מטר פרסאידים

שיר שכתבתי בקיץ 2024 כחלק מקובץ שירה אקולוגית.

פורסם לבסוף בגליון מספר 7 בנושא "תיקון לילה" של כתב העת האינטרנטי "שפה חדשה".

מטר פרסאידים

Read more...

Review: מיתוס ומשמעות

מיתוס ומשמעות by Claude Lévi-Strauss
My rating: 4 of 5 stars

זהו ספר מעניין המציג בקצרה מבחר מרעיונותיו של ההוגה קלוד לוי-שטראוס. הוא מקבל אצלי בקלות שלושה כוכבים.

מדוע תורגם לעברית ומדוע מומלץ לקרוא בו? הפילוסוף נמרוד בר-עם, שתרגם והוסיף גם אחרית דבר, מנמק זאת בעמוד האחרון כך: "העונג הניכר שהפיק לוי-שטראוס מכתיבה פתלתולה ושירית הפך את החשובים שבכתביו לחומה מאיימת ובצורה בפני הקורא המתחיל. נתמזל מזלו של קורא סקרן שכזה, כי בשלהי תקופתו היצירתית העניק לוי-שטראוס ריאיון רדיופוני בכמה חלקים, המסכם היבטים עיקריים שונים של עבודתו. שילוב זה של הצורך לנסח את רעיונותיו באמצעות מדיום שאינו סלחן לערבסקות המילוליות החביבות עליו כל-כך ושל שימוש בשפה האנגלית (שלא שלט בה שליטה מלאה), הניב את המבוא הפשוט והבהיר ביותר לעבודתו שהשאיר אחריו."

זאת כנראה סיבה טובה ואמיתית. יש לציין שלא מדובר במבוא שיטתי של לוי-שטראוס לעבודתו ושגם כאן הוא אינו נמנע ממשפטים בעלי כפל משמעות והתבטאויות שיחייבו את הקורא שאינו מומחה במאמץ פענוחי מסוים. יש גם לומר שלמרות שהנימוק לקריאה אמיתי הוא אינו שלם (כנראה מטעם ענוונותו של המתרגם). אז אני אשלים אותו.

הספר תורגם בצורה יפה ומוקפדת בידי נמרוד בר-עם. (התרגום אינו חף מקשיים בתרגום מונחים, שכנראה לעולם לא יתורגמו בצורה מניחת דעת. למשל הקושי הידוע שבתרגום המונח mind). ניכר כי בר-עם ממש יצא מגדרו לשבץ בתרגום (גם בגופו וגם בתחתית העמודים) הערות וביאורים מאירי עיניים לכל קטע סתום. על כך תבוא עליו הברכה. יתרה מזו הוא גם הוסיף אחרית דבר לתרגום. אחרית דבר שהיא למעשה מבוא תמציתי, מרתק ובהיר מאין כמוהו לתורתו של לוי-שטראוס ולמקום שהיא תופסת בהקשר הפילוסופיה של האנתרופולוגיה והתקשורת האנושית. ולמעשה הייתי אומר כי תשובותיו של לוי-שטראוס הן הנספח כאן למאמר המצוין של בר-עם (ואין אירוניה בדברי). לכתיבתו של בר-עם אני מעניק בקלות חמישה כוכבים ויותר מממליץ לקרוא בה.

View all my reviews

Read more...

Review: בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת

בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת by Nimrod Bar-Am
My rating: 5 of 5 stars

הפילוסופיה מצווה עלינו לטפח את חוש הביקורת. אך הדברים נמסרים לנו כרטוריקה המבקשת לשכנע. מה יכול אם כן לומר פילוסוף ועדין להישאר נאמן לעקרונותיו? יאמר את אשר יש לו לומר, אך יטרח לסייג את דבריו. זהו כלל יישומי פשטני למדי המסתיר מאחוריו אסטרטגיה מורכבת שאינה חפה מבעיות, אך הוא אולי המיטב שניתן לו להציע (ואולי אני טועה).

ד"ר נמרוד בר-עם, מומחה לפילוסופיה של המדע ותולדות הלוגיקה, מלמד קורס מבוא המיועד לתלמידים המבקשים ללמוד "תקשורת" – תחום אקלקטי למדי, המקבץ תחת כנפיו מקצועות משונים מענפי ידע שונים. אלו נמסרים מפי מורים המתמחים ברמות ידע שונות - החל בלימוד של ידע יישומי בר חלוף וכלה בהצגה של רקע תיאורטי עמום שבסיסו מפוקפק משהו. גם התלמידים מגוונים– יש בהם כאלו המבקשים להפוך לחוקרים בתחום וכאלו שמטרתם לרכוש מקצוע בסיום הלימודים, מקצוע מתוך מגוון מקצועות שנדמה שאין להם הרבה מן המשותף. התלמידים נמשכים אל המעשי ונרתעים מן התיאורטי ובעיקר מבולבלים מחוסר הסדר והעקביות השורה במגוון המבואות המוצעים להם.

נאמר לזכותו של בר-עם שנראה שלא התייאש מן המצב שנקלע אליו ונשאר נאמן לעקרונותיו. הספר הזה הוא ניסיונו לעמוד באתגר מורכב - להציג מבוא רציני לתחום תוך שמירה על רמה מחקרית גבוהה וכזה שלא ירתיע את תלמידיו אלא, אדרבא, יקסום גם למבקשים תיאוריה כללית וגם למבקשים רווח מעשי. ככל מבוא הוא אינו יכול להיות ממצה ואף אסור לו להיות כזה, אך עליו גם להציף עקרונות כלליים כלשהם, עקרונות שגם החוקר וגם טכנאי התקשורת, מכל תחום תקשורת שהוא, יוכלו לפעול לאורם. כל זאת תוך הצגה דיאלוגית של תפישות שונות מתוכן ניסו להעמיד עקרונות כאלו בעבר והצגת הסבר משכנע מדוע הופרכו.

מטרתו הכללית של בר-עם היא להראות כי לימודי התקשורת "הם החינוך המיטבי לערנות אזרחית, וכך לשותפות ערה במשטר דמוקרטי. הם מכשירים תלמידים לבחינה ביקורתית מתמדת של אפשרות ניהולם כאזרחים, כצרכנים וכיוצא באלה." (עמוד 312). ערנות כזו ניתנת להשגה על-ידי אימוץ של גישה ביקורתית. כפילוסוף של המדע בר-עם מתמקד בביקורת של תיאוריות מדעיות ובעיקר בביקורת הכוח הרטורי שיש לתיאוריות כאלו להשפיע על האופן בו אנו תופשים את המציאות ומתנהלים לפיו. כוח השכנוע הזה של תיאוריות מדעיות כביכול עלול לקבע את נקודת המבט שלנו, ולצמצם את מבחר הכלים באמצעותם אנו מפרשים את המציאות. הנזק שהוא גורם עלול לעלות על התועלת התיאורטית או על היישום המוצלח שלהן. כך לדוגמא תיאוריות ניאו-מרקסיסיטיות, שהן ביקורתיות בעיקרן באשר להשפעה של הקולקטיב על הפרט, הופכות למסוכנות דווקא הודות לכוח ההסברי שלהם, שאינו מסויג מלכתחילה.

כאן המקום לציין כי בר-עם הוא ממשיכה של המסורת הפילוסופית המכונה "רציונליזם ביקורתי". יש לכך השלכות הן על צורת הכתיבה והדיון שלו (בפרט בספר זה) והן על התובנות הפילוסופיות שהוא מבקש להציג. ראשית נעים לציין (במעין מאמר מוסגר) כי בהתאם לכתיבתם של רוב הוגי הרציונליזם הביקורתי, בר-עם אמון על כתיבה השואפת לבהירות. בנוסף הוא כותב קפדן ומצטייר כהוגה רחב אופקים. השאיפה לבהירות והמבנה המוקפד, שאינו מותיר אף אמירה לא מבוארת (גם אם יש כמה הנדמות ככאלה הרי שעם המשך קריאה הן מוסברות) הקלו עלי את ההבנה של הנושאים הנדונים. לא שאין כאן מספר פרקים סבוכים ומאתגרים או שנמנע מאיתנו הצורך להרהר אחר משמעות הדברים, אך בכללו של דבר בר-עם הותיר אותי בתחושה שאני נמצא בידיים טובות, שגם אם יש לי הסתייגויות מנקודה זו או אחרת הרי שהוא מספק לי שטח לא מבוטל של טיעונים מוצקים שממנו אוכל להמשיך ולחשוב ושאיתם ניתן להתווכח. הוא לא שאף לבלבל אותי בשפה סתומה או מטפורית במטרה להותיר אותי מחוסר אוויר, כפי שנוהגים לעשות הוגים פוסט-מודרניים אחדים. הוא גם לא שעמם אותי בניתוח מייגע של מונחים, כפי שמוגיעים אותי לעיתים הפילוסופים האנליטיים. בנקודה זו בא לידי ביטוי גם רוחב האופקים שלו, שאפשר לו להוסיף ולעניין באמצעותן של דוגמאות מאלפות מתחומים מדעיים מגוונים. כך שהקריאה בספר הייתה מענגת. חשתי, אם תרצו, כאילו אני מטיס חללית משוכללת העשויה כולה סוכר ענבים. מידי פעם אני מתפנה מן התמרונים האינטלקטואלים המשוכללים, מלקק את אצבעותיי ומתיקות מתפשטת בקרבי.

אך עיקר קסמו של הרציונליזם הביקורתי בתובנות שהוא מספק ובתובנות הנוספות שבר-עם גוזר מהן ובאמצעותן. בר-עם אינו מסתייג (בעקיפין) רק מצורות הכתיבה והדיון השולטות בפילוסופיות הפופולאריות ביותר כיום, הפילוסופיה האנליטית וההגות הפוסט-מודרנית, אלא גם מהמתודולוגיות הפילוסופיות עצמן. הוא דוחה אותן בטענה "שאין להן כל סיכוי להציע עזרה של ממש למדען, וכל אפשרות לומר דברים של ערך לאדם מן היישוב" (עמ' 279). אך אם רציונליזם ביקורתי, איזו ביקורת מציע לנו בר-עם וכיצד היא קשורה לתקשורת?

הפרכה של תיאוריה מדעית עשויה להיות פשוטה או מסובכת להפליא והיא דורשת שימת לב לפרטים וחשיבה הגיונית וממצה. אך עבור פופר, אבי הרציונליזם הביקורתי, ועבור נכדו הרוחני בר-עם, ההפרכה עצמה אינה העיקר. המדען ההגון והמקצועי יסייג מלכתחילה כל תיאוריה שיציע ואף ישתדל להצביע על מקרי מבחן להפרכתה. כל תיאוריה מדעית היא לכן שגויה, אך הדבר אינו פוגם בה. מסוכנות הרבה יותר הן תיאוריות המוצגות רטורית כתאוריות נכונות וחובקות-כל או כאלו המנוסחות בצורה שאינה מאפשרת את הפרכתן. על הפילוסוף להתמקד בביקורת של ניסוחים מתעתעים אלו. הפרכתן (או אי הפרכתן) של התיאוריות עצמן בעייתית פחות וזאת אפילו מבחינת האפשרות ליישום טכנולוגי מוצלח שלהן. (בר-עם מאמץ את אבחנתו של מיכאל פולניי, כי שימוש מספק בטכנולוגיה היה קיים במקרים רבים לפני שנוסחה התיאוריה העומדת בבסיסה ואת זו של מורו, יוסף אגסי, כי מבחינה טכנית קל ומשתלם ליישם דווקא תיאוריות המוכרות כבר כשגויות שכן הן פשוטות יותר.)

ובכל זאת, יישום מקובע של תיאוריות מדעיות הוא דבר נפוץ במחוזותינו ובעיקר רב הנזק של מסקנות שגויות שאנו מתפתים לגזור מהן ביחס לכל תחומי החיים דווקא כתוצאה מכוחן היישומי והרטורי. בר-עם בספרו מבקש להציע לנו עקרונות כלליים שיקלו עלינו את ההתמודדות עם קיבעונות שכאלה. התמודדות כזו היא היא לדעתו לב ליבו של העיסוק בתקשורת, הן של החוקר אותה והן של המיישם אותה. בר הפלוגתא העיקרי עמו מתמודד בר-עם לאורך כל הספר, בין שהוא אמיתי (וכנראה שנמצאו לא מעטים כאלו לאורך ההיסטוריה) ובין שהוא ביטוי לעמדה או לנטייה הבעייתית ביותר במדע, הוא הרדוקציוניסט או הרדדן הקיצוני. הרדדן הוא אויב עקשן לפילוסוף הביקורתי, דווקא בשל הפרדוקס המגולם בו: "... המתודולוגיה הרדדנית חיונית מאין כמוה למדע ... היא יסוד ההסבר המדעי ממש ... לצד זאת ... הגשמה שלמה של המתודולוגיה הרדדנית היא בלתי אפשרית, ולו הייתה אפשרית, הרי שהייתה מסתכמת בביטול היכולת שלנו להבין את סביבתינו" (עמ' 168). כנגד הרדדנות בר-עם מתעקש על אפשרותה של ההפצעתנות – קיומן של בעיות שאינן ניתנות בעיקרון לרידוד להסבר ממצא וכולל מסוג מסוים. לדעתו, "ההתעקשות של ההפצעתנים (אמרג'נטיסטים) על קיומן המובנה של בעיות הפצעה בתמונת העולם המדעית שלנו, גם זו של עולם המחר שעדיין איננו יודעים את טיבו, היא מוצדקת, ותישאר כזאת גם בעתיד, כל עוד שיטות ההסבר וההוכחה שלנו לא ישתנו באופן רדיקלי (באופן שאיננו יכולים אפילו לדמיין כעת את עיקריו). לכן משמעות הדיון העקרוני כאן אינה מעניינו התיאורטי של הפילוסוף בלבד: יש לה השפעה מיידית גם על המגבלות העקרוניות של תמונת העולם המדעית שלנו, וגם בפרט על יכולתנו ללמוד וללמד כהלכה תקשורת." (שם)

ביקורת הרדדנות ובחינתן של בעיות ההפצעה העיקריות הן השלד המבני שברעם מעמיד למבוא שלו לתקשורת. בתוך כך הוא נוגע בעיקריות שבבעיות עימן התמודדה הפילוסופיה כל שנות קיומה – בעיית ההפצעה של התודעה מתוך החומר, בעיית הפצעת החיים מן החומר ובעיית הפצעתה של דינמיקה מוסדית מתוך הפרטים המרכיבים את המוסד. ובעיקר הוא מבקר את התיאוריות השונות (הרדדניות בעיקרן) שהוצעו כפתרון לבעיות אלו לאורך ההיסטוריה. מתקבל כאן בד בבד עם המבוא המתהווה לתקשורת גם מבוא לפילוסופיה, מבוא שבבסיסו רעיון חדש ולכן הוא מעניין לא פחות (ואפילו יותר) מן המבואות הקלאסיים לתחום. מבוא שאינו סקירה היסטורית גרידא, אלא עיסוק ביקורתי מושכל ומתפתח בבעיות ורעיונות הקשורים אחד בשני והמהותיים לנושאו של הספר.

בר-עם נוגע במגוון רחב של תיאוריות ונושאים מתחומים שונים, פילוסופיה של המדע, מטפיזיקה, פילוסופיה של הלשון ולוגיקה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. אפשר למנות כאן רשימה ארוכה של תיאוריות אותן הוא מציג ומבקר: מהותנות קדם סוקראטית, פיזיקליזם, פורמליזם לוגי ואקסטנסיונליזם, תורת ההסבר הקרטזיאנית (של דקארט), תורת כימות המידע של שאנון, מכונות טיורינג ובינה מלאכותית, קיברנטיקה (או סייברנטיקה כפי שאוהבים לכנות אותה כיום), תיאוריות של מנגנוני איזון משרי קביעות ואפילו סטיגמרגיה (הניצבת בבסיסו של העיסוק העכשווי ברשתות חברתיות למשל). בתוך כך הוא מקעקע דעות פופולאריות אך שגויות בדבר הבדלים מהותיים בין מדעים "קשים" למדעים רכים או בין מדעי הרוח והמדעים המדויקים, בדבר תבונה של מחשבים ובדבר אפשרותה של תיאוריה מאוחדת (פיזיקאלית או אחרת) "של הכל".

בדיון בבינת מחשבים נוצר לעיתים אפקט אנתרופומורפי משהו כשהוא מתייחס לתבונה אנושית, כאשר ברור כי כוונתו לתבונה מפציעה (שהתבונה האנושית היא אולי רק מופע ספציפי ומורכב בחלקו, שלה). כמו כן בתחילה הוא שם דגש על פורמליזם לוגי כאשר הוא עוסק בבינה מלאכותית ללא התייחסות למערכות לומדות המשנות את עצמן, אך עניין זה מתוקן בהרחבה (הסבלנות משתלמת כאן) בפרקים העוסקים בקיברנטיקה ומקורותיה.

מי עשוי למצוא עניין בספר זה? אם אני מתעלם משמו המדויק אך הנישתי משהו של הספר, הרי שמלבד אנשי ותלמידי תקשורת הוא יעניין, לדעתי, כל מי שמתעניין בפילוסופיה ובמדע. הוא ישמש כל מי שמבקש לו מבוא כללי להערכתן של תיאוריות מדעיות ופילוסופיות. קורא כזה ימצא בספר מבוא המבטא תפישת עולם סדורה ומשכנעת ואינו נרתע מניסוחם של כללים מנחים החורגים מן התפישות הפופולאריות (השגויות לעיתים). גם אם יש בו מספר קטעים סבוכים, הרי שהוא כתוב בניסיון להצגת הדברים בבהירות מרבית מתוך קפדנות סדורה. לפני כ-24 שנה זכיתי ללמוד אצל בר-עם סדנת מבוא לתלמידי פילוסופיה (עוד בטרם הפך לד"ר), קורס שזכור לי עד היום כאחד המוצלחים. ניכר שהספר הוא פריים של שנות מחקר מתמשכות. אפילו דימיתי למצוא בו לעיתים את עקבות הזרעים שפיזר כבר אז בחלל הכיתה (גם פרקי המבוא החזירו אותי אחורה בזמן והייתי שוב לרגע תלמידו). חוקר הטורח ומצליח לסכם עבורנו מחקרים מגוונים בצורה סדורה, חדשנית ואף מעניינת ראוי לתודתנו והערכתנו. טוב עשה שהעמיד לספרו גרסא עברית רהוטה. ניכר שנתברכנו כישראלים בחוקר מקורי שהוא גם ממשיכה של מסורת פילוסופית (שלה ענף ישראלי בולט). זהו לעניות דעתי ספר מרתק ואף חשוב!

View all my reviews

Read more...

Review: Causality and Modern Science

Causality and Modern Science by Mario Bunge
My rating: 5 of 5 stars

בתור תלמיד לשעבר בחוג לפילוסופיה אינני מרבה לקרוא ספרים העוסקים בפילוסופיה. לא בגלל שאיני אוהב או מתעניין יותר בתחום אלא משום שעם השנים נעשיתי בררן יותר וקצר רוח. ספרים רציניים בתחום דורשים מאמץ והשקעה אינטלקטואלית ניכרת ואני מנסה קודם לקריאה לגשש ולנסות לאמוד האם הספר מצדיק את ההשקעה. לא תמיד הדבר אפשרי, ואף רצוי והכרחי לעשות ניסויים ולגוון. בכל זאת עם השנים אתה גם מגבש סוג של "טעם", או ביתר דיוק אתה מבחין אצלך במספר קוויים של העדפות. לפני כשנה ומחצה קראתי בפעם הראשונה מכתביו של מריו בונחה (1919-2020), שהיה פרופסור ארגנטינאי-קנדי לפיזיקה ופילוסופיה. ובכלל, אם להתרשם מרשימת פרסומיו הבלתי נגמרת, היה גם איש אשכולות בעל ידע בתחומים רבים ומגוונים כמדעי החברה, פוליטיקה וביולוגיה ושגם היה מספיק בטוח בעצמו על מנת לכתוב ולפרסם כמעט על כל נושא שבעולם. הספר שקראתי אז היה מאוחר יחסית (2003) ועסק בפילוסופיה ה"מערכתית" שניסח בונחה ובהשפעתה על חקירת תחומי הידע האנושי - Emergence and Convergence. התרשמתי מאוד מן הספר הקודם – מהגישה האנליטית ביקורתית של בונחה, מן הידע הרב שהפגין, מן הכתיבה הבהירה ומן המקוריות המחשבתית, וסימנתי לעצמי להמשיך לעיין בכתביו.

הפעם בחרתי לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר "קלאסי" מוקדם יחסית שלו. הוא נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים. אני קראתי את המהדורה השלישית שלו שיצאה ב-1978, בהדפסה משנת 2011 בהוצאת Dover המתמחה בכתבים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים. בתום הקריאה גילית שיצאה ב 2009 מהדורה רביעית של הספר ונוספה לה הקדמה (נוספת) של המחבר, בהוצאת Routledge. דווקא היה יכול להיות מעניין לקרוא את התייחסותו של בונחה להשקפותיו הישנות לאחר כשלושים שנים ובמיוחד להבין איך הוא רואה אותן לאור ההתפתחויות שחלו בתורת הקוואנטים באותן שלושים שנים. אשתדל להשיג את ההקדמה החדשה ולקרוא בה. בכל אופן גם המהדורה השלישית מצוינת, עשירה בתוכן ומעוררת מחשבה.

הספר הזה מתמקד בנושא אחד – "עקרון הסיבתיות" (Causality), ואולי יהיה נכון יותר לומר שבונחה נוגע כאן בסוגיות רבות ומרכזיות לפילוסופיה של המדע, למדע ולפילוסופיה בכלל מתוך בחינתה של "הסיבתיות". סיבתיות היא נושא חשוב. כל אדם חושב נוטה מן הסתם להרהר בשאלות של גורל, בחירה חופשית וחיזוי העתיד ולעיתים אף מוטרד מהשלכותיהן על חיינו. בפרט, כל תלמיד אקדמי של הפילוסופיה יודע כי ה"סיבה" היא מושג מרכזי כמעט בכל תורה פילוסופית שהועמדה במרוצת הדורות. המטפיזיקה של אריסטו מבוססת כולה על מושג ה"סיבה" (על כמה סוגי סיבות שונים) ועליה התבססו דורות של פילוסופים ותורות סכולסטיות, למן העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד לשרידיה שניתן למצוא אף אצל הוגים מודרניים. תורת המכניקה של ניוטון צמצמה את מגוון הסיבות האריסטוטליות והציבה בקדמת הבמה את הסיבה הפועלת המכניסטית. היא יצרה מצג כי הטבע נשלט בידי סיבתיות מכאנית בלבד אך בד בבד, בצורה עקיפה, גם ערערה את מושג הסיבתיות עצמו בכך שאפשרה תנועה פנימית - אינרציאלית, פעולה הדדית (החוק השלישי) ושכללה את מושג הכח והפכה אותו לחוקיות. מאוחר יותר איבד המושג ממרכזיותו – בעיקר בשל הביקורת הידועה שהעמיד דיויד יום ובעקבותיו אסכולות פילוסופיות שלמות שהמשיכו את דרכו ובקשו לסלק את המושג, בכלל או את הריאליות שלו (פוזיטיביזם לוגי, פנומנליזם, נאו-קאנטיאנים פילוסופים של המדע והלשון, לוגיקאנים ועוד). אך גם בשל ביקורות של הוגים רומנטיים שראו בעולם יש הוליסטי שכל פעולה בו היא הדדית ומושפעת מאינספור גורמים ובכך שללו מן המושג "סיבה" את האפקטיביות המתודולוגית ואת כוחו ההסברי.

ככל מושג פילוסופי ששרד לאורך הדורות חלו גם במושג "סיבה" במרוצת השנים שינויים רבים, לרבות שינויי משמעות מהותיים. בנוסף בשפות רבות (לרבות העברית) אין הפרדה מספקת בין "סיבה" (reason) שהיא מושג אפיסטמולוגי/רציונאלי/הסברי ל"גורם" (cause) שהוא מושג אונטולוגי המייצג סוג של התהוות ממשית בעולם. מכאן שהמושג "סיבה" הוא מושג מעורפל. בונחה מספק הגדרה משלו למושג, הגדרה שלדעתו אינה מושלמת ואולי עוד תשתנה, אבל היא כללית מספיק ומצד שני מדויקת במידה, הגדרה המנפה ממנו טעויות שנספחו לניסיונות הגדרה קודמים שלו. בונחה מעיד על עצמו שהוא אינו לוקה במאניה להגדרות ומניח שאי אפשר להגדיר ולהוכיח הכל ושאין בכך בעיה (אחרת נסתבך במעגליות או ברגרסיות אינסופיות). הוא אינו רוצה להפוך לדון קישוט הנלחם בטחנות רוח של שימושים שגורים במושגים אך הוא גם אינו מתיירא מתיקון של טעויות ואין לו דרך להימנע מלהניח בסיס בהיר כלשהו לדיון. מה שכן, ניתן לראות את הספר עצמו כהתעסקות מדוקדקת, רבת אספקטים (היסטוריים, לוגיים, מדעיים) בהגדרה שמספק בונחה בפתיחת חיבורו תוך שהיא נבחנת מזוויות מגוונות ושונות – היא מהווה ציר לבחינתו של בונחה את המושג. בתחילה מוסברת ההגדרה והיא גם מושווית להגדרות מקובלות אחרות אותן פוסל בונחה. לאחר מכן הוא בוחן את שתי הביקורות המרכזיות שביקשו לסלק את המוגש – זו האמפיריציסטית/פוזיטיביסטית וזו הרומנטית/הוליסטית. בהמשך נבחנים היחסים שבין מושג הסיבתיות למושגים מרכזיים אחרים שמבחינה מסורתית או רציונלית נראה כי יש לו נגיעה אליהם: סיבות מרובות ומורכבות, ייצוגים פורמליים של סיבתיות (משוואות מתמטיות, ייצוגים לוגיים), בידוד, רגרסיה אינסופית, רציפות, קדימות בזמן, הדדיות, חיצוניות ונבדלות, חדשנות, רציונליות, חוקיות מדעית, חופש, חיזוי מדעי, ודאות, כוח הסברי ועוד... הסיבתיות נבחנת בהקשרים מדעיים שונים ומגוונים ומובאות דוגמאות רבות מתחומים שונים. בראש ובראשונה מתחומי הפיסיקה והלוגיקה בהן התמחה בונחה אך לא נפקד גם מקומן של הכימיה, הביולוגיה ובעיקר ההיסטוריה ומדעי החברה (בונחה דוחה את ההבחנה הנפוצה שבין מדעים מדויקים למדעי החברה ומספק לכך כמה נימוקים תוך כדי הדיון בסיבתיות). בתוך כך אנו לומדים רבות גם על השקפותיו של בונחה בתחומי הפילוסופיה של המדע, המדע והמטאפיזיקה. בונחה אינו עוסק רק בניתוח פורמלי וסמנטי של מושגים אלא מספק בפתיחת רוב הפרקים גם סקירה היסטורית של הרעיונות הנידונים.

ביסודה של כל תיאוריה (פילוסופית ובכלל) נמצאות (גם אם אינן מנוסחות) הנחות יסוד והשקפות מטאפיזיות. ביתר דיוק, הנחות אלו משתלבות בעבודה המדעית, "... פילוסופיה אינה מתנשאת מעל למדע או עומדת בבסיסו אלא, היא חלק מן החומר ממנו עשוי מחקר מדעי." (223) מהן הנחותיו של בונחה? ראשית בדיוק זה – שאין בעיה עם הנחות ואקסיומות שאינן מוכחות. בונחה יכול לנמק את הנחותיו אך מוותר על הצורך הכפייתי לבסס כל דבר.

בנוסף, בונחה הוא ריאליסט – כלומר הוא מאמין שאכן קיים "שם" משהו ושהמשהו הזה מתנהג בחוקיות. בפרט הוא מניח כי יחס הסיבתיות הוא ביטוי של יחסים ממשיים – "כי עבודה זו מניחה שככל שעקרון הסיבתיות אכן עובד, הוא משקף לא רק תכונה אופיינית של יחסנו הקוגניטיבי למציאות, אלא תכונה של המציאות עצמה, מה שמסביר את התמקדותי בסטטוס האונטולוגי של הסיבתיות." (58) עבורו "ההכרה שקשרים יצרניים, וביניהם כאלו מהטיפוס הסיבתי ,אכן קיימים בעולם החיצוני, היא גישה, שאינה אנתרופומורפית בעליל ומעבר לכך עוזרת להימנע ממלכודות הסובייקטיביזם – הן בצורתו הסנסיונליסטית (כל שקיים הם רשמי חושים – נ.ק.) והן בצורתו הספיריטואליסטית." (334) אפיסטמולוגיה ריאליסטית, לדעתו של בונחה, היא מתגמלת מבחינה היוריסטית. "בעוד שסובייקטיביזם מוביל לספקולציות סטריליות, ריאליזם כופה עלינו להעשיר את הניסיון ולבקר תיאוריות." (362). מבחינתו אין להסתפק בפורמליזם או בדדוקציה. אלא הם רק כלי עזר למחקר אמפירי. "אין זה מעניינה של לוגיקה פורמלית להרים את הצעיפים המסתירים את פני העולם, אלא עניינה להשחיז את הכילים הרציונליים שבעזרתם מלאכה כזו מתבצעת על-ידי המדעים." (241) מלבד תחביר, הבנה מחייבת הקשר.

ועוד מניח בונחה עיקרון של דטרמיניזם מבוסס חוקיות שהוא שילוב של שני עקרונות: האחד, העיקרון הגנרטיבי – אין דבר היכול לנבוע מתוך הלא-כלום ואין דבר היכול להפוך בשלמותו ללא-כלום; השני עקרון החוקיות – שום דבר אינו קורא באופן שאינו "מציית" לחוקיות כלומר בצורה אקראית לחלוטין. (אך חוקי הטבע אינם כופים עצמם על הדברים, הם רק ביטוי או ניסוח להתנהגות על פי חוקיות המאפיינת את העולם הריאלי). הדטרמיניזם הזה מעניין את בונחה פשוט מפני "שהוא הדבר אותו מבקש המדע לכונן." (22) מכאן שבונחה מקבל סוגים רבים ושונים של דטרמיניזם אך אינו מכיר בקסמים, ניסים ודוחה סוג אחד של דטרמיניזם, דהיינו פטאליזם (היקבעות מראש לפי הכרעתה של ישות אלוהית, למשל).

לדעת בונחה גישות פוזיטיביסטיות או פנומנולוגיות למדע, המסתפקות בתיאורים ומדירות פרשנויות, מצמצמות את תחום השפעתו של זה רק ככלי עזר להשתלטות על הטבע והופכות אותו לאינסטרומנט לטכנולוגיה או לארגון הידע. בעוד הן מתירות את שאלות ה"למה", את ההסבר, את המשמעות לתיאולוגיה (284). בונחה דוחה פילוסופיות אלה ומבקש להשיב למדע את כוחו ההסברי באמצעות הדטרמיניזם בעל החוקיות שרק אחד מן המאפיינים שניתן לזהות בו הוא הסיבתיות.

הגדרתו של בונחה למושג הסיבתיות על רגל אחת:
1. סיבתיות היא שינוי החל באובייקט (מערכת מסוימת) בשל גורמים הניתנים לאפיון כחיצוניים למערכת.
2. השינוי הוא בעל אופי גנרטיבי, כלומר הסיבה גורמת להתרחשות במסובב ולא רק מתלווה אליו או קובעת אותו.
3. נדרש שיהיה ניתן להזניח קשרים אחרים הקיימים לסיבה ולתוצאה, כלומר שניתן יהיה להחשיב את התהליך כמבודד.
4. נדרש שניתן יהיה לאפיין את התהליך כחד צדדי, כלומר להזניח תגובות הדדיות.
5. נדרש שבין הסיבה למסובב יהיה יחס ייחודי (unique).

בונחה ממשיך ומדגים כי אף אחד מן התנאים הנ"ל אינו מתקיים בצורה מוחלטת במציאות. אין מערכת שהיא מבודדת לחלוטין, אין תהליך שאינו תלוי הדדית בתהליכים אחרים או בלא תגובות נגד (כלומר הביקורת הרומנטית היא נכונה באופן כללי – אך לדעת בונחה אין סיבה שהיא תסלק את המושג), השינוי הוא כמעט תמיד קומבינציה של מחולל חיצוני (או גם פנימי) עם תהליכים ומנגנונים פנימיים. הנקודה היא שבונחה אינו חושב כי עובדה זו מסלקת את המושג סיבתיות. לדעתו המושג חיוני למדע, ותורם הן מבחינה מחקרית, הן מבחינה יישומית הן מבחינה תאורטית והן מבחינה הסברית. יש רק להכיר במגבלותיו ובכך שהוא אינו מושג אידיאלי אלא תמיד קירוב, תמיד מוגבל (במשך, במקום), תמיד רק חלק מתהליך ותמיד ניתן לאפיון רק ברמות מסוימות של התהליך (לדוגמא יחס סיבתי ברמה החברתית יכול במקביל לא להיות קיים ברמה הפיזיקלית).

ומכאן שהמחקר המדעי מניח דטרמיניזם (היקבעות) המתבטא בחוקיות, אבל דטרמיניזם סיבתי הוא רק סוג היקבעות אחד ממגוון רחב (ושעשוי עוד להתרחב) של סוגי היקבעויות. היקבעויות אחרות שניתן לזהות הן: היקבעות עצמית, תלות הדדית, היקבעות מכאנית, היקבעות סטטיסטית, היקבעות מבנית והיקבעות דיאלקטית.

נקודה חשובה היא ההשפעה שיש לתפיסה מצמצמת (אבל לא מסלקת), כזו של בונחה, את הדטרמיניזם הסיבתי על מדעי האדם ותפישת החופש. "דטרמיניזם סיבתי (כלומר של סיבות חיצוניות נ.ק.) מוביל להגזמה בחשיבותה של הסביבה ובחשיבותו של מאבק הנסיבות; הוא מציע תמונה מעוותת של האדם כצעצוע פאסיבי לחסדי כוחות שלא ניתן להתגבר עליהם, טבעיים (למשל גיאוגרפיה) או מלאכותיים (החברה למשל). בעייני גישה זו, שהיא קונפורמיסטית בעיקרה, החירות היא לרוב אשליה, מאחר והיא נתפסת רק כערך שלילי, כלומר, כהעדרם (הבלתי אפשרי) של כבלים; היא נתפסת כ'חופש מ' ולא כ'חופש ל' המתאפיין בהיקבעות עצמית self determination פעילה ובסופו של דבר מתכננת מתוך מודעות. ברגע שהיקבעות עצמית נלקחת בחשבון, ככל שמקדימים להבין ששום דבר אינו נקבע לחלוטין רק בשל תנאים חיצוניים, חשובים ככל שיהיו, מרכיב של יוזמה מאיר את הסצנה ההיסטורית ... יוזמה שהיא קונסיסטנטית עם דטרמיניזם מדעי. החירות נראית אז כערך חיובי, כלומר כיוזמה אקטיבית להשיג היקבעות עצמית אופטימלית, והפטליזם נראה רק כחלום רע." (194-195) "חופש, הרחוק מלהיות שלילתה של ההיקבעות, הוא צורה שלה: הוא ניצחון ההיקבעות העצמית מונחית החוקים על דחפים ואילוצים חיצוניים (שבעצמם מתאימים לחוקים אחרים)." (107)

ניתן לומר מספר דברים חיוביים על כתיבתו של בונחה. ראשית הוא מבקש להיות מובן. בניגוד לפילוסופים שהצליחו להעמיד רק תיאוריות מעורפלות או מיסטיות הוא דוגל באנליטיות ובביקורתיות. בניגוד לפילוסופים מתנשאים המבקשים לכונן תורת סוד ועל כן משתמשים במכוון בשפה מסובכת, הרי שהוא מנסה להבהיר דברים, כותב בתמציתיות אך אינו חושש לחזור על דברים, לצרף מראי מקום ולספק שפע דוגמאות. הספר הוא בעל תכנית סדורה. למרות שפע הדקויות, סטיות לכאורה מהנושא וחידודי דברים וההבהרות הספר גם מסודר ועקבי. בונחה מפרט כל דבר, לכאורה אין צורך להכיר כל תחום שהוא מציין או להיות בעל ידע מוקדם, הוא גם טוען כי כל נוסחה מתמטית או לוגית מוסברת גם במילים שוות לכל נפש. זה נכון אך יש כאן גם מורכבות רבה בנושאים הנידונים. הספר אינו ספר קל – יש לחזור ולקרוא כל פסקה ולהתאמץ להבין דברים. כך שידע מוקדם בפילוסופיה, פיזיקה, בעיקר בתורת הקוואנטים, יחסות ולוגיקה בהחלט מסייע רבות. בהחלט לא מדובר בספר מדע פופולרי או במבוא לפילוסופיה.

אני מצאתי את הספר כמתגמל, למרות שצריך להשקיע כאן בקריאה איטית ולמרות שצריך להתאמץ לעיתים בכדי להבין את דבריו של בונחה. זאת הן בשל חדשנותו של בונחה והן בשל אינסוף הביקורות הקטנות שלו על כל אספקט של סיבתיות שהוא נוגע בו. למרות שהרעיון המרכזי הוא תמציתי למדי, הרי שהרווח האמתי מן הקריאה הוא העושר בידע ובביקורת שמפגין בונחה ומגוון הנושאים שהוא מלמד אותנו בעקיפין מתוך התחום הנרחב של הפילוסופיה של המדע. בצורה זו אנו גם מפנימים את עקרונותיו, גם מעשירים את הידע שלנו ובעיקר זוכים בהסתכלות שונה ומקורית על דברים. בהחלט אשתדל לקרוא עוד משפע הספרים והפרסומים שהשאיר אחריו.

View all my reviews

Read more...

Review: Emergence and Convergence: Qualitative Novelty and the Unity of Knowledge

Emergence and Convergence: Qualitative Novelty and the Unity of Knowledge by Mario Bunge
My rating: 5 of 5 stars

לפני כשנתיים קראתי את ספרו המצוין והידידותי של הפילוסוף הישראלי נמרוד בר-עם "בחיפוש אחר המבוא הפשוט לתקשורת". עקרון יסוד בספרו היה הפצעתן ("emergence") של תכונות מתוך מערכות מורכבות. בר-עם המליץ שם על ספרו זה של הפיזיקאי והפילוסוף הארגנטינאי-קנדי המנוח, מריו בונחה, לכל מי שמעוניין להעמיק בנושא. ומאחר שהתעניינתי אז בסוף גם קראתי.

קריאת הספר התמשכה. גם בשל אירועים אישיים (בין השאר פרסמתי סיפור קצר נוסף והייתי עסוק בעריכתו), גם בגלל ה"מצב" במדינה שלא הקל על יכולת הריכוז שלי וגם בגלל הנושא המאתגר ואופי כתיבתו של בונחה. אפרט קצת יותר בנוגע להתמשכות הקריאה בכל מה שנוגע לספר עצמו:

א. מדובר בפרסום אקדמי (עמודים גדולים יחסית וכתב צפוף. 300 העמודים שלו בסטנדרט הפרינט בישראל היו מנופחים לכדי 500 עמוד). הוא אינו מצריך ידע נרחב בפילוסופיה ואף מצורף בסופו מונחון (חסר תועלת כמעט לחלוטין) אך הוא בהחלט אינו בגדר ספרות פופולארית.

ב. בונחה הוא פילוסוף ביקורתי. הוא אינו חובב (בלשון המעטה) של פילוסופיה קונטיננטלית הכתובה בלשון מעורפלת במתכוון. מכאן יובן כי כתיבתו בהירה וזו נקודה לזכותו. כתיבתו גם מרוכזת ותמציתית למדי (נעדרת הערות שוליים – דבר נדיר בפרסומים מסוג זה - גם אם משופעת בדוגמאות מתחומים שונים – כפי שמתבקש מן התזה שהוא מבקש לפתח) מה שדורש מן הקורא (לפחות קורא כמוני) להרהר אחר כל פסקה כדי לרדת לעומק דעתו, כמו גם לחזור ולקרוא פסקאות קודמות בכדי לצייר לעצמו את הקווים הכלליים של הטיעונים.


ג. בונחה מצטייר כאיש רנסנס אמיתי. נדמה שאין נושא מדעי שהוא אינו בקיא בו. החל במתמטיקה (לא טריוויאלית), לוגיקה ופיזיקה, דרך כימיה, ביולוגיה ונוירולוגיה וכלה בסוציולוגיה, כלכלה, פסיכולוגיה ופוליטיקה וכמובן פילוסופיה. קורא המתמצא קצת פחות ממנו בתחומי הידע המגוונים יזכה לעיתים להסבר תמציתי אך יידרש להפעיל גם את המוח, את וויקיפדיה ואת מנועי החיפוש, בכדי לנסות ולרדת לסוף דעתו של בונחה. ועדיין ברוב המקרים יקשה עליו לשפוט בנוגע לעמדותיו של בונחה אם אינו אקדמאי בתחום. יאמר גם שהגיוון מוסיף לעניין שבספר, והוא בהחלט ספר מרחיב אופקים ופוקח עיניים.

ד. כמדען בונחה אינו חושש להשתמש בלוגיקה ובשפת המתמטיקה בכדי להצרין את טענותיו, מי שאינו רגיל בכתיבה "טכנית שכזו" עלול להתקשות מעט (לי למזלי יש רקע כזה).

ובאשר לנושאו של הספר. בונחה מסכם בו את מה שהוא מכנה פילוסופיה מערכתית (של מערכות). הוא יוצא ממספר הנחות מטאפיסיות. הראשונה היא כי הקוסמוס הוא מערכתי - כלומר שכל אובייקט בו (אולי חוץ מהחלקיקים האלמנטריים ביותר, יהיו אשר יהיו) הוא מערכת או מערכת של מערכות. מכאן שהקוסמוס הוא רבוד. ההנחה השנייה היא הנחת קיומן של תכונות מפציעות (emergent properties ומכאן הemergence שבשמו של הספר) - תכונות שאינן קיימות באובייקטים (או מערכות) הנמצאים ברובד מסוים אבל מתקיימות ומתגלות ברובד שמעליו. הנחה נוספת בבסיס הפילוסופיה שלו היא של קשר הכרחי בין מטריאליזם ואידיאליזם – אין חומר בלי צורה ובעיקר אין צורה בלי חומר.

לדעתו של בונחה הצגה סיסטמתית כזו את הקוסמוס, את המדעים המתארים את השכבות השונות שבו ואת המתודולוגיה המדעית הנדרשת לחקירה וגיבוש של הידע המדעי כמו גם לביקורת של היפותזות שונות, משמרת יתרונות הקיימים בתיאוריות פילוסופיות אחרות ("איזמים" אחרים): סיסטמיתיזם, מטריאליזם, פלורליזם (גיוון), דינמיציזם (הכל משתנה – אך מבלי להניח דיאלקטיקה הגליאנית שהוא דוחה כעמיתיו הרציונליסטים הביקורתיים), אבולוציוניזם (התפתחות – המכירה גם בהתפתחות הדרגתית וגם בקפיצות התפתחותיות), דטרמיניזם (ישנם חוקים, בפרט חוקי שימור, הניתנים לגילוי במדעים השונים, לרבות במדעי החברה! ואין קסמים ויצירה יש מאין), ביו-סיסטמיזם (קיימות מערכות ביולוגיות הבנויות על בסיס כימי ופיזיקלי אך אינן ניתנות לרדוקציה לכימי ולפיזיקלי ויש להן תכונות משלהן שאינן קיימות ברמות נמוכות יותר), פסיכו-סיסטמיזם (תהליכים מחשבתיים מפציעים מתוך רשתות נוירונים ומושפעים לא רק מהכימיה או הפיזיקה אלא גם מהסוציולוגיה) וסוציו-סיסטמיזם (החברה היא מערכת, או מערכת של מערכות שלה תכונות שאינן קיימות אצל האינדיבידואלים המרכיבים אותן). בונחה אינו מתיירא משימוש נרחב שכזה באיזמים אונטולוגיים שונים (עמוד 80). לדעתו זה מה שמקנה לתיאוריה שלו גמישות, ריבוי פנים ופתיחות לשינויים וביקורת.

בתוך כך פרקים רבים בספר מוקדשים לביקורת על תיאוריות פילוסופיות אחרות. בעיקר יוצא בונחה כנגד האינדיבידואליזם (כפי שהוא מתבטא בתיאוריות טועות ומטעות במדעים השונים: למן הפיזיקה דרך הביולוגיה ועד למדעי החברה והכלכלה) וכנגד ההוליזם (שהוא תיאוריה המקדשת את התפישה האינטואיטיבית שאינה רציונאלית, הדוחה כיילים אנליטיים חשובים ומובילה רק לתובנה הכללית, אך הלא פורייה ש"הכול קשור").

בונחה מציג מודל למערכות, כזה המדגיש את חשיבות המבנה המקושר שלהן, את הסביבה בה הן פועלות ובעיקר את המנגנון שלהן. הוא מסביר מה לדעתו ניתן לקבל כהסבר וכהבנה – חקירה של המנגנון לא רק באופן רוחבי, ברמה אחת של הסבר, אלא תנועת שתי וערב עומקית בין הרמות השונות, תוך שימוש בחוקים השונים הפעילים ברבדים השונים.

מסקנתו של בונחה היא שהמערכתיות מחייבת התכנסות של מדעים ותחומי ידע (מכאן הconvergence, המונח השני שבשמו של הספר). כלומר הוא מצדד במולטי-דיציפלינריות ובאינטר-דיציפלינריות אך לא כקוריוז או כביטוי לסקרנות וליכולת אינטלקטואלית גרידא אלא כתנאי הכרחי להתפתחות הידע המדעי ולהבנה שלנו את העולם ולשכלול היכולת שלנו לספק הסברים מדעיים המסוגלים לשזור ולעבור כחוט מקשר ברבדים השונים של המציאות.

בונחה כאמור מבקר תיאוריות ומתודולוגיות רבות ומציב להן חלופות מוצרנות התואמות את הפילוסופיה המערכתית שלו. הוא מניח בסיס ללוגיקה גמישה ולאמת כמושג מפציע. הוא מבקר תיאוריות שונות העוסקות בגוף ובנפש. בוחן את מושג הרדוקציה ומבקר את אלו התופשים אותו ככלי חקירה יחיד (לדעתו הוא יעיל לעיתים אך לא מספיק). הא עוסק בדיאגנוזה רפואית, קוטל קטילה משולשת את שיטת ההסקה הבייסיאנית, יוצא כנגד שיטות פוסטמודרניות הרואות בטקסטים את חזות הכל ועוד ועוד.

מדובר כאמור בקריאה מתגמלת מאוד אך גם מאתגרת. למדתי רבות. עם מיעוט של דברים לא הסכמתי אך לא מצאתי טעויות רבות. לגבי חלק מן הדברים נאלצתי להסתפק בדעתו של בונחה לעת עתה, מאחר ואינני בקיא מספיק בחומר (פיזיקה של חלקיקים למשל). בכל אופן ניתן למצוא כאן חשיבה ביקורתית ומאירת עיניים לגבי תחומים רבים ושונים ואני ממליץ מאוד לקרוא את הספר למי שמוכן להשקיע את מאמץ.

View all my reviews

Read more...