יום רביעי, 29 באפריל 2026

Review: הדייגים

הדייגים הדייגים by Chigozie Obioma
My rating: 5 of 5 stars

ניתוח רציני של "הדייגים" מצריך יותר מאשר ביקורת קצרה מאחר והוא ספר מורכב למדי. יצירת הביכורים המרשימה הזאת בנויה באופן מעורר השתאות. המורכבות היא רבת פנים. יש בה הרבה רבדים הבאים לידי ביטוי – רובד מיתי, רובד פסיכולוגי, ביקורת חברתית ואלגוריה מדינית. ויש כאן מורכבות של דרכי הסיפר וסוגי החומרים מהם שואב אוביומה, כמו גם כתיבה צפופה עתירת פרטים ועושר לשוני. כל זה טובע בצבעוניות של עיר נחשלת בניגריה של שנות התשעים, של פולקלור אפריקני ושל סימבוליקה נוצרית-תנ"כית ומוטיבים של טרגדיה קלאסית.

הכותב מתאר מציאות מקומית מאוד אך ניכר שהוא איש ספר (בדומה לאחת הדמויות שבסיפור) וכתיבתו מלאה אלוזיות לספרות ניגרית ומערבית כאחד. תיארתי את כתיבתו כ"צפופה" מאחר והיא עתירה בסימבוליקה. נדמה כי כל פרט, דמות ותיאור באים לסמל או להתרים משהו בעלילה. זהו ללא ספק ספר שיש לשוב ולקרוא בו שנית בשביל להבחין בחשיבותם של אינספור פרטים החומקים מן הקורא בקריאה ראשונה מאחר והם נדמים כסתמיים ומשמעותם מתבררת רק מאוחר יותר (כך לפחות היה הדבר לגבי – שבתי וקראתי קטעים, במיוחד רגעי השיא בעלילה, וגיליתי כי הרבה מפעולותיהן של הדמויות מקורן בזרעים שטמן המחבר בשלבים מוקדמים יותר בעלילה, זרעים שחשיבותם אינה בולטת לעין בתחילה.)

תמצאו כאן את סיפור התבגרותו של המספר, אח רביעי, במשפחה בת שמונה נפשות ואת סיפור "נפילתה" הטראגית של אותה משפחה. נפילה – מאחר ובפתיחת הסיפור מצבה של המשפחה טוב לכאורה ואפילו טוב מאוד מבחינת המעמד הכלכלי הבורגני משהו יחסית למעמדם של שכניה. בפתיחת הסיפור נאלץ אבי המשפחה לעקור לצרכי פרנסה לעיר אחרת בצפונה של ניגריה, שהמצב הביטחוני הבעייתי בה לא מאפשר לו להעביר אליה את משפחתו. שליטתו ושליטת האם בילדיהם מתרופפת עקב העלמות זו של האב וחסרונו. מפגש של הילדים עם אחד ה"משוגעים" של העיר ונבואה שהוא מתנבא באוזניהם מערערים את נפשו של האח הבכור ובמהרה סוחפת התערערות זו את שאר אחיו ואת ההורים אל עבר אירועים טרגיים קשים.

אך שורשיה של אותה נפילה אינם נעוצים רק בנבואה המגשימה את עצמה. כתיבתו הלא לגמרי ליניארית של אוביומה חושפת בעצם בהדרגה אירועים מעברה של המשפחה ומתברר כי מתחת לפני השטח של אותה משפחה נורמאלית מסתתרים אירועים לא פשוטים, החל בעבר רחוק של רצח עם, דרך נקודות חיכוך כואבות של בני המשפחה עם המצב הפוליטי הקשה במדינה מושחתת ונחשלת וכלה בחיכוכים תוך משפחתיים הנובעים גם מאלימות פטריאכלית.

תפקיד מרכזי מיוחד כאן לשימוש בשפה. בני המשפחה שייכים לשבט האיגבו שהוא מיעוט נוצרי שעבר בשנות השישים רצח עם מידי השבטים האחרים המרכיבים את ניגריה. בתוך המשפחה נעשה שימוש בשפת האיגבו המתוארת כשפה אינטימית, עשירה בפתגמים ומשלים. שפתם של רוב האוכלוסייה בקרבה הם חיים כמו גם שפת המדינה ותוכניות הטלביזיה היא שפתו של שבט אחר – שפת היורובה. הילדים חווים סוג מסוים של בידוד חברתי ואפילו לעג לשמותיהם בבית הספר כתוצאה מכך. שפת היורובה משמשת בעיקר בשיחה עם אנשים שאינם מבני המשפחה או השבט. בנוסף נוכחת כאן גם השפה האנגלית, ירושת הקולוניאליזם, שפה עשירה יותר במילים מודרניות אך קרה ורשמית. כאשר עוברים להשתמש בה הדבר מסמל בעיקר רגעים של השלטת סמכות אלימה.

כתוצאה מריבוי השפות הללו ומפאת גילו הצעיר נדרש המספר, האח הרביעי במספר, לתרגום מתמיד של המציאות ולתיווכם של אחיו הבוגרים, ספרים, ודימויים מתחום הזואולוגיה (החביבה עליו) בכדי להבין ולהסביר לעצמו את המתרחש. מהותו של הספר היא הפרשנות. המשוגע, ה"אורקל" שדבריו גוררים את המשפחה אל פי-פחת, דמות שהיא גם אפריקאית לעילא וגם מערבית בתפקידה, מדבר בצורה סתומה ועצם הפרשנות הניתנת לדבריו היא זו המביאה את האסון. אב המשפחה מטיל את סמכותו באלימות תוך שימוש בדימויים פשטניים והאם מבטאת את העירוב הפאגני-נוצרי-פסיכולוגי תוך שימוש בפתגמים ומשלים. כל אחת מן הדמויות מתוארת על ידי המספר כבעל חיים או צמח. ובעצם הסיפור מוסבר באמצעות דימויים זואולוגיים אלו. כאן טמון בסיס חוזקו של הספר, היניקה הן מתרבות המערב והן מהתרבות האפריקאית. יש במטמורפוזות האלו שהמספר מעביר את בני המשפחה אלוזיה לאובידיוס כמו גם לשאמאניזם ולפולקלור האפריקאי העשיר בשינויי צורה חייתיים כאלו (עד כמה שאני מכיר אותו).

הסיפור אינו קל. אך הכתיבה יפה ורגישה, מגוונת מאוד ובעלת עומק. קריאה מומלצת.





View all my reviews

Read more...

Review: היה שלום, להתראות מחר

היה שלום, להתראות מחר היה שלום, להתראות מחר by William Maxwell
My rating: 5 of 5 stars

בשמו של וויליאם מקסוול נתקלתי לראשונה ברשימה באתר הספרים הזנוחים (http://neglectedbooks.com/). כאשר שב שמו וצץ ברשימות נוספות באתר כבר הסתקרנתי ובדקתי אותו ואת ספריו בגודרידס. קבלתי את הרושם שמדובר בעוד סופר אמריקאי משובח אבל "נשכח". הייתה תקופה בחיי (גיל 15-23 בערך) שקראתי רק באנגלית ולכל תרגום התייחסתי בזלזול. היום זה כבר פחות משנה לי. אז לפני שהזמנתי מספריו בדקתי אם לא תורגם משהו משלו לעברית. להפתעתי גיליתי ששניים מספריו דווקא תורגמו ויצאו לאור בכריכה אחת בשוקן. חיפוש בגוגל גילה כמות נכבדה של ביקורות משבחות (חלקן אמנם בעיתונים מבית שוקן), כך שלא ניתן לומר שזכה להתעלמות לפני שסיים את חמש עשר דקות התהילה שלו באור הזרקורים מהירי התנועה של הביצה הספרותית המקומית.

אז שני הספרים המאוגדים הללו היו באמת הזדמנות להתוודע לסופר מצוין. אקדים ואומר שתרגום שמו של הספר הראשון "כסנוניות הם באו" הדליק אצלי נורת אזהרה בנוגע לאיכות התרגום. מדוע לא לתרגם פשוט "כסנוניות באו"? ואכן, לצערי, הספר הראשון נגוע בבעיית שימור מבנה המשפט האנגלי במקום התאמתו למבנה העברי. בעיה זו בולטת בעיקר בגלל צורת הכתיבה בסיפור זה המשופעת בציטוטי דברים מפי הדמויות ובצורה מסוימת של זרם תודעה (פחות זרם ויותר כתיבה המפליאה לתאר נקודת מבט אישית של הדמויות). התרגום (שוב אולי הבעיה גם בכתיבה המתוחכמת במקור) גרם לדברים לזרום קצת פחות ולצרום קצת יותר. אבל התרגלתי. בסיפור השני (בגלל שגם אופי הכתיבה משתנה) הבעיה נעלמת. עדין נוכחות גם בסיפור השני מספר טעויות בתרגום מילים וביטויים. מתחשק לך לומר "מה אתם לא רואים שהמשפט לא הגיוני בעברית?" אבל טעויות כאלו מעטות.

כפי שניתן להבין ההפתעה השנייה הייתה בצורת הכתיבה. הסיפור בראשון (המוקדם יותר) הוא סיפור קורותיה של משפחה בעיירה במערב התיכון. הספר מחולק לשלושה חלקים שכל אחד מהם מתואר מנקודת המבט של דמות אחרת – האח הצעיר, האח המתבגר והאב. מקסוול מתאר יפה מאוד (לעיתים בצורה מופלאה) את הדברים מכל נקודת מבט. במיוחד הוא מצטיין בהחייאת צורת ההסתכלות של ילדים על העולם. מסירת הדברים בנויה באדריכלות מחושבת והקריאה מצריכה ריכוז ותשומת לב לפרטים. הסיפור נוגע ללב ומרגיש אמיתי. יש כאן כתיבה מודרנית קלאסית, מתוחכמת ומלוטשת.

ההפתעה השלישית שציפתה לי הייתה בסיפור השני "היה שלום להתראות מחר", המאוחר יותר בסדר הכתיבה (הפרש של כארבעים וחמש שנה אם אינני טועה). לא רק מכך שסגנון הכתיבה השתנה – מעין ממואר אישי, המרבה לעסוק באופן פרוסטיאני בזיכרון. אלא פשוט מפני שמהמתואר בגב הספר קיבלתי את הרושם שמדובר בשני סיפורים בעלי עלילה נפרדת (והם אכן שונים) אך מסתבר שקיימת חפיפה ביניהם ולמעשה הספר השני הוא "ממשיכו" של הראשון. ממשיכו לא רק מבחינת הזמנים אלא גם בהבנת עומק נפשו של הגיבור (המספר). ואכן עשתה שוקן בחכמה כשאיחדה את שני הספרים.

תמצאו כאן כתיבה נהדרת במגוון סגנונות כך שהיא אינה משעממת. סיפורים נוגעים ללב, מלוטשים במיוחד, כך שאתעלם ממספר בעיות בתרגום ואעניק לו את מלוא כמות הכוכבים.

View all my reviews

Read more...

Review: צלופחי הזהב

צלופחי הזהב צלופחי הזהב by Ota Pavel
My rating: 5 of 5 stars

בזמן האחרון יצא לי לקרוא, לגמרי במקרה, מספר ספרים שעוסקים בדייגים – דייגים איסלנדיים, דייגים ניגריים ועכשיו דייגים צ'כים. דייג (כך התרשמתי מהקריאה) הוא מלאכה הדורשת בקיעות ומיומנות. כשלעצמי לא התנסתי עד עכשיו בדייג דגים. ככה זה, יש אנשים שעושים משהו בחיים. קחו למשל את הגברים במשפחת פופר-פאוול,שידעו להפשיל מכנס ושרוולים, ומה שנקרא, לקפוץ למים ולבוסס בהם. אחד מהם גם נולד מספר סיפורים, אז היה לו על מה לכתוב והוא כתב. אני איכשהו לא שייך לזן המתנסים ולא לזן הכותבים. אני שייך לסוג חרישי יותר – זן הקוראים. לא קורא גדול אבל קורא. ובאופן נלווה למלאכת הקריאה הפכתי גם אני קצת לדייג (ושמא לדג?) לא דייג של דגים אלא דייג של ספרים. טוב. לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מבחין בספרים, מחפש, מתעניין. הייתי רוצה להאמין שפיתחתי איזשהו חוש לספרים. אבל זו כנראה שטות.

אז הלכתי להחזיר את הילדה מחוג גיטרה במתנ"ס. המנוולים הציבו בפינה פתיון בדמות מדפי ספרים משומשים של "סיפור חוזר". הספר הזה נצנץ אלי ממש מקצה המדף כמו חתיכת דגיג על קרס. לא יודע מה אתכם, אבל ציור מוזר על הכריכה (עיצוב כמעט חובבני, כמו שפעם עיצבו כריכות של ספרים) בשילוב עם שם כמו "צלופחי הזהב" ומחבר צ'כי וכבר אני פותח פה ובולע (עוד לפני שבדקתי אודותיו בגוגל. ולא מצאתי הרבה – גם זה משהו, לפחות לא קטלו אותו). שלשלתי עשרים שקלים לתיבת האמון ושמתי אותו באמתחתי ובליבי טמנתי אמונה שלא אתאכזב. ושוב הרהרתי בחוש המתהווה, המפוקפק הזה.

מה אומר לכם? אומר שהוא לא הכזיב. כותב אוטה פאוול (עמוד 108): "אחר כך דברו על דגים וחשבו מה תפסו ומה לא תפסו. ושניהם הגיעו למסקנה שאליה מגיעים מרבית הדייגים, שהדגים הגדולים באמת למעשה התחמקו מהם." זה נכון בוודאי גם לגבי ספרים. יצירות המופת האמיתיות עוד מחכות במעמקים. אבל (כפי שמעיד גם המסופר בספר זה) נצחונות מקומיים (וגם הרבה אכזבות וצחוק הגורל) יש לפעמים. אז זו לא יצירת מופת (אולי כן). ובכל זאת כל-כך נהנייתי! ואין צורך לחשוש מלהשתמש בקלישאות. הקריאה בו הייתה פשוט תענוג.

במבנה שלו היה משהו שהזכיר לי את "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. אולי לא עמוק כמוהו מבחינה פילוסופית. אבל החליפו את הכימיה בדייג ותגלו את הדמיון. אוסף סיפורים קצרים, שרובם מאוגדים סביב רעיון כללי אחד, חלקם מתרחשים בתקופת ילדות שלפני מלחמת העולם השניה, חלקם סיפורי בדידות מתקופת המלחמה והשאר סיפורים שלאחר חזרת האב היהודי והאחים מהגטאות ומחנות עבודת הפרך וההשמדה (הסבתא נרצחה באושוויץ). שלא כלוי אוטה פאוול נשאר עם אימו הנוצריה בתקופת המלחמה ולא התנסה במחנות, אבל בכל זאת סבל מהפרעה נפשית והתאבד. עוד יותר הזכיר לי הספר את "מצוקות נעורים" לדנילו קיש. שוב המבנה והכרוניקה, המיתולוגיה המזרח אירופית ויותר מהכל דמות האב – גאון נורא, מגוחך ואובססיבי. אצל קיש הוא הלך לבלי שוב ואצל פאוול חוזר חבול מהמלחמה.

אבל הספר אינו קודר כל-כך. קמצוץ העצבות, הציניות והסנטמנטליות בא לאזן את הנוסטליה המתקתקה וההומור הצ'כי הזעיר בורגני האופייני כל כך לסופרים בני העם הזה. יותר מכל הוא הזכיר לי בכתיבתו את ספריו של פאניול הצרפתי "הכבוד של אבי" ו"הטירה של אימי". הוא זורק אותך לימים עברו, בהם עדין ניתן היה להתענג על צייד ודייג ועל אידיליה כפרית ולהעריך מיומנות של רועים וכפריים ואת העימות בינם לבין הבורגנות העירונית.

הסיפורים אינם מתוחכמים יתר על המידה ואין כאן הפתעות גדולות. אבל לאחר כמה סיפורונים אתה מוצא את עצמך בעולם אחר. הדברים חוזרים על עצמם מכל מיני זוויות, דברים מתעבים ואתה מתחפר בסיפור כמו ילד בשמיכת פוך. פאוול, שהיה ספורטאי ואחר כך כתב ספורט, כותב בפשטות אך יודע לספר סיפור כמו רינג לרדנר האמריקאי. לאט לאט מצאתי את עצמי מחייך לעצמי חיוך טפשי של ניצחון. יש לי חוש לספרים (טוב לפחות הפעם נמנע מפח נפש.) גיליתי אוצר. מזל שהיתה לנו רות בונדי שידעה להעשיר את הספרות העברית בתרגומים של מיטב הסופרים הצ'כים. עם הספר הזה היא ממש עשתה עימנו חסד.

אז חפשו אותו בחנויות הספרים המשומשים. (מופיע באתר ההוצאה אבל מנסיון שלי איתם מופיעים שם כמה וכמה ספרים שכבר אינם זמינים.) כריכה קשה (כזו שנשארת פתוחה לרווחה – למה לא עושים אותם כאלה היום?), איור מוזר ועימוד בכתב צפוף. ספר בטעם של פעם. מומלץ ביותר.

View all my reviews

Read more...

Review: הנעדר

הנעדר הנעדר by Franz Kafka
My rating: 4 of 5 stars

על יצירותיו של קפקא נכתבו כבר תילי תלים של פרשנויות והערות, אז מה יכול אני הקטן לתרום כאן? לא הרבה. כרגיל אינני מוצא טעם לכתוב ביקורת על קלאסיקות אמיתיות. ובכל זאת משהו על קצה המזלג. מבין שלושת הרומנים של קפקא (השניים האחרים הם כמובן "המשפט" ו"הטירה") "הנעדר" הוא הצנום ביותר וככל הרומנים הקפקאיים גם הוא אינו גמור (ולפי תכתובות של המחבר כנראה גם לא נועד להסתיים אי פעם), מה שהותיר אותי רעב להמשך הסיפור. קפקא לא ביקר באמריקה וארה"ב שלו הן מדומיינות, בנויות על ספרות, פנטזיות חוסר הבנה ושיבושים. כל זה הופך את העולם החדש לדומה לא דומה למציאות (מעניין לציין שפסל החירות אצל קפקא אוחז בידו חרב ולא לפיד). הוסיפו לכך את המצאותיו התעשייתיות של קפקא, בהן אהב לתבל את סיפוריו, ותקבלו עולם מוזר עוד יותר.

מביו הפרקים המעטים שקפקא כן סיים שניים הם קצת חלשים לטעמי ("הצעידה לרעמסס" ושהותו אצל הדוד) ומהווים רק פרקי מעבר בסיפור. שאר הפרקים (הפרק הראשון, "המסיק", פורסם בחייו) דווקא יפים וניכרת בהן טביעת האצבע הגאונית שלו ומורכבות הסטים שהוא מעמיד.

גיבור הרומן, הנער קרל רוסמן, מתואר בפתיחה כיצור פאסיבי לחלוטין ונוח להשפעה. הוא ממש מצליח להכניס משרתת להיריון, כמעט מבלי להבין מה אירע. הוא נשלח/מגורש מבית הוריו באירופה ומוצא עצמו נע ונד בעולם אחר. דווקא לאחר הפתיחה הוא נדמה כבעל מרץ ונפש טובה ואינו מצטייר כטיפש או עצלן כלל. אבל מזלו הרע (מחויב המציאות כשמדובר בקפקא) והעולם עצמו כמו דוחקים ומדרדרים אותו הלאה והלאה ומטה מטה ומשבשים כל תכנית שלו. לא חסרים כאן גם רעים לא מהימנים ואף צמד נוכלים שמביאים על הפינוקיו הזה צרות בצרורות. אבל למעשה תיאור זה הוא חלקי בלבד. כל המציאות בה שרוי קרל היא מציאות חלומית וכל כתיבתו של קפקא מושתת על יסודות התנועה של החלום. לא סתם התכונה הבולטת ביותר אצל קרל היא העייפות, עייפות שהוא אינו מצליח לפוגג אף פעם. העלילה והכתיבה זורמות כמו בחלום – התמונה הכללית מתגלה אך מיד מתמקד המבט בפרט שולי המסיח את הדעת. העלילה והמשמעות משנות כיוון כמעט מידי משפט. רגע אחד אנו (וגם הגיבור) נוטים להאמין בדבר ומיד מוצג לנו היפוכו – נערה נחמדה, המבקשת לגאול את הגיבור משעמום, הופכת מיד לטרדה מעייפת, עבודה בזויה בתור משרת לנוכל, מוצגת דווקא בידי מי ששונא אותו כאופציה הטובה ביותר וכו'... כל זה מותיר אותנו הקוראים ואת הגיבור מבולבלים במכוון ולכודים ללא מוצא.

אי אפשר להתעלם מההשפעה של קפקא על הספרות המודרנית. מעניינת כאן דמותו של רובינסון האירי, הנווד המפוזר, שכמו התגלגלה באינספור דמויות בספרים וסרטים אחרים. (נווד אירי – מישהו אמר בקט? קראו ותבינו מניין שאב בקט השראתו). חבל חבל שלא הספיק לכתוב יותר.


View all my reviews

Read more...

Review: אנה את בסדר?

אנה את בסדר? אנה את בסדר? by Havatselet Louis-Chen
My rating: 0 of 5 stars

יותר מאשר לספר סיפור הספר הזה מצייר תמונת נפש של אישה. אין כאן איזו התפתחות לינארית או מעגל שהיקפו הולך וגדל אלא הצטברות של שכבות. ממש כמו הגיבורה המבלה את זמנה במרתף, במעמקים חבויים, פיזיים ונפשיים, בציור על גבי ציורים ישנים של אביה, גם המחברת מוסיפה בכל מילה, משפט או פרק ומציירת שוב ושוב מצבים חופפים בחלקם תוך שימוש בחומרי יצירה שונים אך מקבילים וחופפים זה לזה. מובן לכן כי כתיבת סקירה לספר כזה אינה פשוטה וגם לא הערכה ביקורתית שלו. הקונקרטיות שלו, האופי האישי כל-כך, צורת הכתיבה האסוציאטיבית ובמיוחד מוגבלותן של המילים ביחס לדברים שהן מבקשות לתאר, אותה כפילות נפשית/מיסטית, הופכים את הספר ליצירה שבכדי להעריך אותה יש לתת משקל יותר מן המקובל בקריאה להתנסותו האישית של כל קורא לעצמו. אם ארצה לתאר אותו באמצעות ציטוטים, הרי שהאפשרויות מרובות מידי. אפשר לטבול את האצבע באופן אקראי בכל עמוד ולדלות שלל דימויים המתארים את נפשה של הגיבורה הן במצב זמני מסויים והן בכללותה. לכן גם הביקורת שלי תהייה במידת מה שרירותית ובעלת אופי אסוציאטיבי. היא תוכל לתת תמונה חלקית בלבד של הספר. אם תבקשו לקבל תמונה שלמה יותר, בהנחה שתמונה כזו אפשרית, תצטרכו לקרוא בו בעצמכם.

הספר עוסק בחלל, בפער. הריק הוא זה המאפשר ומחייב תנועה. והחללים נפערים בכל אחד מהבטי המציאות שהמחברת מתארת. הגבולות השונים מצויירים שוב ושוב ונקשרים אסוציאטיבית שוב ושוב, והריק עוטה מלבושים רבים ומתבטא באופנים שונים שהם תמונות ראי האחד של האחרים. הריקנות היא דבר הכופה מילוי אך מילוי כזה המועד לכישלון. הריק הוא תחושת בדידות ותלישות חברתית. הריק הוא הפרעת אכילה. הריק הוא אבל על מותם של בני משפחה. הריק הוא ריקנות רוחנית, מקום בו המנגנונים האמוניים נמתחים עד קצה רחוק ומפסיקים לתפקד. הריק הוא חוסר יכולת להרגיש מובנת על ידי בן הזוג. הריק הוא רצון להפוך לאם. הריק הוא אי יכולת להבנות את העבר. הריק הוא מוגבלותן של המילים המבקשות לתאר ולגעת בתחושות נפשיות, בכאבים וכמו כן בהעברתן של התגלויות מסטיות, של הנגיעה בקדושה. הריק הוא הבטחה מתעתעת שדוווקא בו מסתתרת המשמעות האותנטית. בן זוגה של הגיבורה מהווה עבורה משען רציונאלי, אך הרציונאליות המוחלטת הזאת גם מהווה בעבורה תחום שאינו נגיש ומעצימה את תחושת הבדידות שלה. רק בפגם היחיד שקיים בו, בגמגום שלו, בריק שבין המילים שהוא מדבר, היא מוצאת משמעות ונחמה. הריק מתבטא בגוף ובנפש, ברוח ובעולם החומר.

קשה לקבוע אם הספר הוא אוטוביוגרפי, ממואר אישי. למרות הכתיבה האסוציאטיבית ניכר שהשקיעו כאן מחשבה ביצירת מבנהו המורכב. אך גם אין ספק כי הוא שואב מחומרי נפש אישיים ומהזדהות והשתקעות של המחברת בנפש גיבורתה. במיוחד קשה לעשות כאן את ההפרדה בין המחברת לגיבורה בשל החפיפה הקיימת בין תהליכי החשיבה של הגיבורה לאופן הכתיבה. הכל דובר כאן בגוף ראשון כמובן (כולל פרק שלם המזכיר את המונולוג של מולי בלום שביוליסס לג'וייס – כתיבה של זרם תודעה, בלי לעשות שימוש בסימני פיסוק). אך חשוב מכל הוא האופן בו נוצרות האסוציאציות הן במוחה של הגיבורה והן האסוציאציות ה"ספרותיות" בכתיבה. הגיבורה היא ציירת. בראש ובראשונה בשל אופן ההתבוננות שלה בעולם. ביכולת (או בפגם) שלה "לשטח" את התמונה, לראות בעת ובעונה אחת גם קווי מתאר אך גם לפרק את התמונה לאופני קליטה פנומנולוגיים, להפשיט אותה לכלל כתמי צבע, חומרים, תחושות, מילים, שברי מילים, צלילים וצלילים המרודדים למקצב וכמו כן לחורים, לפערים ולקריעות. הפרוק הזה מאפשר הן לגיבורה והן לסופרת לבצע קישור אסוציאטיבי של חומרים מרבדים שונים. לא רק של מטפורות שונות או של אירועים מזמנים שונים או מתחומים שונים אלה גם לדלג בין השלם לחלק בין המבנה לחומר ובין מילה למשמעות. לא בכדי אחת המטאפורות החזקות בסיפור היא זו של צביעה על גבי תמונות קיימות, של העמסה של רבדים ושיטוחם אחד על גבי השני, כיסוי היוצר דיאלוג עם העבר, המוסיף משמעות על הקיים אך גם יוצר חללים וקורע קרעים. בקטע אחד מקפצים כאן בין תיאור של תמונה, לאירועים בעבר, למילה, למשמעות שונה (קריעה היא גם אבל, קפיצה בין הממשי לנפשי) לתמונה שונה לתחושות וכדומה... האסוציאציות הנפשיות חופפות כאן לאסוציאציות שבכתיבה.

הפסקה הבאה ממחישה לדעתי את העניין בצורה טובה (עמודים 55-6): "אני נשבעת לך, בצעקה אני חופנת את השבועות שלי. רק תאמין לי ותאמין בי שזו צרעת. שאין בה רע ואין בה צער ואין בה בדלנות. אני נשבעת בך ובי ובאהבה ובמילים קשורות זו לזו כמו נשים עירומות ורודות רוקדות. מאטיס, מאטיס. הן מסוחררות בחלל המומה. אני מסתכלת על התמונה הזו, הן חגות לי מול העיניים בעירום הוורוד. נעות ויוצאות החוצה, מתרחבות ונעשות שמנות. הן נעשות עוד ועוד שמנות, עד שאחת עולה על השניה. הן חופפות זו לזו ומשמינות עוד ועוד בריקוד המוטרף הזה, עד שהן נבללות זו בזו לאישה אחת גדולה מאוד. היא מנסה להמשיך לרקוד אך היא כל כך גדולה וכל כך שמנה שהיא לא מצליחה לזוז. ראשה מתחיל להתכופף קצת, נרכן על הסנטר. היא מהנהנת ומזיזה את בהונותיה ימינה ושמאלה. אפשר היה עכשיו לגחך וללעוג לה, כמה משונה ונלעגת היא נראית. כמה מוזרה ושתקנית ומסורבלת. כמה כהה היא, אישה אחת שמנה מאוד. ורודה. היא בהירה יותר במרכז פני השטח, למשל באמצע הלחיים או באמצע הסנטר. הוורדרדות שלה נעשית כמעט לבנה. רק אם מתבוננים מקרוב רואים שבצבע הלבן יש טיפה מן האדום. היא מנסה להרים את הראש הרכון למעלה, אך המסגרת של התמונה עוצרת אותו. היא מנסה להניע את בהונות רגליה כלפי מטה, שיינעצו באיזו קרקע, אבל גם שם יש מסגרת. כמה נואלת ומגוחכת האישה הזו. בום. היא מתפוצצת לנו מול העיניים."

הכל קשור וצרור כאן יחדיו: דיבור, הופך לדבר מוחשי הניתן לחפינה. צרעת מפורקת לצער ולרע. מילים הופכות לעצמי נשי ולתמונה. ולאחר מכן לכתמי צבע. ולאחר מכן מונחות אחת על השניה ואז הופכות להפרעת אכילה, לתחושות של גוף ושל תלישות ואז למוגבלות ולקריעה ולהתפוצצות.

אם אזלוג עכשיו לאסוציאציה אישית שלי, צורת הכתיבה הזו הזכירה לי במשהו את הספר "שני העולמות שלי" לסופר היהודי הארגנטינאי סרחיו צ'חפק (חפץ). במיוחד התעורר בי הדבר באמצע הספר עם תיאור השוטטות הגשמית/רוחנית של הגיבורה, ובעיקר בשל האפיזודה של המזרקה ובהמשך ההיתקלות בברבורי הנוי. מזרקה ומפגש עם ברבור דומם מופיעים גם בספרו של צ'חפק, כמו גם השוטטות האסוציאטיבית שהיא היא עיקרו. מעניין שגם הוא עוסק בשיטוח הזה של הדברים, גם הוא נזקק לריבוד הזה של המציאות, לציור על גבי ציור (אצלו ההתייחסות היא לסרטיו של הרשם ויליאם קנטדרידג' הדרום אפריקאי, בהם הוא מותח קווים מקווקווים על גבי הרישומים) בכדי ליצור את הרגעים המוזרים, את הקישור האקזיסטנציאליסטי עם ציפורים ודוממים.

אך בעוד שספרו של צ'חפק מתמקד באסוציאציות ושוטטות במרחבים ממשיים, חווייתיים והגותיים הרי שבספרה של חבצלת לואיס-חן נוספים על אלה גם הטראומה והמיסטיקה (וביתר דיוק דימויים מהעולם היהודי, חסידי, חב"דניקי). האנתרופולוג קליפורד גירץ, במאמריו על הדת, מדגיש את היותה של האמונה הדתית מחוללת סבל. הוא מנסה להעמיד תיאור של הדת שיחמוק מרדוקציה שלה לנוירוזות פסיכולוגיות סטייל פרוייד או למבנים סוציולוגיים כדוגמת דירקהיים וכו... בעבורו הדת אינה מסלקת את כאבם של המאמינים או משתמשת בו בכדי לכבול אותם אלא מאפשרת להם דרכים המלמדות אותם כיצד לסבול. הספרות הישראלית כמו גם הקולנוע והטלוויזיה מרבים לעסוק כיום בחברה החרדית. לתאר את מנהגיה ואת מוזרויותיה ואת הקונפליקטים של היחיד בתוכה. הספר הזה מעמיד לנו תיאור שונה במהותו – לא תמונות של חסידים מקפצים או התגוששות ווכחנות עם חברה עברית חילונית אלא תיאור של נפש אישה שהדת היא חלק אינטגרלי ממנה לא מבחינת מנהגים או קיום מצוות אלא בהשתלבות שלה בנסיונות של תיאור והתמודדות עם משברים של ילדות וטראומות של התעללות, בדידות ואבל. דת שנוכחת מאוד אך גם קצרת יד מלהושיע ולפתור את הקונפליטים. תיאור היוצר (כפי שמתברר מבחירות צורניות במבנה הספר) הקבלה בין חוסר היכולת לגעת בנשגב ובאלוהי ובין חוסר היכולת הארצי לגעת בזולת ולמלא את הקרע שבאבל.

הספר הזה מצריך קריאה איטית משהו. לא תמיד הוא מושך את הלב או מתמסר. חלקים ממנו נשארים סתומים בשל האפיזודות המיסטיות והנפשיות שהוא מתאר ועל הקורא לקחת זאת בחשבון. הכתיבה מרשימה ויפה ואף מעשירה. אך כמו שציינו חלק מקוראיו הוא אינו "ספר לכול אחד". אני בחרתי לא לעטר אותו בציון. אם אתם בהלך רוח מתאים ומבקשים משהו שונה ויש בכם סבלנות קראו בו.



View all my reviews

Read more...

Review: המכון לכיוון שעונים

המכון לכיוון שעונים המכון לכיוון שעונים by Ahmet Hamdi Tanpınar
My rating: 5 of 5 stars

הספר הזה נחשב לאחד ממבשרי המודרניות בספרות התורכית. בסיפור ההומוריסטי המתרחש באיסטנבול שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, תמצאו ביקורת על החברה התורכית המסורתית, על הבורגנות שצמחה בעקבות המהפכה ובנוסף על מגוון כללי של נושאים, מספיריטואליזם ופסיכואנליזה ועד לספרות, אדריכלות, בירוקרטיה וניהול מודרני.

חציו הראשון של הספר מתאר את קורותיו של הַיְירי אִירדָל, תושב איסטנבול מן המעמד הנמוך, טיפוס תמים יחסית ובעל שכל ישר, שהחיים סוחפים אותו והוא הולך ומתדרדר עד פת לחם. תוך כדי כך אנו מתוודעים, כיאה לרומן אוריינטלי, למגוון של דמויות תימהוניות וצבעוניות המאכלסות בתי קפה ואגודות סתרים באיסטנבול. בחלקו השני של הרומן פוגש היירי באיש עסקים, ספק נוכל, ספק יזם אידיאליסט בשם הָליט איָירְגִ'י. הליט הוא אדם מקושר המונחה בידי האמונה כי כל שנדרש הוא להאמין בדבר מה והוא יקום ויהיה. יחד הם מקימים את "המכון לכיוון שעונים", מוסד לא נחוץ לחלוטין, המתיימר להפוך את תורכיה למדינה מערבית מודרנית באמצעות חיסכון בשניות, גילום הזמן כדבר חיוני לחברה וסנכרון שעונים. המוסד מתפתח ופורח למרות שכולו מתבסס על לא כלום מתוך אינטרסים הדדיים של כל המעורבים בדבר. עד כמובן להתפוצצות הבועה.

תמצאו כאן מעין מזיגה של סגנונו של מארק טוויין בסיפור משל אפריים קישון (המכון כמובן בתפקיד תעלת בלאומליך ואירדל בתפקיד ציגלר.) חלק גדול מן הביקורת יתפוס גם בימינו שלנו ובמיוחד הגחכת דמות היזם (בנושא זה דבר לא השתנה). התרגום של משה סביליה-שרון מצוין (לפחות מצד העברית) והספר יפה משני הצדדים.


View all my reviews

Read more...

Review: תורת הקבוצות

תורת הקבוצות תורת הקבוצות by Carmit Sahar
My rating: 5 of 5 stars

תורת הקבוצות על שום מה? רמזים ספורים בלבד לכך מפוזרים לאורכו של הספר ולא נותר לי אלא לשער את התשובה. התייחסויות ישירות לתורה זו או לנושאים מתמטיים אחרים מובאות לרוב מפי אחת מדמויות המשנה, אחיו של הגיבור הראשי, שהוא מעין ילד פלא, גאון מתמטי בעל אישיות חנונית מוקצנת. לאחר הקריאה עולה המחשבה כי למעשה ניתן היה אולי לוותר כליל על הרובד הזה של הסיפור מבלי שייגרע הרבה מעוצמתו, גם אם המתמטיקה תופסת כנראה מקום מרכזי בחייה של המחברת (על-פי ראיון שפורסם עימה היא פיזיקאית בהשכלתה). למזלנו אין הספרות לוקה בדרך כלל באשליית האלגנטיות והתמצות שהעוסקים במתמטיקה נוטים להאדיר, כך שהוספת המטאפורות מתחום המדעים המדויקים אינה פוגעת ביצירה (ואולי תורמת לה). בכל אופן אפשר אולי להשתמש במוטיב המתמטי בדוחק כשלד של ביקורת.

"תורת הקבוצות" התפתחה כידוע בתור ניסיון להעמיד בסיס תיאורטי כללי לחלקים נרחבים של תחומי העיסוק המתמטיים (אם הגיוני בכלל לחפש כזה). באופן כללי, בתור רומן חניכה או ביתר דיוק רומן התבגרות, הנוגע רק בתמצות בשנות ילדותו של גיבור הספר ומתמקד בעיקר בשנות העשרה שלו (בריאיון עימה מספרת כרמית סחר כי למעשה הוסיפה וכתבה גם את המשך קורותיו של אלכס הופמן, שלא כולן נדחסו לכרך זה) הגיוני לראות גם בסיפור מעין בסיס לחייו ואישיותו של הגיבור.

אם כבר הזכרתי את הגיבור העיקרי של הספר, אציג אותו באופן רשמי – אלכס למשפחת הופמן – שהוא, איך לא, יצור אנושי מאוד אך גם יוצא דופן, ומעט פרדוקסאלי. אפשר לומר כי גם תורת הקבוצות "מוזרה" במקצת ומכילה פרדוקסים. בתור בסיס למתמטיקה היא מספקת מודלים נפלאים אך גם זורעת בה גרעינים של אי וודאות. אלכס הוא טיפוס רגיל ולא רגיל, הצורה בה תופסים אותו תלויה לא מעט בנקודת ההשקפה והרקע כנגדו הוא נמדד. ה"קבוצה" המיידית העוטפת אותו היא משפחתו וביחס אליה ומבעד להשקפותיהם של בני משפחתו מתבלטת מוזרותו ורגילותו. מבחינה גופנית אלכס הוא פגום לכאורה. חוץ מכפות רגליו הגדולות, גופו מסרב לגדול. למרבה הפלא הדבר אינו גורע מיכולותיו הגופניות – הוא ספורטאי מוצלח ומגוון למדי, מקדים להתפתח מבחינה מינית ומפגין לאורך הספר יכולת עמידה בכאבים ובייסורים גופניים לא פשוטים. לעיתים הוא נדמה ממש כדמות מיתית, כגלגמש או כשמשון. כפות הרגליים הגדולות מעידות אולי כי אלכס, בניגוד לשאר בני משפחתו הגרעינית (להוציא את הסבתא) הוא טיפוס הנטוע בעולם ורגליו ניצבות על קרקע המציאות. שאר בני המשפחה אקסצנטריים, בלשון המעטה. אחיו ואחותו הם עילויים, האחד, כפי שציינתי מתמטיקאי גאון ואחותו ואחיו הקטן מוסיקאים מחוננים. האב הוא טיפוס משמים ונוקשה (מהנדס, כמה סמלי) שכמעט אינו נוכח בחיי ילדיו. האם היא טיפוס מחריד. להגנתה נאמר שעברה משברים פיסיולוגיים ונפשיים בעקבות לידתם של אלכס ואחיו הצעיר, גם אם קשה לתלות בהם את הרעיונות האידיאליסטיים/רומנטיים הנדושים שמנחים אותה בגידול ילדיה, את השגיות היתר שהיא מעודדת ואת השליטה המוחלטת שהיא מבקשת להשיג בחיי ילדיה המוכשרים בכדי לנתבם להישגים בתחום המוסיקה והמתמטיקה. על רקע חשיבתו ההגיונית להחריד של האח המתמטיקאי ולמול האידיאלים הבלתי אפשריים של האם, אלכס נתפש ככישלון. עיקר כישלונו בכך שאימו אינה מסוגלת להבחין בייחודו ולכן (כפועל יוצא מן האידיאלים שמנחים אותה) אינה מסוגלת לאהוב אותו או להבינו. כתוצאה מכך הופכת האם לנעדרת בחייו של אלכס. היעדרות זו טראומטית וכואבת במיוחד דווקא מפני שדווקא אלכס הוא הוא למעשה המוכשר שבבני המשפחה. הוא תלמיד מצוין, בעל אופקים רחבים ועיקר כישרונו ביכולות התקשורת שהוא מפגין. אך מוכשר ככל שיהיה בתקשורת בין אישית ובהפגנת אמפתיה, אין אלכס מצליח להבקיע דרך למוחה וליבה של אימו וחווה סוג של יתמות. יתמות זו, העדר זה הוא המניע המרכזי בסיפור.

עוד מוטיב מרכזי המעצב את נופו של הספר ניתן לקישור מטפורי לתורת הקבוצות. אחד התחומים שתורת הקבוצות מבקשת לבסס היא תורת המספרים. תוך שימוש במושג הקבוצה הריקה ויחס בודד של שייכות מצליחים להעמיד את המספרים הטבעיים ומהם את המספרים הרציונאליים והאי-רציונאליים. מכאן עוברים לדיון באופיין של קבוצות אינסופיות אלו ומאפיינים את צפיפותן-עוצמתן. ה"מוזרות" הזו - של בניית באמצעות קבוצה ריקה, של היות כל מספר נפרד לעצמו אך גם חלק מרצף (שקיים או שאינו קיים), של "ריק" שקיים אך גם אינו קיים, של רצף מקוטע – נוכחת בסיפור לכל אורכו. משפחתו של אלכס היא משפחת מהגרים. לאחר שעזבו את מדינות הגוש הקומוניסטי עם התפוררות ברית המועצות (האב מוצאו כנראה מגרמניה המזרחית) ניסו להשתקע לזמן קצר בישראל (אלכס אינו זוכר הרבה מתקופה זו וישראל נותרת בעבורו מדינה זרה במובן מסוים). משלא הצליחו להיקלט בארץ היגרו לאנגליה. אף שאלכס מרגיש כנראה בבית באנגליה ואף מטמיע חלק גדול מהתרבות האנגלית שבמוסדות החינוך שלה התחנך, קשה לומר שבני המשפחה השתקעו באנגליה. בתי הספר הציבוריים האנגלים גדושים בבני מהגרים מכל קצוות תבל. אבי המשפחה מרבה לעבוד בחו"ל ואם המשפחה עסוקה בליווי של אחותו ואחיו הקטן של אלכס במסעות קונצרטים מפרכים ברחבי העולם. שהותם של אלכס ואחיו בבריטניה נקטעים תדיר ובצורה חדה בגלל נסיעות אלה בעולם ומאוחר יותר הם נשלחים לבלות את חופשות הקיץ אצל הדודה בישראל. גם כשהוא מתבגר אלכס מרבה בנסיעות לכל קצווי תבל ובכל מקום נקלע להתרחשויות המדגישות את חריגותו.

המשפחה קיימת אבל מפוררת. הסביבה נקטעת ללא הרף ומשתנה בפתאומיות. אלכס הוא בעצם דמות דיקנסיאנית, בת בלי בית – נע ונד בעולם הפוגש ללא הרף בדמויות שונות ומשונות. בעיני אחרים הוא נתפס כנוכח ונעלם. עבור הנערים והנערות הישראליים עימם הוא בא במגע קיומו תמיד נקטע, הוא ממשיך לחיות בתודעתם בלבד ואז שב ומופיע.

אימו ואחיו של אלכס דוגלים בתפיסה אידיאלית של המציאות – המוסיקה היא שפה אבסטרקטית מאחדת ואילו המילים מפלגות, המתמטיקה מבטאת "אמת טבעית" והיא שפתו של הטבע. אך למרבה האירוניה דווקא הם, המבקשים להשיג שליטה בשפות אלו כלואים בעולמות וויטגנשטיניים של שפות פרטיות המובנות רק להם עצמם, בסוג של אוטיזם תפיסתי. מושג השפה הוא (איך לא) הרגל השלישית עליה ניצב הסיפור. הוא שב וחוזר כמעט בכל פרק ופרק באינספור דימויים. גם השפה אוצרת בתוכה לכאורה פרדוקס – מצד אחד היא מגשרת בין עולמות שונים ומאפשרת תרגום והבנה בין אישית ומצד שני היא דורשת בסיס משותף, מה שהופך אותה תמיד לקצרת יד ומוגבלת - לא בכל היא מסוגלת לגעת. לכל התייחסות לשפה נלוויית גם התייחסות למגבלותיה. אלכס הוא כאמור אמן השפות, הן שפות מילוליות והן שפות לא מילוליות. הוא מצטיין בלימודי השפה בבית הספר ושולט בשפות רבות. הדבר מאפשר לו ליצור קשרים מגוונים עם דמויות שונות ומשונות בכל מקום אליו הוא נודד וזו גדולתו העיקרית – אנשים נקשרים אליו ונפתחים בפניו ולעיתים הוא ממש סוג של מרפא, אך תמיד נלווה לכך גם כישלון. הוא היחיד המבין לליבו של אחיו הקטן. אימו מרגישה כי הוא מבין מלידה כל תא בגופה והוא משמש כתורן הפסקות מוצלח בזכות יכולתו להתיר עימותים אלימים תוך שימוש בשפה. אך הוא אינו מצליח ללמד את בת כיתתו לטינית. קשריו עם נערה מהגרת מיפן מתפוררים בגלל הזרות שהוא חש בעת ביקור ביפן. ודווקא בעברית הוא מתקשה מאוד מה שמונע את השתלבותו בחברה הישראלית הנורמטיבית.

מרכזיותה של השפה בחייו של אלכס משתקפת גם בכתיבה עצמה, בשפתו של הספר. הספר הוא קונגלומרט של שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, רוסית, יפנית, לאטינית ועוד... בתור נער אנגלי אלכס מרבה להתבטא בשפה האנגלית. הספר כתוב עברית וקולו ושפתו של אלכס כפולים ובעלי מנעד קיצוני – מצד אחד השיחות באנגלית כתובות בעברית "גבוהה", המשקפת את שליטתו של אלכס בשפות ואת רמתו הקוגניטיבית הגבוהה ומצד שני כאשר הוא מדבר עברית שפתו רצופה שיבושים וביטויים אינטימיים משלו המוכרים רק לבני שיחו. הקורא נדרש לעמוד על משמעותם הסמלית של ביטויים בשפות זרות ולתרגום של העברית לשפות שאינן נשמעות.

לא יכולתי להמנע מלמצוא אלוזיה בין דמותו של הגיבור כנער שגופו מסרב להתפתח, בעל אם מסרסת, המפתח לו שפה ייחודית משל עצמו לדמותו של אהרון קליינפלד בספר "הדקדוק הפנימי" לגרוסמן. אם לומר את האמת השליש הראשון של הספר נקרא ממש כגרסת שנות התשעים לסיפורו של גרוסמן המתרחש בישראל של שנות השישים. גם אלכס הוא דמות המשקפת חריגות בחברה הישראלית אך בניגוד לאהרון קליינפלד הוא דמות של מי שגדל בתרבות אחרת וחריגותו לא התפתחה מתוך חיים בחברה הישראלית. גם אופי הכתיבה שונה. נדמה כי ספרה של כרמית סחר בנוי במתכונת הרומן האנגלי. פרקי הפתיחה העוסקים בילדות מהדהדים את "דיוקן האמן כאיש צעיר" של גוייס, והגיבורים את גיבוריו של דיקנס (אבל אשאיר את ההשוואה למי שמתמצא יותר ממני בספרות זו.)

כבר בפתיחת הספר עומד אחיו של הגיבור על תכונה מעניינת של המספרים. בתקופת הילדות המספרים נדמים כבעלי אופי מוחשי ממש – לכל מספר טבעי צבע משלו ותחושות שהוא מעורר (כמו גם זכרונות טראומטיים לעיתים). כל מספר שונה ממספר אחר, ממש כמו שכל אדם עומד בפני עצמו. אבל בין מספרים סינגולריים (וסתמיים לכאורה) קיימים גם קשרים (שאולי אינם בולטים לעין במבט ראשון) שקושרות אותם התבניות המתמטיות. קשרים ששבים ומתגלים בוורסיות שונות לרוחב העיסוק במתמטיקה. אם נתייחס לכפילות זו כמטאפורה נמצא שהיא מתארת בעיקר את ייחסיו של אלכס עם דמות מרכזית אחרת בסיפור, דמותו של ארקדי. ארקדי הוא כפילו של אלכס. הוא מהגר מברית המועצות לשעבר, שנקרע כילד מעולמו, המנסה להשתלב בחברה הישראלית. הוא יתום מאם. העדרות האם מחייו משקפת את העדרות האם מחייו של אלכס. גם הוא אינו מרגיש שייכות למשפחתו (אם אימו של אלכס היא בלשנית אקדמית שאינה מצליחה להבין את שפתו של בנה הרי שאמו החורגת של ארקדי היא מתורגמנית לשעבר שגם היא אינה מצליחה ליצור שפה משותפת עם בנה החורג). למרות שאלכס וארקדי מתראים רק במהלך חופשת הקיץ הרי שגם ממרחק הם נוכחים מאוד זה בחייו של האחר. כל אחד מהם מוצא בכפילו פורקן לייצרים ולכאבים המהותיים והקיצוניים ביותר שאינו מצליח לתת להם ביטוי בנפשו שלו. מערכת היחסים הנוצרת ביניהם היא הציר המרכזי סביבו נעה העלילה. וראו הוזהרתם. זו מערכת יחסים קשה של משיכה ודחיה. של משיכה ארוטית מצד אחד ושל ביטויי הרס עצמי ואלימות עקובה מדם מצד שני (המופנית לכפיל משאינה יכולה לבוא לידי ביטוי ביחס לעצמי).

כתיבתה של כרמית סחר מרשימה. כל פרק הוא סיפור קצר בפני עצמו וכולם יחדיו משתלבים בעלילה הכללית האיטית אך המתמידה. היא מתארת בנאמנות (כך אני מתרשם) עולמות שונים ומפגינה ידע נרחב (לעיתים נרחב עד כדי ניקור עיניים): מאימוני רגבי ועד לסוגי מהלומות באגרוף, מבחינות בגרות בתיכון אנגלי ועד לסדנת קעקועים בפרבר של טוקיו מתיאוריות מתמטיות סבוכות ועד לשלל ביטויים בשפות שונות ומשונות. הכל כתוב ביד בוטחת ומבוטא בצורה מלוטשת ומוקפדת.

View all my reviews

Read more...

Review: גרסת הבמאי

גרסת הבמאי גרסת הבמאי by Inna Eizenberg
My rating: 5 of 5 stars

"הדבר הזה של להיות גם בפנים וגם בחוץ, גם חלק מעולם בדיוני וגם מתבוננת בעולם הבדיוני הזה מהצד, האירוניה הזאת, המודעות, כל אלה הם חלק מאוד גדול מהיצירה" (עמוד 39) מספרת מורה למשחק לקבוצת תלמידי שנה א' בגיהנום הקרוי בית ספר לאומניות הבמה. אלי הצעירה, שוויתרה על לימודי רפואה ועברה אל העיר הגדולה מתוך רצון להימלט מן הגורל הבורגני שהוריה וחברותיה מייעדים לה, עתידה לחוש במהרה את האירוניה הזאת על בשרה.

ראשית תוך התמודדות עצמית, לאורך כל הספר. מאבק אישי בין האני הנרקיסתי של צעירה שאפתנית לציווי הביקורתי של האורקל "דע את עצמך!"

שנית מתוך נסיונותיה למצוא את מקומה בבית הספר, בלימודים ובחברת התמידים. ההשתלבות קשה ועד מהרה נדמה שהיא תמצא את עצמה בחוץ - נכשלת בלימודים, מסוכסכת עם המורים ודחויה על ידי רוב חבריה. היא נתקלת בקשת צפויה של טיפוסים מחרידים – תלמידים בוסריים הנושאים את עיניהם לקריירה עוד לפני שיש להם הבנה או עניין באומנות עצמה ושלל מורים איומים – שהמשעממים שבהם עוד נסבלים לעומת המתעללים הסדיסטים והמטרידים מינית.

ושלישית בנסיון ליצור אומנות, כאשר תדמה שמצאה סוף סוף את מקומה, כשהיא מתחברת אל שני תלמידים בוגרים יותר וחריגים בנוף בית הספר – רוני השחקן המוכשר מכל ובן הבמאי הגאון קורא המחשבות. האומנות אינה יודעת פשרות, "לא משחקים שם משחקים" מזהיר אותה בן. השחקן בעיניו נדרש לקורבן – "מה את חותכת מעצמך ונותנת לצופה שלך" הוא שואל את אלי (עמוד 99). לדעתו, "רק בחקירה עצמית שחקנים יכולים להתעלות, שזה, ולא פחות מזה, מה שהקהל צריך לקבל. קרבן." (עמוד 110) "הוא אומר שזה התפקיד הכי חשוב של השחקן, לתת לקהל דוגמה אישית של חיפוש אחרי המודעות הזאת. לגרום לצופים לרצות גם." מילים גבוהות, אך אלי עתידה לגלות שהחקירה והמודעות האלה אינן פשוטות או ישירות ויכולות להיות מבלבלות מאוד. דברים אינם כפי שהם נראים גם אם הם נדמים כאותנטיים. מי מוביל ומי מובל? מי שולט ומי רק מדמה שהוא בשליטה? מי מלאך ומי שטן והאם יש בכלל מלאכים בסיפור? והאם המודעות העצמית אינה עתידה להקנות במחיר הטראגי האידיפלי של עיניים מנוקרות?

זרע הפורענות נזרע בסיפור עם מותו של אחד התלמידים בבית הספר. "החיים באו לבקר אותנו. שלא נתבלבל ונחשוב שהם משהו אחר." (עמוד 133) מכריז בן. אבל המוות הזה דווקא גורם לבלבול אצל אלי והעניינים הולכים ומסתבכים ככל שעוד ועוד מסכות נקרעות מעל פניהן של הדמויות השונות.

בתחילת הספר (עמוד 55) ממליץ אחד המורים לגיבורה לעשות רשימה של ציטוטים מתוך מחזות שיש להם ערך עבורה. "אלה יהיו הפירורים שאת משאירה לעצמך, ..., תני לעצמך צ'אנס למצוא את הדרך." האם תצליח אלי למצוא בחזרה את הדרך מתוך היער שהלכה או הולכה בו לאיבוד? הדבר אינו ברור. מי שכן מביאה ציטוטים כאלה היא המחברת, אינה אייזנברג, שהשתמשה בהם בכדי לטוות, מהם וכנראה מתוך חוויות מלימודי משחק, שלד של סיפור (רשימת הציטוטים אף מובאת לנוחיות הקורא בסוף הספר, מה שגרם לי לתהות מדוע אין בספרים בימינו תוכן עניינים? – אולי בגלל המעבר לדיגיטל). השלד הוא בעל מבנה מתוחכם והרמטי – דמויות מראה, משולשי אהבה, ופרדוקסים שחוזרים ומשתלבים בסיפור ללא הרף: השחקן כיוצר בעל מודעות השואף להיעשות כלי ליצירה ומוותר בכך על שליטו העצמית; שאיפתו של הבמאי לממש את חזונו באמצעות השחקנים אך תוך המנעות מהפיכתם לרובוטים חסרי אישיות.

את השלד הזה אייזנברג ממלאת בדמויות אקצנטריות שכאילו עומדות בניגוד למורכבות שברומן, ובכתיבה זורמת וקלילה – כמעט הייתי אומר על גבול רומן התבגרות לבני נוער, שכאילו נוגדת את הפרדוקסים המסובכים שהיא מבטאת. התוצאה היא ספר שנקרא בקלות אך גם מצליח לעניין ולעורר מחשבה. את מבחן ההסתגרות בימי קורונה עם אישה ושלושה ילדים שאינם יודעים כיצד לפרוק מרץ ובנוסף שלל דאגות קיומיות מפני העתיד הוא צלח בהצלחה יתרה.

View all my reviews

Read more...

Review: אהבה - סיפור ושתי נובלות

אהבה - סיפור ושתי נובלות אהבה - סיפור ושתי נובלות by Tibor Déry
My rating: 5 of 5 stars

לפני מספר שנים קראתי שתי נובלות מצויינות מאת טיבור דרי ההונגרי, שקובצו בספר "שעשועים בשאול", והתלהבתי. לעברית תורגמו עוד שני סיפורים ונובלה שלו בראשית שנות האלפיים בקובץ בשם "אהבה" שיצא בספריית מעריב, זכרה לברכה. לאחרונה איתרתי את הספר אצל מוכר ספרים משומשים בחיפה ומהרתי להזמינו.

הוא לא הכזיב את התקוות שתליתי בו. שני הסיפורים "אהבה" ו"שתי נשים" יפים. הנובלה "ניקי – סיפורה של כלבה" מעולה. מצאתי בו את מה שזכרתי שהיה נוכח גם בשתי הנובלות הקודמות של דרי שקראתי – השקפת עולם הומניסטית חומלת, יכולת תיאור וסיפור של מספר מחונן וכתיבה שהיא גם פשוטה למראה וגם מתוחכמת מבחינת המבנה. המשותף לנובלה ולסיפורים הוא הנתק הפתאומי שהוא מנת חלקם של משפחות בהן אבי המשפחה נאסר בידי השלטונות הקומוניסטיים ההונגריים על לא עוול בכפו. נתק המשפיע על האישה הנזנחת ההופכת מבודדת ומרוששת אך הנותרת נאמנה לבעלה על אף הקשיים.

הנובלה "ניקי" היא מיוחדת במינה מאחר והסיפור מתמקד בכלבה שמאמצת את הזוג הנשוי (מעניין שגם בנובלה "שעשועים בשאול" שמור מקום מיוחד לבעלי חיים – סוס, בלתי נשכח) ונכנסת לחייהם. תמצאו כאן מצד אחד את אחד התיאורים הספרותיים המדוייקים ביותר של כלב (שיצא לי לקרוא) ומצד שני שימוש סימבולי יפה בכלבה כדמות מראה לנפשה של אישה. לא קשה להבין את ההקדשה שכתבה בעלים קודם של הספר לחברתה, בה הזכירה את אהבתה לכלבים. זהו סיפור שכל אוהב כלבים ישמח לקרוא (וכל אוהב אדם).



View all my reviews

Read more...

Review: אורח נטה ללון

אורח נטה ללון אורח נטה ללון by S.Y. Agnon
My rating: 4 of 5 stars

קשה לי לכתוב ביקורת על ספרו זה של עגנון מכמה סיבות. הראשונה מאחר ואצל עגנון הצורה משחקת לעיתים תפקיד חשוב יותר מאשר התוכן (ואוהדיו יש ויאמרו תפקיד שקול). עגנון כותב בשפה הייחודית לו (העברית ש"המציא") ויש לקחת זאת בחשבון. אפשר ורצוי להתענג עליה. לי באופן אישי אין בעיה לקרוא בה, אינני בטוח לגבי אחרים (האם ילדי יהיו מסוגלים לקרוא אותו אי פעם?) לרוב אני נהנה אם כי קריאתי איטית במקצת. אך יש ומתגנבת לה מחשבה "נ-ד נפוח שכמותו, את המשפט הפשוט ביותר הוא מתעקש לכתוב תוך שימוש במילים ובביטויים הכי פחות שגורים". יש לו גם נטייה לתאר כל זוטא ולפרש כל דבר עד תומו, וכמו פרשן פוליטי מסויים בטלוויזיה, לחזור על אותה חוכמה פעמיים. בספר עשיר כל כך בדמויות משנה וסיפורי משנה, זה לרוב עוזר לבעלי זיכרון קצר שכמותי ולעיתים מעיק, עד כי אתה שואל את עצמך אם יש לו בכלל דבר בעל ערך לספר או דבר מקורי שלא סופר כבר.

הסיבה השניה היא דמותו של הגיבור הראשי שהוא גם המספר וגם, כפי שנהוג לומר, בן דמותו של עגנון. כאן צריך להיזהר. הגיבור אף פעם אינו לגמרי הסופר, לפחות לא באופן ישיר ופשוט. הסיפור מתבסס על ביקור של עגנון בעיירת הולדתו אך ביקור זה היה קצר ואינו זהה כמובן לביקור, בן השנה כמעט, המתואר בספר. בכל זאת יש כנראה דמיון בין הגיבור לסופר. מספרים על עגנון שהיה טיפוס "לא פשוט", יהיר, רודף כבוד, מתעקש לומר את המילה האחרונה ומתעסק בפילפולי לשון מיותרים. יש כאלו שאפילו מאשימים אותו בפלאגייאט. (סירב להודות שקרא את קפקא למרות שכנראה הושפע ממנו). תהייה האמת מה שתהייה, דמות זאת משתקפת הייטב בדמות המספר הגיבור. מצד אחד הוא מעורר הזדהות בחולשותיו האנושיות (ועגנון לפחות מודע לחולשותיו ויודע לצחוק עליהן) מצד שני לעיתים הוא מעצבן בטרחנותו, בחוסר סבלנותו ובמשחקי הלשון הלא תמיד מוצלחים.

הסיבה השלישית היא אופי הכתיבה העגנונית, המלאה עד להתפקע סיפורי משנה, מעשיות, דרשות ופלפולים. לעיתים הם מעשירים את הסיפור ולעיתים מרגישים קצת מאולצים, כאילו התעקש עגנון לדחוף לסיפור כל מעשייה וסיפור שאי פעם נתקל בהם.

הסיפור הראשי מספר על סופר ארצישראלי בן ארבעים ואחת שביתו בירושלים ומרבית רכושו נשרפו בידי פורעים ערבים. כספי הפיצויים אינם מספיקים לו לרכוש בית חדש אך מספיקים למסע נאה. גם הטראומה ומשבר אמצע החיים משפיעים עליו לעקור עם משפחתו לחו"ל. אישתו וילדיו מתארחים אצל קרובים בגרמניה ואילו הוא יוצא לבקר, מצוייד בכספי הפיצויים, בעיירת הולדתו – שבוש, שהייתה בעבר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. התקופה היא התקופה שבין מלחמות העולם. הוא מגלה כי העיירה חרבה בהמהלך מלחמת העולם הראשונה ורוב תושביה נפוצו ואבדו. בקיצור אי אפשר לחזור לילדות, אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים וכו... בעיירה הוא מנסה לשקם את בית המדרש הישן שבעיר וכעבור כשנה, משאזל כספו, עוזב וחוזר לא"י. בתוך כך הוא פורש לפנינו את סיפורם של אינספור דמויות ומקומות שבעיירה.

לסיפור משמעויות אלגוריות ופסיכולוגיות רבות. ישנם מספר מוטיבים השזורים בו לכל אורכו. למשל מוטיב הנכות. רוב (אולי כל) הדמויות בסיפור הן בעלות מום, חסרות איברים מאיברי גופן או פגועות בנפשן. מוטיב אחר הוא ההשוואה בין ארץ ישראל והגלות ובפרט בין הציונים לאנשי העולם הישן. מוטיב נוסף הוא הנושא של מתן צדקה וסיוע. לאורך כל הספר המספר מתחבט בינו לבין עצמו האם לתת צדקה או לא (לעיתים באופן קטנוני לכאורה), ובתוך כך מעלה תהייה לגבי היותו של האדם גורם פעיל או סביל בעולם.

למעשה ניתן לקרוא את כל הסיפור לא כביקור שארע במציאות אלא כביקור מדומיין המתרחש בנפשו, דמיונו וזכרונו של המחבר. תורמים לכך נטייתו של המחבר להפגש בדמויות שרק העלה אותן בזכרונו, תיאורי חלומות והרהורים רבים, נטייתו של המחבר להזיות תוך כדי הליכה – מתגלות אליו בהזיותיו דמויות שונות ומשונות ומשוחחות עימו, ותיאור התפצלותו של האגו שלו למספר דמויות – בעיקר לדמויות פחות מוסריות, המתוארות כאנשים שדרים עמו בכפיפה אחת או בחדרו, למשל כאשר הוא נמשך אחר בתו הצעירה של בעל המלון.

הסיפור מהנה אך היה לי ארוך במקצת לימי מגפת הקורונה. יש לציין כי תיאור עליבות החיים, הדלות והרעב בגולה שלפני השואה שמו גם מגיפה זו בפרופורציה ראוייה. הוא מרשים מאוד אך יכול היה עגנון לזקקו ועורכיו לשפר את עריכתו.


View all my reviews

Read more...