The Collected Dorothy Parker by Dorothy Parker
My rating: 4 of 5 stars
יתכן כי כיום אני קורא רק מה שברצוני לקרוא. אבל מהי בעצם השלשלת הנפתלת הזאת הנקראת רצון, המעוגנת בכל כך הרבה נקודות לקיר הבטון הזה, (הא)ני? בימים ההם הייתה השלשלת קצרה יותר וסבוכה פחות. כתלמיד תיכון ידעתי מה ברצוני לקרוא (מדע בדיוני ופנטזיה ליתר דיוק) אך נאלצתי (לעיתים מתוך תסכול אך לא בהכרח בתחושת סבל) להתנסות גם בקריאת טקסטים אחרים פה ושם.
את ספרות המדע הבדיוני שבחרתי לי הייתי מביא היישר מן החנות או הספרייה אל ביתי ומסתגר איתה בחדרי. מחוץ לבית נהגנו להתראות (הספרות ואני) בשני מקומות מפגש עיקריים.
האחד היה כבר מוכר לי מימים ימימה ובעל שם, על כל המשתמע מכך: המוני יותר ונוצץ פחות – שיעורי הספרות. כאן פגשתי דברים שאהבתי (שירת ימי הביניים, קצת משל עגנון ועוד ...) ודברים שאהבתי הרבה פחות (שירה ישראלית מודרנית, דוסטוייבסקי, עמוס עוז וכו'...). יחד עם זאת תוך מבט מנקודת זמן מרוחקת יותר יש להודות כי היה בברוטאליות הזאת שבה הוכרחתי להעניק מתשומת ליבי ליצירות שלא היו לפי טעמי גם משהו משחרר. היו אלה מפגשים שנמהלו בהם דחייה ועונג מוזר המתעוררים בקרבינו תמיד במגע עם השונה.
מקום המפגש השני, חדש יותר ואפוף הילה של איכות חמקמקה, לא נועד למטרות ספרותיות באופן בלעדי, אך פה ושם ניתן היה להתגפף שם עם יצירה ספרותית זו או אחרת – מדובר כמובן בשיעורי לימוד השפה האנגלית. במבט לאחור לא הייתה השירה המודרנית שלמדנו כאן עדיפה על זו שלמדנו בשיעורי הספרות (העברית? הכללית? בעברית?). גם כאן זומנו לי מפגשים מייגעים (the catcher in the rye המאוס, אם להזכיר אחד מהם) כמו גם מלהיבים. טוב; זו דרכו של עולם ... two roads diverge in a yellow wood ... וכו... הדברים ידועים, שלא לומר בנאליים ואין צורך לייגע אתכם יתר על המידה (בכל זאת מדובר כאן בסך הכול בביקורת ספר, "book report", כמו שקראנו בימים הרחוקים ההם לאותה סיפא מאמללת שהייתה צפויה להגיע בסיומה של כל מלאכת קריאה בשיעורי האנגלית). בכל אופן, התחלתי להתנסות בקריאה רצינית בשפה האנגלית רק לקראת סוף הלימודים בחטיבת הביניים ולכן נלוותה אולי ללימודי הספרות שבמסגרת לימודי השפה האנגלית מן תחושה (כמה טיפשי נראה כעת הדבר) שמדובר בדבר עמוק יותר, שונה ואיכותי יותר – הדבר האמיתי, חף מתיווכם של תרגום ושל פרובינציאליות תרבותית.
אחד הסיפורים שקראנו במסגרת שיעורי האנגלית ושדווקא מצאו חן בעיני היה הסיפור הידוע The standard of living. כן, זה על צמד הפקידות הפרחות המשחקות יחדיו בשעות הפנאי בהעמדת הפנים - "מה היית עושה אילו היו לך מיליון דולר מיותרים?". סיפור קצר קלאסי, בעל פואנטה שהיא מעין תובנה פסיכולוגית מתחכמת. ואז גם גמלה בליבי ההחלטה, לקרוא בעתיד עוד סיפורים קצרים משל הגברת פארקר.
אך השנים חולפות, פיתוי רודף פיתוי, הטעמים הופכים מורכבים יותר ושרשרת הרצונות הולכת ומתארכת, הולכת ומסתבכת. ובכל זאת פה ושם עוד משתרגים בינות לחוליות גם גבעולי הנוסטלגיה הרכים, זיכרונות של דברים שנקראו משכבר. אתה מוצא את עצמך לעיתים מתפתה להרהר אם לא הגיעה כבר השעה לקרוא עוד משהו משל דורות'י היקרה, לטעום עוד פעם מטעמה של אהבת נעורים.
אומנם ניתן לאתר רבות מיצירותיה ברשת ובחינם, אך אם כבר מפנים זמן לקריאתן מדוע לא לפנות להן גם מקום על המדף? אז הזמנתי כמה ספרים מאתר בחו"ל וניצלתי את ההזדמנות והוספתי להזמנה גם את האוסף עב הכרס הזה מיצירתה של הגברת (בנחשי שאצטרך להוסיף בעבורו גם כמות נכבדה של זמן קריאה נדיר ויקר). צריך לציין כי ישנם גם אוספים המכילים רק את סיפוריה או רק את שיריה, אך התרשמתי כי מדובר באוסף מקיף ומייצג גם של אלו וגם של אלו ובנוסף עליהם גם ביקורות תיאטרון וביקורות ספרים נבחרות שפרסמה בעיתונות. (כמובן שטרחתי לוודא שאותו סיפור שנלמד בתיכון יהיה כלול באסופה – גם אם הקצפת תתברר כתפלה לפחות יהיה נעוץ בה דובדבן בעל טעם נוסטלגי מתקתק).
ומה היה בסופו של דבר? כפי שרמז הנרי וודסוורף לונגפלוו בשירו "קציר שני" - מפגש חוזר מאוחר עם דבר מה, שנתפס על ידינו במפגשינו הראשון כרענן, תמיד תהיה מעורבת בו רקבובית מסוימת. יש להיזהר. אנו וטעמנו הספרותי נוטים להשתנות במרוצת השנים. לא נותר לי אלא לשים את מבטחי באותו דבר חמקמק, שלעיתים מצליח לעמוד בפגעי הזמן ולעורר התפעלות, הקרוי "איכות ספרותית" וגם בזיכרוני העלוב, באותה שכחה מבורכת המאפשרת לי לעיתים לשוב ולחוות ספרים כאילו קראתים בפעם הראשונה.
ולעצם העניין. ראשית, אתייחס לקובצי השירה הנכללים באסופה, אולי היצירות שהמחברת ראתה בהן את פסגת תפוקתה האומנותית. השירים המקובצים כאן, הם מחורזים לעיתים, כתובים היטב ובמקצועיות, חכמים ובעלי פואנטה מרירה אך, אבוי, חסרי ערך אומנותי כל שהוא לקורא בן ימינו. טוב; אולי לא בעבור כל הקוראים. נערות שאך זה חוו לראשונה אהבה נכזבת (או נשים בנות עשרה, או עשרים, או שלושים שנכזבה אהבתן, או גברים בעלי אותו הלך רוח לצורך העניין) עשויים לאמצם לחיקם בהתלהבות מכוחה של הלימות למצבם. כמעט כולם עוסקים בתשוקת המוות (בהקדמה מצוין יפה כי המשוררים המעלים על נס את המוות סופם, כמו במקרה של גברת פארקר, להזדקן בשיבה טובה) המלווה את מותה של האהבה או באבסורד הרומנטי שבפגיעה עצמית כנקמה באוהב הנוטש והאדיש. קראת כמה מאלו וכאילו קראת את כולם. פה ושם יש גם אפיטפים עוקצניים לזכרם של טיפוסים בורגניים או פומפוזיים או שירים סרקסטיים על סופרים או משוררים ידועי שם. בקיצור אתם רשאים לדגום מהם פה ושם ולהמשיך הלאה בלא נקיפות מצפון מיותרות.
ולאחר שהסרנו מסדר היום את היצירות החלשות יותר שבאסופה שלפנינו, ניגש הישר אל אהבתנו הישנה שהיא גם עיקרה - הלוא הם הסיפורים הקצרים. באופן גס ניתן לחלקם לסיפורים ולמונולוגים של מעין זרם תודעה. רובם ככולם עוסקים בדמויות נשיות או מושמעים מפיהן של נשים. גם כאן מיוחד מקום נרחב לטיפוסים בורגניים מאוסים או לנשים צעירות שפשוט מתעקשות להתאהב בגברים הלא נכונים (ואם יש מן המשותף לכל הסיפורים לבטח הוא דמויות הגברים שהם כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, טיפוסים חומריים, אדישים, אגוצנטריים וחסרי כל יכולת הבנה ורגישות למצבן של הנשים האומללות).
כאשר נבחן את הסיפורים יצוצו ויעלו מייד גדודים של התנגדויות וקובלנות מכל צד. המעמיקים בעיני עצמם יטענו כי כל הדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות להחריד. הפמיניסטיות יתרעמו על כך כי כל דמויות הנשים הן או נלעגות או חסרות כל עמוד שדרה, תעוזה ויוזמה. האופנתיים יטענו כי בחברה המתירנית של ימינו הכול כבר שונה כל כך עד שאבד הקלח על הקונפליקטים הישנים אשר עשויים לעורר עניין רק בחברה הפוריטנית שחלפה ונעלמה לה. בעלי המודעות הספרותית יטענו כי אין כאן כל חדש – על אותם הנושאים כבר נכתב כל כך הרבה עד לזרא. המשתעממים בקלות ימצאו כאן רק וריאציות על אותו הנושא.
ומה נשיב להם? נאמר משהו מעין זאת ...
א. שיש מן הגדולה והעוצמה הספרותית גם בתיאור חד מימדי ולעיתים דווקא תיאור כזה הוא האפקטיבי ביותר והחי ביותר בתנאי שהוא נכתב ביד אומן ובכישרון. וכן, מה לעשות, כך היא ידה של הגברת פארקר.
ב. שכל אחד מאיתנו (כן, גם הנשים) הוא לעיתים נלעג וחסר עמוד שדרה. ואין לטעות ולראות ביצירות הללו יצירות המשלימות עם מצבן של הנשים בחברה (החברה האמריקנית של ראשית העידן המודרני). נהפוך הוא כמובן. כל כולה של היצירה התרעמות על המצב הקיים והעלאתם של נושאים כאובים לתודעה.
ג. טוב ... קשה (יש שיטענו בלתי אפשרי) להתנתק מההקשרים ורוח הזמן בהם אנו חיים. אבל אסור להתעלם יחד עם זאת מאותה יכולת מטעה אך מופלאה להשהיית אי האמון, להזדהות ולדמיון. מי שחסר יכולת שכזו לעולם לא יהא קורא דבר מלבד זוטות אופנתיות.
ד. נאלץ להסכים ולהודות שאכן נושאים אלו מוצו, לכאורה, עד תום בידי טובי הכותבים. אבל (אם נרשה לעצמינו גישה ילדותית במקצת) נשאל "מי היה שם קודם?" ואם יש בנו גם תעוזה נוסיף ונתהה "ומי בכל השנים שעברו מאז, כתב זאת טוב יותר?"
ה. וכאן המקום לציין את התכונה המפתיעה כל כך בכתיבתה של פארקר (לפחות בעיני) – גם בצפויים ובנדושים שבין הסיפורים, היא מצליחה להפתיע כל כמה שורות (אם לא בכל רגע). לא מבחינת העלילה אלא יותר (וסלחו לי על שימוש היתר במילה) באיכות. בסגנון הכתיבה, בדייקנות, בקליעה למטרה שוב ושוב. קשה למצוא כאן מילה מיותרת. הכול מלוטש כל כך. וכן יש גם הפתעות. סיפור מטריד אך מצחיק ביותר על בני משפחה שאביהם נפטר. או סיפור פוסט מודרני בסגנונו עד שאתה מדמה שחיבר אותו דונלד ברתלמה ארבעים שנה מאוחר יותר.
כל הסיפורים טובים. חלקם (מקריאת ביקורות הספרים שלה אפשר ללמוד שסופרלטיבים לא היו חביבים עליה, אך נשתמש באחד מהם בכל זאת) יצירות מופת של אומנות הסיפור הקצר.
מחיפוש ברשת מתברר שמבחר מיצירותיה תורגמו לעברית לפני שנים רבות וקשה מאוד להשיגו. בעידן בו הוצאות ספרים פרטיות צצות כפטריות לאחר הגשם וקבצי סיפורים זניחים מתורגמים השכם והערב מפליא שלא שבו ותרגמו את סיפוריה.
יש גם חלק נוסף, קטן, של ביקורות תיאטרון – רובם של מחזות חסרי כל ערך, והיא אכן מרבה לקטול. חציו של אוסף ביקורות זה מתייחס לתקופה קצרה בה החליפה את המבקר הקבוע של העיתון. בעצם היא כותבת כאן על תלאותיה שלה (ופחות על המחזות עצמם – בכמה דרכים שונות אפשר לקטול בביקורת?) – כתיבה משעשעת משהו.
החלק האחרון של האוסף – כמאה וחמישים עמודים – הוא של ביקורות ספרים שפרסמה בכתבי עת שונים. יש משהו דקדנטי בקריאה של ("ספר" אם תרצו של) ביקורות ספרים היסטוריות. מחציתן קטילות משעשעות אך נבונות (וניכר כי היא מבקרת חכמה היודעת לשים את האצבע על הנקודות הנכונות ואינה מתחשבת בדעות פופולאריות) - מן הסתם קשה למצוא כיום עניין רב בספרים אלו. ומחציתן שבחים ליצירות שמזמן נכנסו לקאנון הספרותי. מעניין לקרוא כיצד נתפסו עם פרסומן, אך גם זה חסר ערך משמעותי. פה ושם אפשר גם לגלות יצירות טובות שנשתכחו, אך אלה נדירות. אז מצד אחד הכתיבה הביקורתית מעניינת למדי. מצד שני כמה ביקורות ספרים כבר ניתן לקרוא אם אין בהן ערך ממשי? לא עדיף פשוט לקרוא ספר ולא ספר על ספרים? מצד שני מה לעזאזל אני עושה ב goodreads לפחות פעם ביום?
לסיום אתם תוהים ודאי מה דעתי על The standard of living לאחר שקראתי אותו שוב לאחר כל השנים האלו? ובכן הוא נשאר יצירת מופת קטנה ואף היה קריאה מענגת כמו שאומרים. שבתי וטעמתי טעמה של אהבה ראשונה. אני יודע להעריך את כתיבתה היום אף יותר משידעתי אז ובמובן זה הוא אף השתבח עם השנים. מצאו אותו ברשת וקראו אותו באחד מרגעי החסד.
View all my reviews
Read more...
רשומות
מצוקות נעורים by Danilo Kiš
