Spanish myself I could only make out something about Emilio Gauna who died in a fight, on one carnival night in Palermo.

At one point I tried searching the internet for this Gauna guy, thinking this song might have something to do with a historical figure. Turns out he is the protagonist of a book by Adolfo Bioy Casares - El sueño de los héroes (the song was probably written for a movie by the same name).

Well obviously when my curiosity had built up I decided to read the book. Since it was not translated into Hebrew I had to do with the English version, which has long been out of print. Finally, I purchased a used copy (former property of Boston Public Library) from a used books site on the web.

The book starts with a description of a drinking journey during three nights of the 1927 carnival. An event which seems to have some great significance for the protagonist. For us readers the significance is less clear. It goes on as a pretty typical love story of two young people of the lower class, a few shrewd remarks by the author, but all the same quite minor. The ending is an attempt by the hero to re-live the past with another drinking journey, which, as might be expected leads to a different, more horrific view of the past, and finishes at a bitter end.

Personally I enjoyed it.

P.S.

You can enjoy a somewhat different performance of the song on YouTube:

https://youtu.be/OT53trAjWVQ


View all my reviews

Read more...

Review: חיים דמיוניים

חיים דמיוניים by Marcel Schwob
My rating: 3 of 5 stars

ללא קשר לאיכות סיפוריו של שווב, שהשפיעו על רבים וטובים ושראוי גם ראוי שיהיו נגישים לקורא העברי בשפתו, אתייחס בסקירה זו לסוגיה כואבת במיוחד – איכות התרגום לעברית. חוויית הקריאה בספר הייתה בעבור כותב שורות אלו מתסכלת באופן חריג.

הייתי יכול לסלוח על שגיאות הגהה; על טעויות ספורות בביטויים בעברית; על משפטים סתומים, שלא ברור אם היו כך במקור או שתורגמו מבלי להבין את משמעותם; על סדר מילים במשפט, שהיה צריך להיות שונה בעברית מאשר במקור הצרפתי, בכדי לאפשר קריאה שוטפת יותר.

אך לא אוכל למחול על התופעה המשונה של שימוש יתר בכינויי גוף. אם הייתי מקבל שקל בעבור כל שימוש מיותר במילים "הוא", "היא" ו"הם", הייתי צובר סכום נאה. שימוש יתר זה גרם לי לרצות למרוט את השערות הבודדות שעוד נותרו על ראשי. לעניות דעתי כשמונים אחוז מכינויי גוף אלו היו צריכים להמחק.

התופעה מוזרה במיוחד. התרגום עצמו, למרות השגיאות שהיו יכולות להיות מנופות, הוא בעל שפה עשירה – אך התחביר איום ונורא. נראה כאילו תרגמו את הספר במעבר אחד והדפיסו אותו בלא כל עריכה נוספת. הדבר תמוהה שבעתיים מאחר ומצויין במפורש כי לספר הייתה עורכת תרגום (מה עשתה בדיוק?) בנוסף מצויינת בעמודים הראשונים רשימה ארוכה ו"יוקרתית" למדי של עורכים – מתחשק לזעוק – "האם קראו בכלל כל אלה את הספר שהם חתומים עליו.

הוצאת "סמטאות" חדלה להתקיים. כפי שאני מבין, העורך הראשי ממשיך להוציא לאור תחת הוצאות אחרות, ספרים מעניינים וראויים, בקצב מסחרר. תקוותי שיקפיד בעתיד על תרגום ועריכה מוקפדים יותר. אילו הייתי קונה מוצר אלקטרוניקה פגום, הייתי רשאי להחזירו לחנות. מה דינו של ספר שתרגומו פגום, שנרכש במלוא המחיר?


View all my reviews

Read more...

Review: Death on the Installment Plan

Death on the Installment Plan by Louis-Ferdinand Céline
My rating: 4 of 5 stars

את ספרו של סלין "מסע אל קצה הלילה", שתורגם לעברית בשנת 1994 קראתי כבר לפני כשבע עשרה שנה. עד כמה שאני זוכר נהניתי ממנו מאוד. בקשתי לקרוא גם את "מוות באשראי" פרי עטו של המחבר, שפורסם בסמיכות ל"מסע" בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר מהווה מעין חלק שני (גם אם כל אחד משני הרומנים עומד בפני עצמו) של הסיפור. המתנתי עד בוש לצאתו לאור של תרגום לעברית של הספר. לאחר שנמאס לי מלחכות, קראתי אותו לאחרונה בתרגום לאנגלית (התרגום האמריקאי ליתר לדיוק, שנחשב לתרגום טוב, גם אם אינו חף מבעיות).

בזמנו, ב"מסע אל קצה הלילה", אהבתי מאוד את סגנונו של המחבר. הסגנון ב"מוות" דומה מאוד גם אם הפורמט השתנה במקצת (משפטים מקוטעים המופרדים באינספור מופעים של שלוש נקודות). עדין נמצא כאן סרקזם בכמויות, הפרזות, לשון ציורית, גידוף של כמעט כל דבר – נשים, גברים, ילדים, עשירים, עניים וחיות, נדמה כיאף אחד אינו חומק משבט לשונו של סלין. גם כאן נמצא תיאור של כל הסחי והאומללות שבחברה הצרפתית והאנושית של ראשית המאה העשרים. עם כל זאת לא הייתה לספר אותה השפעה עלי כפי שהייתה ל"מסע", וזאת מכמה סיבות.

ראשית, מפני שקראתי אותו באנגלית. על המתרגם את סלין להפגין יצירתיות. במיוחד בהעברת הסלנג והשפה הציורית של הגידופים. התרגום האנגלי עושה שימוש באינספור ביטויים וכינויים שהיו נפוצים באנגלית של אמצע המאה הקודמת ובכך הופך את המספר ל"אנגלי מידי" ומעבד משהו מהצרפתיות. ואני עוד הייתי צריך לעברת את האנגלית. הייתי מעדיף, במקרה זה, לקרוא כבר תרגום יצירתי לעברית, שהיה חוסך לי את התיווך של האנגלית, את דמותו המאונגלזת של הגיבור, ומחייה בכך אולי יותר את שפת הספר במקור, או לחילופין מקרב אותו אלי באמצעות יצירה של דמות מעוברתת.

שנית, אולי מפני שבגרתי בשבע עשרה שנה.

שלישית, אולי בגלל סיפור המעשה. הקטע החזק והמרשים ביותר ב"מסע אל קצה הלילה" הוא, עד כמה שזכור לי, פתיחתו – תאור מהמם ומדכא של מוראות החזית במלחמת העולם הראשונה. הפתיחה הזאת נותנת את אותותיה הן בנפשו של הגיבור והן בנפשו של הקורא, ולמעשה קובעת את הטון לכל אורכו של הספר. סרקזם, שהספר משופע בו, מערב מעצם הגדרתו הומור ואימה. למרות זאת, הפתיחה המדכאת מקנה את התחושה כי הקריאה ב"מסע" היא בעיקרה קריאה של טרגדיה.

במובן זה "מוות באשראי" הוא תמונת ראי של "מסע אל קצה הלילה". הפתיחה חסרה את העוצמה שהייתה לפתיחה של "מסע". היא אומנם ממשיכה את סיפור המעשה פחות או יותר מאותה נקודה שבה הופסק – חיים מדכאים של רופא מתבגר בשכונות העוני של פריז, אך חסרה את המכה התודעתית שתטה את הכף בכיוון הטרגדיה. מכאן עובר הסיפור לתיאור ילדותו של הגיבור, בן למשפחה של עניים מרודים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. יש כאן את הכול – אבא חולה נפש ומתעלל, אימא נכה הנאבקת לשרוד וילד שמשדרים לו ללא הרף שאינו רצוי ושלא יצלח לדבר, מה שהופך לנבואה המגשימה את עצמה עם התבגרותו של הגיבור והסתבכותו בכל צרה העולה על הדעת. למרות זאת נוצרת כאן איזו ניטרליות מוזרה, הכול נדמה כמיטלטל בין אימה לצחוק.

בערך בשליש הספר חלה נקודת מפנה בתפיסתי את היצירה. כמסופר, האב נאלץ לצאת לחופשה כפויה ממקום עבודתו. אשתו רוכלת התחרה, הסמרטוטים והסדקית מקדימה ויוצאת ביחד עם בנה (הגיבור) אל עיירת קיט על גדות תעלת למאנש, במטרה לנסות (ללא הצלחה) למכור שם את מרכולתה. האב מצטרף אליהם מאוחר יותר. לאחר כשבועיים הם כבר מבינים שגדולות ונצורות לא יצליחו לחולל מבחינת המכירות. התקצרותה של החופשה מצליחה לדרבן אותם סוף סוף לפעולה בעלת אופי שונה. הדבר היחידי שהמשפחה האומללה הזאת מפיקה ממנו איזושהי הנאה הוא טוויית סיפורים והמצאות אותם הם מספרים לשכניהם העניים בפאסאג' כאשר הם מזדמנים למקומות יוצאי דופן. בעבר הצליחו לבקר במקרה בתערוכת המאה בפריז, והדהימו את שכניהם בסיפורים (ההולכים והופכים ממוצאים ומוגזמים יותר ויותר) על כל שראו וחוו. מעודדים מכך הם מחליטים לצלוח את התעלה באוניה ולבקר באנגליה בתקווה לחזור ממנה עמוסי חוויות.

אל אנגליה הם אומנם מגיעים לבסוף, אך חוץ מלשקוע בבוץ ולחזור כלעומת שבאו, אינם משיגים דבר. הקטע שהיה משמעותי עבורי להמשך הקריאה היה תיאור ההפלגה. איני מרבה כנראה בקריאת ספרות הומוריסטית, כי כבר שנים שלא צחקתי עד דמעות כתוצאה מדבר שקראתי. הים סוער למדי, המשפחה המסוכסכת, ויחד איתם כל הנוסעים מכל המחלקות, משוטחים ומרודדים לכדי תשוקה אחת בלבד – הם מבקשים את נפשם למות ואינם חדלים מלהקיא. כל הספינה הופכת פשוט ל"ספינת שוטים". נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה מקיאים מן הסיפון על נוסעי המחלקה השלישית, שאף הם מקיאים אחד על השני, והרוח וגלי הים מטיחים את הקיא חזרה שוב בפרצופם של האומללים מהמחלקה השלישית. כמויות הקיא המתוארות לא היו מביישות מערכון של מונטי פייטון.
מכאן ואילך נקבע בתודעתי הסיפור, על כל מחזות האימה שבו – ויש כאלו (כולל חיטוט בגופות ומה לא) – כקומדיה. ובכך איבד מעט מעוקצו.

רביעית, הספר, כפי שאני מבין אותו, הוא יותר פרודיה על סופרים וסוגי ספרות שונים ובכך הופך לספרותי ולפחות מציאותי. גם מהיבט זה שמים ללעג את הכל – זולא, ספרות פורנוגראפית, דיקנס ז'ול וורן ועוד...

גם הקצב כאן איטי מאוד. כמעט מחצית הספר עוסקת בדמותו של עורך עיתון לממציאים וטייס כדור פורח שהגיבור משמש לו כשוליה. פרודיה (מוצהרת – הגיבור מכנה אותו כך בעצמו) על גיבוריו של ז'ול וורן. מי שמתחיל כגאון אקסצנטרי מתגלה עם הזמן כשרלטן ומהמר כפייתי המצליח להרוס את עצמו וכל פרויקט שהוא עוסק בו. הדמות אומנם משורטטת כאן במיומנות, אך הדבר פוגע קצת באיזון של הספר.

למרות זאת הספר אינו גרוע ונהניתי לקרוא בו. אולי תרים "עם-עובד" את הכפפה ותדאג לתרגום ראוי לעברית.


View all my reviews

Read more...

Review: הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם

הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם by Samuel Beckett
My rating: 2 of 5 stars

... ואחרון אחרון: בלילה, אחרי ביקור באופרה או בקונצרט, אתה בא למסעדה של מלון "ז א כ ע ר", הפתוחה עד 1 לאחר חצות. אתה מאזין למנגן בציטרה, מזין את עיניך בקהל האלגנטי ואוכל ארוחה – יקרה – של חצות, שעיקרה העוגה המהוללת הנקראת על שם המקום – "זאכער טורטה". ואם היא תאכזב במקצת, הרי זה משום שכל הדברים המפורסמים-מדי מאכזבים כאשר נפגשים אתם בפעם הראשונה, החל מה"מונה ליזה" בלובר, דרך מגדל פיזה וכלה בטורט של זאכער. ובכל זאת אין לוותר עליהם ...
(יוסף לפיד – מתוך "מדריך לפיד לאירופה – מרכז – אוסטריה – גרמניה – רומניה – שווייץ" – 1978/9)

אוגוסט הנורא. בעוד אחרים עוזבים אותנו בדרכם לבקר מונומנטים מעבר לים, בחרתי אני להסתובב סביב עצמי ולהעפיל אל מרומי פסגה ספרותית נוספת – הטרילוגיה הידועה של בקט. כן, כן, לא נגשתי למלאכה חף מכל ידיעה או ציפיה. קשה, כיום בעידן המידע, להיתקל במונומנט מפורסם מבלי לדעת דבר אודותיו. אודה אפילו, היה לי מושג טוב למדי מה מצפה לי. לא שהנחתי לידיעה זו לרפות את ידי, נהפוך הוא, ניתן אולי לומר כי היא אפילו דרבנה אותי לפתוח בפרוייט הנ"ל. ובכל זאת ירקתי דם בדרך, מה אני אומר ירקתי, זבתי דם, הוקז דמי, נשפך וזרם נהרות נהרות. טוב אולי אני מגזים. אני מגזים. אני לא. לא שאני מוכרח למצוא בסיפור עלילה משמעותית, דיאלוגים, עניין, קוהרנטיות, קריאות, התחלה, אמצע וסוף, בשביל לקרוא, בשביל להעריך אותו. מה אומר גודרידרים יקרים? ידעתי בדיוק מה צפוי לי ובכל זאת נגשתי למשימה, התקדמתי לתוכה בעייניים פתוחות. ומה ראיתי? מה גיליתי?

באשר לרומן הראשון, "מולוי" – חלקו הראשון הקדים להבהיר את האוקסימורון שאל תוכו נקלעתי. טוב, בקט הוא גאון. בקט היה גאון. אם לדייק - נחשב בעיני רבים לגאון ספרותי. יצירתו היתה בזמנה, עודנה, פורצת דרך. הוא בהחלט היה גאון. זה מתחוור כבר עם תחילת הקריאה. דמותו של מולוי, כלומר הסצנות, כלומר המצבים, הכל כל-כך בסיסי, קומי, מדכא, לא מגיע לשום מקום (ברור, בזה בדיוק העניין), אני מת על סוריאליזם כזה, כל שורה זועקת – איך אני לא חשבתי, כתבתי, על זה קודם?

אבל אז, כעבור כמה שורות, פסקאות (כאן עוד נעשה שימוש מינימלי בחלוקה המסורתית לפסקאות), עמודים, אתה רוצה פתאום לזעוק – די, הבנתי את הרעיון, כל זה חוזר על עצמו, מסתחרר, מסחרר, מספיק. אבל הספר נמשך ונמשך (והוא מודפס כמו שפעם היו מדפיסים כאן ספרים – פונט קטן, צפוף שורות, דחוס עמודים – ובדרך כלל ככה אני מעדיף את הספרים שלי, לא כמו היום - שמוכרים ספרים על המשקל, מנפחים כל נובלה זניחה, באמצעות נייר עבה, רווחים כפולים ופונט לעיוורים – אבל כאן זה פשוט מייאש, בלתי נגמר). אבל אז אתה מתחיל לצחוק, זה מבדר (נסו את קטע מציצת האבנים, איך לא לחזור על אבן פעמיים), זה פשוט גאוני ואז די, נמשך, נמרח, משעממם, לא רואים את הסוף ואז מצחיק, גאוני ... אתם מבינים גודרידרים יקרים?

ואז הגיע החלק השני. חלקו השני של "מולוי". טוב כאן זו פשוט ספרות במייטבה (לא על תצפו לעלילה, עניין וכל זה). טוב חוץ מכמה קטעים לא ממש קריאים (בעיה נוספת של הספרות הזאת – ולא שאין לי נסיון בטקסטים מסוג זה, היידגר, דרידה ודומיהם אינם זרים לי, אבל אז הייתי צעיר יותר, סובלני יותר, פתוח להתנסויות, עקשן, מתמיד, שואף לחוכמה נסתרת – בעיה כאמור, אך כאן עדיין במינון קטן יחסית). וכשאתה מסיים, אז גם החלק הראשון "מואר" לפתע ב"אור" חדש. הקשרים בין החלקים, אמיתיים או מדומיינים, טוב, זה מקנה לכל זה עומק מסויים, יופי מסויים.

בקלות אני מעניק (טוב זה לא עולה לי כסף) ל"מולוי" 4 כוכבי גודריד. שווה קריאה, ספרות במייטבה.

ומה באשר לספר השני, ל"מאלון מת". ברור, גם כאן ישנם קטעים גאוניים (אל תחמיצו את סצנת השכיבה על הגב והבטן בגשם), אבל פחות, וקצת יותר קטעים בלתי קריאים והרבה יותר גאונות משעממת. בקיצור – 3 כוכבים. ספרות במיטבה, אבל רק אם יש לכם עודף בזמן פנוי ואורך רוח, ואתם מוכנים לחפור המון בוץ בשביל למצוא כמה יהלומים.

ובאשר ל"אלושם"? אתם שואלים. טוב, צבועים חנפנים שכמותכם. רציתם כמובן לשאול מההתחלה. כולם בעצם מתים לדעת. אפילו אני, עוד לפני שהתחלתי, היה לי ברור שכאן קבור הכלב. לא, אסור לי להתלונן, ידעתי בדיוק מה מחכה לי. איך זה יתכן? יתכן! – רמזים, קטעי ביקורות, השערות. חושי הספרותיים כנראה כבר מחודדים מספיק. ואולי זה הם שהכניסו את הרעיון לראשי מלכתחילה? בכל זאת נשכבתי על גדר התייל בשבילכם. הקזתי דם, נהרות של דם. היה לי מרצה באוניברסיטה שטען שטקסטים כאלו אסור לקרוא, גם לא להמנע מהם כמובן – צריך לדעתו רק "לרחף" עליהם – קטע פה קטע שם, שורה פה שורה שם. עצה טובה היתה לו – אמצו אותה אם אתם מתעקשים להתנסות "באלושם" (ועל תתפתו להאמין שזה משתפר או לפחות משתנה או מתבהר באיזשהו שלב). אבל אני, המזוכיזם הזה הטבוע בי, הגאווה המטופשת – קראתי הכל לאט לאט. כל כך לאט אלוהים! הכל קראתי ושרדתי כדי לספר. הכל קראתי, כמה רעיונות פילוסופיים בגרוש, שנופחו לרומן שלם, בלתי קריא במתכוון, החוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב. החברה בשכונה היו אומרים על זה "משעמם תחת", מצד שני לא נראה לי שהחברה בשכונה, באיזושהי שכונה בכלל מסוגלים לתאר לעצמם שקיים כזה דבר, שישנו כזה שיעמום. אז כן, גם זה גאוני. זה קיים. זה חייב להתקיים. אבל ממש לקרוא את זה? ראו הוזהרתם גודרידרים יקרים שלי. שומר נפשו ירחק.

View all my reviews

Read more...

Review: דרך פלנדריה

דרך פלנדריה by Claude Simon
My rating: 5 of 5 stars

... לא שום דבר מסודר, עקבי, לא מילים, לא דיבורי הכנה, לא הצהרות, אף לא פרשנויות נרחבות, רק זאת: כמה תמונות אילמות בקושי נעות, נראות מרחוק ...
-- עמוד 31

ושוב פסקאות עמוסות, צפופות, בקושי נגמרות; ושוב מחסור מכוון, מהתל, קמצני בסימני פיסוק; ושוב מעברים חדים, פתאומיים בין סצנות, מקומות וזמנים, בתוך סוג של שטף תודעה מקוטע. ולא, אל תחפשו כאן עלילה נרחבת, דיאלוגים שנונים או דרמה קיצונית. הספר הזה חוזר ומשוטט כל הזמן באותן הדרכים, סביב לאותן תמונות, אותם עניינים, אותם רעיונות שוב ושוב. הספר הזה הכתיב קריאה איטית, מסורבלת מעט (אך כבר התמודדתי עם גרועים ממנו מהיבט זה).

ויחד עם זאת הכתיבה מופלאה. מדוייקת כל כך. יותר ציור מאשר סיפור. קוראים מספר שורות ועוצרים לעכל, מרגישים מנומנמים מרוב שביעות רצון, חשים שתאוות הקריאה באה על סיפוקה באופן נהדר לגמרי. והזמזום הטורדני הזה באוזן בזמן הקריאה. מה הוא לוחש לי? אה, שאפשר וזהו כנראה הדבר החמקמק הזה שמכנים "ספרות טובה".

וכן סימון קיבל פרס נובל. אבל אל תתנו לעובדה זו להרתיע אתכם. אכזבות לא צפויות כאן, הפרס היה מוצדק ביותר.

נ.ב. כמעט שכחתי לציין שתרגומו של בסוק הוא ממש מלאכת מחשבת. ואכן, אינני קורא או מבין צרפתית. אבל לפעמים מספיק לקרוא את הנוסח העיברי בכדי להבין שבפננו תרגום מופת.


View all my reviews

Read more...

Review: לקרוא ולכתוב

לקרוא ולכתוב by Ariel Bermani
My rating: 3 of 5 stars

לא נעדרים מן הנובלה הקצרה הזאת יופי, צורת כתיבה מקורית פחות או יותר עומק מסויים ומידה של עניין.
מצד שני הוא גם קצר, סתמי לעיתים, קפריזי בעלילתו ועמוס באלגוריות עמומות ולא נגישות לעיתים.
לא סבלתי. לעיתים נהנתי, אבל הרושם הכללי הוא של יצירה זניחה במקצת.

על ההקדמה מאת קון ועל אחרית הדבר אתם רשאים לדלג. אין בהם דבר חוץ מכתיבה סמי-אקדמאית מרגיזה, קביעות מקוממות ושום תוכן שיסייע לכם בהבנת הסיפור.

View all my reviews

Read more...

Review: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי by Devorah Omer
My rating: 5 of 5 stars

בעצם קראתי את הספר קריאה משולשת: קריאה של ספר, קריאה לילדי וקריאה נוסטלגית ביצירה שקראתי בילדותי ושחלקים ממנה זכרתי ובחלקים נזכרתי תוך כדי קריאה.

למרות שהספר אינו חף מבעיות בעיני הקורא הבוגר הביקורתי ולמרות שהוא נאלץ לפרקים להתעלם מחזרתיות יתר על דברים (בעיה שרק הוא חש בה מתוקף היותו בוגר ומנוסה יותר ונזקק פחות לחזרות על הנאמר), עדיו מדובר בספר טוב.

הילדים התלהבו ונהנו מאוד. הקורא הנוסטלגי גם.

יש משהו מאוד ישראלי בדמותה וקולה של הילדה המספרת. קל להסביר זאת מבחינת תוכן הדברים (קיבוץ, מלחמה וכו...) אך בעיקר ניכר כאן כשרונה של עומר להציף ולהזדהות עם בעיות ומצוקות הילדות ולבטא אותן בקול אותנטי של ילדה ישראלית, בת שנות השישים והשבעים, אך עדין גם מאוד עכשוית.

View all my reviews

Read more...

Review: שקיעה כפרית

שקיעה כפרית by Yitzhak Ben-Ner
My rating: 4 of 5 stars

4.5 כוכבים.

כתיבתו של בן-נר כפי שהיא מתבטאת בסיפורים המקובצים כאן היא מצוינת: עשירה בשפתה, מצליחה לרדת לעומקם של רגשות הגיבורים ולבטא אותן בתמציתיות אך בדייקנות אפקטיבית, חתרנית ואינה מתחנפת (לפחות ביחס לנרטיבים ששלטו בחברה הישראלית מהקמת המדינה ועד לסוף שנות השבעים) ומשכילה לשלב את הסיפורים, כמיטב המסורת המודרנית בסמליות החורגת מהסיפור הפרטי המוצג.

למעט הסיפור הראשון ובדל הסיפור האחרון, ניתן למצוא בסיפורים גם מן המשותף (לעיתים נדמה כי מדובר בעצם בווריאציות על אותו נושא) – גיבורים המבקשים לשוב אל איזו אהבה טהורה, המתעקשים להחזיק באשליה מסוימת שבנו לעצמם למרות שבר שחל בחייהם – לרוב בגידה של גבר בבת זוגו (אף כי גם חלק מן הנשים בוגדות – הן לרוב נתפשות כמי שנדחקו לכך מכורח הנסיבות). בכל זאת יש כאן גיוון בנקודות המבט ובדמות המספר שהיא לפעמים לא שגרתית ומאפשרת התבוננות ביקורתית וחתרנית בחברה הישראלית הלבנה, הגברית והאשכנזית של שנות השישים והשבעים – אב שכול, פקודה פלוגתית נבגדת, עסקן מפלגתי אובד דרך ואפרו אמריקאי שהפך ציוני.

שיאו של הספר, לדעתי, נמצא בשלושת הסיפורים המתארים את השבר בחברה הישראלית שחל בה בתחילת שנות השבעים ולאחר מלחמת יום כיפור: "ניקול", "שמונה עשרה חודשים" ו"רומן זעיר".

למרות הכתיבה הטובה הקריאה בקובץ (של קורא בן ימינו, שכבר נחשף והורגל, ממרחק השנים, לרעיונות המבוטאים בה בצורה זו או אחרת) עלולה להיות מייגעת במקצת (כאמור המקום והדמויות מוגדרות ביותר – אשכנזים, מפא"יניקים, בגידות) ומומלץ לצרוך אותה במנות קטנות.

View all my reviews

Read more...

Review: סאמה

סאמה by Antonio di Benedetto
My rating: 4 of 5 stars

ביקורת זו מתייחסת לתרגום העברי לספרו של די בנדטו.
יש כנראה ב"סאמה" כל מה שדרוש בכדי להפוך ליצירת מופת ספרותית מודרנית: סגנון כתיבה ייחודי, שפה חדשה-ישנה (כך מספרים בהקדמה ובאפילוג, שפה שלצערינו לא נמצאה לה מקבילה בתרגום העברי), עלילה משונה ותזזיתית, גיבור למוד סבל הנגוע באנוכיות ואי מוסריות, סימבוליקה, התייחסות לפילוסופיות מודרניות, נגיעה למציאות החיים הדרום אמריקאית (לא דווקא בעבר הרחוק, שהוא למראית עין שדה ההתרחשות בו מתנהל הסיפור).

הספר מתאר כביכול התרחשויות בחייו של דון דיגו די-סאמה המתפרשות על פני כעשור. למעשה ישנם כאן שלושה חלקים שהיו יכולים להקרא כמעט בנפרד. כל אחד מהם מתאר שלב בהדרדרות חייו של סאמה – הדרדרות חומרית, חברתית ומוסרית.

החלק הראשון עוסק בעיקר בהתנהלותו של סאמה בחברה – בעיקר במתח המיני שמניע אותו, נסיונותיו לכבוש נשים שונות ומנגד געגועיו לעברו ולאישתו, שהמרחק ממנה כופה עליו הינזרות. סאמה הוא כמין לא יוצלח – ברנש המצליח להרוס כל אפשרות לקידום מקצועי או חברתי בגין היצרים המטלטלים אותו והשקפת עולמו המיסטית נאיבית.

החלק השני מתאר את סאמה כשהוא כבר מרושש כספית ולאחר פרשיית אהבים שהסתיימה, ממנה נולד לו בן.

בחלק השלישי עוזב סאמה את העיירה, כביכול בראש מסע ללכידתו של פושע מטיל מורא, לאחר שלא נותרו בעבורו שום אפשרויות אחרות לשקם את מעמדו. מסע שמתברר כבר מתחילתו כארוע שאין לסאמה כל שליטה עליו והמוביל אל סוף טרגי בלתי נמנע.

כל חלק מחולק לפרקים קצרים המהווים מעין סיפורים קצרים, סוריאליסטים משהו, בעלי משמעות סימבולית ופילוסופית. בכל אחד מהחלקים (וזה גם המשותף להם) מגלה סאמה כי "רק על עצמו לספר ידע". כל מסע הוא למעשה מסע פנימי של גילוי עצמי וכל התרחשות וכל מוזרות נובעות בעצם ממנו עצמו ומן הלבטים הקורעים את אישיותו.

בעבורי היה הספר מעניין ונקרת בו איכות. לעיתים איכות של יצירת מופת.

ומכאן אל הדברים הנעימים פחות.
המהדורה העברית נפתחת בהקדמה מאת אוריאל קון עורך הסדרה. כפי שכבר כתבתי לגבי הקדמה אחרת שלו לספר אחר – היא כתובה גרוע, אינה מוסיפה דבר וניתן לוותר עליה. לרגע נחרדתי: העמימות ואי המובנות של ההקדמה כאילו זלגו אל עמודיו הראשונים של הספר. בהמשך העניינים השתפרו מבחינת המובנות והעניין שעוררה הכתיבה. מלצר מוכר לי כמתרגם טוב – זו אינה המיהעידית שבעבודתו. יש לתת לו קרדיט שתרגם יצירה בה לשפה הייחודית חשיבות גדולה שקשה עד בלתי אפשרי להעבירה בתרגום לעברית.

מה שאינו נסלח היא העובדה (שמספר סוקרים של הספר, ששיבחו את יופיו החיצוני, בחרו להתעלם ממנה) שהספר לא עבר כל צורה של הגהה. הדבר כמעט בלתי נתפס ישנן שגיאות בכל דף שני – שגיאות תחביריות, משפטים סתומים ואפילו משפטים שכל מובנם התהפך. לזכותו של ינון קחטן נזקף קרדיט בתור עורך תרגום – הייתי מנשל אותו מתוארו זה. כבר נתקלתי בתופעה כזו בספרים שערך קון והוציא בהוצאה פרטית, אך תחת הוצאת כרמל, מופעיה היו מינוריים בלבד. כאן מדובר פשוט בבושה. יצירה שכזאת ראויה להמצא על המדף העברי אך בצורה תכבד אותה הרבה יותר.

View all my reviews

Read more...