Review: Death on the Installment Plan

Death on the Installment Plan by Louis-Ferdinand Céline
My rating: 4 of 5 stars

את ספרו של סלין "מסע אל קצה הלילה", שתורגם לעברית בשנת 1994 קראתי כבר לפני כשבע עשרה שנה. עד כמה שאני זוכר נהניתי ממנו מאוד. בקשתי לקרוא גם את "מוות באשראי" פרי עטו של המחבר, שפורסם בסמיכות ל"מסע" בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר מהווה מעין חלק שני (גם אם כל אחד משני הרומנים עומד בפני עצמו) של הסיפור. המתנתי עד בוש לצאתו לאור של תרגום לעברית של הספר. לאחר שנמאס לי מלחכות, קראתי אותו לאחרונה בתרגום לאנגלית (התרגום האמריקאי ליתר לדיוק, שנחשב לתרגום טוב, גם אם אינו חף מבעיות).

בזמנו, ב"מסע אל קצה הלילה", אהבתי מאוד את סגנונו של המחבר. הסגנון ב"מוות" דומה מאוד גם אם הפורמט השתנה במקצת (משפטים מקוטעים המופרדים באינספור מופעים של שלוש נקודות). עדין נמצא כאן סרקזם בכמויות, הפרזות, לשון ציורית, גידוף של כמעט כל דבר – נשים, גברים, ילדים, עשירים, עניים וחיות, נדמה כיאף אחד אינו חומק משבט לשונו של סלין. גם כאן נמצא תיאור של כל הסחי והאומללות שבחברה הצרפתית והאנושית של ראשית המאה העשרים. עם כל זאת לא הייתה לספר אותה השפעה עלי כפי שהייתה ל"מסע", וזאת מכמה סיבות.

ראשית, מפני שקראתי אותו באנגלית. על המתרגם את סלין להפגין יצירתיות. במיוחד בהעברת הסלנג והשפה הציורית של הגידופים. התרגום האנגלי עושה שימוש באינספור ביטויים וכינויים שהיו נפוצים באנגלית של אמצע המאה הקודמת ובכך הופך את המספר ל"אנגלי מידי" ומעבד משהו מהצרפתיות. ואני עוד הייתי צריך לעברת את האנגלית. הייתי מעדיף, במקרה זה, לקרוא כבר תרגום יצירתי לעברית, שהיה חוסך לי את התיווך של האנגלית, את דמותו המאונגלזת של הגיבור, ומחייה בכך אולי יותר את שפת הספר במקור, או לחילופין מקרב אותו אלי באמצעות יצירה של דמות מעוברתת.

שנית, אולי מפני שבגרתי בשבע עשרה שנה.

שלישית, אולי בגלל סיפור המעשה. הקטע החזק והמרשים ביותר ב"מסע אל קצה הלילה" הוא, עד כמה שזכור לי, פתיחתו – תאור מהמם ומדכא של מוראות החזית במלחמת העולם הראשונה. הפתיחה הזאת נותנת את אותותיה הן בנפשו של הגיבור והן בנפשו של הקורא, ולמעשה קובעת את הטון לכל אורכו של הספר. סרקזם, שהספר משופע בו, מערב מעצם הגדרתו הומור ואימה. למרות זאת, הפתיחה המדכאת מקנה את התחושה כי הקריאה ב"מסע" היא בעיקרה קריאה של טרגדיה.

במובן זה "מוות באשראי" הוא תמונת ראי של "מסע אל קצה הלילה". הפתיחה חסרה את העוצמה שהייתה לפתיחה של "מסע". היא אומנם ממשיכה את סיפור המעשה פחות או יותר מאותה נקודה שבה הופסק – חיים מדכאים של רופא מתבגר בשכונות העוני של פריז, אך חסרה את המכה התודעתית שתטה את הכף בכיוון הטרגדיה. מכאן עובר הסיפור לתיאור ילדותו של הגיבור, בן למשפחה של עניים מרודים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. יש כאן את הכול – אבא חולה נפש ומתעלל, אימא נכה הנאבקת לשרוד וילד שמשדרים לו ללא הרף שאינו רצוי ושלא יצלח לדבר, מה שהופך לנבואה המגשימה את עצמה עם התבגרותו של הגיבור והסתבכותו בכל צרה העולה על הדעת. למרות זאת נוצרת כאן איזו ניטרליות מוזרה, הכול נדמה כמיטלטל בין אימה לצחוק.

בערך בשליש הספר חלה נקודת מפנה בתפיסתי את היצירה. כמסופר, האב נאלץ לצאת לחופשה כפויה ממקום עבודתו. אשתו רוכלת התחרה, הסמרטוטים והסדקית מקדימה ויוצאת ביחד עם בנה (הגיבור) אל עיירת קיט על גדות תעלת למאנש, במטרה לנסות (ללא הצלחה) למכור שם את מרכולתה. האב מצטרף אליהם מאוחר יותר. לאחר כשבועיים הם כבר מבינים שגדולות ונצורות לא יצליחו לחולל מבחינת המכירות. התקצרותה של החופשה מצליחה לדרבן אותם סוף סוף לפעולה בעלת אופי שונה. הדבר היחידי שהמשפחה האומללה הזאת מפיקה ממנו איזושהי הנאה הוא טוויית סיפורים והמצאות אותם הם מספרים לשכניהם העניים בפאסאג' כאשר הם מזדמנים למקומות יוצאי דופן. בעבר הצליחו לבקר במקרה בתערוכת המאה בפריז, והדהימו את שכניהם בסיפורים (ההולכים והופכים ממוצאים ומוגזמים יותר ויותר) על כל שראו וחוו. מעודדים מכך הם מחליטים לצלוח את התעלה באוניה ולבקר באנגליה בתקווה לחזור ממנה עמוסי חוויות.

אל אנגליה הם אומנם מגיעים לבסוף, אך חוץ מלשקוע בבוץ ולחזור כלעומת שבאו, אינם משיגים דבר. הקטע שהיה משמעותי עבורי להמשך הקריאה היה תיאור ההפלגה. איני מרבה כנראה בקריאת ספרות הומוריסטית, כי כבר שנים שלא צחקתי עד דמעות כתוצאה מדבר שקראתי. הים סוער למדי, המשפחה המסוכסכת, ויחד איתם כל הנוסעים מכל המחלקות, משוטחים ומרודדים לכדי תשוקה אחת בלבד – הם מבקשים את נפשם למות ואינם חדלים מלהקיא. כל הספינה הופכת פשוט ל"ספינת שוטים". נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה מקיאים מן הסיפון על נוסעי המחלקה השלישית, שאף הם מקיאים אחד על השני, והרוח וגלי הים מטיחים את הקיא חזרה שוב בפרצופם של האומללים מהמחלקה השלישית. כמויות הקיא המתוארות לא היו מביישות מערכון של מונטי פייטון.
מכאן ואילך נקבע בתודעתי הסיפור, על כל מחזות האימה שבו – ויש כאלו (כולל חיטוט בגופות ומה לא) – כקומדיה. ובכך איבד מעט מעוקצו.

רביעית, הספר, כפי שאני מבין אותו, הוא יותר פרודיה על סופרים וסוגי ספרות שונים ובכך הופך לספרותי ולפחות מציאותי. גם מהיבט זה שמים ללעג את הכל – זולא, ספרות פורנוגראפית, דיקנס ז'ול וורן ועוד...

גם הקצב כאן איטי מאוד. כמעט מחצית הספר עוסקת בדמותו של עורך עיתון לממציאים וטייס כדור פורח שהגיבור משמש לו כשוליה. פרודיה (מוצהרת – הגיבור מכנה אותו כך בעצמו) על גיבוריו של ז'ול וורן. מי שמתחיל כגאון אקסצנטרי מתגלה עם הזמן כשרלטן ומהמר כפייתי המצליח להרוס את עצמו וכל פרויקט שהוא עוסק בו. הדמות אומנם משורטטת כאן במיומנות, אך הדבר פוגע קצת באיזון של הספר.

למרות זאת הספר אינו גרוע ונהניתי לקרוא בו. אולי תרים "עם-עובד" את הכפפה ותדאג לתרגום ראוי לעברית.


View all my reviews