Review: מיתוס ומשמעות

מיתוס ומשמעות by Claude Lévi-Strauss
My rating: 4 of 5 stars

זהו ספר מעניין המציג בקצרה מבחר מרעיונותיו של ההוגה קלוד לוי-שטראוס. הוא מקבל אצלי בקלות שלושה כוכבים.

מדוע תורגם לעברית ומדוע מומלץ לקרוא בו? הפילוסוף נמרוד בר-עם, שתרגם והוסיף גם אחרית דבר, מנמק זאת בעמוד האחרון כך: "העונג הניכר שהפיק לוי-שטראוס מכתיבה פתלתולה ושירית הפך את החשובים שבכתביו לחומה מאיימת ובצורה בפני הקורא המתחיל. נתמזל מזלו של קורא סקרן שכזה, כי בשלהי תקופתו היצירתית העניק לוי-שטראוס ריאיון רדיופוני בכמה חלקים, המסכם היבטים עיקריים שונים של עבודתו. שילוב זה של הצורך לנסח את רעיונותיו באמצעות מדיום שאינו סלחן לערבסקות המילוליות החביבות עליו כל-כך ושל שימוש בשפה האנגלית (שלא שלט בה שליטה מלאה), הניב את המבוא הפשוט והבהיר ביותר לעבודתו שהשאיר אחריו."

זאת כנראה סיבה טובה ואמיתית. יש לציין שלא מדובר במבוא שיטתי של לוי-שטראוס לעבודתו ושגם כאן הוא אינו נמנע ממשפטים בעלי כפל משמעות והתבטאויות שיחייבו את הקורא שאינו מומחה במאמץ פענוחי מסוים. יש גם לומר שלמרות שהנימוק לקריאה אמיתי הוא אינו שלם (כנראה מטעם ענוונותו של המתרגם). אז אני אשלים אותו.

הספר תורגם בצורה יפה ומוקפדת בידי נמרוד בר-עם. (התרגום אינו חף מקשיים בתרגום מונחים, שכנראה לעולם לא יתורגמו בצורה מניחת דעת. למשל הקושי הידוע שבתרגום המונח mind). ניכר כי בר-עם ממש יצא מגדרו לשבץ בתרגום (גם בגופו וגם בתחתית העמודים) הערות וביאורים מאירי עיניים לכל קטע סתום. על כך תבוא עליו הברכה. יתרה מזו הוא גם הוסיף אחרית דבר לתרגום. אחרית דבר שהיא למעשה מבוא תמציתי, מרתק ובהיר מאין כמוהו לתורתו של לוי-שטראוס ולמקום שהיא תופסת בהקשר הפילוסופיה של האנתרופולוגיה והתקשורת האנושית. ולמעשה הייתי אומר כי תשובותיו של לוי-שטראוס הן הנספח כאן למאמר המצוין של בר-עם (ואין אירוניה בדברי). לכתיבתו של בר-עם אני מעניק בקלות חמישה כוכבים ויותר מממליץ לקרוא בה.

View all my reviews

Read more...

Review: שנות העשרים

שנות העשרים by Yaara Shehori
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש אני מתלבט אם לרכוש את The Penguin Book of the Prose Poem. מאחר שכבר מיציתי את התקציב הספרותי שלי לשנתיים הקרובות הרכישה תאלץ לחכות עוד חודש חודשיים עד שאשכח כמה מההבטחות שהבטחתי לכרטיס האשראי שלי. בינתיים הגיע אלי "שנות העשרים" ליערה שחורי המתואר בסיכום שבגב הספר כממואר. נגשתי אליו בחשש מה. המילה הצרפתית הזאת נדבקה בזמן האחרון ללשונם של כל אנשי הספרות. נדמה שלא עובר יום מבלי שקורצים אלי מתוך מודעות של ההוצאות לאור השונות איזה ממואר אחד או שניים או עשרה. אין בכך כל רע אבל זה גם לא ממש עושה עלי רושם. בסך הכל בכל הקשור לספרות, בדיונית או דוקומנטרית, דמיונית או ריאליסטית, אני תמיד מנסה לאתר את השכבה הפרשנית הנאמנה למוטו שקבעה המשוררת – "רק על עצמי לספר ידעתי" (בדרך כלל במידה זו או אחרת של הצלחה, כשרון הפרשנות הספרותי שלי אף פעם לא חרג מעבר לממוצע). בכל מקרה לא צריך להיבהל מן הממואר הזה. כבר לאחר שקראתי מספר עמודים הבנתי למזלי שהכי טוב להתייחס לרומן פשוט כ Prose Poem אחד ארוך (או אסופה של כמה כאלו).

כבר בלשון שבה כתוב הספר יש סוג של כפילות המעוררת בקורא סוג של פאתוס: פניה בגוף שני - הן של המחברת למי שהייתה לפני עשרים שנה והן פניה לקוראת (או לקורא) השמה עצמה במידה מסוימת בנעלי הגיבורה. בנוסף יש כאן תבנית צורנית של תיאור ופרשנות שלו לסירוגין. משפט או מספר משפטים מתארים אירועים שהתרחשו בשנות העשרים של המחברת ומיד לאחריהם משפט או מספר משפטים המפרשים את המסופר מנקודת מבטה של הסופרת הבוגרת יותר, זו שכבר השילה מעל עצמה את רוב ההגנות והתירוצים שסיפרה לעצמה ולאחרים בעבר, וחוזר חלילה. הכל מאוד מלוטש אך גם שומר על מיידיות התגובה. בעיקר ניכר הדבר בחלק הפרשני המצליח למזג נוגות ואירוניה בסגנון פואטי מודרני. צורת הכתיבה הזאת משרה מעין מקצב שירי קבוע על המסופר.

והשיר פותח ומספר על שירותה הצבאי של המחברת כממיינת מיועדים לשירות, שנמזגים בו כמו באיזו הפרעה דו-קוטבית גם תחושות של חוסר תכלית, עליבות ורמייה מוסרית וגם שכרון כוח של "יפה רעה", של מפתה, שאין אחד שיכול לעמוד בפניה ולא לספר לה את צפונות ליבו. הפער הזה בין דימוי היופי החיצוני לתפישה העצמית חוזר ומלווה את גיבורת הסיפור לאורך כל שנות העשרים שלה. לדבריה "ובכל זאת היופי, מתנה חמקמקה, עומד לך לאורך רוב שנות העשרים ... את מבינה ששם טמון זרע הפורענות, אבל זה לא גורם לך לסגת ... שהיופי שהוא מייחס לך נותר זר, שאת ישנה איתו כמו מי שישנה עם סכין" (עמ'166-167).

המספרת ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו התבגרה למשך שנה ואז עוזבת אותו אל מגורים בתל-אביב בשלל דירות שכורות עלובות תוך שהיא מתפרנסת במגוון עבודות זמניות איומות. תוך כדי כך היא גם הולכת ונפרדת מדמותה של אימה. בקשר בינה לבין זו שתחילה מהווה עבורה מודל חיקוי ואף חולקת איתה קווי דמיון, נפער פער שאינו ניתן לאיחוי בין זו שכבר התייאשה מן החיים, הדוחה כל מחוות פיוס או חדוות גילוי שמציעה לה זו שרק החלה לחפש את דרכה בעולם. הפער רק מעמיק עם השנים בעקבות הידרדרות נפשית ובריאותית של האם.

מתוך כך הגיבורה אינה מפסיקה לחפש את מקומה בחברה ולנסות ולזכות בהכרה. היא עושה זאת מתוך תחושה או אולי דחף חצי מודע שעל כך יש לשלם בהקרבה של חלק מעצמה, של חלק מגופה. היא מתארת זאת כך (עמוד 142) "אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהו בתמורה לפתיחת הדלת ... בסיפור הישן על הנפש שאחרי המוות, עלייך המתה ללכת ולאסוף את כל גזירי הציפורניים שהשארת בעולם הזה ... ולכתבי עת אינך שולחת לא שירים ולא ציפורניים." ולא רק ציפורניים. אצבע כרותה מתפרשת כמובילה לזכייה באהבה תמימה ושמירה על אצבע מכריתה כרוכה בהשפלה. וכמובן וויתור על הגוף כולו ואך על חלקים מן העצמי במסגרת מערכות יחסים.

כל הוויתור הזה על העצמי מוביל (אולי בהכרח?) לרצף של מערכות יחסים איומות (ממרחק השנים זה ברור, אך חצי נעלם מעיני בת העשרים). לא נעדרים מן הסיפור למרבה הצער, בני הזוג האלימים, רבים, דווקא כאלו הנהנים כבר מסמכות מסוימת בתחום האומנות המטרידים מינית, ואלו המרוכזים בעצמם בלבד ואינם מסוגלים לתפוס את הכותבת כשווה להם והיא נאלצת לשחק במחיצתם "מישהי אחרת".

ויש כמובן גם נעדרת נוכחת אחת גדולה בכל העסק והיא כמובן הספרות. נוכחת בכל הניים דרופינג הספרותיים, הציטוטים וההקבלות הספרותיות לרוב באמצעותן נוטה הסופרת המפוקחת לפרש את אירועי העבר; נוכחת בתשוקת הגיבורה הצעירה שהייתה – להיעשות לחלק מעולם הספרות, לפרסם, להתפרסם, לפרוץ ולהיכנס בסוד העניינים למצוא את מקומה. ונעדרת מכל השאר. מן השקפת החיים הפרקטית של חברי הקיבוץ, מחנויות הספרים, מסדנאות כתיבה של שרלטנים, מהקורסים המקובעים באוניברסיטה, מהמרצים המטרידים מינית, מן המשוררים בעיני עצמם הרואים רק את עצמם, מכל אלו הנעזרים בשרותיה אך אינם מכירים בהם ולבסוף אפילו מן העבודה בהוצאת הספרים העלובה שהסופרים נמנעים מלפקוד אותה. ובעיקר היא נעדרת מן הגיבורה עצמה שאינה מצליחה ליצור ולכתוב גם דבר אחד בעל משמעות ואיכות במשך כל שנות העשרים שלה.

תמצאו כאו יצירה סיפורית-שירית יפה אך גם מעוררת דיכאון קל. ואולי כך הן שנות העשרים אצל כולם? אי אפשר להימנע מהרהורים כאלו בעקבות הקריאה, גם אם באופן אישי לא עברתי בכל שנות העשרים שלי וגם השלושים והארבעים כל-כך הרבה "הרפתקאות" (אולי לכן אני בינתיים רק קורא ולא כותב ...) הקריאה בספר זורמת בקלות, גם אם הדברים המתוארים קשים להכלה. כל זה עטוף בפואטיקה יפה וחכמה שהופכת את הספר לפרי ראוי לאותו סבל נעורים.


View all my reviews

Read more...

Review: The Radetzky March

The Radetzky March by Joseph Roth
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש וחצי כמעט אני מצליח לקרוא רק בסופי שבוע וגם אז בתפוקה נמוכה. זה לא היה באשמת הספר אלא בזכותו. דווקא בגלל שהוא כל כך טוב הוא הצליח להרים אותי לפעמים מעבר לעייפות המצטברת. אז נכון, כמו שטוענים בהקדמה למהדורת ה- Folio הנהדרת (לא תמיד הן כאלה מוצלחות אבל הפעם הספר מרגיש ונראה נהדר) הסיפור איטי ולא הרבה קורה בו ובכל זאת יש כאן ספרות. תולדות חייהם של בני שלושה דורות במשפחת פון טרוטה שגורלם נקשר בגורלו של הקיסר פרנץ יוזף וסיפורם מסמל את סיפור עלייתה ונפילתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הסב, איש צבא, בן למשפחת איכרים פרובינציאלית, שעלה באחת לגדולה אך מעולם לא הצליח להסתגל לזיוף הגלום במעמדו החדש. רוחו ומעשה הגבורה שלו מרחפים כמו תמונתו מעל ראשי צאצאיו ומשפיעים על חייהם השפעה מדרבנת והורסת כאחת – ככל מעשה ארצי שרומם וזכה לגדולה מזויפת משהו.

הבן, המנהל המחוזי, המהווה מעין בבואה של הקיסר. דמות נוקשה עד גיחוך אך גם נוגעת ללב המסמלת את הממלכה הבורגנית קתולית על כל הסדר המלאכותי הגלום בה.

ובעיקר הנכד, המנסה ללכת בעקבות סבו ולרצות את אביו אך נכשל על כל צעד ושעל בעיקר בגלל המופת שהציב לו סבו שאינו ניתן למימוש בעולם המודרני. אדם ממוצע וישר שאינו מוכשר להתמודד בהצלחה עם חיי איש הצבא שנבחרו בעבורו. שוב ושוב הוא ניצל בזכות מעשה אבותיו וחסדו של הקיסר אך במחיר ייאוש הולך וגובר. כל זאת על רקע התפוררותה של האימפריה וקיצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה המביאה איתה גם את קיצו.

הכל כתוב בפשטות, אך כזו המצליחה להעביר את רוח התקופה, עם מעברים פתאומיים בין הכללי לאישי ובין קורות דמות אחת לאחרת, ומשלבת בין המודרני לקלאסי.




View all my reviews

Read more...

Review: פריחה שנתאחרה: סיפורים

פריחה שנתאחרה: סיפורים by Anton Chekhov
My rating: 4 of 5 stars

שונא לכתוב סקירות על ספרים של קלאסיקונים. חוקר ספרות אני לא. אז מה אכתוב? שצ'כוב יודע לכתוב? שכתיבתו יפה? בצירוף "כתיבה יפה" כבר השתמשמתי עשרות פעמים (ועוד אוסיף להשתמש בלית ברירה) כשלא היה לי מה להוסיף גם לגבי תוצרתם של סופרים פחותים בהרבה ועלומי שם. (וכן כתיבתו של צ'כוב היא יפה וטובה וחכמה ומהוקצעת וכמו כל יצירה של קלאסיקון מצליחה בדרך כלל להרשים מעט יותר ממה שאתה כבר מצפה מלכתחילה).

בדומה גם הציון תמיד משקר. גם אם שניים מהסיפורים בקובץ, למרות שהיו כתובים לתפארת מעט "אכזבו" בסופם ואני חש צורך, אישי לחלוטין, להוריד בגינם חצי כוכב הרי שבעצם אי אפשר להשוות אותם לכל מיני זבלונים שהענקתי להם בחפץ לב ארבעה כוכבים.

אז אתאר בקצרה: אוסף של ארבעה סיפורים (או נכון יותר נובלות) העוסקים (איך לא) באהבה, על הכרחיותה, אי אפשרותה וכל אשליותיה. הוסיפו לכך מתחים על רקע הבדלי מעמדות בין אצילים שאיבדו את נכסיהם, פועלים חסרי כל, ובעיקר בורגנות חדשה ועתירת מממון, המהווים את מנוע ההתרחשות המרכזי (עד שבאו המהפכות וטרפו את הכל). שניים מהסיפורים הם בעלי אופי חצי הומוריסטי חצי מלאנכולי. הראשון שהעניק לקובץ את שמו הוא מעין פארודיה על מוטיבים מן הספרות הרוסית של המאה ה-19.

שני הסיפורים המוצלחים יותר (שמקבלים 5 כוכבים בלי מאמץ) מתארים תמונה מורכבת יותר וקשת רחבה יותר של דמויות ומצבים – "שלוש שנים", הנובלה הארוכה ביותר ו"ממלכת נשים" והם בעלי אופי ריאליסטי יותר.

התרגום מיושן וכתוב בשפה "גבוהה". ואני לא מציין זאת כחיסרון דווקא. בנוסף על סיפור טוב, נעים תמיד להתקל באותה הזדמנות גם בתרגום שמוכיח לך שוב עד כמה העברית עשירה דיה בכדי להעניק לכתיבה דיוק בהבעה וגיוון לשוני.


View all my reviews

Read more...

Review: תעלומת אנרי פיק

תעלומת אנרי פיק by David Foenkinos
My rating: 5 of 5 stars

שתי תעלומות נוכחות במיסתוריותן בספר הזה. הראשונה נוגעת לעלילתו של ספר בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הרבה לא טורח דויד פואנקינוס לספר לנו עליה. כל שהוא מסגיר אודותיה הוא כי "מדובר על תשוקה שצריכה להגמר. מכל מיני סיבות, בני הזוג לא יכולים להמשיך לאהוב. הספר מספר על הרגעים האחרונים שלהם יחד. אבל העוצמה הגדולה של הרומן היא שבמקביל הסופר מספר על גסיסתו של פושקין." (עמוד 47) וגם מסתבר שמדובר בספרות ראויה לחלוטין. יש המגדירים אותה אפילו כיצירת מופת ואנשים נהנים לקרוא בה.

התעלומה השניה מהווה את הכוח המניע, ה"אקטיבי" של עלילת "תעלומת אנרי פיק" והיא נוגעת במה שאחד הגיבורים מגדיר באופן כללי "התעסקותה היתרה של החברה בת זמננו בצורה ולא בתוכן." (עמוד 261). וביתר פירוט בנסיבות חיבורו מציאתו והוצאתו לאור של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הספר מתגלה, כך מסופר, בספריית כתבי היד הדחויים, ספריה המיועדת לכתבי יד שלא פורסמו ולא זכו לצאת לאור, שיוסדה בעיירה נידחת בברטאן על ידי ספרן תמהוני כחיקוי לספריה שהוקמה בקנדה (קיימת במציאות) כמחוה לרעיון ספרותי שהעלה הסופר ריצ'ארד בראוטיגן בספרו "ההפלה". (די ברעיון זה לרמז על הרבדים המרובים שמניח כאן פואנקינוס).

שם המחבר המתנוסס על כתב היד הוא של תושב העיירה בשם אנרי פיק, בעל פיצריה, שלכאורה לא עסק בכתיבה ומעולם לא הפגין התעניינות בספרות. מכאן ה"רעש" המלווה את הוצאתו לאור של הספר וגורם בעצם להפיכתו לרב מכר ותופעה תרבותית, אולי הרבה מעבר לתוכנו ואיכות כתיבתו. ה"רעש" נוצר כתוצאה משתי מסקנות אפשריות (ומנוגדות) המסעירות את דמיונם של הקוראים, התקשורת והמוציאים לאור. האחת היא על "סיפור סינדרלה" – אדם אלמוני (שאולי נדחה על ידי הוצאות הספרים) שכתב בחשאי, מתגלה כסופר גדול. השניה שמדובר בתרמית - ומכאן שיש פה תעלומה האופפת את הסופר ומדרבנת אחדים (בעיקר עיתונאי ספרות ומבקר שעבר זמנו בשם רוּש) לנסות ולפתור אותה.

הכל כך נדמה בנוי על הדיכוטמיה הזאת שפואנקינוס מחדד לכדי קיצוניות. המסופר ב"שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" נוגע בליבם של אנשים אך רק ההפתעה שאדם אלמוני ובלתי ספרותי בעליל מוציא תחת ידיו יצירה שכזו מצליחה לחולל שינוי בחייהם של אנשים הנוגעים בדבר (בני משפחה, סופרים, עיתונאים, ספרנים וכו...) ולדרבן אותם לבחינה של חייהם ולפעולה.

את הגרעין הרעיוני הפילוסופי הזה מפתח דויד פואנקינוס בצורה כמעט ממצה לשלד סיפורי שלם עליו מונח סיפור בעל שני פנים.

מצד אחד מוצאים כאן סאטירה משעשעת על תעשיית ההוצאה לאור בצרפת. פואקינוס סונט בכולם: הוצאות הספרים, סופרים צרפתיים מפורסמים ואף עכשויים ואפילו בעצמו, כך נראה, (מזכיר למשל את השימוש המופרז של סלין בשלוש נקודות אבל משתמש בהן ביד רחבה, גם אם לא באותה רמה, בעצמו) ובתוכניות ספרות בטלוויזיה. לכך ניתן להוסיף את המתח החברתי שבין החברה הפריסאית המלומדת לאנשי ברטאן הקרתנים, שהוא פועל יוצא מהניגוד שבין יצירה ספרותית למחבר הדיוט. קל להסחף במחוזות הסאטירה ולעיתים נדמה שפואנקינוס עומד לעבור את הגבול אבל הוא משכיל, לטעמי לעצור בזמן טרם הפיכת כל העסק למשעמם.

כאן יש לציין שכתיבתו של פואנקינוס מדוייקת וחסכנית למדי (הספר אינו ארוך). אם שפע האלוזיות הספרותיות והרעיון המורכב למדי שבבסיס הסיפור, גרמו לכם לחשוב שמדובר בספר מסובך או קשה לקריאה הרי שההפך הוא הנכון. הספר נקרא בקלות ובמהירות עד סכנה (אצלי לפחות) שהדברים לא יוותרו בזכרון בסיום הקריאה. קראתי פעם ביקורת על ספר ביכורים שבה התלונן המבקר ששוב קרא ספר העוסק בספרים. אני חייב להתוודות שספרים העוסקים בספרים הם סטייה שלי והדבר ממש אינו מפריע לי (לכן למרות שהוא נדמה לי לעיתים כספר במשקל נוצה הענקתי לו ציון כבד של חמישה כוכבים).

בהקשר הסאטירה יש להוסיף כי קורא ישראלי יצליח להזדהות עם רוב הנקודות שהיא מציפה (מעניין כי פואנקינוס אינו מתייחס בהרחבה לשיווק אינטרנטי או לרשתות חברתיות). הדבר היחיד שכנראה מצטייר כשונה בין צרפת לישראל הוא שלפי המסופר, בצרפת ישנם עדין סוכנים ספרותיים המתווכים בין ההוצאות לחנויות הספרים וממש משתדלים לשכנע אותן למכור את הספר (אחרת העותקים יחזרו להוצאה). בשוק הישראלי, הדואופולי, קשה לי להאמין שפונקציה כזו עדיין מתקיימת.

ומה עם הצד השני תשאלו? במקביל לסאטירה מוצאת את ביטויה בספר גם כתיבה הגותית, פילוסופית משהו, סטייל אוליפו (מעניין שפואנקינוס אינו מאזכר אותם כמדומני, לא את קנו, לא את פרק ולא אחרים). בניגוד לתעלומת מחברו של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" התעלומה הראשונה שהזכרתי בדבר עלילתו אינה מוצאת את פתרונה בספר בצורה מפורשת. אבל פואנקינוס מתוחכם מספיק בשביל למלא את החסר במישור אחר – מישור עלילת ספרו שלו. כשהייתי ילד השתעשתי בפנטוגראף: מכשיר מכאני שבכל אחד מקצותיו עפרון. כאשר כותבים או מציירים בעפרון האחד, כותב ומצייר העפרון השני במקביל העתק של היצירה. בדומה כאשר פואנקינוס מתאר את השפעת ההפתעה שמעוררת התגלותו של אנרי פיק כסופר על חיי הדמויות השונות שבספר וביתר דיוק על חיי האהבה והזוגיות שלהם, הרי שהוא כותב במקביל מחדש סיפור שיכול להקרא "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" (רק שבמקום מותו של פושקין, משולב בו סופר נעלם אחר – אנרי פיק, עם האלוזיה המפורשת ל"מלכה פיק" הידוע של פושקין).

בקיצור תמצאו כאן משל אבסורדי מתוחכם ומורכב למדי. גם אם באופן אישי אני מעדיף ספרים עם מבנה "פתוח" יותר וממצה פחות עדיין הייתי מסוגל להעריך אותו ולהנות ממנו.




View all my reviews

Read more...

Review: Love and War in the Apennines

Love and War in the Apennines by Eric Newby
My rating: 4 of 5 stars

אי שם מתוך הנבכים המעורפלים יותר של ילדותי, נצנץ אלי זכרו של ספר ששאלתי בספריה ועשה עלי רושם גדול בזמנו – "חיות הבר אשר ידעתי". כמובן שכיום עם המצאת צוללת המעמקים הזאת הקרויה אינטרנט נדמה שניתן, בעזרת מעט מוטיבציה וכישרון חיפוש מינימאלי לאתר ולשלות מן המצולות האלה כל דבר שחשבנו שנשמט לנצח מזכרוננו.

מחוץ לטקסט המלא של הספר הנ"ל (שכיום הוא נחלת הכלל) הגעתי לפני מספר שנים בחיפושי גם אל רשימת ספרים מומלצים שהופיע בה. מאז ילדותי (בה כמעט כל ספר היה נדמה כחלק מסדרת ספרים) אני אוהב רשימות ספרים – כאלו המופיעות לפעמים בסופי הכותרים המודפסים, או כאלו שקיבצו ממליצים שונים (10 ספרים שפלוני אהב במיוחד, 100 ספרים שצריכים להספיק עד גיל 18, 5 ספרים נוספים על ערפדים תת ימיים וכו...) הרשימה הזאת הייתה מעניינת במיוחד מכיוון ששילבה בתוכה אשליה נוספת שלוקים בה חובבי קריאה וכנראה כל מנויי goodreads – חדוות גילוי אוצרות שכוחים.

מדובר בספר A Reader’s Delight שיצא לאור בשנת 1988 ומאגד בתוכו ביקורות ספרים שפרסם נואל פרין בוושינגטון-פוסט. פרין יצא מן ההנחה הסבירה שישנם יצירות שלא זכו מסיבות כאלו או אחרות למעמד של קלאסיקות (דהיינו נשכחו ואולי אזלו מן הדפוס – מדובר בשנות השמונים הרי) אך שאינן גרועות ואפילו מהנות מאוד לקריאה. הכלל המנחה של בחירת היצירות (חוץ מן העובדה שגרמו לפרין הנאה בקריאתן) היה שלא יותר משניים מעמיתיו הספרותיים אכן הכיר את היצירות. כל זה לא אומר הרבה. אין סיבה להעדיף דווקא את בחירותיו של פרין וגם טעם ספרותי משתנה עם השנים, ובכל זאת זה מעורר עניין.

גם ספרו של פרין כבר מזמן אזל. למזלנו גוגל סורקת ספרים ומבחר מן הביקורות ניתן לקרוא בgoogle books. כמו כן ניתן למצוא את רשימת הספרים המלאה באתר הנהדר (אך הלא מתוחזק) neglectedbooks.com http://neglectedbooks.com/?page_id=74, שספרו של פרין מתאים לו במיוחד.

עם השנים דגמתי כמה מן הספרים שהופיעו ברשימה. חלקם באמת יפים וחלקם רק נחמדים. בין השאר הופיעה בספרו של פרין ביקורת על הספר When the Snow Comes, They Will Take You Away מאת סופר המסעות וההרפתקן הבריטי אריק ניובי. חיפוש נוסף העלה שזהו שמו האמריקאי של הספר והוא פורסם באנגליה בשם מוצלח פחות - Love and War in the Apennines. ניצלתי מכירה מוזלת של עותק של folio ורכשתי אותו.

ניובי התפרסם בעיקר בזכות ספרי המסעות שלו והוא חלק ממסורת מכובדת של סופרי מסעות בריטים. בדומה לסופר בריטי ידוע אחר – פטריק ליי פרמור, גם ניובי לקח חלק במלחמת העולם השנייה כלוחם בכוחות הבריטיים המיוחדים. הספר שלפנינו (לפני לפחות) עוסק לא במסעותיו כהרפתקן אלא במסעותיו הכפויים כאיש הקומנדו הימי הבריטי במלחמה. הספר פותח בתיאור משימת חבלה כושלת שניובי היה חלק ממנה, ממשיך בתיאור קורותיו במחנה שבויים באיטליה ובמיוחד מתמקד בקורותיו לאחר ש"נמלט" ממנו. למעשה שוחררו האסירים לאחר הדחתו של מוסוליני אך הפכו עד מהרה לניצודים לאחר שהפשיסטים חזרו ותפסו את השלטון הפעם כשליחים ישירים של גרמניה הנאצית שואפת הנקם על בגידת איטליה שחתמה על הסכם שביתת נשק עם בנות הברית.

בסיועם של אנטי-פאשיסטים ואיכרים איטלקים פשוטים הצליח ניובי להסתתר ולשרוד כשנה בהרי האפנינים עד שנלכד בידי הגרמנים והפשיסטים והועבר למחנה שבויים בצ'כוסלובקיה. על הדרך גם מצא אהבה – נערה בשם וונדה, שלימים תהפוך להיות אשתו.

תמצאו כאן סיפור יפה (אם כי קראתי ושמעתי כבר מדהימים ומעניינים ממנו בהרבה). ניובי הוא מספר מוכשר ולא בלתי מתוחכם שמצליח להעיר גם תקופות המתנה משעממות בצורה משעשעת. כתיבתו מלאה פיתולים, אנקדוטות ואלוזיות, במיוחד לעולם הספרות (כל דמות מזכירה לו דמות מספר ...) וכמו כל בריטי הוא מצויד במנות עודפות של חוש הומור וסרקזם. כפי שמצוין בהקדמה, ניובי אינו מצייר את עצמו כגיבור. למעשה ההפך הוא הנכון. למן הפשיטה הכושלת ועד ללכידתו מצטייר ניובי הצעיר כלא יוצלח ואף כתמים וזאת למרות תעוזת הנעורים שללא ספק ניחן בה. הספר אינו כתוב בצורה נאיבית (חלק מהסייענים האיטלקים שלמו בחייהם על הסיוע לשבויי המלחמה) אך גם אינו נעדר הילה נוסטלגית מסוימת. הוא הזכיר לי במשהו את כתביו של הוטרינר ג'יימס הריוט.

זו אינה יצירת מופת אך גם לא סבלתי. עוד סיפור חיים (שגם עובד לסרט אותו לא ראיתי) המסופר בכישרון.


View all my reviews

Read more...

Review: החדר של ג׳ובאני

החדר של ג׳ובאני by James Baldwin
My rating: 5 of 5 stars

נדמה כי נקודת המוצא של ספרו של בולדווין היא כי אנשים שאין מאפשרים להם לחיות חיים שבהם יוכלו לבטא את דחפיהם הבסיסיים מתוך לגיטימיות חברתית משולים לאנשים חסרי מנוח הנחבטים בלא הפסק בקירות כלא התפיסות החברתיות השליטות ואף הקיבעונות הנפשיים. הם מוצאים עצמם לכודים בתמונת עולם מקוטבת, הן חברתית והן אישית, שאינה מאפשרת כל עידון מחשבתי או התפתחות נפשית ודינם להפוך לבסוף למסכנים או למנוולים.

"... אנשים בקושי מספיקים לראות את גן העדן שלהם וכבר הם רואים את להט החרב המתהפכת. ואולי החיים מציעים רק את הברירה בין לזכור את הגן ובין לשכוח אותו. או-או: צריך כוח כדי לזכור, צריך סוג אחר של כוח כדי לשכוח. צריך להיות גיבור כדי לעשות את שניהם. אנשים שזוכרים מחזרים אחרי השיגעון באמצעות כאב, כאב המוות של תמימותם, המתארע שוב ושוב. אנשים ששוכחים מחזרים אחר סוג אחר של שיגעון, השיגעון של הכחשת הכאב ושנאת התמימות. והעולם מתחלק ברובו בין משוגעים שזוכרים למשוגעים ששוכחים. יש מעט מאוד גיבורים." (עמוד 43)

הדחף המניע את גיבורי הרומן הזה הוא התשוקה ההומוסקסואלית והתפיסה החברתית המדכאת היא זו של החברה המערבית בשנות החמישים של המאה העשרים. הספר בנוי כווידוי של אמריקאי צעיר בשם דיוויד המתאהב בג'ובאני, צעיר איטלקי עני, במהלך שהותו בפריז. (זאת בשעה שנערה לה הציע נישואין שוקלת את המשך יחסיה עמו ונופשת בספרד.) העלילה אינה מורכבת. לאחר אקספוזיציה קצרה וחיוורת משהו – בעיקר תיאור ילדותו של דיוויד והתנסות הומוסקסואלית ראשונה ומודחקת שלו, מגיע תיאור פגישתו בג'ובאני ומערכת היחסים הנרקמת ביניהם. דיוויד נמשך לג'ובאני אך אינו מסוגל להשלים עם משיכה זו בגלל התפיסה החברתית המגנה יחסים כאלו, אותה הפנים, והיעדר האפשרות החברתית (באותה תקופה) לנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית גלויה ופתוחה. הקונפליקט מוביל, כמיטב המסורת הספרותית המודרנית אל הסוף הטראגי.

על העלילה הפשוטה משהו מפצה בולדווין במבנה ספרותי מרשים. זהו בהחלט ספר שיש להתענג על אופן כתיבתו ופחות על האירועים המתוארים בו. זאת בנוסף כמובן על הערכת תעוזתו של המחבר לכתוב על נושא שלא הרבו לעסוק בו באותה תקופה (הרומנים הקודמים שלו עסקו בעיקר בביקורת חברתית על היחס לו זוכים אפרו-אמריקאים מצידה של החברה האמריקאית).

בולדווין יוצר מבנה דימויי מרשים המשלב את הגוף והנפש עם מושגים מרחביים – ארץ, עיר וחדר, באמצעותו הוא מביע את הקונפליקט הנפשי בו מצוי דיוויד וזאת בשעה שדיוויד מתקשה מאוד לבטא את עצמו או אפילו להגדיר את מחשבותיו. הקונפליט בו הוא מצוי מערער על הסדר החברתי הקיים ואף על מוסכמות השפה כפי שניתן לראות בקטע היפה הבא בו דיוויד מצוטט לשתי בחורות בתור לדואר:

"החברה דחקה בה "לעמוד על שלה" – באיזה עניין עקרוני לא הצלחתי לגלות. הנערה המאוהבת הנידה כל הזמן את ראשה, אבל ניכר בה שהנהוניה נובעים ממבוכה ולא מהסכמה. על פניה הייתה הארשת החנוקה של מי שיש לו עוד דברים לומר, אך הוא אינו מוצא דרך לאומרם. "אל תהיי מטומטמת," אמרה לה החברה. "אני יודעת, אני יודעת," ענתה הצעירה. לצופה מן הצד היה הרושם שאך על פי שהיא בוודאי לא רצתה להיות מטומטמת, היא אבדה את אחת ההגדרות של המילה הזאת, ויתכן שלעולם לא תצליח למצוא אחרת." (עמ' 144-145)

חוסר היכולת להתבטא מובילה את דיוויד לשוטטות אינסופית ברחובות פריז. פריז נוכחת מאוד בסיפור, על סמטאותיה ועל שווקיה ובעיקר על בתי הקפה והבארים העלובים בהם מתנהלת פעילותם של חברי הקהילה ההומוסקסואלית. פריז היא מקום מלא ניגודים – מצד אחד היא אנטי תיזה לארצות הברית בה ההומוסקסואליות אסורה באותה תקופה על פי חוק ולחברה האיטלקית הכפרית השמרנית ממנה נמלט ג'ובאני. ומצד שני עדין שולט בה הסדר הבורגני שאינו מאפשר קיום של מערכת יחסים גלויה בין גברים. מסעות השתייה והשוטטות של דיוויד מזכירים את אלו של בני הדור האבוד בספריו של המינגווי אך בניגוד להמינגווי שגיבוריו נמלטים ממנה לספרד הכפרית הרומנטית והמשחררת הרי שספרד אצל בולדווין היא מקום שנתפס כמשעמם ואינו מסוגל לספק מפלט לגיבוריו. דיויד שואף כל הזמן להימלט מפריז –בחזרה לאמריקה (חזרה לחיים נטולי מיניות), לספרד, לדרום, אך הוא למעשה לכוד בה כפי שהוא לכוד בתשוקתו לג'ובאני.

המקום בו מממשים ג'ובאני ודיוויד את אהבתם היא חדרו העלוב של ג'ובאני. החדר ממש הופך לדימוי המרכזי למיניותו וגופו של דיוויד. מצד אחד הוא דוחה אותו (והוא מתואר כמקום עלוב ומלוכלך) ומצד שני החדר הוא מקלט, רק בחשאיות שבו הוא מסוגל לאמץ תפקיד נשי יותר וחופשי יותר. החדר הוא גם חדר פנימי, המקום היחידי בו דיוויד מסוגל להודות בנטייתו המינית, מקום אליו נדחסים כל המאוויים האסורים, עד שהוא הופך למעין אני פנימי ומנותק שלו - "לא חשוב מה עשיתי, היה עוד אני שישב לי בבטן, קפוא מאימה מפני השאלה של חיי." (עמוד 133)

נהניתי מהספר המצוין הזה ואני ממליץ לקרוא בו. יש לקוות שכיום השתנה מעט היחס החברתי לחברי הקהילה הגאה. יותר פתיחות וקבלה מובילה ותוביל מן הסתם לחיבור יצירות ספרותיות בעלות מבנה אחר, הרמטי ומקוטב פחות ומורכב יותר.


View all my reviews

Read more...

Review: אישה מעבר לים

אישה מעבר לים by Sarit Yishai-Levi
My rating: 2 of 5 stars

עיקר עיסוקו של הספר הזה באופן שבו אירועים טראומתיים ובחירות אישיות מולידים טראומות חדשות בחייהם של צאצאינו ובאפשרות שריפויה של הטראומה בבני דור הצאצאים תלוי בפתירתה (ואולי מאפשרת פיתרון כזה) בחייהם של בני המשפחה המבוגרים יותר. הוא מביא את סיפורן של שלוש נשים, בנות משפחה אחת: אליה, אימה לילי וסבתה רוחל. כל אחת מהן שוקעת בתהומות של כאב וייאוש בלתי פתורים. הסבתא מעבירה את הטראומה והכאב לאם וזו, בתורה, מורישה אותם לבתה. מתוך התפקחותה של הבת אליה ונסיונותיה לשקם את עצמה נולד תהליך של ריפוי או לפחות של השלמה אצל אימה ולאחר מכן גם אצל סבתה. בתוך כך אנו מתוודעים לסיפור חייהן של השלוש הנפרש לאורכה של המאה העשרים: בתל אביב ובפריז של שנות השבעים, בירושלים ותל אביב של שנות הארבעים והחמישים ובירושלים המנדטורית בסוף שנות העשרים.

משהו בסיפור הזה זרק אותי שנים אחורה אל תקופת הילדות שלי עצמי.

כילד לא אהבתי במיוחד לשחק בפאזלים. אז עוד לא למדתי מדעי המחשב ולא הכרתי שיטות שונות של מיון וחיפוש. פאזל נראה לי תמיד כסוג של חידה מנוונת ולא מעניינת במיוחד. התמונה הסופית כבר נתונה מראש על גבי עטיפת הקופסא. כל שנותר הוא להתמיד. לחבר חלק אל חלק ולבסוף, במוקדם או במאוחר יסתיים תהליך ההרכבה. למרות זאת כשבגרתי מעט התחשק פתאום גם לי לנסות ולהרכיב פאזל. בקשתי מסבא רוּבן לפני יציאתו לחופשה בחו"ל שיביא לי כמתנה פאזל של 1500 חלקים. לשאלתו מה ארצה שתהייה תמונת הפאזל סיפקתי בתור תשובה את ההגדרה "תמונת נוף שווייצרי". מאחר ואהבתי טבע ונופים ציפיתי כנראה לאיזו תמונה של נוף עוצר נשימה, פסגות מחודדות ומושלגות, עמקים מוריקים, פרחים עדינים, תמונות שכיום נפוצות בעיקר כרקע לשולחן העבודה במחשב. סבא רובן שהיה מותק של סבא ובעל מעלות רבות לא התברך לצערי בעל טעם אומנותי משובח במיוחד (ולא זה המקום להתייחס לטעמו הספרותי – חוברות מערבונים מתורגמות או כתובות גרמנית היו הסוגה המועדפת עליו). לכן הייתי צריך אולי לחזות מראש את האכזבה שהנחיל לי הפאזל שטרח להביא לי. זה אומנם לא חרג מן ההגדרה שספקתי ואף ענה עליה במלואה. אך לא מצא במיוחד חן בעיני.

הנוף אכן היה שוויצרי אך משעמם משהו. חציו שמים תכולים חסרי כל ענן או גוון וחציו צמרות עצים. ובתווך ניצב לו מה שכיניתי, ביני לבין עצמי, המנזר. מבנה עתיק וענק. מרובע לחלוטין ולו גג אדום עם אלפי רעפים. בקיר המבנה היו קבועים עשרות חלונות קטנים וצפופים. לו רק היה מעוטר בצריחים או בחפירים, בקשתות או במגדלים או לכל הפחות באיזה פיתול פה ושם. הפאזל עצמו התגלה כסיוט. חלקיו היו בלתי מגוונים בעליל. יכולת להיתקל רק בחלקים תכולים, או מכוסי עלים זעירים או רעפים אדומים וכמובן עשרות חלונות חסרי כל הבדל. עד היום לא ברור לי אם לא הצלחתי לסיים אפילו מאית ממנו בגלל הקושי או בגלל השעמום.

את הספר הזה דווקא התאמצתי וסיימתי. כמו הפאזל שתיארתי הוא עונה על התיאור שסיפקתי בפתיחה אך לא על ציפיותיי - עלילתו פשטנית משהו והיא אינה בדיוק כוס התה שלי. לא מפריעים לי שלל האסונות שהחיים מפילים על ראשן של הגיבורות (החיים עשויים להיות אכזריים) וגם לא הקיצוניות הטוטאלית של כל אחת מהנשים (לפעמים נדמה לי שכל דמות המתוארת בכתיבה נמצאת בקצה הדברים באיזשהו אופן). אבל כמו בפאזל שהביא לי סבי הייאוש מתגלה עם בחינת החלקים המרכיבים את השלם. כל קטע וקטע, כמעט כתבתי כל משפט ומשפט, הם קלישאתיים לעילא. הכתיבה בהירה וקולחת אבל במחיר של חזרות אינסופיות על אותם הדברים שכבר נאמרו. הכותבת דווקא מדלגת בין נקודות המבט של הגיבורים השונים אבל כותבת הכל בלשונו של מספר כל יודע ובכך מטשטשת כל הבדלי סגנון אפשריים שיכלו להפוך גם חזרות על דברים למעניינות. סיומו של הספר היה ממש טלנובלה אחת גדולה (למעט סיפורה של רוחל) וכמעט נשברתי.

גם העריכה הייתה יכולה להיות טובה יותר. אליה מסיימת טיפול פסיכולוגי בתובנה שכבר סופרה לנו כמה פרקים קודם. שאול ואליה מגלים דברים משגרת יומה של לילי שכבר ידועים לנו כקוראים. אנו מתוודעים לסיפורה של רוחל אבל אליה ולילי מגיבות לדברים בקשיחות כמו לא הפנימו את משמעותו ונדרשות לעוד כמה קלישאות מפיה של רוחל בשביל להתרצות. דילול של החזרות, לפעמים פשוט סדר שונה של הפרקים היו יכולים להוסיף לעלילה קורטוב של מסתורין שהיה יכול לשפר במשהו את הסיפור.

היה בכתיבה משהו קצת ילדותי לפרקים. מצד אחד ביטויים של שנאת הנצרות (הנזירות, הכובש הבריטי) ומצד שני שאיפה לאיזו השלמה וסליחה גדולה. אצלי זה יצר דיסוננס מסוים אבל יתכן וזו הייתה כוונת הכותבת.

בקיצור קראתי על אוטומט. ולמרות שהסופרת לוחצת על כל בלוטות הדמעות נשארתי קצת אדיש לדמויות ולגורלן.

View all my reviews

Read more...

Review: Disgrace

Disgrace by J.M. Coetzee
My rating: 5 of 5 stars

קוטזי העמיד כאן יצירה שהיא מצד אחד קצרה למדי וכתובה בצורה תמציתית ומצד שני בעלת מבנה משוכלל מספיק בשביל שתילי תילים של פרשנויות יקשרו בה. הזמנים משתנים. ברקע שינוי חברתי – דרום אפריקה שלאחר התמוטטות משטר האפרטהייד. הדמות דויד לאורי – פרופסור לספרות אנגלית רומנטית הנאלץ ברוח הזמן ללמד מקצועות כלליים בתחום התקשורת – אדם קשה עורף, שהכוח המניע אותו הוא הארוס אך שבמרוצת הסיפור הולכת ומשתלטת עליו דמותו של המות. הוא מנהל פרשיית אהבים (יחסי מרות על גבול האונס) עם סטודנטית צעירה ואז מגלה שהמנוולים שינו את הכללים וכעת הוא נחשב מטריד מיני, נאלץ לעבור שימוע משפיל, ומפוטר מן האוניברסיטה.

הוא עובר לאזור הספר לחוה נידחת בה מתגוררת בתו הלסבית יחד עם שותפה החדש - אפריקאי (כנראה זומם רע) בשם פטרוס. שם הוא מתקשה למצוא את מקומו ומסייע במרפאה וטרינארית מאולתרת. ארוע טראומטי (הספר קודר למדי) טורף את הקלפים ומכריח אותו להתמוגדד עם השינוי החברתי והשינוי הפנימי מהם אינו יכול לחמוק.

כאמור ניתן לפרש את הספר במגוון דרכים. ביקורת על הצביעות החברתית בדרום אפריקאית שנותרה אלימה גם לאחר משטר האפרטהייד על ועדות ההתוודות והסליחה המלאכותיות שלה. (ראו כתבה של אריאנה מלמד על הספר). תיאור של הגבריות המתפוררת בעידן החדש. בחינה של היחס לבעלי חיים ומותר האדם. ביקורת תרבותית – לאורי הוא אינטלקטואל הבקיא בהיסטוריה של המילים וקוטזי עושה בכך שימוש נרחב בספר על ידי שילוב של מילים אנגליות ארכאיות למדי על מובנן המשתנה בימינו – לאורי אינו מוצא את מקומו ולמעשה מאבד את שפתו – העושר הלשוני שלו אינו קיים בקרב הדור הצעיר ושפתו אינה מסוגלת עוד לבטא את הסדר החברתי והפנימי החדש.

הספר קשה ואפקטיבי והרשת הדקה הזאת מצליחה ללכוד רובדי משמעות רבים. לדעתי אי אפשר שלא להעניק לו 5 כוכבים על ההישג הספרותי.



View all my reviews

Read more...

Review: אמן את החפירה

אמן את החפירה by Varlam Shalamov
My rating: 5 of 5 stars

חלקו הראשון של אוסף סיפורי קולימה מאת ורלם שלמוב תורגם ויצא לאור בידיעות אחרונות. חיפשתי אותו בחנוכה במכירת החג במחסן הספרים שלהם ולא מצאתי. תמיד הם משאירים חלק מן המחסן סגור למבקרים וכמעט תמיד הספרים שאני מבקש נמצאים דווקא שם. נאלצתי לפנות לעזרתו של העובד הותיק שמסתובב שם, סהרורי במקצת, ביום חגו. הבחור דווקא מתמצא ותמיד מוצא. בקשתי את "סיפורי קולימה" והמלך ליום אחד הזה רק גיחך ואמר שאזל מזמן. התעקשתי וספרתי לו שהספר מופיע באתר. "אז תזמין באתר אולי הם ימצאו" השיב בלעג קל. טוב אולי אנסה זאת בעתיד ואם לא אז בחנויות הספרים המשומשים או בספריות.

כדרכה של המולות הישראלית הכל, כך נדמה, מתנהל בשיטת הביתור והחטיפה. הוצאה אחת מתרגמת מבחר. האחרת עטה על הפגרים. "כרמל" תרגמה את שני החלקים האחרים (חבל שלא יצאו שלושתם באותה הוצאה. היו מוצגים יפה יותר על המדף).

את הספר בהחלט כדאי להציב על המדף. הבעיה היחידה שנתקלתי בה, מבחינתי כקורא, בספר הנפלא הזה, היא הצורך התמידי להזכיר לעצמך שכל היופי הגלום בקונגלומרט הסיפורי הזה מורכב אך ורק ממות ומעוד מות, מאכזריות אין קץ ומהבנאליות של הרוע שהיא שידרתו של ממסד אידאולוגי שאת ראשו מעטר עריץ דמים.

נמצא כאן את אותו פרדוקס מוכר מספרות השואה. השפה שמשתמשים בה בגולאג – הביטויים הציוריים הקולעים שמשמעותם נהירה לגמרי (מבחינת מובנם הלוגי וגם המובן שמעבר לזה – התחושתי חווייתי) רק למי ש"זכה" לחוות אותם על בשרו – נוצרה על ידי ה"מיוחסים", דהיינו אסירים פליליים ולא על ידי ה"פראיירים" האסירים הפוליטיים (שבעצם אינם פושעים כלל וכל ההאשמות נגדם מפוברקות) המגיעים ברובם המכריע לדרגת מוזלמנים (כבמחנות ההשמדה הנאצים), שכבר אינם מתעניינים בדבר ובוודאי שלא בשפה או בסיפור. עבור האסירים המחר אינו קיים ואין יכולת להשתחרר מה"פלנטה" הסיבירית. מצבו של אסיר טוב מזה של מי שסיים לרצות את מאסרו מכיוון שמיד ידביקו לזה האחרון אישום מפוברק חדש ויגזרו עליו עונש מוות או תקופת מאסר נוספת. חיים רק את הרגע, את היום. שלמוב הגיע מספר פעמים בחייו לדרגה כזו של חוסר איכפתיות. הוא מספר את סיפוריו רק שנים לאחר שהתמזל מזלו והוא השתחרר (פיזית אך לא נפשית) מן המחנות. לא פלא שאחד מן השמות שהוא מעניק לגיבוריו הוא קריסט – מי שחזר מן המתים. הוא משלב בסיפוריו את הביטויים ששימשו במחנות, אך זו כל הציוריות האפשרית. השפה רזה יחסית. כל שנותר בכדי להעביר משהו מאווירת המחנות הוא כשרון הסיפור והארגון האומנותי של המחבר.

ושלמוב הוא מספר מחונן. כל הסיפורים ושברי הסיפורים, מכניסים אותנו לאט אל תוך עולם אחר. לאט לאט אנו מתחילים להבין את חוקיו האחרים וללמוד את מושגיו שרק שאולים מעולמנו שלנו אך בעלי משמעויות והשלכות שונות לגמרי.

הגולאג הוא מקום קפקאי. בתוך שלושה חודשים הוא מחסל אותך. אתה תלוי כמו דג מתפתל על חוט המזל. כמעט ואי אפשר לשרוד את הקור, מכסות העבודה המפלצתיות, מנות האוכל החסרות ואת אכזריותם של המנהלים והשומרים. כל מה שלא תעשה לא יצליח למלט אותך מן המקום הזה. גם אם תשיג הפוגה, גם אם בדרך נס תצליח להתרחק, לשנות מקום, במהרה ישתנה כיוון הרוח ותמצא את עצמך שוב גוסס באותו המקום. החוקר, השומר, מנהל המחנה המתעלל, השכירים המתעמרים, הפוליטיקאים הבכירים – לכולם נדמה שנקבע גורל אחד – מקץ זמן מה, עם עוד גחמה של סטלין - יהפכו גם הם, בעלי הכוח, חברי המנגנון, הרוצחים והשותפים לפשע ההפללה האוטומטית, לאסירים.

שלמוב מצליח להפוך כל אחד מן הסיפורים והסיפורונים מכתיבה תיעודית גרידא (מה שאמנם מזריק לספר עניין בלתי נגמר) ליצירה ספרותית אומנותית והגותית וכל זאת בכילים ספרותיים מינימליסטים (מה שמרווה את הקורא נחת ספרותית בלתי נדלית). כתיבתו חכמה ומצליחה לבטא תובנות משלו לגבי המתואר. לכן לא השתעממתי וגם נהנתי מאוד לכל אורכה של הקריאה. אם זה עוזר למישהו ניתן לתאר את שלמוב כפרימו לוי של ספרות הגולאג או אולי נכון יותר (בכדי לא להמעיט מכבודו של זה הראשון) את פרימו לוי כשלמוב של מחנות ההשמדה הנאצים. וזאת מבלי לחטוא בהרבה לאמת.

בין חלק מן הסיפורים ישנו קשר ואחדים אינם קשורים. כל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו ויחדיו הם מתגבשים ליצירה אחת מצמיתה בקוויה הכלליים והרקע המשותף והאיום, אך גם מנצנצת ברבבות גוונים של סיפורים ומקרים אישיים. הפרטים מזוויעים, המכלול הוא יצירה ספרותית מהמעלה הראשונה שגם טעויות הגהה ספורות אינן מצליחות לחבל בהנאה שבקריאתה.

View all my reviews

Read more...