Review: Selected Poems

Selected Poems by Mark Strand
My rating: 5 of 5 stars

באמצע שנות התשעים היה עוזי וייל מפרסם בשער האחורי של עיתון העיר תרגומים משיריו של המשורר הקנדי/אמריקאי מארק סראנד. השירים מצאו חן בעיני, כנראה בגלל שפתם הפשוטה והציורית. קשה לי לזכור עד כמה ירדתי לעמקם באותם ימים. בכל אופן, הורי ביקרו בלונדון וקנו לי לבקשתי את האסופה הצנומה הזאת משיריו (לא ביקשתי אותה ספציפית, אך זה מה שהם מצאו באותם ימים טרם היות אמזון ושות'). קראתי כמה שירים פה ושם. לא לכולם "התחברתי". הנחתי את הספר על המדף במטרה לשוב אליו כשאהיה קצת יותר מרוכז. אך... Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back (כמאמר משורר אמריקאי אחר). עם השנים פרסם וייל את תרגומי כל שיריו לעברית בשני ספרים. אצלי נשאר המבחר הזה שכלל גם את האלגיות לאביו של המשורר שהייתי נתקל בהן גם באנתולוגיה של רנדום האוס לשירה אמריקאית.

בזמן האחרון קשה לי לקרוא. אני לא מרוכז. בגלל כל כך הרבה סיבות אישיות וכלליות. חזרתי לספר פילוסופיה סבוך שהפסקתי לקרוא באמצעו והתקדמתי עוד כמה עשרות עמודים. התחלתי קלאסיקה אירית בלשון עשירה מידי שהצריכה אינסוף חיפושים ברשת. הרגשתי תקוע. היכנשהו נתקלתי באזכור של איזה שיר וניגשתי לחפש אותו באחד הכרכים על מדף השירה. על הדרך נתקלתי שוב באסופה הזאת. לפעמים ספר דק בשפה (שעכשיו נראתה לי) פשוטה לחלוטין זה מה שאתה צריך. אמנם קריאת שירה מצריכה חזרה וגם הרהור על כל שיר ובכל זאת העובדה שכל שיר הוא יצירה העומדת בפני עצמה הקלה על הקריאה המקוטעת.

בעצם שיריו של סטראנד הם שירה בפרוזה. הוא נוגע בעמום אבל מתוך צלילות ופשטות נדירים. הרבה מן המטאפורות שלו והנופים שהוא מתאר בשיריו חוזרים על עצמם – הירח ואורו המונוכרומטי, השלג, האגם, הבית שלרגע יש בו חום והתרחשות, ריקנות הנופים. השפה ציורית מאוד. הפאלטה אחידה למדי. הנופים ריאליסטים אבל האווירה המפציעה סוריאליסטית. אבל הכל מדוייק ומדוד מאוד. הרבה ביקורות משוות את שירת סטראנד לסגנונם של ציירים מפורסמים. לריקנות בציוריו של ג'ורג'ו דה קיריקו. על הכריכה של האסופה הזאת הוא מושווה לאדוארד הופר – השוואה מצוינת בשל הצלילות, הקור והבדידות הנודפים מן השירים והציורים. אבל היא תופסת בעיקר לשיריו המאוחרים יותר (ישנם גם מאוחרים יותר מן האנתולוגיה הזאת שיצאה ב-1995, אבל אודותם לא אוכל לספר). שיריו המוקדמים יותר, מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, דומים, אבל נוסף עליהם סוג של סוריאליזם פוסטמודרני שהיה פופולארי אז – מעגליות קפקאית, קורא הקורא את עצמו, כותב הכותב את עצמו כותב... לי הם הזכירו את ציוריו של מגריט על הריאליזם המופלג שבהם שנוספת עליו שכבה מודעת של משחק מושגי היוצר את המוזרות.

כיום השירה ממש מצאה חן בעיני. הרעיונות שמעבר לשירה דברו יותר אל ליבי המזדקן– בדידות, פרידה, פשטות, השארות מאחור, ניסיון לגעת בדברים שמעבר למילים. הנופים הפשוטים השקיטו את העולם התזזיתי של ה- AI והרעש והסחות הדעת הבלתי פוסקות. אין כאן עודף מיסטיקה ואם יש אז הציוריות והפרוזה המלוטשת וה"פשוטה" מרגיעים אותה מלהפוך לקשקוש מתעתע. מעבר לעומק הרעיוני (אף אם אינו מקורי מאוד) יש בשירים צלילות ניכרת עד שאני מתפלא שלא הצלחתי להתרכז בהם בעבר. הם קצת כמו שירי הייקו שהתנפחו מעט. מומלץ לדגום משירתו, לנקות את הראש מהרעש ולהרהר.

View all my reviews

Read more...

Review: פלישת הים

פלישת הים by Jules Verne
My rating: 2 of 5 stars

הספר הראשון שקרא אבי, אם להאמין לסיפוריו, היה חסמב"ה וכנראה שגם היה האחרון (כי בגילו המתקדם כנראה שלא יתחיל להתעניין בספרות). כשסיימתי את כיתה א' מיהר לקנות לי ספר כדי שאוכל לתרגל את מיומנות הקריאה שהוקנתה לי באותה שנת לימודים. הספר נקרא "ים בסהרה" וכתב אותו ז'ול וורן. ניסיתי לקרוא עמוד וחצי והתייאשתי. למזלי אמא וסבא שאהבו לקרוא הצילו את המצב. היא קנתה לי את מספרי "קופיקו" וסבא היה מחליף בעבורי ספרים בספרייה. תעלוליו של הקוף הפתח-תקואי שבו את ליבי, התאהבתי בקריאה ומאז (עדין) לא הפסקתי לקרוא. בין השאר גם קראתי במרוצת השנים רבים מספריו של ז'ול וורן ואהבתי אותם מאוד. "ים בסהרה" נשאר במשך כל השנים האלה על המדף. מדי פעם הייתי שוקל לחזור ולקרוא בו, אך משום מה לא שבתי אליו. כעבור שנים נעלם, הלך בדרכם של רבים מפרטי הילדות שפרחו ולא חזרו. אולי רק חזר להציק לי בחלומותיי בגלגוליו כספר אחר עטוף רגשות אשם. אתם וודאי מכירים את החלומות האלו בהם אתם מגלים על המדף ספר שהפסקתם לקרוא בו (תמיד הוא כתוב גרמנית או אנגלית מסובכת והוא עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית או מנתח את פינגנס־ווייק). וכבר אינכם זוכרים לא מה הספקתם לקרוא, לא מה הבנתם ולא מדוע בעצם חדלתם לקרוא. רק שהיה קשה מאוד להבנה ושכל עמוד בו הצריך מאמץ אדיר ואינסוף חיפושים במילון. אתם נתקפים רצון עז לסיים אותו אבל גם לאות אדירה וייאוש רק מן המחשבה שתיאלצו להתחיל שוב מן ההתחלה. ואז אתם מתעוררים והוא נשאר על המדף בחלום, עד שיחזור בליל מלילות, בגלגולו כספר אחר, לבעת חלום נוסף.

האמת שדווקא התכוונתי לקרוא ספר אחר של וורן שסקרן אותי, אבל טרם מצאתי אותו בחנויות הספרים המשומשים. לפני כחודש פרסמה הוצאת "כרמל" כי היא מוציאה תרגום חדש ושלם של הספר "פלישת הים" מאת וורן. התירוץ היה כי בספר האחרון שכתב חרג וורן מן האופטימיות הקולוניאליסטית, שאפיינה את ספריו המוקדמים, ועסק באופן מודע בבעיות של שימור הסביבה. "הייתכן כי מדובר באותו ספר עצמו?" שאלתי את עצמי. חיפוש קצר אישר שאכן זה שמו המקורי של "ים בסהרה". סימנתי לעצמי לקרוא בו – זכר לימים עברו. בינתיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של "המרכז לספריות וספרות בישראל":

"ספרו לנו על ההמצאה הטכנולוגית המעניינת ביותר שקראתםן בספר ושהייתםן רוצות שתתקיים במציאות - ואולי תזכו בספר מתנה מאתנו!"

עניתי בהערה:

"אני הייתי בוחר בהמצאה של אספן הפרפרים מהספר "השקט המוזר" מאת פרידריך פלד. עד כמה שזכור לי (קראתי בכיתה ב' לפני כחמישים שנה), מדובר במכשיר הדומה למקלט רדיו, אך הוא אינו מפיק קול אלא פולט שקט או בולע רעש. הוא מעלים את הקול ברדיוס מסוים (בסוף אפילו בעיר שלמה). בניגוד לאוזניות החוסמות רעשים באופן אישי, המכשיר משתיק את הקול עבור כל האנשים. בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית, הייתי מפעיל אותו לכמה ימים, אולי אנשים ילמדו מחדש להקשיב."

כעבור מספר ימים נתבשרתי כי זכיתי בספר. (ותודה לסבא שהביא באותם ימים רחוקים את ספרו של פלד מן הספרייה). הפרס שהגיע בדואר היה גם הוא שריד לאותם ימים רחוקים בדיוק! כן. ניחשתם נכון - "פלישת הים" בכבודו ובעצמו. (ושוב תודה למרכז לספריות על נדיבותם). מובן שנגשתי מיד למלאכת הקריאה אפוף בכל אותה התרגשות נוסטלגית וחששות הרקליטאיות – אותו נצנוץ מתעתע של אור העבר על גלי ים המים הידוע - זה שלא ניתן לטבול בו יותר מפעם אחת.

מה אומר ומה אספר? וורן נשאר וורן, או כמאמר הישראלים: "הים אותו הים והערבים (שבטי הטוארגים במקרה הזה) אותם ערבים והצרפתים כמובן אותם הצרפתים." כבמרבית ספריו של וורן העלילה מתבססת על שכלול המצאות ותיאוריות שכבר היו קיימות בזמנו. כאן מדובר פשוט בשחזור של המפעל הצרפתי האדיר של כריית תעלת סואץ, בהעתקת מקום אל אגמי המלח של תוניסיה ואלג'יריה. ואכן, אם יש משהו שהספר הזה תרם לי הוא הכרת הטופוגרפיה של אלג'יריה ותוניסיה (דבר קל לביצוע בעידן האינטרנט וה-AI בו מתאפשר ללוות את מסע המשלחת הצרפתית תוך עיון במפות ובתמונות של המקומות הנזכרים, גם בנות ימינו וגם עתיקות, מבלי לקום מן הכורסא ומבלי לגשת לספרייה). הטקטיקה של וורן לא השתנתה – הצפת הקורא בפרטים טכניים ומדעיים עד כי נדמה לו כי כל הסיפור ריאליסטי ומתקבל על הדעת. כאן גם ימצאו הסתייגויות מפרויקט הצפת המדבר מפי תושבי נאות המדבר, הנוודים הטוארגים וצרפתים קטני אמונה – פשוט כדי להגביר את הריאליזם לכאורה ולהעצים את גדולתו של המפעל. אך כאן גם יסתיימו. הפוסט קולוניאליזם והדאגה לסביבה נמצאים רק בתכנית השיווקית של עורכי הוצאת "כרמל" וכמובן שאין להם זכר בעלילה עצמה.

לא שציפיתי ליותר מידי. גם לא סבלתי למען האמת. הרומנטיות, הדמויות הפלקטיות – הפראים הערבים הנוראים והאצילים, המהנדס הנוקשה והאופטימי ללא תקנה, החיילים הפשוטים התמימים בעלי הקומון־סנס, המפקדים הצרפתים האמיצים, והאנטישמיות חסרת התקנה (אני מנחש כי אחת הדמיות, בעל מסבאה לבנטיני, היה במקור יהודי, אך הוד הלוי המתרגם, תוך שימוש בפרקטיקה מקובלת בתרגומי וורן, בחר כנראה לרחם קצת על קוראיו היהודים, אם לא על הערבים) – כמו שוכפלו מספריו הקודמים.

כן קל לחבב את גיבורינו העשויים ללא חת לאחר המסע הארוך והמפרך בסהרה, כמו גם את הכלב הנאמן "אס-לב" והסוס "חלוץ בראש". אך אבוי! כאן נגמרות המילים הטובות שאני יכול לכתוב. העלילה בנאלית להחריד גם במונחים של וורן. פשוט נגמרו לו הרעיונות – יש כאן מסע ארוך במדבר, כמה התקפות של טוארגים וזהו. טוב, מה כבר אפשר למצוא במדבר השממה, מלבד החפירות? אפילו הסוף, בניגוד לספרים אחרים שלו, נעדר כל פואנטה. וורן גם איבד ממיומנות הכתיבה בשנה האחרונה לחייו. כמו שאומרים הילדים "הוא חופר". וגרוע מזה חוזר שוב ושוב, עד זרא, על אותם ההסברים, עד שנדמה שמדובר בסיפור בהמשכים שפורסם בעיתונות.

מה הפלא שהייתי צריך לספר לכם את כל סיפורי ילדותי? אם לא, מה כבר היה לי לכתוב בביקורת על הספר? רק שאלה אחת נותרה מנקרת במוחי לאחר "סגירת המעגל" הזאת. אם הייתי בוחר לקרוא את הספר בילדותי, מה היה אז? האם הייתי נהנה מהספר (כי פשוט לא הכרתי שום תבניות עלילה). האם המסע המשמים היה מותיר בי רושם של השתתפות בקושי - של חציית המדבר וצליחת הספר? האם הייתי ממשיך לקרוא ספרים לאחר מכן, או שהייתי הופך לבן דמותו של אבי? אולי ניצלתי מבחינה ספרותית ואני חייב את אהבת הקריאה, כמו גם את ההנאה מכמה ספרים טובים דווקא לכך שלא המשכתי לקרוא בספר הראשון והקדמוני? ושמא היה מוטב שאבזבז את זמני עלי אדמות בתעסוקה פרקטית ומכניסה יותר?

עוד הערה לסיום. התרגום החדש טוב אך נפלו בו טעויות. לכל אורך הספר הדמויות צועדות וממשיכות לצעוד. אבל הם פרשים! מי שצועד הם הסוסים ואס-לב הנאמן. זה קצת צורם. בצרפתית הסוסים צועדים. זה נכון. אבל בתרגום היה כדאי לחשוב על פתרון אחר – רוכבים בקצב איטי, משהו כזה. כמה משפטים מסורבלים שלא לצורך מבחינת העברית. צורת הציווי נעלמה כמובן. פה ושם טעויות בשמות המקומות, הנכתבים כל פעם בצורה אחרת ולעיתים ממש בצורה משובשת. במקום אחד מסופר על משלחת שחצתה את קו המשווה, למרות שמדובר על הגבול ללוב. איפה צפון אפריקה ואיפה קו המשווה? במקום אחר מישהו מייחל שיהיו לו טלפיים בכדי שיוכל לקרוע את בשר אויביו – אולי היה מוטב לתרגם "טופרים"? למרות כל זאת, הבעיה אינה בתרגום אלא באותה פונקציה עתיקה וזנוחה הנקראת בלשון העם "הגהה מינימלית" ובשפה מקצועית "עוד זוג עייניים". מבחינת הוצאת "כרמל" אין בכך משום הפתעה. היא נתברכה באחד הקטלוגים המרשימים ביותר מקרב הוצאות הספרים בישראל ובמתרגמים וחוקרים מעולים, אך ספריה תמיד כה מרושלים (ולפעמים בצורה מדהימה ופושעת ממש) עד שתמיד מקננת בי תחושה שהוספתי למדף הספרים מוצר נהדר אך פגום. ומי יפצה אותי בהוצאה מתוקנת? לפחות הפעם לא שילמתי. גם רכישתה בידי "ידיעות ספרים" לא עזרה לשיפור המצב. אולי זו סיבה לעבור לקרוא בדיגיטל, שם ישנה עדין תקוה לתיקון טעויות ועדכון קבצים או שה-LLM יביא אותנו לעולם דינאמי המייצר לפי דרישה בו במקום, אולי וורן היה יכול להמציא עלילה כזאת.

כאמור, לא סבלתי כי ציפיתי לכל זה מראש וכי התענגתי עונג נוסטלגי אישי. אבל קוראים שאינם משוגעי ז'ול וורן ואספנים יכולים לוותר.

View all my reviews

Read more...

Review: The Dream of Heroes

The Dream of Heroes by Adolfo Bioy Casares
My rating: 3 of 5 stars

Unless I'm wrong
I but obey
The urge of a song:
I'm - bound - away!

(Robert Frost – Away!)

How did I come about reading this book? Well, you might say it was the urge of a song. A few years back Raul mentioned a CD of Tango songs performed by a singer with a husky voice - as if she had just finished smoking a whole pack of cigarettes, to put it in his words.

I got me a copy of it, 'Encaje' by Adriana Varela. I liked it very much. One song in particular got my attention - Milonga de Gauna. Not speaking Spanish myself I could only make out something about Emilio Gauna who died in a fight, on one carnival night in Palermo.

At one point I tried searching the internet for this Gauna guy, thinking this song might have something to do with a historical figure. Turns out he is the protagonist of a book by Adolfo Bioy Casares - El sueño de los héroes (the song was probably written for a movie by the same name).

Well obviously when my curiosity had built up I decided to read the book. Since it was not translated into Hebrew I had to do with the English version, which has long been out of print. Finally, I purchased a used copy (former property of Boston Public Library) from a used books site on the web.

The book starts with a description of a drinking journey during three nights of the 1927 carnival. An event which seems to have some great significance for the protagonist. For us readers the significance is less clear. It goes on as a pretty typical love story of two young people of the lower class, a few shrewd remarks by the author, but all the same quite minor. The ending is an attempt by the hero to re-live the past with another drinking journey, which, as might be expected leads to a different, more horrific view of the past, and finishes at a bitter end.

Personally I enjoyed it.

P.S.

You can enjoy a somewhat different performance of the song on YouTube:

https://youtu.be/OT53trAjWVQ


View all my reviews

Read more...

Review: חיים דמיוניים

חיים דמיוניים by Marcel Schwob
My rating: 3 of 5 stars

ללא קשר לאיכות סיפוריו של שווב, שהשפיעו על רבים וטובים ושראוי גם ראוי שיהיו נגישים לקורא העברי בשפתו, אתייחס בסקירה זו לסוגיה כואבת במיוחד – איכות התרגום לעברית. חוויית הקריאה בספר הייתה בעבור כותב שורות אלו מתסכלת באופן חריג.

הייתי יכול לסלוח על שגיאות הגהה; על טעויות ספורות בביטויים בעברית; על משפטים סתומים, שלא ברור אם היו כך במקור או שתורגמו מבלי להבין את משמעותם; על סדר מילים במשפט, שהיה צריך להיות שונה בעברית מאשר במקור הצרפתי, בכדי לאפשר קריאה שוטפת יותר.

אך לא אוכל למחול על התופעה המשונה של שימוש יתר בכינויי גוף. אם הייתי מקבל שקל בעבור כל שימוש מיותר במילים "הוא", "היא" ו"הם", הייתי צובר סכום נאה. שימוש יתר זה גרם לי לרצות למרוט את השערות הבודדות שעוד נותרו על ראשי. לעניות דעתי כשמונים אחוז מכינויי גוף אלו היו צריכים להמחק.

התופעה מוזרה במיוחד. התרגום עצמו, למרות השגיאות שהיו יכולות להיות מנופות, הוא בעל שפה עשירה – אך התחביר איום ונורא. נראה כאילו תרגמו את הספר במעבר אחד והדפיסו אותו בלא כל עריכה נוספת. הדבר תמוהה שבעתיים מאחר ומצויין במפורש כי לספר הייתה עורכת תרגום (מה עשתה בדיוק?) בנוסף מצויינת בעמודים הראשונים רשימה ארוכה ו"יוקרתית" למדי של עורכים – מתחשק לזעוק – "האם קראו בכלל כל אלה את הספר שהם חתומים עליו.

הוצאת "סמטאות" חדלה להתקיים. כפי שאני מבין, העורך הראשי ממשיך להוציא לאור תחת הוצאות אחרות, ספרים מעניינים וראויים, בקצב מסחרר. תקוותי שיקפיד בעתיד על תרגום ועריכה מוקפדים יותר. אילו הייתי קונה מוצר אלקטרוניקה פגום, הייתי רשאי להחזירו לחנות. מה דינו של ספר שתרגומו פגום, שנרכש במלוא המחיר?


View all my reviews

Read more...

Review: Death on the Installment Plan

Death on the Installment Plan by Louis-Ferdinand Céline
My rating: 4 of 5 stars

את ספרו של סלין "מסע אל קצה הלילה", שתורגם לעברית בשנת 1994 קראתי כבר לפני כשבע עשרה שנה. עד כמה שאני זוכר נהניתי ממנו מאוד. בקשתי לקרוא גם את "מוות באשראי" פרי עטו של המחבר, שפורסם בסמיכות ל"מסע" בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר מהווה מעין חלק שני (גם אם כל אחד משני הרומנים עומד בפני עצמו) של הסיפור. המתנתי עד בוש לצאתו לאור של תרגום לעברית של הספר. לאחר שנמאס לי מלחכות, קראתי אותו לאחרונה בתרגום לאנגלית (התרגום האמריקאי ליתר לדיוק, שנחשב לתרגום טוב, גם אם אינו חף מבעיות).

בזמנו, ב"מסע אל קצה הלילה", אהבתי מאוד את סגנונו של המחבר. הסגנון ב"מוות" דומה מאוד גם אם הפורמט השתנה במקצת (משפטים מקוטעים המופרדים באינספור מופעים של שלוש נקודות). עדין נמצא כאן סרקזם בכמויות, הפרזות, לשון ציורית, גידוף של כמעט כל דבר – נשים, גברים, ילדים, עשירים, עניים וחיות, נדמה כיאף אחד אינו חומק משבט לשונו של סלין. גם כאן נמצא תיאור של כל הסחי והאומללות שבחברה הצרפתית והאנושית של ראשית המאה העשרים. עם כל זאת לא הייתה לספר אותה השפעה עלי כפי שהייתה ל"מסע", וזאת מכמה סיבות.

ראשית, מפני שקראתי אותו באנגלית. על המתרגם את סלין להפגין יצירתיות. במיוחד בהעברת הסלנג והשפה הציורית של הגידופים. התרגום האנגלי עושה שימוש באינספור ביטויים וכינויים שהיו נפוצים באנגלית של אמצע המאה הקודמת ובכך הופך את המספר ל"אנגלי מידי" ומעבד משהו מהצרפתיות. ואני עוד הייתי צריך לעברת את האנגלית. הייתי מעדיף, במקרה זה, לקרוא כבר תרגום יצירתי לעברית, שהיה חוסך לי את התיווך של האנגלית, את דמותו המאונגלזת של הגיבור, ומחייה בכך אולי יותר את שפת הספר במקור, או לחילופין מקרב אותו אלי באמצעות יצירה של דמות מעוברתת.

שנית, אולי מפני שבגרתי בשבע עשרה שנה.

שלישית, אולי בגלל סיפור המעשה. הקטע החזק והמרשים ביותר ב"מסע אל קצה הלילה" הוא, עד כמה שזכור לי, פתיחתו – תאור מהמם ומדכא של מוראות החזית במלחמת העולם הראשונה. הפתיחה הזאת נותנת את אותותיה הן בנפשו של הגיבור והן בנפשו של הקורא, ולמעשה קובעת את הטון לכל אורכו של הספר. סרקזם, שהספר משופע בו, מערב מעצם הגדרתו הומור ואימה. למרות זאת, הפתיחה המדכאת מקנה את התחושה כי הקריאה ב"מסע" היא בעיקרה קריאה של טרגדיה.

במובן זה "מוות באשראי" הוא תמונת ראי של "מסע אל קצה הלילה". הפתיחה חסרה את העוצמה שהייתה לפתיחה של "מסע". היא אומנם ממשיכה את סיפור המעשה פחות או יותר מאותה נקודה שבה הופסק – חיים מדכאים של רופא מתבגר בשכונות העוני של פריז, אך חסרה את המכה התודעתית שתטה את הכף בכיוון הטרגדיה. מכאן עובר הסיפור לתיאור ילדותו של הגיבור, בן למשפחה של עניים מרודים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. יש כאן את הכול – אבא חולה נפש ומתעלל, אימא נכה הנאבקת לשרוד וילד שמשדרים לו ללא הרף שאינו רצוי ושלא יצלח לדבר, מה שהופך לנבואה המגשימה את עצמה עם התבגרותו של הגיבור והסתבכותו בכל צרה העולה על הדעת. למרות זאת נוצרת כאן איזו ניטרליות מוזרה, הכול נדמה כמיטלטל בין אימה לצחוק.

בערך בשליש הספר חלה נקודת מפנה בתפיסתי את היצירה. כמסופר, האב נאלץ לצאת לחופשה כפויה ממקום עבודתו. אשתו רוכלת התחרה, הסמרטוטים והסדקית מקדימה ויוצאת ביחד עם בנה (הגיבור) אל עיירת קיט על גדות תעלת למאנש, במטרה לנסות (ללא הצלחה) למכור שם את מרכולתה. האב מצטרף אליהם מאוחר יותר. לאחר כשבועיים הם כבר מבינים שגדולות ונצורות לא יצליחו לחולל מבחינת המכירות. התקצרותה של החופשה מצליחה לדרבן אותם סוף סוף לפעולה בעלת אופי שונה. הדבר היחידי שהמשפחה האומללה הזאת מפיקה ממנו איזושהי הנאה הוא טוויית סיפורים והמצאות אותם הם מספרים לשכניהם העניים בפאסאג' כאשר הם מזדמנים למקומות יוצאי דופן. בעבר הצליחו לבקר במקרה בתערוכת המאה בפריז, והדהימו את שכניהם בסיפורים (ההולכים והופכים ממוצאים ומוגזמים יותר ויותר) על כל שראו וחוו. מעודדים מכך הם מחליטים לצלוח את התעלה באוניה ולבקר באנגליה בתקווה לחזור ממנה עמוסי חוויות.

אל אנגליה הם אומנם מגיעים לבסוף, אך חוץ מלשקוע בבוץ ולחזור כלעומת שבאו, אינם משיגים דבר. הקטע שהיה משמעותי עבורי להמשך הקריאה היה תיאור ההפלגה. איני מרבה כנראה בקריאת ספרות הומוריסטית, כי כבר שנים שלא צחקתי עד דמעות כתוצאה מדבר שקראתי. הים סוער למדי, המשפחה המסוכסכת, ויחד איתם כל הנוסעים מכל המחלקות, משוטחים ומרודדים לכדי תשוקה אחת בלבד – הם מבקשים את נפשם למות ואינם חדלים מלהקיא. כל הספינה הופכת פשוט ל"ספינת שוטים". נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה מקיאים מן הסיפון על נוסעי המחלקה השלישית, שאף הם מקיאים אחד על השני, והרוח וגלי הים מטיחים את הקיא חזרה שוב בפרצופם של האומללים מהמחלקה השלישית. כמויות הקיא המתוארות לא היו מביישות מערכון של מונטי פייטון.
מכאן ואילך נקבע בתודעתי הסיפור, על כל מחזות האימה שבו – ויש כאלו (כולל חיטוט בגופות ומה לא) – כקומדיה. ובכך איבד מעט מעוקצו.

רביעית, הספר, כפי שאני מבין אותו, הוא יותר פרודיה על סופרים וסוגי ספרות שונים ובכך הופך לספרותי ולפחות מציאותי. גם מהיבט זה שמים ללעג את הכל – זולא, ספרות פורנוגראפית, דיקנס ז'ול וורן ועוד...

גם הקצב כאן איטי מאוד. כמעט מחצית הספר עוסקת בדמותו של עורך עיתון לממציאים וטייס כדור פורח שהגיבור משמש לו כשוליה. פרודיה (מוצהרת – הגיבור מכנה אותו כך בעצמו) על גיבוריו של ז'ול וורן. מי שמתחיל כגאון אקסצנטרי מתגלה עם הזמן כשרלטן ומהמר כפייתי המצליח להרוס את עצמו וכל פרויקט שהוא עוסק בו. הדמות אומנם משורטטת כאן במיומנות, אך הדבר פוגע קצת באיזון של הספר.

למרות זאת הספר אינו גרוע ונהניתי לקרוא בו. אולי תרים "עם-עובד" את הכפפה ותדאג לתרגום ראוי לעברית.


View all my reviews

Read more...