Review: The Old Man and the Sea

The Old Man and the Sea by Ernest Hemingway
My rating: 5 of 5 stars

כידוע, אינני אוהב לכתוב ביקורות מפורטות על קלאסיקות שכולם כבר קראו. למזלי, לא קראתי את "הזקן והים" בתיכון. נראה לי כי זהו ספר שמתאים יותר לבני החמישים פלוס. בגילי המתקדם אני יכול להעריך טוב יותר את הגישה לחיים (בין אם מקבלים אותה או לא) המתבטאת במאבקו של הזקן. האם באמת יש גיל מתאים לקריאה של ספרים? כן ולא. מצד אחד התאמה כזו מקנה ערך מוסף לחוויה ולהבנה, מצד שני, כיצד יתאפשר לספרים לשנות אותך אם תדחה את קריאתם? וכמה ספרים כבר יצא לך לקרוא אם תדגול בשיטה כזו?

צריך גם להוסיף כי ראיתי בילדותי את הסרט המבוסס על הספר (עם ספנסר טרייסי) בשידור בטלוויזיה בשחור-לבן, מבלי לדעת מה מצפה לי, והוא הממם אותי (עובדה שנחרט בזיכרוני, כמו שאומרים) – האיטיות, הסט המצומצם, הבדידות, החתכים בידיים והכרישים המכלים את הדג הגדול – היו כמו הצצה לעולם המבוגרים, שרצינות קרירה ואמת כאובה חסרת פשרות נסוכה עליו.

בכלל הייתי שקוע בקריאתו של ספר אחר, כשהתפתיתי לצפות בשתי הרצאות על "הזקן והים" שהעלה פרופ' הנרי אונגר ליוטיוב. ההרצאות היו טובות, תמציתיות ובהירות וכמובן שגם כללו קריאה של קטעים מן הספר, מה שעורר את תאבוני. מאחר וקיימות גרסאות חינמיות ברשת של הנובלה הזאת, ממש לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב הכל ולקרוא.

הפתיחה טובה ככל שתהייה הייתה מעט נוסטלגית וצפויה. אבל כשהזקן נותר לבדו, שפתו התמציתית של המינגווי והתיאורים הפשוטים והיפים של הים התחילו לפעול את פעולתם, וכאשר הדג התעייף והתחיל בהקפות והזקן משך אותו קרוב יותר ויותר לדוגית גם אני כבר הייתי תפוס בחכת הסיפור ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד הסוף המר. הסיום (הרליגיוזי משהו) שוב הפליג למחוזות צפויים, אבל אין זה משנה. סיפור על זקן, המוצא את כפילו בדג גדול, נאבק בו, הורג אותו, אבל עושה זאת מתוך תערובת של פטאליות וכבוד לחיים דווקא, תערובת שהיום אולי כבר אינה מקובלת. מי שירצה להעמיק שישמע את ההרצאות של אונגר. בקיצור קלאסיקה.

View all my reviews

Read more...

Review: התגנבות יחידים

התגנבות יחידים by Yehoshua Kenaz
My rating: 5 of 5 stars

"התגנבות יחידים" ממוקם בדרך כלל בצמרת רשימות הספרים המומלצים מאת סופרים ישראלים. למרות שאספתי שני עותקים שלו ברחוב (אחד במצב כחדש), מפאת אורכו (כ- 650 עמודים) ונושאו (טירונות), המתין כמה שנים על המדף עד שהתחשק לי לקרוא בו.

הספר יצא לאור בסוף שנות השמונים, תקופת הבשלת ההתפקחות של החברה הישראלית - האינתיפאדה הראשונה והתמשכות השהייה בדרום לבנון – אך ההתייחסות ל"ערבים" בספר אינה קיימת למעשה (מחוץ לקלישאות הרגילות). קנז מבכר לעסוק בעניינים פנימיים לחברה היהודית, בעיקר בקו השבר העדתי – אשכנזים/מזרחיים, עולים/וותיקים, אליטות/שכבות-נמוכות, שבשנים אלו החל לצוף אל פני השטח הספרותיים, אך הוא עושה זאת תוך מיקום עלילת הספר כשלושים שנה קודם לכן בראשית המדינה בשנות החמישים, מה שמאפשר לו לכאורה לנתק את הסיפור מהקשרים פוליטיים קונקרטיים (הפנתרים, הקמת ש"ס, תחילת עלייתו של הזמר המזרחי וכו'...) ולנסח את הפולמוסים שהתנהלו בשנות השמונים (ובגלגולים מורכבים ועזים יותר שלהם ממשיכים ללוות אותנו עד עצם היום הזה) בקולותיהם של דוברים "אותנטיים" לכאורה. בנוסף הוא מלביש על השלד הזה גם נושאים אחרים בצורה מרומזת, כמו למשל הומוארוטיות, סוגיית ההתמודדות עם השכול ומעל כולם את סוגיית השתלבותו של היחיד בכור ההיתוך הישראלי. מי שירצה להעמיק ימצא באינטרנט ניתוחים למכביר של הרומן.

על השלד החברתי רוקם יהושוע קנז רקמה צפופה ודחוסה של אבחנות פסיכולוגיות דקות מנוסחות בכתיבה ספרותית מוקפדת ועשירה. הוא חודר למעמקי תודעת גיבוריו (אין זה פלא, כי הוא בוראם, וכי הם מעט סטריאוטיפיים וחלקם נגועים בהיקסמות "מזרחית") אך הוא אכן מפליא בתיאוריו הסמיכים של אירועים בנאליים בגוני גוניים מדויקים. במיוחד הוא מצטיין בתיאור חוויית הטירונות וגם סצנת החיזור במסיבה בחופשה מרשימה ביותר. הזמן כאילו מאט כדי לאפשר לנו לטבול בכל רסיס של מודעות לחוויה.

במבחן הזמן, העיסוק בחברתי עמד באופן חלקי. הוא מעניין בקונטקסט היסטורי (ומעט פחות בהקשר הסיפורי), כתחנה בכתיבה החברתית הישראלית ובאופן בו נתפסו הבעיות בעת הכתיבה. הכתיבה הספרותית והדחיסות הפסיכולוגית לעומת זאת מרשימה גם כיום. למרות שאת הטירונות שלי עשיתי בסוף שנות השמונים, והיא הייתה מעט שונה מן הטירונות בשנות החמישים, הרי שכתיבתו של קנז ממש זרקה אותי לחוויות מלפני יותר משלושים שנה והציפה בי תחושות וזיכרונות מהממים לעיתים. הוא פשוט כותב למופת ומצליח להציף למודעות תחושות של זרות באופן מופתי. בנוסף הוא שולט היטב בהצגת גלגולי הזרות הזאת בכל שלב של הטירונות עם התגבשותה של המחלקה ועם הקונפליקטים המתפרצים.

באופן כללי, הסיפור מרשים, גם אם צפוי קצת מראש, אבל בזכות הכתיבה המדהימה הספר מומלץ וראוי, לדעתי, למעמד הקלאסי לו זכה.

View all my reviews

Read more...

Review: המישורים

המישורים by Gerald Murnane
My rating: 3 of 5 stars

לראשונה נתקלתי בספר הזה ובשמו של ג'ראלד מורניין בשיטוטים באינטרנט, כנראה בגודרידס. התרשמתי שמדובר בסיפור סוריאליסטי שיכול לעניין חובב סוריאליזם כמוני. חיפשתי מידע על מורניין גם בעברית ומצאתי מאמר על אודותיו שפורסם בעיתון הארץ: גדול סופרי אוסטרליה, מועמד תמידי לפרס נובל, ממשיכם של קפקא ובורחס, מתבודד תמהוני, פרש מכתיבה, חזר לכתיבה, סיפורים מוזרים. בקיצור הסתקרנתי וסימנתי לעצמי לקרוא ספר שלו.

התלבטתי מאיזה ספר שלו להתחיל. הוא כתב רומנים רבים וקבצי סיפורים בתקופות שונות בחייו. הספר הזה הוא הראשון שהעלה את קרנו אצל הקוראים והמבקרים והוא גם יצירתו הפופולרית ביותר כנראה. אבל אז קראתי ספר של סופר אוסטרלי אחר, שזנחתי באמצע הקריאה, קצת בגלל הסלנג האוסטרלי, שפענוחו אפשרי בעידן האינטרנט, גם אם מדובר בפעולה מתישה והרבה בגלל שלא התחברתי ואיבדתי עניין. לאחר כמה שנים החלטתי לבסוף לרכוש את הספר של מורניין. בדקתי שוב בגוגל את שמו בעברית וגיליתי שהספר תורגם בינתיים ללשון הקודש. מאחר ומדובר בספר קצר ומאחר שקינן בי חשש מסופרים אוסטרליים החלטתי לרכוש את התרגום לעברית – ככה, בשביל לדגום את כתיבתו.

הייתי בעיצומה של קריאה בספר היסטוריה על הויקינגים, ואז יצאתי לטייל באיטליה (טיול בת-מצווה לאחת מבנותיי). את ספר הוויקינגים עב הכרס לא יכולתי לסחוב עימי ולכן לקחתי לקריאה ברגעי הפנאי את ספרונו של מורניין.

הרעיון בתמצית הוא פשוט. רוב תושבי אוסטרליה מתרכזים בחופי היבשת. פנים היבשת, המישורים הגדולים, מיושבים פחות. עולה השאלה מהי אוסטרליה האוטנטית – זאת של הרוב, של יושבי החופים או זו של המיעוט הבדיד, הייחודי שוכן המישורים בפנים היבשת (במידה וניתן בכלל להתייחס אל יושבי המישורים כקבוצה בעלת מאפיינים ולא כאוסף פרטים). יוצר סרטים נוטש את החוף ונוסע לפנים הארץ (לא ברור היכן בדיוק מתחיל הפנים). מטרתו ליצור סרט על המישורים ויושביהם. שמו של הסרט "הפנים". ומכאן הכפילות, המטאפורית השולטת בספרון – המישורים הם ארץ אחרת והם גם הארץ הפנימית שבנפש כל אחד מאתנו. המישורים אינם רק ישות טופוגרפית המוגדרת בעמימות אלא גם מרחבים נפשיים תפישתיים, שאף פעם אינם ניתנים להבנה מלאה. המסע אל המישורים אינו מסע למקום כלשהו אלא מסע עצמי לנבכי הנפש.

ברור למדי, בהתאם למסורת הקפקאית ולאופי המישורים, שהבמאי לא ייצור את סרטו לעולם. הוא נתפש להתלבטויות פילוסופיות בלי סוף על אודות המישורים, כרגיל, עד שהשפה עצמה הופכת לאבסורד. לצערי, הטיול באיטליה, שתוכנן חודשים מראש, נפל על גל חום קיצוני במיוחד. בשיאו בילינו יום שלם ברומא הברוטלית, כלואים בחדר הדירה מאחר והטמפרטורה בחוץ הגיעה ל-43 מעלות צלזיוס. את הזמן העברתי בקריאת הספרון ובקריאת חדשות מטרידות מן הארץ. כל המצב היה סוריאליסטי להחריד. טיול שלא ניתן לטייל בו חוץ מאשר בחדר הסגור, ממש כמו גיבורו של מורניין המעדיף להסתגר דווקא, מאשר לחקור את המישורים החיצוניים. כך שנוצרה בי חיבה מסוימת לסיפור ותחושה שהוא ישאר חרוט בזיכרוני (במידה שמשהו עוד מסוגל להיחרט בו).

כל סיפור סוריאליסטי בנוי מעלילה שאינה מתקדמת לשום מקום וממידה מסוימת של התפלספות או לפחות מחייב התפלספות אצל הקורא בגלל האופי המטאפורי של הסיפור עצמו. המינונים משתנים מסיפור לסיפור. הבעיה בנובלה הזאת של מורניין, מבחינתי, היא שהעלילה דלה באופן מיוחד, וכל אירוע מתפתח לסדרת הרהורים ארוכה ואבסורדית, כמובן כזאת המאתגרת את גבולות הבנתו של הקורא. יש כאן מספר קטעים פיוטיים יפים אבל בכללו של דבר הקריאה הייתה מתישה והסיפור לא היה מעניין מספיק. לא תמיד הייתה לי סבלנות אליו, מזל שהספר קצר. אם לשפוט לפי הספר הזה (וכמובן יש לקרוא גם ספרים אחרים שלו), מורניין הוא מסוג הסופרים שאני יכול להעריך או להתרשם מכתיבתם ופחות מסוגל ליהנות ממנה.


View all my reviews

Read more...

Review: הגולים

הגולים by Dvora Baron
My rating: 4 of 5 stars

לא קראתי הרבה ספרים השנה. גם כי בחרתי כמה ספרים ארוכים יחסית. גם כי הייתי עסוק. גם כי כתבתי קצת בעצמי. גם כי לא הצלחתי להתרכז. גם הייתה נסיעה ארוכה. בקיצור עמדתי לסיים ספר היסטוריה ארוך ובכלל לא רע שקריאתו הייתה רצופה עיכובים ואז פרצה מלחמה. במשך חודש הייתי דבוק לחדשות ולטוויטר. לא הצלחתי לקרוא ואפילו לא ניסיתי להיאבק בכך. פשוט השלמתי עם המצב. משעבר חודש החלטתי לנסות לשוב לקריאה. את ספר ההיסטוריה עב הכרס הכנסתי להולד. במקומו בחרתי ספר קצר בעברית שמצאתי פעם ברחוב. (קיים גם בתור טקט דיגיטלי בפרוייקט בן-יהודה)

סיפורים מינוריים על קבוצה של עולים (מאוקראינה כנראה) מראשית ימיהן של נווה צדק ותל-אביב (מכונה בספר "השכונה החדשה"). תחילתו של הסיפור בגירוש מתל-אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה. העולים עוברים לאלכסנדריה ועם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים שבים לתל-אביב. קצת דרמה, קצת נוסטלגיה, קצת אלגוריה, קצת חלוציות. כתיבה נטורליסטית. אבל כתיבה יפיפייה – עברית של פעם שיש בה גם פשטות, גם בוסריות וגם עושר לשוני. שפה שמאפשרת ביטוי מדויק של דברים, במיוחד בידיה האמונות של דבורה בארון. ובעיקר תמציתיות ופשטות הבעה שכל כותב יכול להתקנא בהן. הספר מקבל 4 כוכבים. אבל בהחלט מצאתי בספר סוג של שלווה, של השלמה ושל יופי שאפשרו לי להתנתק קצת מהמסכים בימים הקשים ואת זה לא ניתן להביע בכוכבים אלא רק בחיבה שבלב.

View all my reviews

Read more...

Review: תש"ח

תש"ח by Yoram Kaniuk
My rating: 5 of 5 stars

קריאה של מלחמה. תרתי משמע. סיפור על מלחמה שנקרא בשעת מועקת מלחמה. בכדי להבין יצירת אומנות לא די בניתוח שכלתני שלה, צריך גם לחוות אותה בצורה מסוימת. החוויה נובעת מכוחה של היצירה עצמה, שלעיתים כופה עצמה על הסובייקט אך גם (לפעמים למרות ולעיתים בזכות) ממצבו הנפשי של הסובייקט. צפיתי פעם, במקרה, בהפקה לא מוצלחת במיוחד של "המלט" בשעת התקף דיכאון. לסולילוקווי שנושא המלט מתוך הקבר הייתה עלי ממש השפעה ממוטטת. ספק אם בקריאה (מלומדת ככל שתהייה) או בצפייה בהפקה עם טובי השחקנים, בכל זמן אחר, הייתי נוגע במעמקים שהגעתי אליהם אז. הקריאה בספר הזה של קניוק לא מוטטה אותי אבל בהחלט השתלבה בצורה מועצמת במצב הרוח הכללי שלי בעת הזאת. בקיצור ספר חזק.

זה הספר האחרון שכתב קניוק והראשון שלו שאני קורא. למרות שכבר קראתי דברים משלו (בעיתונות) ולכן לפחות הסגנון האוטובגיוגרפי שלו, בספר הזה, לא היה זר לי. המלצות על קניוק אני שומע כבר שלושים שנה. "הילד הרע של הספרות העברית" וכו... ואיכשהו רק מקריאת ביקורות עליו במהלך השנים ידעתי בדיוק למה לצפות. גם הספר הספציפי הזה עורר הד רב כשיצא – קניוק מנפץ מיתוסים, סוגר חשבונות, אין לו מה להפסיד, מערב בדיון במציאות (או שכן או שלא), סוג של זרם תודעה, הזיכרון הבלתי מהימן, האישי, המתעתע.

טוב, לנפץ מיתוסים יכול כל היסטוריון סוג ב'. הקריאה שלי בספר היא שונה. לדעתי, קניוק בספר הזה, הוא בעיקר "פורע סדרים" – המלחמה היא פורעת הסדר האולטימטיבית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באחד משיאיו של הספר, בסיפור הקרב בנבי סמואל. תכנית הקרב ידועה רק למפקד והוא נמלט ונעלם, אלוהים הוא עיט החג במרומים – התגלותו הארצית היא העורבים, אוכלי הנבלות, שקניוק מתאר כ"חרדים מוקיונים", חבר ילדות, בן דמותו של קניוק, נהרג בסמוך אליו – בקלות היה הדבר יכול להתהפך. לכאורה, בתחילתו הספר מצטייר כ"בילדוגסרומאן", שזור לכל אורכו בארוטיקה סמויה (ובעצם גלויה מאוד) בסיומו קניוק אמור לצוץ כבוגר מגובש, אך קניוק הופך לרוצח בשיא אחר של זוועה – הרג הילד הערבי (וגם הרג הילד שבו) וסופו שהוא הופך להלום קרב. גם סיפור התבגרותה של המדינה הוא פיקציה – מתוך כל האי סדר מפציעה פתאום המדינה החדשה על מוסדותיה שאינה אלה מיתוס מזויף.

נדמה שאין בספר תפישת מציאות שאינה נפרעת – מלבד אחת – הסדר של מעשה האומנות. תמונה של צייר המצייר את גופת בנו המת וכמובן עוד אחד משיאיו של הספר – הפוגה של באך (פסגת הסדר האומנותי), שלמרות שהתקליט מנופץ אל הסלעים, היא שבה ונשמעת (חוזרת לחיים) מעל גלי האתר. זהו האבסורד של קניוק ואולי המקור לתרעומת שמעורר הספר אצל קוראים אחדים – כל סדר נפרע ומתפורר, חוץ מהסדר האומנותי שבורא כאן קניוק. למרות זרם התודעה, וסגנון כתיבתו ה"עממי", בעל התנופה של קניוק, המנוגד לכאורה לכתיבה אומנותית הרי שדבריו משובצים לכל אורכם במטאפורות מהממות ביופיין המבליחות לפתע מתוך הטקסט. ואף יותר מזה, כל הטקסט הוא מחרוזת של סיפורים קצרים בעלי מבנה מוקפד ומהונדס המוסתר על ידי סגנונו המחוספס והקופצני של קניוק, המצטרפים למבנה-על מתוחכם ביותר. בפרק העוסק בקרב המאוחר יותר במנזר סן-סימון, בו כל סדר כבר אינו ניכר, ניתן למצוא את הדימוי לרומן כולו – קניוק מתאר גופת נזירה עירומה, כדבר שאינו ארוטי אלא כ"אסון יפה באמצע גיהינום" (עמוד 145).

האסון היפה הזה מומלץ ביותר לקריאה בזכות ההתרסקות על קרקע ה"מציאות" ובזכות אומנות הספרות המרחפת מעל.

View all my reviews

Read more...