Review: טרנזיט

טרנזיט by Anna Seghers
My rating: 5 of 5 stars

כיף לפתוח את השנה עם ביקורת של ספר מצוין.

השנה קראתי את ספרו של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס "במחוזות טרופיים נוגים". לוי שטראוס מתאר שם את הפלגותיו מצרפת לדרום אמריקה, בדרכו למסעות המחקר האנתרופולוגיים שלו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, תוך התמקדות בהפלגה אחרת טראומטית קצת יותר מבחינתו – הפלגה בה נמלט ממרסיי לאחר הכיבוש הגרמני את צרפת. יחד עמו באותה ספינה נמלטו מאירופה עוד מספר אינטלקטואלים וביניהם גם מחברת ספר זה – הסופרת היהודייה אנה זגרס (נטי ריילינג). בספרו מתאר לוי-שטראוס בעיקר את ההפלגה והתנאים ששררו בספינה במהלכה. גם זגרס הושפעה מתקופת הפליטות הזאת. את חוויותיה הפכה לספר (לא תיאור ריאליסטי שלהם אלא גילום ספרותי) שנכתב סמוך למאורעות ופורסם בגרמניה כבר ב- 1944. היא מתארת דווקא את התקופה הקודמת להפלגה – השהות בעיר הנמל, מוצפת הפליטים, מארסיי, שבאזור "החופשי".

הספר הוא מעין מיזוג בין סיפור אהבה בלתי אפשרי, סטייל קזבלנקה, ועלילת תקיעות קפקאית, מלכוד 22-ית – והכל בנוי על שלד ספרותי גרמני קלאסי עם כפילים, השתקפויות מראה, בלבול זהויות והגדים פילוסופיים פסיכולוגיים. הגיבור, צעיר שנמלט ממחנה ריכוז גרמני ולאחר מכן מסיפוח לצבא הצרפתי המובס, הוא מעין דמות חסרת תכונות בולטות או קשרים מגבילים, הוא נסחף בתוך כל האנדרלמוסיה כמעט בלא דחיפות (יחסית לפליטי המלחמה האחרים). דבר זה מאשפר לו לעטות שלל זהויות כוזבות ולנסות בתוך המהומה הכללית (ניסיון בלתי ניתן למימוש) לנהל רומן.

במנוסתו הוא מגיע לפריס הכבושה שם מתגלגלת לרשותו מזוודה המכילה מכתבים וכתב יד של סופר גרמני, פליט, שכנראה שם קץ לחייו. תוך זמן קצר הוא נמלט דרומה למרסיי תוך שהוא מאמץ זהות של פליט אחר בעל שם דומה משהו לשמו של אותו סופר. בהתאם למצב הוא מציג את עצמו או כסופר (המת) או כפליט שאת אישוריו אימץ לעצמו או כעוזרו של הסופר. במרסיי הוא נתקל בשלל דמויות שהמשותף כמעט לכולן הוא הניסיון הנואש להשיג כרטיסי נסיעה ואישורי יציאה או מעבר בקונסוליות השונות במטרה להימלט מאירופה הכבושה. תוך כדי כך הוא גם פוגש באשתו (אלמנתו?) של הסופר המנוח ומתאהב בה.

העלילה דלה ועומדים על מאפינייה בקלות – כמו אצל קפקא וכמו במלכוד 22 ברור לקוראים כי הניסיון לממש את האהבה כמו גם כל ניסיונות ההימלטות ממרסיי (של כל הדמויות המעורבות), עיר דמויית שאול שלכל פליט שמור בה עינוי נצחי משלו, נדונים לכישלון. הסוף הטראגי ידוע מראש ומסופר כבר בפתיחה. כל מה שמוצאים כאן הוא שיחות בבתי קפה עלובים ועמידה בתורים אינסופיים בקונסוליות השונות. ובכל זאת הספר יפה.

בתוך כל הדלות העלילתית ומגבלותיו של המקום יצרה זגרס התפתחות עלילתית מתוחכמת בעלת אופי ומשמעות פילוסופיים אלגוריים, התפתחות המשנה שוב ושוב את התייחסות הדמויות אחת לשנייה. הוסיפו לכך שלל דמויות משניות (רובן ככולן פליטים ופקידי הגירה) הצצות כבדרך אגב אך (וכאן ייחודה של זגרס) שלכולן (ונדמה שגם לפרט הזניח ביותר) שמור איזשהו מקום בהמשך הסיפור ותקבלו מורכבות ספרותית שלמה ומחוכמת לעילא הראויה למלוא ההערכה.

אסיים כמו שפתחתי – ספר מצויין.

View all my reviews

Read more...

Review: הסיפורים הגנוזים

הסיפורים הגנוזים by Karel Čapek
My rating: 4 of 5 stars

למעשה לא מדובר כאן בסיפורים גנוזים של המחבר אלא בסיפורים אפוקריפיים - סיפורים שהם מחוץ לקאנון המקובל. בדומה ל"חיים דמיוניים" של מרסל שווב יש כאן אוסף סיפורים קצרצרים על דמויות מפורסמות מן ההיסטוריה או מהספרות המציגים מעין היסטוריה חלופית לזו הידועה או המקובלת אודותן. היתרון בסיפוריו של צ'אפק הוא כפול. ראשית צ'אפק יודע לכתוב. למעשה הוא אחד המספרים המוכשרים שאני מכיר. הוא כותב כאן בשלל סגנונות (חיקוי של שייקספיר, הברית החדשה, סגנון תנ"כי ועוד..) ויודע לשלב בכתיבתו ניואנסים קטנים, אותנטיים לכאורה, המונעים יבשושיות. יש בצ'אפק משהו המזכיר לי את קאלווינו, עוד סופר אהוב עלי (או אולי ביתר הוגנות משהו בקאלווינו המזכיר לי אותו). הוא אינו מסתפק בתיאור של ההיסטוריה החלופית אלא מצייר לנו קטעי חיים, דמויי מחזות זעירים ומרבה לשלב בכתיבתו דיאלוגים ומונולוגים. כמו כן הוא בעל חוש הומור – דבר המוסיף חיוך לפניו של הקורא. שנית צ'אפק הוא כותב חכם. כל סיפור מגלם בתוכו אמירה, תובנה או אבחנה פילוסופית או פסיכולוגית. רוב הסיפורים (אך לא כולם) מבטאים בעצם ביקורת או סאטירה על החברה הצ'כית הבורגנית יותר מאשר בחינה באור חדש של דמות מפורסמת.

חלק מהסיפורים חביבים או מעניינים – נהניתי לקרוא אותם אך לא ברור איזה חותם יותירו בזיכרוני. חלק מהם נהדרים, זיקוקי דינור של כתיבה "קלה" – למשל הסיפור על ניתוץ הצלמים או על נפוליון. הציון הוא לכן ממוצע.


View all my reviews

Read more...

Review: 10 סיפורים

10 סיפורים by Ernest Hemingway
My rating: 3 of 5 stars

כפי שכבר ציינתי בעבר, קראתי לפני קצת יותר משנה ביקורות ספרות פרי עטה של דורות'י פארקר. אחת הביקורות שלה היללה קובץ סיפורים של המינגווי (פארקר הייתה גרופית אמיתית שלו ואף חברה באותו חוג ספרותי) שחלקם מופעים גם באסופה המתורגמת הזאת. אז סימנתי לי לקרוא אותם, ורק התלבטתי אם לקרוא במקור ואיזו אסופה - המקורית, שלמה או מבחר - להעדיף. טוב, ברור במה בחרתי לבסוף - קניתי במבצע במחסני ידיעות את המבחר (המצומצם למדי) המתורגם (עצלות שלי) הזה. התרגום, דרך אגב, (יצירתם של מספר מתרגמים שונים) אינו רע אך גם אינו מצטיין במיוחד (על עצלות משלמים).

אז המינגווי, כמו כל הגדולים למיניהם, בטח לא צריך את ההמלצות שלי. גם יש משהו אנכרוניסטי בביקורת על ספרות שהיתה בזמנה פורצת דרך וסימנה את הנתיב בו יעברו אחריה רבים וטובים. אבל בכל זאת מדובר (לפחות בחלקה) בביקורת המשלבת התרשמויות פרטיות מהקריאה שלי. עברתי כבר כברת דרך (לא ארוכה במיוחד) בקריאה ויצירתו של המינגווי עברה כאמור את שלה ולכן מותר לי גם קצת להתאכזב.

ראשית אומר כי הסיפור הפותח את האסופה, ומהווה למרבה המזל כשליש שלם ממנה (לא כולל כותרתו), "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר", הוא לא פחות מיצירת מופת. כבר נכתב על כך רבות – החסכנות, הדיוק, תיאורי המוות והצייד המפעימים. למרות הדמויות ההמינגוואיות האופייניות (לא אדון בשאלה על מי הוא ביסס אותן) והפלקאטיות משהו (אין בכך פגם בעצם אם כותבים טוב והמינגווי יודע לכתוב) ולמרות שכבר נכתבו מאז סיפורים דומים רבים במרוצת השנים, הרי שהסיפור מצליח לדקור ואף לפצוע את רגלי ההלך הספרותי. בקיצור הסיפור הזה רק העלה את רף הציפיות שלי לשמים.

וכאן מגיע כמובן גם תור האכזבה. הסיפור השני, המפורסם לא פחות, "שלגי הקילימנג'ארו" כתוב יפה ואפשר להתרשם ממנו. אני גם מעריך את "בארץ אחרת" על האלוזיות הספרותיות שבו לסיפור אורפאוס ואאורדיצ'י ואת "מקום נקי מואר היטב" הנוגע ללב. ובזה כבר כיסינו כשני שליש מהספרון הזה. גם שאר הסיפורים חביבים. ובכל זאת צריך גם לומר, הדרך שפרץ המינגווי נכבשה ונשחקה לפודרה ברגלי חצי מסופרי העולם. מי שכבר התנסה קצת בקריאה מודרנית (לפחות אני) ימצא שעוקצם של חלק מהסיפורים הועם והם נדמים היום קצת זניחים.

אז להסתכל על חצי הכוס המלאה או הריקה? בקיצור הענקתי חצי ציון.



View all my reviews

Read more...

Review: סיפורים ארוטיים לאלמנות פנג'ביות

סיפורים ארוטיים לאלמנות פנג'ביות by Balli Kaur Jaswal
My rating: 4 of 5 stars

ניקי - צעירה לונדונית ממוצא פאנג'בי-סיקי, מהווה את הצלע הליברלית יותר במשפחת מהגרים שמרנית-לייט. היא זו שאזרה אומץ ופרצה מתוך גבולות התא המשפחתי הגרעיני והשתלבה לכאורה בחברה הבריטית הכללית העכשווית. כמו כל גיבורת צ'יק-ליט ממוצעת היא מחפשת את מקומה בחיים – עזבה את לימודי המשפטים, מתגוררת לבדה, עובדת בפאב כושל ועדיין לא נמצאת במערכת יחסים מחייבת. כמובן שהיא סרקסטית וחצופה למדי ומגלה אופי אמיץ ועקשני ובד בבד היא גם נבוכה משהו ביחס לדשדוש שלה בחיים. היא מסוכסכת עם אימה שלא מבינה אותה, יש לה עניין לא פתור עם אביה שנפטר במפתיע והיא מזועזעת מכוונתה של אחותה (האנטיתזה השמרנית יותר שלה) לנסות ולהינשא בשידוך לבן העדה. היא עצמה, אקטיביסטית פמיניסטית סוג ג' וחופשייה מבחינת יחסה לסקס, מתקשה להסכין עם רצונה של אחותה לוותר במשהו על יכולת הבחירה שלה ולהשתעבד לחיים משפחתיים מסורתיים.

לבקשתה של אחותה היא מגיעה למקדש/מסגד שבשכונת סאות'הול בכדי לתלות מודעה על לוח המודעות של המבקשים להינשא. שם היא נתקלת במודעת דרושים להדרכת חוג לימודי כתיבה יוצרת לנשים. בעקבות בלבלול מסוים היא מוצאת את עצמה מלמדת קבוצה של אלמנות פאנג'ביות לכאורה קרוא וכתוב. בפועל רוב הנשים פשוט מעוניינות לספר ולחלוק סיפורים ורכילות שעד מהרה מתגלגלים בסיפורים ארוטיים. חשיפתם של חיים מיניים שוקקים (לפחות בתחום הפנטזיה) אצל הנשים תחת לכסות היבשושית שכופה עליהן החברה השמרנית הסיקית, מפתיעה ומעוררת את סקרנותה של ניקי. עם התגבשותה של הקבוצה היא מתחילה לראות בקורס ובסיפורים כלי להעצמה נשית. בד בבד היא נחשפת לסיפורן של הנשים ולבעיות שהן מתמודדות איתן בחייהן. כאן הופך הרומן למעין רומן חניכה שעיקרו כאמור ההעצמה נשית. (וכמובן שלא ניתן לפסוח גם על סיפור רומן מתפתח שלה עצמה עם סיקי צעיר).

עד כאן היה יכול הספר לשמש תסריט לא רע לסרטים שאשתי צופה בהם בימי חופש בצהרי היום ושאבא שלי רואה בשבת בצהריים. מה שמציל את המצב הוא השילוב בעלילה של אינספור בעיות וקונפליקטים שפרטים (ובפרט נשים ואלמנות) מתמודדים איתן בחברה שמרנית – אם מתוך חשיפת סיפורן של האלמנות ואם מתוך הקשיים הנערמים בדרכה של ניקי הנתפסת כזרה בעיני "שומרי הגדר" בחברת המיעוטים של סאות'הול וגם מתוך הטרגדיה המשפחתית שעברה על המנהלת שלה. אפשר למצוא כאן מכל הבא ליד – גזענות, חוסר השתלבות של חברת מהגרים שמרנית-דתית בעיר מערבית, דיכוי ושעבוד של נשים, קשרי שתיקה, אלימות של החברה כלפי הפרט הסוטה מדרך הכלל, ואף מעשי רצח על רקע "כבוד המשפחה". הדרמה והקונפליקטים נבנים ונחשפים לאיטם עד לשיא אלים. הכל מתואר בשפה בהירה שמשולב בה הומור דק (מטפורות מפציעות רק לעיתים רחוקות בתיאור הרחובות או הכוכבים בפתיחת או בסיום של קטע). אין כאן הרבה עומק לשוני וגם לא מדובר בכתיבה טראגית של ממש למרות רצינותם וכנות תיאורם של האספקטים הפחות נעימים שבחיים בחברת המהגרים הזאת.

למרבה המזל הרעיון ששיתוף וששבירה של מעטה סודיות ובושה, בפרט ביחס למין, יובילו להעצמה ולשיפור של הפרט והחברה (האם זה כל כך פשוט במציאות? כנראה שלא תמיד) עומד כאן בבסיס העניין. בסופו של דבר נפתרות לטובה רוב הבעיות, מעגלים נסגרים והדמויות מסוגלות להשלים עם אסונן ולהמשיך בחייהן. מה שנותן לסיפור לקראת סופו בעיטה החלטית בכיוון הקיטש.

יחד עם זאת הקריאה מהנה ומעניינת מספיק, למרות שלא מתגלה כאן שום דבר חדש באמת שלא ידענו על החיים בחברה שמרנית קיצונית. וזו עוד בעיה של הספר. מלבד ציון שמם של מאכלים אקזוטיים כמו גם ברכות בפאנג'בית אין כאן תיאור מעמיק של המייחד את הדת הזאת. איננו לומדים כמעט שום דבר המייחד את החיים בחברה הפאג'בית-סיקית השמרנית על פני חיים בחברה שמרנית אחרת. ואולי זה מה שהספר בא ללמד – שכמעט ואין הבדל. בתור ישראלים היינו יכולים לשנות את שמה של סאות'הול לתחנה המרכזית, לבני-ברק או אולי לאום-אל-פחם ולשלב שם ללא בעיה את אותם הסיפורים ואותן הבעיות.



View all my reviews

Read more...

Review: הדַפָּסים

הדַפָּסים by Rachel Dana Fruchter
My rating: 5 of 5 stars

זכורה לי ביקורת שקראתי פעם על הקלטה של מנצח אחד. בעל הביקורת כתב עליו בערך כך - "שלמרות שהוא מתעלה רק לעיתים רחוקות הרי שהוא בעל מלאכה טוב" (ובכך רצה גם לשבח אותו, לומר שהוא הימור בטוח שאינו מפשל). מי שיבקש להשתחרר דווקא מן הנטייה הרומנטית לרומם את האמן ולפחית מערכו של האומן טוב יעשה אם יקרא בספרה היפה של רחל דנה פרוכטר. בטבורו של הסיפור נמצאת מלאכת דפוס הבלט ובהתייחסות אליה מתוארות דמויותיהן של בני משפחת בכר-גבאי. קל לראות במלאכת הדפוס רק את צידה הטכני של הפקת ספר – ניגוד ליצירה האמיתית של הסופרים או המשוררים אולם תחת ידה של דנה-פרוכטר הופכת מלאכה זו דווקא לשיאו של תהליך היצירה והדפס האומן לרב-מג אשר באומנותו מתרחש נס התממשותה של היצירה הקושרת יחדיו את האומנויות האחרות.

הדמות המרכזית בסיפור היא זו של אבי המשפחה מוריס בכר, שהמיר את הזהב והכסף ששימשו את אביו הצורף במילים ועופרת המצטרפים להם יחדיו במקצוע הדפוס החתרני – דמות שהיא שילוב של איש הרוח וההגות ואיש המעשה ובעל המלאכה. מוריס הוא אדם הקנאי לעברית ולדפוס המסורתי, מה שמאפשר לו לקיים בגופו וברוחו את בית הדפוס אך גם ממיט עליו חורבן עם חלוף השנים, עם הפיכת דפוס הבלט לטכנולוגיה שעבר זמנה מן העולם. בו מתחיל קיומו של בית הדפוס התל-אביבי (חוליה אחרונה הנספחת אל מסורת בתי הדפוס העברים באיסטנבול שמקורם עוד בספרד ופורטוגל) ובמותו פוסקת מלאכת הסדר מלהתקיים. עם מותו של מוריס הוא והדפוס הופכים לנעדרים (מאורע שנרמז עוד בפתיחת הסיפור עם היעלמותו מאיסטנבול במהלך מלחמת העולם השנייה ועלייתו ארצה ותיאור חיפושיה חסרי המנוח של אימו, ננה אסתר בכר, אחריו). היעדרות זו היא הגורם המערער בחייהם של שאר בני המשפחה - מוריס מהווה בחייו, בעקשנותו ונאמנותו למסורות הדפוס העתיקות מעין דון-קיחוטה מודרני. ליצירתו של סרוואנטס שמור מקום מיוחד ברומן - החל בתרגום בהמשכים שלו ללאדינו בעיתונים היהודיים באיסטנבול, דרך אפיון הדמויות וכלה במאבק האובססיבי לתרגם ולהדפיס את היצירה בעברית. עם מותו מתגלגלת דמותו של מוריס בדמותו של סרוואנטס, הכותב את גורלם של שאר הדמויות ובעיקר את אלו של אנה בתו ויודה גיסו.

אם מוריס הוא המרכז, סביבו חגות שאר הדמויות, הנרשם בעיקר באמצעות מקצועו – סדר, ואומנותו - דפוס הבלט הרי שביחס לאומנותו מצטיירות גם הדמויות האחרות בסיפור. אם על-ידי שלילה שלה – בעיקר דמותם של שרה אשתו ובנו אברם המבקשים לסגור את בית במלאכה או להופכו למודרני יותר – או על ידי התייחסותן אליה של המקצוע או האומנות המוצמדות לכל דמות.

הדמות דומיננטית השנייה היא זו של הבת אנה. רווקה הננטשת על ידי בן זוגה (הצלם) וציירת מבקשת דרך, שאינה מצליחה להתקדם בעבודה על ציורי נוף שהובטחו לתערוכה תוך שהיא מנסה לעשות שימוש בטכניקה אימפרסיוניסטית אבסטרקטית "המותירה את הצייר ככלי ריק אל מול הציור". שאריות חפצים מבית הדפוס ובתוכם בגדי עבודה של אביה, רישומים של שכנו פינחס לתרגומו של דודה יודה לדון-קיחוטה וצילומים של בני המשפחה, שמוסר לה פוקס מתקן מכונות הכתיבה (עוד מלאכה שעברה מהעולם – מעין הד חיוור ושטחי לדפוס הבלט ובהתאם גם דמותו כעמית ושכן לעסקיו של אביה אך גנדרן וחסר עומק) מעוררים בה זיכרונות מבית הדפוס ושנת מותו של אביה ודוחפות אותה לזנוח את ציורי הנוף ולהתחיל לרשום את דיוקנותיהם של בני המשפחה ולהתחקות אחר גורלן. כאן המקום לציין כי בספר משובצים גם רישומי דיוקנאות פרי עפרונה של המחברת המתגלה גם באמצעותם, ולא רק באמצעות רישומי מילים, כציירת רגישה ומוכשרת.

הדמות המשמעותית האחרונה ברומן היא דמותו של הגיס יודה. כמי שלא הצליח למצוא את מקומו כמשורר בחוג אנשי הרוח שבסורבון בשנות החמישים וחווה טראומה שקטעה את ניסיון השתלבותו בתנועת המרי הפוליטי כנגד שלטון הצרפתים באלג'יר, הוא מבקש מפלט בעלייתו ארצה ובעבודתו כשוליה בבית הדפוס. שם הוא מוצא במוריס סמכות מקצועית, אב רוחני וחבר ועמית לחיי היצירה. בשיטוטיהם הארוכים ברחובות תל-אביב, בחלומותיהם המשותפים, נדמים הצמד לדון-קיחוטה וסאנצ'ו הנתונים בעולם משלהם. יודה המשורר, המתרגם ושוליית הדפסים הרגיש אינו מצליח לכבוש דריסת רגל בעולם המעשי – הוא נותר ערירי, ואינו מצליח להגיע לבגרות מקצועית שתאפשר לו לנהל בית דפוס משלו. עם מותו של מוריס וסגירתו של בית הדפוס חווה יודה דחייה שנייה מצד החוג המשפחתי ומנושל מעולם היצירה הדפסית. הוא ואנה הן שתי דמויות מראה אחיות, רגישות לחיי הרוח, מבודדות מבחינה חברתית, אלו המבקשות להמשיך את דרכו של מוריס אך אינן מצליחות למלא את החלל שנפער בהן עם מותו.

למרות שהרומן נפרש על פני שנים רבות ומקומות מגוונים - למן איסטנבול בזמן מלחמת העולם השנייה, עבור בפריס של שנות החמישים וכלה בתל-אביב של אמצע שנות השמונים וירושלים של תחילת האלף החדש, אין יריעתו רחבה. סיפור המעשה הוא אינטימי ביותר ואישי. אולי הוא חלק מגל הרומנים הביוגרפים החצי מדומיינים של אנשים "פשוטים" הצובר תאוצה בספרות הישראלית בשנים האחרונות (קטונתי מלהקיף אותו בקריאתי או לנתח את משמעות התופעה). יותר משיש כאן מסע על פני תרבויות וארצות יש כאן התכנסות פנימה, מסע פסיכולוגי והיזכרותי המתחולל בנפשם של הגיבורים. תיאור השיטוטים ברחובות איסטנבול, פריס ותל-אביב, למרות נאמנותו לנופי המציאות הוא גם רווי תיאורי חלומות המדריכים אותם, ומשרטט תמונת נוף אבסטרקטית משהו, החוזר על עצמו בדומה לנופי לה מנצ'ה הסוריאליסטים בהם משוטטים האביר בעל דמות היגון ונושא כליו. כל ניצחון שישיגו הדמויות המובסות, אם ישיגו, יהיה ניצחון מינורי, אישי שיתבטא ברא ובראשונה בשדה הרוח ולא העולם החומר.

הפקעת המהודקת הזאת שיצרה דנה-פרוכטר מתארת ברגישות וביופי רב את העולם הנעלם של דפוס הבלט ואת נבכי נפשם ויצירתם של הגיבורים המאכלסים אותו. מתוכה עולה ומנץ סיפור על חיים נעלמים, ועל גדולת נפשם של יוצרים נשכחים ואני ממליץ עליו לכל מי שמשלים בעצמו את משוואת הדפוס - אלו שאהבת הקריאה היא מנת חלקם.

מאחר והספר הפך אותי במהלך הקריאה למעין דפס ומאחר ואנו הדפסים מצווים "לדאוג ליפי ההדפסה, לטקסט נאמן למקור ומנופה משגיאות" אני מצרף רשימה של מספר טעויות הגהה ועריכה שהייתי מתקן בהדפסות חוזרות:

עמוד 50 – מצוין כי יעל יושבת בגבה אל שמשת בית הקפה אך שורות אחדות לאחר מכן היא בוהה דרכה.

עמוד 113 – נדמה לי כי לא מדובר בחריוני עטלפים אלא ביריקות שלהם.

ואת זה ממש חייבים לשנות – עמוד 145 – הפסוקים אינם מתהילים כמדומני אלא משיר השירים.



View all my reviews

Read more...

Review: וויינסברג, אוהיו

וויינסברג, אוהיו by Sherwood Anderson
My rating: 5 of 5 stars

התוודעתי אל שרווד אנדרסון בפעם הראשונה כשקראתי לפני כשנה ביקורות ספרות מאת דורות'י פארקר. דעתה של הגברת חדת הלשון הזאת לא רוותה נחת באופן כללי מספרות אמריקאית. לכן, בכל פעם שציינה שם של סופר או יצירה שדווקא העריכה ציינתי אותם גם לעצמי. אז באחת הביקורות היא ציינה את אנדרסון כאחד מאלו שאכן שווים משהו וכמובן שחיפשתי אותו ואת יצירתו הנודעת ביותר בgoodreads. מיד הבחנתי ש siv30 העניקה לו 5 כוכבים ואף שבחה אותו. מאוחר יותר קראתי את הספר "ממה עשוי התפוח?" ושוב צצה יצירתו של אנדרסון וזכתה לשבחים הפעם מפיו של עמוס עוז, שציין שהספר הזה גרם למפנה בכתיבתו. טוב, אני לא בררן - המלצות של שלושה מבכירי עולם הספרות בדרך כלל מספיקות לי בכדי להחליט לקרוא את הספר מתישהו.

ניצלתי הזדמנות ורכשתי מהדורה מתורגמת שלו בחנוכה במבצע חיסול של ידיעות ספרים (ישנו תרגום ישן שלו משנות החמישים של אהרון אמיר בעם עובד וקצת הצטערתי שלא קראתי אותו כי התרגום של פן לא גרוע אבל גם לא מזהיר ונפלו בו כמדומני, כמה שגיאות). ואז נפטר הסופר המהולל. שטוף בגל ההספדים והניתוחים שקלתי כמובן לקרוא איזה משהו פרי עטו. התלבטתי אם לבחור ב"סיפור על אהבה וחושך", המשובח בפי אחרים, או שמא את "אותו הים" שאהב בעצמו או פשוט לשוב אל "מיכאל שלי" ולראות אם השנים שחלפו מאז התיכון שינו את טעמי הספרותי המידה כזו שאצליח ליהנות ממנו. בסוף החלטתי, לזכרו כמובן, לפתוח דווקא בספר שהשפיע עליו בתחילת דרכו.

הבחירה לא הייתה רעה. הסיפורים יפים. השפעתם על אחרים כהמינגווי, בכתיבה הפשוטה לכאורה והתמציתית וכפוקנר ברמיזות התנכיות ותיאור העיירה הכל-אמריקאית, ניכרת. בקיצור אצטרף לדעת גדולים ואמליץ.


View all my reviews

Read more...

Review: מיתוס ומשמעות

מיתוס ומשמעות by Claude Lévi-Strauss
My rating: 4 of 5 stars

זהו ספר מעניין המציג בקצרה מבחר מרעיונותיו של ההוגה קלוד לוי-שטראוס. הוא מקבל אצלי בקלות שלושה כוכבים.

מדוע תורגם לעברית ומדוע מומלץ לקרוא בו? הפילוסוף נמרוד בר-עם, שתרגם והוסיף גם אחרית דבר, מנמק זאת בעמוד האחרון כך: "העונג הניכר שהפיק לוי-שטראוס מכתיבה פתלתולה ושירית הפך את החשובים שבכתביו לחומה מאיימת ובצורה בפני הקורא המתחיל. נתמזל מזלו של קורא סקרן שכזה, כי בשלהי תקופתו היצירתית העניק לוי-שטראוס ריאיון רדיופוני בכמה חלקים, המסכם היבטים עיקריים שונים של עבודתו. שילוב זה של הצורך לנסח את רעיונותיו באמצעות מדיום שאינו סלחן לערבסקות המילוליות החביבות עליו כל-כך ושל שימוש בשפה האנגלית (שלא שלט בה שליטה מלאה), הניב את המבוא הפשוט והבהיר ביותר לעבודתו שהשאיר אחריו."

זאת כנראה סיבה טובה ואמיתית. יש לציין שלא מדובר במבוא שיטתי של לוי-שטראוס לעבודתו ושגם כאן הוא אינו נמנע ממשפטים בעלי כפל משמעות והתבטאויות שיחייבו את הקורא שאינו מומחה במאמץ פענוחי מסוים. יש גם לומר שלמרות שהנימוק לקריאה אמיתי הוא אינו שלם (כנראה מטעם ענוונותו של המתרגם). אז אני אשלים אותו.

הספר תורגם בצורה יפה ומוקפדת בידי נמרוד בר-עם. (התרגום אינו חף מקשיים בתרגום מונחים, שכנראה לעולם לא יתורגמו בצורה מניחת דעת. למשל הקושי הידוע שבתרגום המונח mind). ניכר כי בר-עם ממש יצא מגדרו לשבץ בתרגום (גם בגופו וגם בתחתית העמודים) הערות וביאורים מאירי עיניים לכל קטע סתום. על כך תבוא עליו הברכה. יתרה מזו הוא גם הוסיף אחרית דבר לתרגום. אחרית דבר שהיא למעשה מבוא תמציתי, מרתק ובהיר מאין כמוהו לתורתו של לוי-שטראוס ולמקום שהיא תופסת בהקשר הפילוסופיה של האנתרופולוגיה והתקשורת האנושית. ולמעשה הייתי אומר כי תשובותיו של לוי-שטראוס הן הנספח כאן למאמר המצוין של בר-עם (ואין אירוניה בדברי). לכתיבתו של בר-עם אני מעניק בקלות חמישה כוכבים ויותר מממליץ לקרוא בה.

View all my reviews

Read more...

Review: שנות העשרים

שנות העשרים by Yaara Shehori
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש אני מתלבט אם לרכוש את The Penguin Book of the Prose Poem. מאחר שכבר מיציתי את התקציב הספרותי שלי לשנתיים הקרובות הרכישה תאלץ לחכות עוד חודש חודשיים עד שאשכח כמה מההבטחות שהבטחתי לכרטיס האשראי שלי. בינתיים הגיע אלי "שנות העשרים" ליערה שחורי המתואר בסיכום שבגב הספר כממואר. נגשתי אליו בחשש מה. המילה הצרפתית הזאת נדבקה בזמן האחרון ללשונם של כל אנשי הספרות. נדמה שלא עובר יום מבלי שקורצים אלי מתוך מודעות של ההוצאות לאור השונות איזה ממואר אחד או שניים או עשרה. אין בכך כל רע אבל זה גם לא ממש עושה עלי רושם. בסך הכל בכל הקשור לספרות, בדיונית או דוקומנטרית, דמיונית או ריאליסטית, אני תמיד מנסה לאתר את השכבה הפרשנית הנאמנה למוטו שקבעה המשוררת – "רק על עצמי לספר ידעתי" (בדרך כלל במידה זו או אחרת של הצלחה, כשרון הפרשנות הספרותי שלי אף פעם לא חרג מעבר לממוצע). בכל מקרה לא צריך להיבהל מן הממואר הזה. כבר לאחר שקראתי מספר עמודים הבנתי למזלי שהכי טוב להתייחס לרומן פשוט כ Prose Poem אחד ארוך (או אסופה של כמה כאלו).

כבר בלשון שבה כתוב הספר יש סוג של כפילות המעוררת בקורא סוג של פאתוס: פניה בגוף שני - הן של המחברת למי שהייתה לפני עשרים שנה והן פניה לקוראת (או לקורא) השמה עצמה במידה מסוימת בנעלי הגיבורה. בנוסף יש כאן תבנית צורנית של תיאור ופרשנות שלו לסירוגין. משפט או מספר משפטים מתארים אירועים שהתרחשו בשנות העשרים של המחברת ומיד לאחריהם משפט או מספר משפטים המפרשים את המסופר מנקודת מבטה של הסופרת הבוגרת יותר, זו שכבר השילה מעל עצמה את רוב ההגנות והתירוצים שסיפרה לעצמה ולאחרים בעבר, וחוזר חלילה. הכל מאוד מלוטש אך גם שומר על מיידיות התגובה. בעיקר ניכר הדבר בחלק הפרשני המצליח למזג נוגות ואירוניה בסגנון פואטי מודרני. צורת הכתיבה הזאת משרה מעין מקצב שירי קבוע על המסופר.

והשיר פותח ומספר על שירותה הצבאי של המחברת כממיינת מיועדים לשירות, שנמזגים בו כמו באיזו הפרעה דו-קוטבית גם תחושות של חוסר תכלית, עליבות ורמייה מוסרית וגם שכרון כוח של "יפה רעה", של מפתה, שאין אחד שיכול לעמוד בפניה ולא לספר לה את צפונות ליבו. הפער הזה בין דימוי היופי החיצוני לתפישה העצמית חוזר ומלווה את גיבורת הסיפור לאורך כל שנות העשרים שלה. לדבריה "ובכל זאת היופי, מתנה חמקמקה, עומד לך לאורך רוב שנות העשרים ... את מבינה ששם טמון זרע הפורענות, אבל זה לא גורם לך לסגת ... שהיופי שהוא מייחס לך נותר זר, שאת ישנה איתו כמו מי שישנה עם סכין" (עמ'166-167).

המספרת ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו התבגרה למשך שנה ואז עוזבת אותו אל מגורים בתל-אביב בשלל דירות שכורות עלובות תוך שהיא מתפרנסת במגוון עבודות זמניות איומות. תוך כדי כך היא גם הולכת ונפרדת מדמותה של אימה. בקשר בינה לבין זו שתחילה מהווה עבורה מודל חיקוי ואף חולקת איתה קווי דמיון, נפער פער שאינו ניתן לאיחוי בין זו שכבר התייאשה מן החיים, הדוחה כל מחוות פיוס או חדוות גילוי שמציעה לה זו שרק החלה לחפש את דרכה בעולם. הפער רק מעמיק עם השנים בעקבות הידרדרות נפשית ובריאותית של האם.

מתוך כך הגיבורה אינה מפסיקה לחפש את מקומה בחברה ולנסות ולזכות בהכרה. היא עושה זאת מתוך תחושה או אולי דחף חצי מודע שעל כך יש לשלם בהקרבה של חלק מעצמה, של חלק מגופה. היא מתארת זאת כך (עמוד 142) "אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהו בתמורה לפתיחת הדלת ... בסיפור הישן על הנפש שאחרי המוות, עלייך המתה ללכת ולאסוף את כל גזירי הציפורניים שהשארת בעולם הזה ... ולכתבי עת אינך שולחת לא שירים ולא ציפורניים." ולא רק ציפורניים. אצבע כרותה מתפרשת כמובילה לזכייה באהבה תמימה ושמירה על אצבע מכריתה כרוכה בהשפלה. וכמובן וויתור על הגוף כולו ואך על חלקים מן העצמי במסגרת מערכות יחסים.

כל הוויתור הזה על העצמי מוביל (אולי בהכרח?) לרצף של מערכות יחסים איומות (ממרחק השנים זה ברור, אך חצי נעלם מעיני בת העשרים). לא נעדרים מן הסיפור למרבה הצער, בני הזוג האלימים, רבים, דווקא כאלו הנהנים כבר מסמכות מסוימת בתחום האומנות המטרידים מינית, ואלו המרוכזים בעצמם בלבד ואינם מסוגלים לתפוס את הכותבת כשווה להם והיא נאלצת לשחק במחיצתם "מישהי אחרת".

ויש כמובן גם נעדרת נוכחת אחת גדולה בכל העסק והיא כמובן הספרות. נוכחת בכל הניים דרופינג הספרותיים, הציטוטים וההקבלות הספרותיות לרוב באמצעותן נוטה הסופרת המפוקחת לפרש את אירועי העבר; נוכחת בתשוקת הגיבורה הצעירה שהייתה – להיעשות לחלק מעולם הספרות, לפרסם, להתפרסם, לפרוץ ולהיכנס בסוד העניינים למצוא את מקומה. ונעדרת מכל השאר. מן השקפת החיים הפרקטית של חברי הקיבוץ, מחנויות הספרים, מסדנאות כתיבה של שרלטנים, מהקורסים המקובעים באוניברסיטה, מהמרצים המטרידים מינית, מן המשוררים בעיני עצמם הרואים רק את עצמם, מכל אלו הנעזרים בשרותיה אך אינם מכירים בהם ולבסוף אפילו מן העבודה בהוצאת הספרים העלובה שהסופרים נמנעים מלפקוד אותה. ובעיקר היא נעדרת מן הגיבורה עצמה שאינה מצליחה ליצור ולכתוב גם דבר אחד בעל משמעות ואיכות במשך כל שנות העשרים שלה.

תמצאו כאו יצירה סיפורית-שירית יפה אך גם מעוררת דיכאון קל. ואולי כך הן שנות העשרים אצל כולם? אי אפשר להימנע מהרהורים כאלו בעקבות הקריאה, גם אם באופן אישי לא עברתי בכל שנות העשרים שלי וגם השלושים והארבעים כל-כך הרבה "הרפתקאות" (אולי לכן אני בינתיים רק קורא ולא כותב ...) הקריאה בספר זורמת בקלות, גם אם הדברים המתוארים קשים להכלה. כל זה עטוף בפואטיקה יפה וחכמה שהופכת את הספר לפרי ראוי לאותו סבל נעורים.


View all my reviews

Read more...

Review: The Radetzky March

The Radetzky March by Joseph Roth
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש וחצי כמעט אני מצליח לקרוא רק בסופי שבוע וגם אז בתפוקה נמוכה. זה לא היה באשמת הספר אלא בזכותו. דווקא בגלל שהוא כל כך טוב הוא הצליח להרים אותי לפעמים מעבר לעייפות המצטברת. אז נכון, כמו שטוענים בהקדמה למהדורת ה- Folio הנהדרת (לא תמיד הן כאלה מוצלחות אבל הפעם הספר מרגיש ונראה נהדר) הסיפור איטי ולא הרבה קורה בו ובכל זאת יש כאן ספרות. תולדות חייהם של בני שלושה דורות במשפחת פון טרוטה שגורלם נקשר בגורלו של הקיסר פרנץ יוזף וסיפורם מסמל את סיפור עלייתה ונפילתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הסב, איש צבא, בן למשפחת איכרים פרובינציאלית, שעלה באחת לגדולה אך מעולם לא הצליח להסתגל לזיוף הגלום במעמדו החדש. רוחו ומעשה הגבורה שלו מרחפים כמו תמונתו מעל ראשי צאצאיו ומשפיעים על חייהם השפעה מדרבנת והורסת כאחת – ככל מעשה ארצי שרומם וזכה לגדולה מזויפת משהו.

הבן, המנהל המחוזי, המהווה מעין בבואה של הקיסר. דמות נוקשה עד גיחוך אך גם נוגעת ללב המסמלת את הממלכה הבורגנית קתולית על כל הסדר המלאכותי הגלום בה.

ובעיקר הנכד, המנסה ללכת בעקבות סבו ולרצות את אביו אך נכשל על כל צעד ושעל בעיקר בגלל המופת שהציב לו סבו שאינו ניתן למימוש בעולם המודרני. אדם ממוצע וישר שאינו מוכשר להתמודד בהצלחה עם חיי איש הצבא שנבחרו בעבורו. שוב ושוב הוא ניצל בזכות מעשה אבותיו וחסדו של הקיסר אך במחיר ייאוש הולך וגובר. כל זאת על רקע התפוררותה של האימפריה וקיצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה המביאה איתה גם את קיצו.

הכל כתוב בפשטות, אך כזו המצליחה להעביר את רוח התקופה, עם מעברים פתאומיים בין הכללי לאישי ובין קורות דמות אחת לאחרת, ומשלבת בין המודרני לקלאסי.




View all my reviews

Read more...

Review: פריחה שנתאחרה: סיפורים

פריחה שנתאחרה: סיפורים by Anton Chekhov
My rating: 4 of 5 stars

שונא לכתוב סקירות על ספרים של קלאסיקונים. חוקר ספרות אני לא. אז מה אכתוב? שצ'כוב יודע לכתוב? שכתיבתו יפה? בצירוף "כתיבה יפה" כבר השתמשמתי עשרות פעמים (ועוד אוסיף להשתמש בלית ברירה) כשלא היה לי מה להוסיף גם לגבי תוצרתם של סופרים פחותים בהרבה ועלומי שם. (וכן כתיבתו של צ'כוב היא יפה וטובה וחכמה ומהוקצעת וכמו כל יצירה של קלאסיקון מצליחה בדרך כלל להרשים מעט יותר ממה שאתה כבר מצפה מלכתחילה).

בדומה גם הציון תמיד משקר. גם אם שניים מהסיפורים בקובץ, למרות שהיו כתובים לתפארת מעט "אכזבו" בסופם ואני חש צורך, אישי לחלוטין, להוריד בגינם חצי כוכב הרי שבעצם אי אפשר להשוות אותם לכל מיני זבלונים שהענקתי להם בחפץ לב ארבעה כוכבים.

אז אתאר בקצרה: אוסף של ארבעה סיפורים (או נכון יותר נובלות) העוסקים (איך לא) באהבה, על הכרחיותה, אי אפשרותה וכל אשליותיה. הוסיפו לכך מתחים על רקע הבדלי מעמדות בין אצילים שאיבדו את נכסיהם, פועלים חסרי כל, ובעיקר בורגנות חדשה ועתירת מממון, המהווים את מנוע ההתרחשות המרכזי (עד שבאו המהפכות וטרפו את הכל). שניים מהסיפורים הם בעלי אופי חצי הומוריסטי חצי מלאנכולי. הראשון שהעניק לקובץ את שמו הוא מעין פארודיה על מוטיבים מן הספרות הרוסית של המאה ה-19.

שני הסיפורים המוצלחים יותר (שמקבלים 5 כוכבים בלי מאמץ) מתארים תמונה מורכבת יותר וקשת רחבה יותר של דמויות ומצבים – "שלוש שנים", הנובלה הארוכה ביותר ו"ממלכת נשים" והם בעלי אופי ריאליסטי יותר.

התרגום מיושן וכתוב בשפה "גבוהה". ואני לא מציין זאת כחיסרון דווקא. בנוסף על סיפור טוב, נעים תמיד להתקל באותה הזדמנות גם בתרגום שמוכיח לך שוב עד כמה העברית עשירה דיה בכדי להעניק לכתיבה דיוק בהבעה וגיוון לשוני.


View all my reviews

Read more...

Review: תעלומת אנרי פיק

תעלומת אנרי פיק by David Foenkinos
My rating: 5 of 5 stars

שתי תעלומות נוכחות במיסתוריותן בספר הזה. הראשונה נוגעת לעלילתו של ספר בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הרבה לא טורח דויד פואנקינוס לספר לנו עליה. כל שהוא מסגיר אודותיה הוא כי "מדובר על תשוקה שצריכה להגמר. מכל מיני סיבות, בני הזוג לא יכולים להמשיך לאהוב. הספר מספר על הרגעים האחרונים שלהם יחד. אבל העוצמה הגדולה של הרומן היא שבמקביל הסופר מספר על גסיסתו של פושקין." (עמוד 47) וגם מסתבר שמדובר בספרות ראויה לחלוטין. יש המגדירים אותה אפילו כיצירת מופת ואנשים נהנים לקרוא בה.

התעלומה השניה מהווה את הכוח המניע, ה"אקטיבי" של עלילת "תעלומת אנרי פיק" והיא נוגעת במה שאחד הגיבורים מגדיר באופן כללי "התעסקותה היתרה של החברה בת זמננו בצורה ולא בתוכן." (עמוד 261). וביתר פירוט בנסיבות חיבורו מציאתו והוצאתו לאור של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הספר מתגלה, כך מסופר, בספריית כתבי היד הדחויים, ספריה המיועדת לכתבי יד שלא פורסמו ולא זכו לצאת לאור, שיוסדה בעיירה נידחת בברטאן על ידי ספרן תמהוני כחיקוי לספריה שהוקמה בקנדה (קיימת במציאות) כמחוה לרעיון ספרותי שהעלה הסופר ריצ'ארד בראוטיגן בספרו "ההפלה". (די ברעיון זה לרמז על הרבדים המרובים שמניח כאן פואנקינוס).

שם המחבר המתנוסס על כתב היד הוא של תושב העיירה בשם אנרי פיק, בעל פיצריה, שלכאורה לא עסק בכתיבה ומעולם לא הפגין התעניינות בספרות. מכאן ה"רעש" המלווה את הוצאתו לאור של הספר וגורם בעצם להפיכתו לרב מכר ותופעה תרבותית, אולי הרבה מעבר לתוכנו ואיכות כתיבתו. ה"רעש" נוצר כתוצאה משתי מסקנות אפשריות (ומנוגדות) המסעירות את דמיונם של הקוראים, התקשורת והמוציאים לאור. האחת היא על "סיפור סינדרלה" – אדם אלמוני (שאולי נדחה על ידי הוצאות הספרים) שכתב בחשאי, מתגלה כסופר גדול. השניה שמדובר בתרמית - ומכאן שיש פה תעלומה האופפת את הסופר ומדרבנת אחדים (בעיקר עיתונאי ספרות ומבקר שעבר זמנו בשם רוּש) לנסות ולפתור אותה.

הכל כך נדמה בנוי על הדיכוטמיה הזאת שפואנקינוס מחדד לכדי קיצוניות. המסופר ב"שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" נוגע בליבם של אנשים אך רק ההפתעה שאדם אלמוני ובלתי ספרותי בעליל מוציא תחת ידיו יצירה שכזו מצליחה לחולל שינוי בחייהם של אנשים הנוגעים בדבר (בני משפחה, סופרים, עיתונאים, ספרנים וכו...) ולדרבן אותם לבחינה של חייהם ולפעולה.

את הגרעין הרעיוני הפילוסופי הזה מפתח דויד פואנקינוס בצורה כמעט ממצה לשלד סיפורי שלם עליו מונח סיפור בעל שני פנים.

מצד אחד מוצאים כאן סאטירה משעשעת על תעשיית ההוצאה לאור בצרפת. פואקינוס סונט בכולם: הוצאות הספרים, סופרים צרפתיים מפורסמים ואף עכשויים ואפילו בעצמו, כך נראה, (מזכיר למשל את השימוש המופרז של סלין בשלוש נקודות אבל משתמש בהן ביד רחבה, גם אם לא באותה רמה, בעצמו) ובתוכניות ספרות בטלוויזיה. לכך ניתן להוסיף את המתח החברתי שבין החברה הפריסאית המלומדת לאנשי ברטאן הקרתנים, שהוא פועל יוצא מהניגוד שבין יצירה ספרותית למחבר הדיוט. קל להסחף במחוזות הסאטירה ולעיתים נדמה שפואנקינוס עומד לעבור את הגבול אבל הוא משכיל, לטעמי לעצור בזמן טרם הפיכת כל העסק למשעמם.

כאן יש לציין שכתיבתו של פואנקינוס מדוייקת וחסכנית למדי (הספר אינו ארוך). אם שפע האלוזיות הספרותיות והרעיון המורכב למדי שבבסיס הסיפור, גרמו לכם לחשוב שמדובר בספר מסובך או קשה לקריאה הרי שההפך הוא הנכון. הספר נקרא בקלות ובמהירות עד סכנה (אצלי לפחות) שהדברים לא יוותרו בזכרון בסיום הקריאה. קראתי פעם ביקורת על ספר ביכורים שבה התלונן המבקר ששוב קרא ספר העוסק בספרים. אני חייב להתוודות שספרים העוסקים בספרים הם סטייה שלי והדבר ממש אינו מפריע לי (לכן למרות שהוא נדמה לי לעיתים כספר במשקל נוצה הענקתי לו ציון כבד של חמישה כוכבים).

בהקשר הסאטירה יש להוסיף כי קורא ישראלי יצליח להזדהות עם רוב הנקודות שהיא מציפה (מעניין כי פואנקינוס אינו מתייחס בהרחבה לשיווק אינטרנטי או לרשתות חברתיות). הדבר היחיד שכנראה מצטייר כשונה בין צרפת לישראל הוא שלפי המסופר, בצרפת ישנם עדין סוכנים ספרותיים המתווכים בין ההוצאות לחנויות הספרים וממש משתדלים לשכנע אותן למכור את הספר (אחרת העותקים יחזרו להוצאה). בשוק הישראלי, הדואופולי, קשה לי להאמין שפונקציה כזו עדיין מתקיימת.

ומה עם הצד השני תשאלו? במקביל לסאטירה מוצאת את ביטויה בספר גם כתיבה הגותית, פילוסופית משהו, סטייל אוליפו (מעניין שפואנקינוס אינו מאזכר אותם כמדומני, לא את קנו, לא את פרק ולא אחרים). בניגוד לתעלומת מחברו של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" התעלומה הראשונה שהזכרתי בדבר עלילתו אינה מוצאת את פתרונה בספר בצורה מפורשת. אבל פואנקינוס מתוחכם מספיק בשביל למלא את החסר במישור אחר – מישור עלילת ספרו שלו. כשהייתי ילד השתעשתי בפנטוגראף: מכשיר מכאני שבכל אחד מקצותיו עפרון. כאשר כותבים או מציירים בעפרון האחד, כותב ומצייר העפרון השני במקביל העתק של היצירה. בדומה כאשר פואנקינוס מתאר את השפעת ההפתעה שמעוררת התגלותו של אנרי פיק כסופר על חיי הדמויות השונות שבספר וביתר דיוק על חיי האהבה והזוגיות שלהם, הרי שהוא כותב במקביל מחדש סיפור שיכול להקרא "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" (רק שבמקום מותו של פושקין, משולב בו סופר נעלם אחר – אנרי פיק, עם האלוזיה המפורשת ל"מלכה פיק" הידוע של פושקין).

בקיצור תמצאו כאן משל אבסורדי מתוחכם ומורכב למדי. גם אם באופן אישי אני מעדיף ספרים עם מבנה "פתוח" יותר וממצה פחות עדיין הייתי מסוגל להעריך אותו ולהנות ממנו.




View all my reviews

Read more...

Review: Love and War in the Apennines

Love and War in the Apennines by Eric Newby
My rating: 4 of 5 stars

אי שם מתוך הנבכים המעורפלים יותר של ילדותי, נצנץ אלי זכרו של ספר ששאלתי בספריה ועשה עלי רושם גדול בזמנו – "חיות הבר אשר ידעתי". כמובן שכיום עם המצאת צוללת המעמקים הזאת הקרויה אינטרנט נדמה שניתן, בעזרת מעט מוטיבציה וכישרון חיפוש מינימאלי לאתר ולשלות מן המצולות האלה כל דבר שחשבנו שנשמט לנצח מזכרוננו.

מחוץ לטקסט המלא של הספר הנ"ל (שכיום הוא נחלת הכלל) הגעתי לפני מספר שנים בחיפושי גם אל רשימת ספרים מומלצים שהופיע בה. מאז ילדותי (בה כמעט כל ספר היה נדמה כחלק מסדרת ספרים) אני אוהב רשימות ספרים – כאלו המופיעות לפעמים בסופי הכותרים המודפסים, או כאלו שקיבצו ממליצים שונים (10 ספרים שפלוני אהב במיוחד, 100 ספרים שצריכים להספיק עד גיל 18, 5 ספרים נוספים על ערפדים תת ימיים וכו...) הרשימה הזאת הייתה מעניינת במיוחד מכיוון ששילבה בתוכה אשליה נוספת שלוקים בה חובבי קריאה וכנראה כל מנויי goodreads – חדוות גילוי אוצרות שכוחים.

מדובר בספר A Reader’s Delight שיצא לאור בשנת 1988 ומאגד בתוכו ביקורות ספרים שפרסם נואל פרין בוושינגטון-פוסט. פרין יצא מן ההנחה הסבירה שישנם יצירות שלא זכו מסיבות כאלו או אחרות למעמד של קלאסיקות (דהיינו נשכחו ואולי אזלו מן הדפוס – מדובר בשנות השמונים הרי) אך שאינן גרועות ואפילו מהנות מאוד לקריאה. הכלל המנחה של בחירת היצירות (חוץ מן העובדה שגרמו לפרין הנאה בקריאתן) היה שלא יותר משניים מעמיתיו הספרותיים אכן הכיר את היצירות. כל זה לא אומר הרבה. אין סיבה להעדיף דווקא את בחירותיו של פרין וגם טעם ספרותי משתנה עם השנים, ובכל זאת זה מעורר עניין.

גם ספרו של פרין כבר מזמן אזל. למזלנו גוגל סורקת ספרים ומבחר מן הביקורות ניתן לקרוא בgoogle books. כמו כן ניתן למצוא את רשימת הספרים המלאה באתר הנהדר (אך הלא מתוחזק) neglectedbooks.com http://neglectedbooks.com/?page_id=74, שספרו של פרין מתאים לו במיוחד.

עם השנים דגמתי כמה מן הספרים שהופיעו ברשימה. חלקם באמת יפים וחלקם רק נחמדים. בין השאר הופיעה בספרו של פרין ביקורת על הספר When the Snow Comes, They Will Take You Away מאת סופר המסעות וההרפתקן הבריטי אריק ניובי. חיפוש נוסף העלה שזהו שמו האמריקאי של הספר והוא פורסם באנגליה בשם מוצלח פחות - Love and War in the Apennines. ניצלתי מכירה מוזלת של עותק של folio ורכשתי אותו.

ניובי התפרסם בעיקר בזכות ספרי המסעות שלו והוא חלק ממסורת מכובדת של סופרי מסעות בריטים. בדומה לסופר בריטי ידוע אחר – פטריק ליי פרמור, גם ניובי לקח חלק במלחמת העולם השנייה כלוחם בכוחות הבריטיים המיוחדים. הספר שלפנינו (לפני לפחות) עוסק לא במסעותיו כהרפתקן אלא במסעותיו הכפויים כאיש הקומנדו הימי הבריטי במלחמה. הספר פותח בתיאור משימת חבלה כושלת שניובי היה חלק ממנה, ממשיך בתיאור קורותיו במחנה שבויים באיטליה ובמיוחד מתמקד בקורותיו לאחר ש"נמלט" ממנו. למעשה שוחררו האסירים לאחר הדחתו של מוסוליני אך הפכו עד מהרה לניצודים לאחר שהפשיסטים חזרו ותפסו את השלטון הפעם כשליחים ישירים של גרמניה הנאצית שואפת הנקם על בגידת איטליה שחתמה על הסכם שביתת נשק עם בנות הברית.

בסיועם של אנטי-פאשיסטים ואיכרים איטלקים פשוטים הצליח ניובי להסתתר ולשרוד כשנה בהרי האפנינים עד שנלכד בידי הגרמנים והפשיסטים והועבר למחנה שבויים בצ'כוסלובקיה. על הדרך גם מצא אהבה – נערה בשם וונדה, שלימים תהפוך להיות אשתו.

תמצאו כאן סיפור יפה (אם כי קראתי ושמעתי כבר מדהימים ומעניינים ממנו בהרבה). ניובי הוא מספר מוכשר ולא בלתי מתוחכם שמצליח להעיר גם תקופות המתנה משעממות בצורה משעשעת. כתיבתו מלאה פיתולים, אנקדוטות ואלוזיות, במיוחד לעולם הספרות (כל דמות מזכירה לו דמות מספר ...) וכמו כל בריטי הוא מצויד במנות עודפות של חוש הומור וסרקזם. כפי שמצוין בהקדמה, ניובי אינו מצייר את עצמו כגיבור. למעשה ההפך הוא הנכון. למן הפשיטה הכושלת ועד ללכידתו מצטייר ניובי הצעיר כלא יוצלח ואף כתמים וזאת למרות תעוזת הנעורים שללא ספק ניחן בה. הספר אינו כתוב בצורה נאיבית (חלק מהסייענים האיטלקים שלמו בחייהם על הסיוע לשבויי המלחמה) אך גם אינו נעדר הילה נוסטלגית מסוימת. הוא הזכיר לי במשהו את כתביו של הוטרינר ג'יימס הריוט.

זו אינה יצירת מופת אך גם לא סבלתי. עוד סיפור חיים (שגם עובד לסרט אותו לא ראיתי) המסופר בכישרון.


View all my reviews

Read more...