Review: כשיאש נסע

כשיאש נסע by Jacob Glatstein
My rating: 5 of 5 stars

לפני כעשר שנים קראתי את הספר "כשיאש הגיע" ליעקב גלאטשטיין שהוציאה עם-עובד. את הספר זכרתי רק בקווים כלליים אך במיוחד את העובדה שהוא הפתיע אותי באיכות הכתיבה המודרנית שבו ובעיקר במספר קטעים שהיו כתובים באופן מופתי והייתה משולבת בהם גם ליריות יפה, מה שאינו מפתיע מאחר ועיקר פרסומו של גלאטשטיין כמשורר. למרות שעלילת הספר עמדה בפני עצמה הוא היה למעשה חלק שני בטרילוגיה שגלאטשטיין שאף לחבר ובצמד ספרים שבסופו של דבר פורסמו בפועל לאחר שמאורעות השואה והשמדת יהודי פולין הפכו את כתיבת החלק השלישי לחסר טעם (על פי תכניתו המקורית של הסופר).

החלק הראשון בטרילוגיה "כשיאש נסע" פורסם שנים קודם לכן (גם הוא בתרגומו של דן מירון) בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בקשתי לקרוא גם אותו אך הוא כבר אזל בהוצאה (וחבל שכך) ולא הצלחתי להשיג אותו עד לאחרונה כשנתקלתי במקרה בעותק מרופט שלו בחנות ספרים מיד שניה (או עשירית). מרופט או לא הוא היה שווה הרבה יותר מחמש עשרה השקלים ששילמתי עבורו.

במה מדובר בעצם? יאש בן דמותו של יעקב גלאטשטיין עצמו, עזב את עירו לובלין בעודו צעיר, בשנות העשרה של המאה העשרים ועקר לאמריקה. הוא מצא עצמו חסר כל בניו-יורק בעולם של סדנאות יזע ועוני וקהילה יהודית תוססת דוברת יידיש. כעבור עשרים שנה, והוא כבר משורר ידוע ובעל מעמד, ב- 1934 הוא מתבשר שאימו גוססת וממהר לחזור ולבקר בפולין, בעולם היהודי העיירתי שנטש, האוצר בחובו זכרונות וחרדות מפני הבאות (פולין כבר לחוצה בשלב זה בין סטלין והיטלר). הספר "כשיאש נסע" מתאר את מסעו של יאש באוניה ולאחר מכן ברכבות מניו-יורק לפולין. הספר "כשיאש הגיע" מתאר את שהותו של יאש בחופשה בעיירת קייט בפולין לאחר שכבר פגש באימו על ערש דוואי ואף הביא אותה לבסוף לקבורה.

לספרים מבנה מיוחד. דן מירון מציין באחרית הדבר האינפורמטיבית כי גלאטשטיין בחר בתבנית שהיתה נפוצה בעיקר בספרות פופולארית של התקופה – ספרי אוניות, רכבות ומלונות (ראה אגטה כריסטי אך גם תומאס מאן) אך השתמש בה ליצירה רצינית הרבה יותר. האוניה והמלון מאפשרות לגיבור לפגוש ולשוחח עם דמויות מגוונות (יהודיות ואחרות) שהתקבצו באקראי (לכאורה). עיקר הספר הוא פשוט השיחות והתיאור של אותן דמויות, דבר ההופך את העלילה לקליידוסקופ ססגוני למדי (בעיקר כשנוספת עליה כתיבתו המרהיבה של גלאטשטיין והתרגום היותר ממצויין של דן מירון מיידיש). בין לבין מתחילים להתעורר אצל יאש זכרונות מילדותו בפולין ומבדידותו בניו-יורק המובאים בצורה של זרם תודעה אסוציאטיבי.

במילותיו של יאש עצמו (עמוד 197) – "היה מעניין אפילו כשכלל לא האזנתי. מסביבי זמזמו חיים שהם אך דיבור, ואני זחלתי אל תוכי, אל ארכיון ההתבוננויות שלי עצמי.לא העלילה אלא הדיאלוג הוא שעושה את הדראמה. הקמט שבמילים, הקול, ההעוויה. אולי זו אשמתי שלי; כל כמה שזה לא יישמע אגוצנטרי, לעיתים קרובות דימיתי שהם כולם מלווים אותי בדרכי הביתה".

למרות המבנה האקראי למדי, הרי שהכל קשור בקשרים סבוכים, הדמויות השונות משקפות כמובן את תודעתו וחשבונות הנפש של יאש. הכתיבה היא שילוב של כתיבה מודרנית שאינה נופלת מזו של סופרים בעלי שם בספרות העולם ושל סיפור יהודי אותנטי. אפשר למצוא כאן סיפור אישי רב דקויות כמו גם תיאור יפה של העולם היהודי ערב השמדתם של יהודי אירופה. מירון מסביר יפה את מקומו של הספר והתפנית שבישר בהתפתחות כתיבתו של גלאטשטיין באחרית הדבר. הספר שקראתי קודם לספר זה הצטיין בכתיבה עכשווית רזה, כך שהקריאה ב"יאש" היתה עבורי מרעננת וממש מסנוורת, דוגמא לכוחה של ספרות עשירה ומפעימה.


View all my reviews

Read more...

Review: יומה של הלילית / לאיש כגמולו

יומה של הלילית / לאיש כגמולו by Leonardo Sciascia
My rating: 4 of 5 stars

רציתי לדגום את אחד מספריו של Leonardo Sciascia שתורגמו ויצאו באנגלית בסדרת הספרות הקלאסית של NYRB האמריקאית. בדרך כלל אני מעדיף לקרוא תרגומים מאיטלקית לעברית ולא לאנגלית אך לא עלה בידי לאתר ספרים של הסופר בעברית בעיקר מפני שלא הצלחתי להבין כיצד מבטאים את שמו באיטלקית ומפני שחפשתי את המילה Owl שבשם אחד מספריו כ"ינשוף". רגע לפני שלחצתי על כפתור "עבור לקופה" החלטתי לבדוק שוב. לאחר חיפוש ברשימה של סופרים איטלקים וקצת אינטואיציה בריאה הבנתי ששמו בעברית "שאשא" וגיליתי שרבים מספריו (כולל זה שבקשתי להזמין) תורגמו כבר לעברית. רק שהספר שאותו בקשתי (ושזכה ברשת גם בעברית לביקורות משבחות) כבר אזל בהוצאה ואז נאלצתי לחפש אותו בחנויות ספרים משומשים. מעז יצא מתוק. לא רק שמצאתי עותק של "יומה של הלילית" אלא שהתברר שהכותר בעברית מאגד שני רומנים (קצרים) שגם השני (בשם "לאיש כגמולו") זכה לביקורות יפות ויצא ב- NYRB. קראתי רומן אחד ולאחר הפסקה את השני. בנוסף מצאתי על הדרך עוד ספר "נדיר" שחפשתי שנים.

שני הרומנים הקצרים מתארים חקירה של רצח בסיציליה בשנות השישים או השבעים. בשתי הרציחות מעורבת המאפיה. שתי החקירות נדונו לכישלון – בתקופה ההיא אי אפשר לעקור או לגבור על המאפיה בסיציליה – לא אם אתה שוטר חוקר כמו בסיפור "יומה של הלילית" ולא אם אתה סתם מורה סקרן ב"לאיש כגמולו". המאפיה בסיציליה היא דבר מתעתע. היא כל כך מוטמעת בתרבות המקומית עד שאנשים הקשורים בה אינם מתקשים לתמוהה האם היא אכן קיימת בעצם. מצד שני היא רצחנית וקיימת מאוד. מבחינת העלילה כבר נכתבו עשרות אם לא מאות ספרים על הנושא (שלא לדבר על סרטים). למרות מקוריות הנושא בשעת חיבור הספרים, הרי שעם השנים עלילתם הפכה למעט צפוייה מראש.

יחד עם זאת העיקר כאן היא כתיבתו החכמה של שאשא. הוא משלב תיאורים של דמויות מקומיות עם אמירות פילוסופיות, כתיבה תמציתית ומלוטשת משובצת בדיאלוגים חכמים, את הטראגי בקומי. בקיצור, מה שחיפשתי מבחינת סגנון איטלקי – מצאתי. מעין קרלו אמיליו גאדא קצת פחות בארוקי. הכותר הראשון "יומה של הלילית" טוב, השני "לאיש כגמולו" מצויין וממש תענוג לקרוא אותו (דמות המורה הסקרן מורכבת יותר מדמותו של הקצין החוקר ולסיפור נוסף רובד פסיכולוגי). התרגום הראשון קצת מיושן אבל שניהם טובים. בממוצא 4.5 כוכבים.


View all my reviews

Read more...

Review: גן עדן וגיהינום

גן עדן וגיהינום by Jón Kalman Stefánsson
My rating: 5 of 5 stars

כשמתחילים לקרוא בספרו של יון קלמן סטפנסון מקבלים את ההרגשה שהוא זועק מרוב פשטות. האירועים בו מתרחשים במהלך ימים בודדים, באזור מבודד באיסלנד, מתישהו בסוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים והעלילה פשוטה להחריד. הדמויות בחלקו הראשון ספורות: שני נערים, האחד שמו לא ידוע והשני מכונה "ברדור", עוד ארבעה דייגים איסלנדים, שותפיהם של הנערים לצוות של סירת משוטים, אשתו של ראש הצוות, ההרים, הים, וספר שירה ששאל ברדור – "גן העדן האבוד" למילטון בתרגום לאיסלנדית. הנערים חוזרים מעיירה מרוחקת בה הצטיידו במצרכים. בלילה, טרם אור ראשון יוצא הצוות לים, סופת שלגים, אסון כמעט ידוע מראש. הנער עוזב את צריפי הדייגים ועושה את דרכו חזרה לעיירה, בודד, מוכה יגון.

סטפנסון בונה את היצירה מחומרי גלם גסים – תיאור איתני הטבע (ההרים והים, כאמור, נוכחים מאוד בסיפור), אמירות "פילוסופיות" שחוקות על החיים וגודש של מטאפורות הקושרות את התיאורים והאמירות בפקעת. נדמה לי כי יותר משהעלילה והתיאורים באים לבטא איזו פילוסופיה מיוחדת, הפילוסופיה והתיאורים באים לבטא את עולמם הנפשי של הדמויות. וסטפנסון מצליח לטעמי לגעת בנפש ולהכות בה בעוצמה. נדמה שהוא מעצב את חומרי הגלם האלו במהלומות גרזן מדויקות ומהדהדות. והתוצר המפליא הוא אבחנות קולעות ודקות כגפרורים ודמויות מדויקות שכמו עוצבו לא באבחות משפטים בודדות אלא באזמל מנתחים דקיק. הוא מצליח להעביר בדייקנות את חוויותיהם של הדייגים, את הבדידות שנדמה שעוטפת, כמו הקור, כל דמות ודמות בסיפור ואת חיותו הברוטאלית של המגע בכפור ובאיתני הטבע.

למילים ולשירה שמור מקום מיוחד בספר. הן מגלמות איזו דואליות, סוג של ניגוד. רק השירה והמילים מסוגלות להיות טרנסצנדנטיות, לחרוג מן העולם והחיים ואולי להרקיע אל הנשגב, אולי לגעת במישהו שכבר עבר לעולם הבא. מצד שני הן מוגבלות עד כאב. השירה היא דבר שאין לו מקום בחיי העמל הקשים של הדייגים האיסלנדיים, היא סוג של חולשה. ובעולם אכזר וקשוח, הנשלט בידי כוחות טבע הרסניים וחסרי חמלה משלמים על חולשה בגרוע מכל. מן היצירה "גן העדן האבוד" מצטט הסופר רק שורות שיר בודדות, אך עושה שימוש נרחב במטאפורות של גן עדן וגיהינום. מאחר ואינני מכיר את יצירתו של מילטון לעומקה קשה לי להצביע בוודאות על ההקבלה שבין השיר לסיפור. הנער, שהוא כבר יתום, נקרע בעקבות האסון מעולמם הפשוט של הדייגים וחוזר בודד לעיירה. אולי (וזו פרשנות שלי) כמו השטן המגורש מגן עדן (גן עדן אכזרי וקשה ביותר) בתיאולוגיה הנוצרית.

חלקו השני של הספר מתאר את קורותיו של הנער במשך כיום בעיירה. נדמה כי החיים מחלחלים אט אט אל גופו הקפוא והמת כמעט למרות רצונו. הנרטיב אינו נצמד אליו אלא עוזב אותו לפרקים ועוקב אחר דמויות אחרות המתגוררות במקום. למרות שאופי הכתיבה נשאר דומה לחלק הראשון בדייקנותו ובחומריו וכמוהו הכפור והבדידות, הרי שכאן ישנו גיוון רב יותר בעיקר כפועל יוצא מן הגידול במספר הדמיות, דהיינו בני ובנות העיירה. העונג שבקריאה נותר. העיירה נדמית (בעיני לפחות) כשאול, בה לכל דמות עול כבד שהיא נושאת או נגיעה של משהו דמוני. האם הפרשנות שלי נכונה? קשה לי לקבוע מאחר והספר הוא חלק מטרילוגיה ששאר חלקיה עדין לא תורגמו לעברית (למרות שכסיפור הוא עומד בפני עצמו). נותר לי רק לקוות שהם יתורגמו בידיה האמונות של דנה כספי המוכשרת ובמהרה!


View all my reviews

Read more...

Review: לילה מופלא

לילה מופלא by Stefan Zweig
My rating: 4 of 5 stars

בתחילת כל שנה, בסביבות ראש השנה, הם מופיעים לפתע. נושרים מן המדפים ונערמים על הגדרות והמדרכות עם עלי השלכת וניחוח הגוייבות. מזל שעובר בסביבה איזה שועל מזדקן כמוני עם חוש ריח למילים, שנובר בערימות, וחומק עם שללו לפני שישיג אותו הטל או היורה. מן הגדר ההיא ברחוב השקט בגבעתיים סחבתי ארבעה כותרים פוטנציאלים לקריאה. שלושה חדשים כמעט לגמרי וזה האחד המיושן והמאובק משהו. דווקא הוא היה המסקרן מבין הארבעה ולאחר שניקיתי ממנו את האבק התברר שהוא דווקא במצב לא רע.

יש לי בעיה עם הנובלות והסיפורים הקצרים של סטפן (אן שטפן) צווייג, שנדמה לי שכבר הזכרתי בסקירות שפרסמתי בעבר. צווייג הוא סופר של רעיונות. בכל סיפור משלו עלילה מוקצנת שנסובה על רעיון אחד ומפותחת לאט ובהדרגה לתלפיות וכל זה מתוך כתיבה מופתית ומלוטשת. מצד אחד אין בה ולו מילה אחת מיותרת ומצד שני כל רעיון בכל סצנה מתואר מכל כיוון אפשרי. צווייג אינו מרפה עד שהוא סוחט כל טיפה מהלימון. (ברוב המקרים הוא עושה לימונדה). וזה בעייתי כשאתה בדרך כלל מבין את הרעיון או הפואנטה כבר במחצית הדרך. מצד אחד אתה נהנה מהכתיבה היפה ומן ההבניה שנעשית ביד אומן ומצד שני מתחשק לך לצעוק "נו הבנו תן גז!"

הספר הזה מאגד שישה סיפורים (או נובלות) מן המפורסמים ביותר של צווייג. בימינו השתרש נוהג אצל מספר הוצאות לנפח כל נובלה כזו לספר שלם ולכן מקבץ כזה מבורך כמעט שבעתיים. העולם המתואר בהם הוא העולם של אתמול עם הערכים של האתמול ויש לקחת זו בחשבון. תפישותיהן, חרדותיהם ובעיותיהן של הדמויות (או אם לשים זאת על השולחן – של הנשים בעיקר) השתנו או שנעלמו מן החברה (לפחות זו המודרנית) בת זמנינו. מי שיכול להשהות את השיפוטיות, להפעיל את דמיונו ולגלות הזדהות יצא נשכר.

הסיפור הידוע ביותר בקובץ הוא "משחק המלכים" (או פשוט שחמט). הוא יצא בעבר לאור במספר תרגומים לעברית. באופן אישי לא הצלחתי לשים את ידי על אף אחד מהם (עד שהצלתי ספר זה מעל הגדר) ולכן קראתי אותו לפני מספר שנים בתרגום לאנגלית. זה הסיפור האחרון (או סיפור מאוחר של צווייג) והוא גם הסיפור הטוב ביותר בקובץ. בעבר הענקתי לו 4 כוכבים. מן הקריאה החוזרת נהניתי מאוד. בעיקר משום שצווייג הוא מספר מוכשר והוסיף כאן בנוסף על הפיתוח של האידאה גם מעטפת חכמה ויפה של פאלפ-פיקשן ז'ול-ורני משהו, מה שהוסיף עסיסיות וקלילות לסיפור. אני בקלות מעניק לו 5 כוכבים. כאן המקום לציין את התרגום המיושן מעט אך המופתי ממש של צבי ארד (עוד סיבה לבכר את האוסף הזה על פני הוצאות מאוחרות יותר) שרק מוסיף להנאה וגם מתאים לאופי המיושן של הסיפורים.

גם הסיפורים "לילה מופלא" ו"מכתבה של אלמונית" יפים. הראשון מעניין (ועתיר התרחשויות לפחות בחלקו הראשון) והשני, גם אם עומדים מוקדם על התכסיס שצווייג נוקט בו, מופרך ככל שיהיה, דווקא מתאים לפיתוח האיטי וההדרגתי שצווייג מכור לו. הייתי מעניק לשניהם 4 כוכבים לפחות.

"גוויעתו של לב" הוא אולי הסיפור הקצר והזניח ביותר. דווקא "אמוק" ו"עשרים וארבע שעות בחייה של אישה", שתי נובלות, שמעיון בגודרידס מסתבר שהן מן המתורגמות והנפוצות ביותר שלו, אכזבו. (24 אפילו יצא כספרון לא מזמן בעברית). הכתיבה יפה אבל למעט הרעיון המרכזי אין בהן מספיק תפניות בעלילה ועל כן הקורא המודרני שכבר נתקל בכאלה, עשוי להשתעמם במקצת. אוסיף רק הסתייגות - תיאור המהמר באמצעות תיאור ידיו בלבד בסיפור "24 שעות" הוא גאוני ממש וכל סופר וכל קולנוען יכולים ללמוד ממנו רבות. לכל אלו הייתי מעניק את הציון 3.

אז לסיכום יש כאן קובץ מרשים בתרגום נהדר - סיפור מופת אחד ומדגם מייצג של מיטב הסיפורים של הסופר. בממוצע כ-4 כוכבים.

נ.ב. אם אתם תוהים אילו עוד ספרים חטפתי לי מעל הגדר ...

1. ארוחת הערב /הרמן קוך – זוכה לביקורות קיצוניות – חלק שונאים וחלק מהללים.
2. טירוף / לָאוּרָה רֶסטרֶפּוֹ – שתכננתי לרכוש בעבר.
3. משהו לספר לך / חניף קוריישי – שאיני יודע אודותיו כלום.

אם מישהו מקוראי הביקורת רוצה להמליץ (או לא להמליץ) על אחד מהם, יכול לעשות זאת בהערות ...

View all my reviews

Read more...

Review: שלום לך, עצבות

שלום לך, עצבות by Françoise Sagan
My rating: 3 of 5 stars

לגבי הספרון הזה זכרתי שהביקורות היו מעורבות. ולמרות זאת ... הוא ניצב על מדף הספרים המיותרים שמחוץ לספריה השכונתית בין כמה זבלונים מצויים, דפיו בוהקים כמו שיניים מתוך חיוך והקמט היפה לאורך שדרתו לחש לי בשקט שהוא חדש לחלוטין ואפילו לא נפתח – אז לא בעל לב רחום כמוני (בכל הנוגע לספרים), או שמא סתם חמדן, יכול היה להניח לו להתגלגל למקום שאינו יאה לספרים. יותר מידי חשק לא היה לי לקרוא בו, אז הוא נאלץ להמתין עוד כשנה על מדף אחר עד שהתפנו לי יומיים (מחכה לספרים שנתקעו בדואר) שהתאימו לברנש הצנום. "אין בודקים שיניו של סוס שניתן במתנה," אומר הפתגם. אז לא אכתוב ביקורת של רופא שיניים כולל צילום רנטגן אלא אסתפק בסקירה של שיננית.

מטבע הדברים ספר שפרסמה בת 17 בראשית שנות החמישים, וחולל אז רעש רב, בתכניו המיניים ובאופן הלא מתחסד של גיבורתו, איבד עם השנים מעוצמתו השערוריתית. בכל זאת הוא מנוסח יפה ורווי במשפטים המדגישים את התשוקות המנוגדות שבלב הגיבורה המתבגרת והדמויות השונות ואת כפל המשמעויות של מחוותיהם. העלילה מינורית בתחילתה ופשוטה בהמשכה. אינה נטולת הקשר הסטורי ספרותי ותחכום פסיכולוגי כפי שמעידה אחרית הדבר (חבל שלא הרחיבו יותר מרמיזה). זה אינו פגם אך גם לא יצר אצלי עניין מיוחד. לא סבלתי (במובן הישן של המילה) אבל גם לא נרעשתי.


View all my reviews

Read more...

Review: בשולי הנוחות

בשולי הנוחות by Sayaka Murata
My rating: 4 of 5 stars

לפני שנים, כשעבדתי בחברת הייטק גדולה, ישבתי במשרד והאזנתי באוזניות ליצירתו של המלחין הצרפתי לוק פררי – "חדשות המערב הרחוק". בסוף שנות התשעים ערכו פררי ואשתו מסע בארצות הברית כשהם מצוידים במכשיר הקלטה נייד איכותי במיוחד. מן ההקלטות ערך פררי יצירה מוזיקלית מורכבת שאחד ממאפייניה הוא האופי התסכיתי שלה. בתחילת היצירה נשמעת פגישתם של פררי ואשתו עם עמית אמריקאי בחנות כלבו. ניתן לשמוע קטעי שיחה ובמיוחד את רעשי החנות – צלצולי קופות רושמות, צפצופי מכונות לקריאת בר-קוד, רעשי מערכות כריזה ועוד ... מאוחר יותר סיימתי את ההאזנה ועשיתי את דרכי במבוך המסדרונות האינסופי אל אחד מחדרי הישיבות. החוויה הייתה מוזרה. אחת התוצאות (מכוונת או לא) של ההאזנה ליצירתו של פררי הייתה שינוי זמני במיקוד הקשב שלי. הלכתי במסדרון כהרגלי, אך במקום לשים לב לקולות שאני מבחין בהם בדרך כלל – דהיינו בעיקר דבריהם של עמיתים המכוונים אלי או בוקעים מחדרים – השמיעה שלי הייתה ממוקדת דווקא ברעשים שהמוח שלנו נוהג בדרך כלל לסנן חלקית מתודעתנו – רעשי מכונות צילום, צפצופי מעלית, רעשי מכוניות בכביש. חוויה מוזרה של שינוי תודעתי מסוים.

לא יכולתי שלא להיזכר בכך בשעה שקראתי את פתיחת הנובלה של סייקה מורטה – "אשת חנות הנוחות", ששמה תורגם לעברית, בה המושג של "חנות נוחות" עדין נשמע מלאכותי במקצת, כ"בשולי הנוחות". בפתיחה מתוארת חנות נוחות יפנית באמצעות רעשי החנות, רעשים שרוב האנשים נוטים לסנן אך רעשים שממלאים, מפעילים ואף מגדירים את גיבורת הספרון קייקו. קייקו היא אישה חריגה – נדמה שהיא מעוקרת מרגשות ותשוקות, חשיבתה לוגית והיא נוטה שלא להבין מצבים בעלי דקויות תלויות תרבות וחברה או נכון יותר להבין אותם בצורה שונה. היא שומעת, רואה ומבינה את העולם בצורה שונה מבני אדם שהיא מכנה "נורמאלים", תוך שימת לב לפרטים שוליים לכאורה החומקים מרובנו. במהלך הסיפור היא מתפקדת כעדשה מעוותת, הגורמת לעצמה ולנו הקוראים לראות את החברה המוכרת לנו (גם אם החברה היפנית שונה במעט מזו הישראלית) באופן שונה. את השונות הזאת ניתן לפרש (כפי שמעדיפה הסופרת) באופן קומי או לפרש באופן טראגי או פשוט להשתמש בה בכדי לגלות עוד רובד בחיים שלא תמיד הוא גלוי לנו.

חוסר היכולת של קייקו לפענח את החברה בה היא חיה גורמת לה עם סיום לימודיה ועזיבתה את הבית לא רק לחוסר יכולת לגבש לעצמה כיוון בחיים אלא גם לאיבוד של הכוח המניע אותה. ביקור מקרי בחנות נוחות מביא אותה להתחיל לעבוד בה כעובדת "זמנית" והיא מתמידה בכך במשך שמונה עשרה שנה. בחנות היא כמו נולדת מחדש, היא מוצאת בה משהו שמפעיל אותה וממלא אותה. העבודה בחנות מוגדרת על ידי חוקים קשיחים וצרכים הגיוניים, דברים שהגיונה העמיד בפני הסחות דעת מסוגל להזדהות איתם. רעשי החנות הם דבר שהיא מסוגלת לקרוא ולעשות בו שימוש מושכל בשעת העבודה. במוחה רעשים אלו אינם פוסקים גם כשהיא נמצאת מחוץ לחנות בימי החופש ואפילו בחלומותיה. גם עצם קיומה – אכילה, שינה ורחצה מקבלים מוטיבציה מכך שהיא חלק מהמכונה ההגיונית של חנות הנוחות. קייקו כמעט ואינה קיימת בלי החנות. החנות מזינה אותה (ממש) ויוצרת עבורה אשליה של נורמליות המיועדת לעיני משפחתה, חבריה ועמיתיה לעבודה. היא אינה מסוגלת להסביר את עצמה לחברה הסובבת בכוחות עצמה ונזקקת לתרוצים שממציאה עבורה אחותה בכדי להתחמק מהצקות. יחד עם זאת היא נותרת חריגה. עם התבגרותה והתמדתה בעבודה שרוב העובדים בה זמניים והמשכורת בה נמוכה, מאבדים התרוצים מן האפקטיביות שלהם וחייה הופכים קשים ומנוכרים יותר. אפילו החנות היא סביבה משתנה ורק קייקו החריגה בריקנותה היא נקודה קבועה בה.

חייה של קייקו עוברים טלטלה תודעתית כאשר היא פוגשת בשיראבה, טיפוס שהוא במובנים רבים העתקה ובמובנים אחרים תמונת תשליל שלה. לא אגלה יותר מידי, גם ככה מדובר בספרון קצר. זוהי נובלה הרמטית מאוד. במרכזה רעיון – העבודה המודרנית המוחקת את צדדיו ההומניים של האדם; המפותח באמצעות דמותה החריגה של קייקו וסביבתה המוגדרת היטב, קוביית הזכוכית המוארת המתנהלת לפי חוקים קבועים - חנות הנוחות. אם להשתמש בדימוי יפני – דף מרובע המקופל בסדרה של טרנספורמציות ליצירת דמות אוריגמי בעלת צורה מעניינת. האופי הרעיוני מועשר לכדי עלילה באמצעות קונפליקטים עם מספר דמויות שוליות, אנשים "נורמאלים" המתקשים לקבל את חריגותה של קייקו ואת נסיונותיה של קייקו לפתור אותם למראית עין. יש כאן ייצוג קיצוני של התרבות המודרנית בכללה ושל תרבות העבודה היפנית בפרט כמו גם מבט ביקורתי עליהם באמצעות בינת היחס שלהן לפרטים חריגים.

הנובלה כתובה בפשטות (פשטות שאצל הקורא יכולה לעורר אסוציאציות לאסתטיקה יפנית, דלות מודרנית או רדידות יכולת הביטוי של הדורות האחרונים). כל זה יכול להיתפס כיתרון – צורניות הממחישה היטב את חייה של הגיבורה ואת המסר שהסיפור מבקש להעביר, אך גם להיתפס כחיסרון (אצלי לפחות) – כתיבה חכמה ומדויקת אך גם יבשה במקצת הסולדת מכל סיבוך ועושר לשוני (שנדמית לפעמים כשכפול של קורסי כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ברחבי העולם, או שזהו פשוט אופן הכתיבה המועדף על הדור?) למרות שנהניתי מן הקריאה היה חסר לי כאן משהו. אולי היה עדיף לא לפרסם את הסיפור במסגרת "הסדרה הקטנה" (פורמט קצר שמספר הוצאות ספרים מקדמות בשנים האחרונות) אלא לתרגם עוד יצירות משל המחברת ולפרסמן בכרך אחד, דבר שהיה מעשיר אותנו במספר נקודות מבט ודרכי ביטוי ומלמד אותנו קצת יותר לעומק על החברה היפנית ועל עולמה של הסופרת.

אז איפשהו בין 3 ל-4 כוכבים.


View all my reviews

Read more...

Review: הדייגים

הדייגים by Chigozie Obioma
My rating: 5 of 5 stars

ניתוח רציני של "הדייגים" מצריך יותר מאשר ביקורת קצרה מאחר והוא ספר מורכב למדי. יצירת הביכורים המרשימה הזאת בנויה באופן מעורר השתאות. המורכבות היא רבת פנים. יש בה הרבה רבדים הבאים לידי ביטוי – רובד מיתי, רובד פסיכולוגי, ביקורת חברתית ואלגוריה מדינית. ויש כאן מורכבות של דרכי הסיפר וסוגי החומרים מהם שואב אוביומה, כמו גם כתיבה צפופה עתירת פרטים ועושר לשוני. כל זה טובע בצבעוניות של עיר נחשלת בניגריה של שנות התשעים, של פולקלור אפריקני ושל סימבוליקה נוצרית-תנ"כית ומוטיבים של טרגדיה קלאסית.

הכותב מתאר מציאות מקומית מאוד אך ניכר שהוא איש ספר (בדומה לאחת הדמויות שבסיפור) וכתיבתו מלאה אלוזיות לספרות ניגרית ומערבית כאחד. תיארתי את כתיבתו כ"צפופה" מאחר והיא עתירה בסימבוליקה. נדמה כי כל פרט, דמות ותיאור באים לסמל או להתרים משהו בעלילה. זהו ללא ספק ספר שיש לשוב ולקרוא בו שנית בשביל להבחין בחשיבותם של אינספור פרטים החומקים מן הקורא בקריאה ראשונה מאחר והם נדמים כסתמיים ומשמעותם מתבררת רק מאוחר יותר (כך לפחות היה הדבר לגבי – שבתי וקראתי קטעים, במיוחד רגעי השיא בעלילה, וגיליתי כי הרבה מפעולותיהן של הדמויות מקורן בזרעים שטמן המחבר בשלבים מוקדמים יותר בעלילה, זרעים שחשיבותם אינה בולטת לעין בתחילה.)

תמצאו כאן את סיפור התבגרותו של המספר, אח רביעי, במשפחה בת שמונה נפשות ואת סיפור "נפילתה" הטראגית של אותה משפחה. נפילה – מאחר ובפתיחת הסיפור מצבה של המשפחה טוב לכאורה ואפילו טוב מאוד מבחינת המעמד הכלכלי הבורגני משהו יחסית למעמדם של שכניה. בפתיחת הסיפור נאלץ אבי המשפחה לעקור לצרכי פרנסה לעיר אחרת בצפונה של ניגריה, שהמצב הביטחוני הבעייתי בה לא מאפשר לו להעביר אליה את משפחתו. שליטתו ושליטת האם בילדיהם מתרופפת עקב העלמות זו של האב וחסרונו. מפגש של הילדים עם אחד ה"משוגעים" של העיר ונבואה שהוא מתנבא באוזניהם מערערים את נפשו של האח הבכור ובמהרה סוחפת התערערות זו את שאר אחיו ואת ההורים אל עבר אירועים טרגיים קשים.

אך שורשיה של אותה נפילה אינם נעוצים רק בנבואה המגשימה את עצמה. כתיבתו הלא לגמרי ליניארית של אוביומה חושפת בעצם בהדרגה אירועים מעברה של המשפחה ומתברר כי מתחת לפני השטח של אותה משפחה נורמאלית מסתתרים אירועים לא פשוטים, החל בעבר רחוק של רצח עם, דרך נקודות חיכוך כואבות של בני המשפחה עם המצב הפוליטי הקשה במדינה מושחתת ונחשלת וכלה בחיכוכים תוך משפחתיים הנובעים גם מאלימות פטריאכלית.

תפקיד מרכזי מיוחד כאן לשימוש בשפה. בני המשפחה שייכים לשבט האיגבו שהוא מיעוט נוצרי שעבר בשנות השישים רצח עם מידי השבטים האחרים המרכיבים את ניגריה. בתוך המשפחה נעשה שימוש בשפת האיגבו המתוארת כשפה אינטימית, עשירה בפתגמים ומשלים. שפתם של רוב האוכלוסייה בקרבה הם חיים כמו גם שפת המדינה ותוכניות הטלביזיה היא שפתו של שבט אחר – שפת היורובה. הילדים חווים סוג מסוים של בידוד חברתי ואפילו לעג לשמותיהם בבית הספר כתוצאה מכך. שפת היורובה משמשת בעיקר בשיחה עם אנשים שאינם מבני המשפחה או השבט. בנוסף נוכחת כאן גם השפה האנגלית, ירושת הקולוניאליזם, שפה עשירה יותר במילים מודרניות אך קרה ורשמית. כאשר עוברים להשתמש בה הדבר מסמל בעיקר רגעים של השלטת סמכות אלימה.

כתוצאה מריבוי השפות הללו ומפאת גילו הצעיר נדרש המספר, האח הרביעי במספר, לתרגום מתמיד של המציאות ולתיווכם של אחיו הבוגרים, ספרים, ודימויים מתחום הזואולוגיה (החביבה עליו) בכדי להבין ולהסביר לעצמו את המתרחש. מהותו של הספר היא הפרשנות. המשוגע, ה"אורקל" שדבריו גוררים את המשפחה אל פי-פחת, דמות שהיא גם אפריקאית לעילא וגם מערבית בתפקידה, מדבר בצורה סתומה ועצם הפרשנות הניתנת לדבריו היא זו המביאה את האסון. אב המשפחה מטיל את סמכותו באלימות תוך שימוש בדימויים פשטניים והאם מבטאת את העירוב הפאגני-נוצרי-פסיכולוגי תוך שימוש בפתגמים ומשלים. כל אחת מן הדמויות מתוארת על ידי המספר כבעל חיים או צמח. ובעצם הסיפור מוסבר באמצעות דימויים זואולוגיים אלו. כאן טמון בסיס חוזקו של הספר, היניקה הן מתרבות המערב והן מהתרבות האפריקאית. יש במטמורפוזות האלו שהמספר מעביר את בני המשפחה אלוזיה לאובידיוס כמו גם לשאמאניזם ולפולקלור האפריקאי העשיר בשינויי צורה חייתיים כאלו (עד כמה שאני מכיר אותו).

הסיפור אינו קל. אך הכתיבה יפה ורגישה, מגוונת מאוד ובעלת עומק. קריאה מומלצת.





View all my reviews

Read more...

Review: היה שלום, להתראות מחר

היה שלום, להתראות מחר by William Maxwell
My rating: 5 of 5 stars

בשמו של וויליאם מקסוול נתקלתי לראשונה ברשימה באתר הספרים הזנוחים (http://neglectedbooks.com/). כאשר שב שמו וצץ ברשימות נוספות באתר כבר הסתקרנתי ובדקתי אותו ואת ספריו בגודרידס. קבלתי את הרושם שמדובר בעוד סופר אמריקאי משובח אבל "נשכח". הייתה תקופה בחיי (גיל 15-23 בערך) שקראתי רק באנגלית ולכל תרגום התייחסתי בזלזול. היום זה כבר פחות משנה לי. אז לפני שהזמנתי מספריו בדקתי אם לא תורגם משהו משלו לעברית. להפתעתי גיליתי ששניים מספריו דווקא תורגמו ויצאו לאור בכריכה אחת בשוקן. חיפוש בגוגל גילה כמות נכבדה של ביקורות משבחות (חלקן אמנם בעיתונים מבית שוקן), כך שלא ניתן לומר שזכה להתעלמות לפני שסיים את חמש עשר דקות התהילה שלו באור הזרקורים מהירי התנועה של הביצה הספרותית המקומית.

אז שני הספרים המאוגדים הללו היו באמת הזדמנות להתוודע לסופר מצוין. אקדים ואומר שתרגום שמו של הספר הראשון "כסנוניות הם באו" הדליק אצלי נורת אזהרה בנוגע לאיכות התרגום. מדוע לא לתרגם פשוט "כסנוניות באו"? ואכן, לצערי, הספר הראשון נגוע בבעיית שימור מבנה המשפט האנגלי במקום התאמתו למבנה העברי. בעיה זו בולטת בעיקר בגלל צורת הכתיבה בסיפור זה המשופעת בציטוטי דברים מפי הדמויות ובצורה מסוימת של זרם תודעה (פחות זרם ויותר כתיבה המפליאה לתאר נקודת מבט אישית של הדמויות). התרגום (שוב אולי הבעיה גם בכתיבה המתוחכמת במקור) גרם לדברים לזרום קצת פחות ולצרום קצת יותר. אבל התרגלתי. בסיפור השני (בגלל שגם אופי הכתיבה משתנה) הבעיה נעלמת. עדין נוכחות גם בסיפור השני מספר טעויות בתרגום מילים וביטויים. מתחשק לך לומר "מה אתם לא רואים שהמשפט לא הגיוני בעברית?" אבל טעויות כאלו מעטות.

כפי שניתן להבין ההפתעה השנייה הייתה בצורת הכתיבה. הסיפור בראשון (המוקדם יותר) הוא סיפור קורותיה של משפחה בעיירה במערב התיכון. הספר מחולק לשלושה חלקים שכל אחד מהם מתואר מנקודת המבט של דמות אחרת – האח הצעיר, האח המתבגר והאב. מקסוול מתאר יפה מאוד (לעיתים בצורה מופלאה) את הדברים מכל נקודת מבט. במיוחד הוא מצטיין בהחייאת צורת ההסתכלות של ילדים על העולם. מסירת הדברים בנויה באדריכלות מחושבת והקריאה מצריכה ריכוז ותשומת לב לפרטים. הסיפור נוגע ללב ומרגיש אמיתי. יש כאן כתיבה מודרנית קלאסית, מתוחכמת ומלוטשת.

ההפתעה השלישית שציפתה לי הייתה בסיפור השני "היה שלום להתראות מחר", המאוחר יותר בסדר הכתיבה (הפרש של כארבעים וחמש שנה אם אינני טועה). לא רק מכך שסגנון הכתיבה השתנה – מעין ממואר אישי, המרבה לעסוק באופן פרוסטיאני בזיכרון. אלא פשוט מפני שמהמתואר בגב הספר קיבלתי את הרושם שמדובר בשני סיפורים בעלי עלילה נפרדת (והם אכן שונים) אך מסתבר שקיימת חפיפה ביניהם ולמעשה הספר השני הוא "ממשיכו" של הראשון. ממשיכו לא רק מבחינת הזמנים אלא גם בהבנת עומק נפשו של הגיבור (המספר). ואכן עשתה שוקן בחכמה כשאיחדה את שני הספרים.

תמצאו כאן כתיבה נהדרת במגוון סגנונות כך שהיא אינה משעממת. סיפורים נוגעים ללב, מלוטשים במיוחד, כך שאתעלם ממספר בעיות בתרגום ואעניק לו את מלוא כמות הכוכבים.

View all my reviews

Read more...

Review: צלופחי הזהב

צלופחי הזהב by Ota Pavel
My rating: 5 of 5 stars

בזמן האחרון יצא לי לקרוא, לגמרי במקרה, מספר ספרים שעוסקים בדייגים – דייגים איסלנדיים, דייגים ניגריים ועכשיו דייגים צ'כים. דייג (כך התרשמתי מהקריאה) הוא מלאכה הדורשת בקיעות ומיומנות. כשלעצמי לא התנסתי עד עכשיו בדייג דגים. ככה זה, יש אנשים שעושים משהו בחיים. קחו למשל את הגברים במשפחת פופר-פאוול,שידעו להפשיל מכנס ושרוולים, ומה שנקרא, לקפוץ למים ולבוסס בהם. אחד מהם גם נולד מספר סיפורים, אז היה לו על מה לכתוב והוא כתב. אני איכשהו לא שייך לזן המתנסים ולא לזן הכותבים. אני שייך לסוג חרישי יותר – זן הקוראים. לא קורא גדול אבל קורא. ובאופן נלווה למלאכת הקריאה הפכתי גם אני קצת לדייג (ושמא לדג?) לא דייג של דגים אלא דייג של ספרים. טוב. לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מבחין בספרים, מחפש, מתעניין. הייתי רוצה להאמין שפיתחתי איזשהו חוש לספרים. אבל זו כנראה שטות.

אז הלכתי להחזיר את הילדה מחוג גיטרה במתנ"ס. המנוולים הציבו בפינה פתיון בדמות מדפי ספרים משומשים של "סיפור חוזר". הספר הזה נצנץ אלי ממש מקצה המדף כמו חתיכת דגיג על קרס. לא יודע מה אתכם, אבל ציור מוזר על הכריכה (עיצוב כמעט חובבני, כמו שפעם עיצבו כריכות של ספרים) בשילוב עם שם כמו "צלופחי הזהב" ומחבר צ'כי וכבר אני פותח פה ובולע (עוד לפני שבדקתי אודותיו בגוגל. ולא מצאתי הרבה – גם זה משהו, לפחות לא קטלו אותו). שלשלתי עשרים שקלים לתיבת האמון ושמתי אותו באמתחתי ובליבי טמנתי אמונה שלא אתאכזב. ושוב הרהרתי בחוש המתהווה, המפוקפק הזה.

מה אומר לכם? אומר שהוא לא הכזיב. כותב אוטה פאוול (עמוד 108): "אחר כך דברו על דגים וחשבו מה תפסו ומה לא תפסו. ושניהם הגיעו למסקנה שאליה מגיעים מרבית הדייגים, שהדגים הגדולים באמת למעשה התחמקו מהם." זה נכון בוודאי גם לגבי ספרים. יצירות המופת האמיתיות עוד מחכות במעמקים. אבל (כפי שמעיד גם המסופר בספר זה) נצחונות מקומיים (וגם הרבה אכזבות וצחוק הגורל) יש לפעמים. אז זו לא יצירת מופת (אולי כן). ובכל זאת כל-כך נהנייתי! ואין צורך לחשוש מלהשתמש בקלישאות. הקריאה בו הייתה פשוט תענוג.

במבנה שלו היה משהו שהזכיר לי את "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. אולי לא עמוק כמוהו מבחינה פילוסופית. אבל החליפו את הכימיה בדייג ותגלו את הדמיון. אוסף סיפורים קצרים, שרובם מאוגדים סביב רעיון כללי אחד, חלקם מתרחשים בתקופת ילדות שלפני מלחמת העולם השניה, חלקם סיפורי בדידות מתקופת המלחמה והשאר סיפורים שלאחר חזרת האב היהודי והאחים מהגטאות ומחנות עבודת הפרך וההשמדה (הסבתא נרצחה באושוויץ). שלא כלוי אוטה פאוול נשאר עם אימו הנוצריה בתקופת המלחמה ולא התנסה במחנות, אבל בכל זאת סבל מהפרעה נפשית והתאבד. עוד יותר הזכיר לי הספר את "מצוקות נעורים" לדנילו קיש. שוב המבנה והכרוניקה, המיתולוגיה המזרח אירופית ויותר מהכל דמות האב – גאון נורא, מגוחך ואובססיבי. אצל קיש הוא הלך לבלי שוב ואצל פאוול חוזר חבול מהמלחמה.

אבל הספר אינו קודר כל-כך. קמצוץ העצבות, הציניות והסנטמנטליות בא לאזן את הנוסטליה המתקתקה וההומור הצ'כי הזעיר בורגני האופייני כל כך לסופרים בני העם הזה. יותר מכל הוא הזכיר לי בכתיבתו את ספריו של פאניול הצרפתי "הכבוד של אבי" ו"הטירה של אימי". הוא זורק אותך לימים עברו, בהם עדין ניתן היה להתענג על צייד ודייג ועל אידיליה כפרית ולהעריך מיומנות של רועים וכפריים ואת העימות בינם לבין הבורגנות העירונית.

הסיפורים אינם מתוחכמים יתר על המידה ואין כאן הפתעות גדולות. אבל לאחר כמה סיפורונים אתה מוצא את עצמך בעולם אחר. הדברים חוזרים על עצמם מכל מיני זוויות, דברים מתעבים ואתה מתחפר בסיפור כמו ילד בשמיכת פוך. פאוול, שהיה ספורטאי ואחר כך כתב ספורט, כותב בפשטות אך יודע לספר סיפור כמו רינג לרדנר האמריקאי. לאט לאט מצאתי את עצמי מחייך לעצמי חיוך טפשי של ניצחון. יש לי חוש לספרים (טוב לפחות הפעם נמנע מפח נפש.) גיליתי אוצר. מזל שהיתה לנו רות בונדי שידעה להעשיר את הספרות העברית בתרגומים של מיטב הסופרים הצ'כים. עם הספר הזה היא ממש עשתה עימנו חסד.

אז חפשו אותו בחנויות הספרים המשומשים. (מופיע באתר ההוצאה אבל מנסיון שלי איתם מופיעים שם כמה וכמה ספרים שכבר אינם זמינים.) כריכה קשה (כזו שנשארת פתוחה לרווחה – למה לא עושים אותם כאלה היום?), איור מוזר ועימוד בכתב צפוף. ספר בטעם של פעם. מומלץ ביותר.

View all my reviews

Read more...

Review: הנעדר

הנעדר by Franz Kafka
My rating: 4 of 5 stars

על יצירותיו של קפקא נכתבו כבר תילי תלים של פרשנויות והערות, אז מה יכול אני הקטן לתרום כאן? לא הרבה. כרגיל אינני מוצא טעם לכתוב ביקורת על קלאסיקות אמיתיות. ובכל זאת משהו על קצה המזלג. מבין שלושת הרומנים של קפקא (השניים האחרים הם כמובן "המשפט" ו"הטירה") "הנעדר" הוא הצנום ביותר וככל הרומנים הקפקאיים גם הוא אינו גמור (ולפי תכתובות של המחבר כנראה גם לא נועד להסתיים אי פעם), מה שהותיר אותי רעב להמשך הסיפור. קפקא לא ביקר באמריקה וארה"ב שלו הן מדומיינות, בנויות על ספרות, פנטזיות חוסר הבנה ושיבושים. כל זה הופך את העולם החדש לדומה לא דומה למציאות (מעניין לציין שפסל החירות אצל קפקא אוחז בידו חרב ולא לפיד). הוסיפו לכך את המצאותיו התעשייתיות של קפקא, בהן אהב לתבל את סיפוריו, ותקבלו עולם מוזר עוד יותר.

מביו הפרקים המעטים שקפקא כן סיים שניים הם קצת חלשים לטעמי ("הצעידה לרעמסס" ושהותו אצל הדוד) ומהווים רק פרקי מעבר בסיפור. שאר הפרקים (הפרק הראשון, "המסיק", פורסם בחייו) דווקא יפים וניכרת בהן טביעת האצבע הגאונית שלו ומורכבות הסטים שהוא מעמיד.

גיבור הרומן, הנער קרל רוסמן, מתואר בפתיחה כיצור פאסיבי לחלוטין ונוח להשפעה. הוא ממש מצליח להכניס משרתת להיריון, כמעט מבלי להבין מה אירע. הוא נשלח/מגורש מבית הוריו באירופה ומוצא עצמו נע ונד בעולם אחר. דווקא לאחר הפתיחה הוא נדמה כבעל מרץ ונפש טובה ואינו מצטייר כטיפש או עצלן כלל. אבל מזלו הרע (מחויב המציאות כשמדובר בקפקא) והעולם עצמו כמו דוחקים ומדרדרים אותו הלאה והלאה ומטה מטה ומשבשים כל תכנית שלו. לא חסרים כאן גם רעים לא מהימנים ואף צמד נוכלים שמביאים על הפינוקיו הזה צרות בצרורות. אבל למעשה תיאור זה הוא חלקי בלבד. כל המציאות בה שרוי קרל היא מציאות חלומית וכל כתיבתו של קפקא מושתת על יסודות התנועה של החלום. לא סתם התכונה הבולטת ביותר אצל קרל היא העייפות, עייפות שהוא אינו מצליח לפוגג אף פעם. העלילה והכתיבה זורמות כמו בחלום – התמונה הכללית מתגלה אך מיד מתמקד המבט בפרט שולי המסיח את הדעת. העלילה והמשמעות משנות כיוון כמעט מידי משפט. רגע אחד אנו (וגם הגיבור) נוטים להאמין בדבר ומיד מוצג לנו היפוכו – נערה נחמדה, המבקשת לגאול את הגיבור משעמום, הופכת מיד לטרדה מעייפת, עבודה בזויה בתור משרת לנוכל, מוצגת דווקא בידי מי ששונא אותו כאופציה הטובה ביותר וכו'... כל זה מותיר אותנו הקוראים ואת הגיבור מבולבלים במכוון ולכודים ללא מוצא.

אי אפשר להתעלם מההשפעה של קפקא על הספרות המודרנית. מעניינת כאן דמותו של רובינסון האירי, הנווד המפוזר, שכמו התגלגלה באינספור דמויות בספרים וסרטים אחרים. (נווד אירי – מישהו אמר בקט? קראו ותבינו מניין שאב בקט השראתו). חבל חבל שלא הספיק לכתוב יותר.


View all my reviews

Read more...