Review: פלישת הים

פלישת הים by Jules Verne
My rating: 2 of 5 stars

הספר הראשון שקרא אבי, אם להאמין לסיפוריו, היה חסמב"ה וכנראה שגם היה האחרון (כי בגילו המתקדם כנראה שלא יתחיל להתעניין בספרות). כשסיימתי את כיתה א' מיהר לקנות לי ספר כדי שאוכל לתרגל את מיומנות הקריאה שהוקנתה לי באותה שנת לימודים. הספר נקרא "ים בסהרה" וכתב אותו ז'ול וורן. ניסיתי לקרוא עמוד וחצי והתייאשתי. למזלי אמא וסבא שאהבו לקרוא הצילו את המצב. היא קנתה לי את מספרי "קופיקו" וסבא היה מחליף בעבורי ספרים בספרייה. תעלוליו של הקוף הפתח-תקואי שבו את ליבי, התאהבתי בקריאה ומאז (עדין) לא הפסקתי לקרוא. בין השאר גם קראתי במרוצת השנים רבים מספריו של ז'ול וורן ואהבתי אותם מאוד. "ים בסהרה" נשאר במשך כל השנים האלה על המדף. מדי פעם הייתי שוקל לחזור ולקרוא בו, אך משום מה לא שבתי אליו. כעבור שנים נעלם, הלך בדרכם של רבים מפרטי הילדות שפרחו ולא חזרו. אולי רק חזר להציק לי בחלומותיי בגלגוליו כספר אחר עטוף רגשות אשם. אתם וודאי מכירים את החלומות האלו בהם אתם מגלים על המדף ספר שהפסקתם לקרוא בו (תמיד הוא כתוב גרמנית או אנגלית מסובכת והוא עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית או מנתח את פינגנס־ווייק). וכבר אינכם זוכרים לא מה הספקתם לקרוא, לא מה הבנתם ולא מדוע בעצם חדלתם לקרוא. רק שהיה קשה מאוד להבנה ושכל עמוד בו הצריך מאמץ אדיר ואינסוף חיפושים במילון. אתם נתקפים רצון עז לסיים אותו אבל גם לאות אדירה וייאוש רק מן המחשבה שתיאלצו להתחיל שוב מן ההתחלה. ואז אתם מתעוררים והוא נשאר על המדף בחלום, עד שיחזור בליל מלילות, בגלגולו כספר אחר, לבעת חלום נוסף.

האמת שדווקא התכוונתי לקרוא ספר אחר של וורן שסקרן אותי, אבל טרם מצאתי אותו בחנויות הספרים המשומשים. לפני כחודש פרסמה הוצאת "כרמל" כי היא מוציאה תרגום חדש ושלם של הספר "פלישת הים" מאת וורן. התירוץ היה כי בספר האחרון שכתב חרג וורן מן האופטימיות הקולוניאליסטית, שאפיינה את ספריו המוקדמים, ועסק באופן מודע בבעיות של שימור הסביבה. "הייתכן כי מדובר באותו ספר עצמו?" שאלתי את עצמי. חיפוש קצר אישר שאכן זה שמו המקורי של "ים בסהרה". סימנתי לעצמי לקרוא בו – זכר לימים עברו. בינתיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של "המרכז לספריות וספרות בישראל":

"ספרו לנו על ההמצאה הטכנולוגית המעניינת ביותר שקראתםן בספר ושהייתםן רוצות שתתקיים במציאות - ואולי תזכו בספר מתנה מאתנו!"

עניתי בהערה:

"אני הייתי בוחר בהמצאה של אספן הפרפרים מהספר "השקט המוזר" מאת פרידריך פלד. עד כמה שזכור לי (קראתי בכיתה ב' לפני כחמישים שנה), מדובר במכשיר הדומה למקלט רדיו, אך הוא אינו מפיק קול אלא פולט שקט או בולע רעש. הוא מעלים את הקול ברדיוס מסוים (בסוף אפילו בעיר שלמה). בניגוד לאוזניות החוסמות רעשים באופן אישי, המכשיר משתיק את הקול עבור כל האנשים. בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית, הייתי מפעיל אותו לכמה ימים, אולי אנשים ילמדו מחדש להקשיב."

כעבור מספר ימים נתבשרתי כי זכיתי בספר. (ותודה לסבא שהביא באותם ימים רחוקים את ספרו של פלד מן הספרייה). הפרס שהגיע בדואר היה גם הוא שריד לאותם ימים רחוקים בדיוק! כן. ניחשתם נכון - "פלישת הים" בכבודו ובעצמו. (ושוב תודה למרכז לספריות על נדיבותם). מובן שנגשתי מיד למלאכת הקריאה אפוף בכל אותה התרגשות נוסטלגית וחששות הרקליטאיות – אותו נצנוץ מתעתע של אור העבר על גלי ים המים הידוע - זה שלא ניתן לטבול בו יותר מפעם אחת.

מה אומר ומה אספר? וורן נשאר וורן, או כמאמר הישראלים: "הים אותו הים והערבים (שבטי הטוארגים במקרה הזה) אותם ערבים והצרפתים כמובן אותם הצרפתים." כבמרבית ספריו של וורן העלילה מתבססת על שכלול המצאות ותיאוריות שכבר היו קיימות בזמנו. כאן מדובר פשוט בשחזור של המפעל הצרפתי האדיר של כריית תעלת סואץ, בהעתקת מקום אל אגמי המלח של תוניסיה ואלג'יריה. ואכן, אם יש משהו שהספר הזה תרם לי הוא הכרת הטופוגרפיה של אלג'יריה ותוניסיה (דבר קל לביצוע בעידן האינטרנט וה-AI בו מתאפשר ללוות את מסע המשלחת הצרפתית תוך עיון במפות ובתמונות של המקומות הנזכרים, גם בנות ימינו וגם עתיקות, מבלי לקום מן הכורסא ומבלי לגשת לספרייה). הטקטיקה של וורן לא השתנתה – הצפת הקורא בפרטים טכניים ומדעיים עד כי נדמה לו כי כל הסיפור ריאליסטי ומתקבל על הדעת. כאן גם ימצאו הסתייגויות מפרויקט הצפת המדבר מפי תושבי נאות המדבר, הנוודים הטוארגים וצרפתים קטני אמונה – פשוט כדי להגביר את הריאליזם לכאורה ולהעצים את גדולתו של המפעל. אך כאן גם יסתיימו. הפוסט קולוניאליזם והדאגה לסביבה נמצאים רק בתכנית השיווקית של עורכי הוצאת "כרמל" וכמובן שאין להם זכר בעלילה עצמה.

לא שציפיתי ליותר מידי. גם לא סבלתי למען האמת. הרומנטיות, הדמויות הפלקטיות – הפראים הערבים הנוראים והאצילים, המהנדס הנוקשה והאופטימי ללא תקנה, החיילים הפשוטים התמימים בעלי הקומון־סנס, המפקדים הצרפתים האמיצים, והאנטישמיות חסרת התקנה (אני מנחש כי אחת הדמיות, בעל מסבאה לבנטיני, היה במקור יהודי, אך הוד הלוי המתרגם, תוך שימוש בפרקטיקה מקובלת בתרגומי וורן, בחר כנראה לרחם קצת על קוראיו היהודים, אם לא על הערבים) – כמו שוכפלו מספריו הקודמים.

כן קל לחבב את גיבורינו העשויים ללא חת לאחר המסע הארוך והמפרך בסהרה, כמו גם את הכלב הנאמן "אס-לב" והסוס "חלוץ בראש". אך אבוי! כאן נגמרות המילים הטובות שאני יכול לכתוב. העלילה בנאלית להחריד גם במונחים של וורן. פשוט נגמרו לו הרעיונות – יש כאן מסע ארוך במדבר, כמה התקפות של טוארגים וזהו. טוב, מה כבר אפשר למצוא במדבר השממה, מלבד החפירות? אפילו הסוף, בניגוד לספרים אחרים שלו, נעדר כל פואנטה. וורן גם איבד ממיומנות הכתיבה בשנה האחרונה לחייו. כמו שאומרים הילדים "הוא חופר". וגרוע מזה חוזר שוב ושוב, עד זרא, על אותם ההסברים, עד שנדמה שמדובר בסיפור בהמשכים שפורסם בעיתונות.

מה הפלא שהייתי צריך לספר לכם את כל סיפורי ילדותי? אם לא, מה כבר היה לי לכתוב בביקורת על הספר? רק שאלה אחת נותרה מנקרת במוחי לאחר "סגירת המעגל" הזאת. אם הייתי בוחר לקרוא את הספר בילדותי, מה היה אז? האם הייתי נהנה מהספר (כי פשוט לא הכרתי שום תבניות עלילה). האם המסע המשמים היה מותיר בי רושם של השתתפות בקושי - של חציית המדבר וצליחת הספר? האם הייתי ממשיך לקרוא ספרים לאחר מכן, או שהייתי הופך לבן דמותו של אבי? אולי ניצלתי מבחינה ספרותית ואני חייב את אהבת הקריאה, כמו גם את ההנאה מכמה ספרים טובים דווקא לכך שלא המשכתי לקרוא בספר הראשון והקדמוני? ושמא היה מוטב שאבזבז את זמני עלי אדמות בתעסוקה פרקטית ומכניסה יותר?

עוד הערה לסיום. התרגום החדש טוב אך נפלו בו טעויות. לכל אורך הספר הדמויות צועדות וממשיכות לצעוד. אבל הם פרשים! מי שצועד הם הסוסים ואס-לב הנאמן. זה קצת צורם. בצרפתית הסוסים צועדים. זה נכון. אבל בתרגום היה כדאי לחשוב על פתרון אחר – רוכבים בקצב איטי, משהו כזה. כמה משפטים מסורבלים שלא לצורך מבחינת העברית. צורת הציווי נעלמה כמובן. פה ושם טעויות בשמות המקומות, הנכתבים כל פעם בצורה אחרת ולעיתים ממש בצורה משובשת. במקום אחד מסופר על משלחת שחצתה את קו המשווה, למרות שמדובר על הגבול ללוב. איפה צפון אפריקה ואיפה קו המשווה? במקום אחר מישהו מייחל שיהיו לו טלפיים בכדי שיוכל לקרוע את בשר אויביו – אולי היה מוטב לתרגם "טופרים"? למרות כל זאת, הבעיה אינה בתרגום אלא באותה פונקציה עתיקה וזנוחה הנקראת בלשון העם "הגהה מינימלית" ובשפה מקצועית "עוד זוג עייניים". מבחינת הוצאת "כרמל" אין בכך משום הפתעה. היא נתברכה באחד הקטלוגים המרשימים ביותר מקרב הוצאות הספרים בישראל ובמתרגמים וחוקרים מעולים, אך ספריה תמיד כה מרושלים (ולפעמים בצורה מדהימה ופושעת ממש) עד שתמיד מקננת בי תחושה שהוספתי למדף הספרים מוצר נהדר אך פגום. ומי יפצה אותי בהוצאה מתוקנת? לפחות הפעם לא שילמתי. גם רכישתה בידי "ידיעות ספרים" לא עזרה לשיפור המצב. אולי זו סיבה לעבור לקרוא בדיגיטל, שם ישנה עדין תקוה לתיקון טעויות ועדכון קבצים או שה-LLM יביא אותנו לעולם דינאמי המייצר לפי דרישה בו במקום, אולי וורן היה יכול להמציא עלילה כזאת.

כאמור, לא סבלתי כי ציפיתי לכל זה מראש וכי התענגתי עונג נוסטלגי אישי. אבל קוראים שאינם משוגעי ז'ול וורן ואספנים יכולים לוותר.

View all my reviews

Read more...

Review: The Dream of Heroes

The Dream of Heroes by Adolfo Bioy Casares
My rating: 3 of 5 stars

Unless I'm wrong
I but obey
The urge of a song:
I'm - bound - away!

(Robert Frost – Away!)

How did I come about reading this book? Well, you might say it was the urge of a song. A few years back Raul mentioned a CD of Tango songs performed by a singer with a husky voice - as if she had just finished smoking a whole pack of cigarettes, to put it in his words.

I got me a copy of it, 'Encaje' by Adriana Varela. I liked it very much. One song in particular got my attention - Milonga de Gauna. Not speaking Spanish myself I could only make out something about Emilio Gauna who died in a fight, on one carnival night in Palermo.

At one point I tried searching the internet for this Gauna guy, thinking this song might have something to do with a historical figure. Turns out he is the protagonist of a book by Adolfo Bioy Casares - El sueño de los héroes (the song was probably written for a movie by the same name).

Well obviously when my curiosity had built up I decided to read the book. Since it was not translated into Hebrew I had to do with the English version, which has long been out of print. Finally, I purchased a used copy (former property of Boston Public Library) from a used books site on the web.

The book starts with a description of a drinking journey during three nights of the 1927 carnival. An event which seems to have some great significance for the protagonist. For us readers the significance is less clear. It goes on as a pretty typical love story of two young people of the lower class, a few shrewd remarks by the author, but all the same quite minor. The ending is an attempt by the hero to re-live the past with another drinking journey, which, as might be expected leads to a different, more horrific view of the past, and finishes at a bitter end.

Personally I enjoyed it.

P.S.

You can enjoy a somewhat different performance of the song on YouTube:

https://youtu.be/OT53trAjWVQ


View all my reviews

Read more...

Review: חיים דמיוניים

חיים דמיוניים by Marcel Schwob
My rating: 3 of 5 stars

ללא קשר לאיכות סיפוריו של שווב, שהשפיעו על רבים וטובים ושראוי גם ראוי שיהיו נגישים לקורא העברי בשפתו, אתייחס בסקירה זו לסוגיה כואבת במיוחד – איכות התרגום לעברית. חוויית הקריאה בספר הייתה בעבור כותב שורות אלו מתסכלת באופן חריג.

הייתי יכול לסלוח על שגיאות הגהה; על טעויות ספורות בביטויים בעברית; על משפטים סתומים, שלא ברור אם היו כך במקור או שתורגמו מבלי להבין את משמעותם; על סדר מילים במשפט, שהיה צריך להיות שונה בעברית מאשר במקור הצרפתי, בכדי לאפשר קריאה שוטפת יותר.

אך לא אוכל למחול על התופעה המשונה של שימוש יתר בכינויי גוף. אם הייתי מקבל שקל בעבור כל שימוש מיותר במילים "הוא", "היא" ו"הם", הייתי צובר סכום נאה. שימוש יתר זה גרם לי לרצות למרוט את השערות הבודדות שעוד נותרו על ראשי. לעניות דעתי כשמונים אחוז מכינויי גוף אלו היו צריכים להמחק.

התופעה מוזרה במיוחד. התרגום עצמו, למרות השגיאות שהיו יכולות להיות מנופות, הוא בעל שפה עשירה – אך התחביר איום ונורא. נראה כאילו תרגמו את הספר במעבר אחד והדפיסו אותו בלא כל עריכה נוספת. הדבר תמוהה שבעתיים מאחר ומצויין במפורש כי לספר הייתה עורכת תרגום (מה עשתה בדיוק?) בנוסף מצויינת בעמודים הראשונים רשימה ארוכה ו"יוקרתית" למדי של עורכים – מתחשק לזעוק – "האם קראו בכלל כל אלה את הספר שהם חתומים עליו.

הוצאת "סמטאות" חדלה להתקיים. כפי שאני מבין, העורך הראשי ממשיך להוציא לאור תחת הוצאות אחרות, ספרים מעניינים וראויים, בקצב מסחרר. תקוותי שיקפיד בעתיד על תרגום ועריכה מוקפדים יותר. אילו הייתי קונה מוצר אלקטרוניקה פגום, הייתי רשאי להחזירו לחנות. מה דינו של ספר שתרגומו פגום, שנרכש במלוא המחיר?


View all my reviews

Read more...

Review: Death on the Installment Plan

Death on the Installment Plan by Louis-Ferdinand Céline
My rating: 4 of 5 stars

את ספרו של סלין "מסע אל קצה הלילה", שתורגם לעברית בשנת 1994 קראתי כבר לפני כשבע עשרה שנה. עד כמה שאני זוכר נהניתי ממנו מאוד. בקשתי לקרוא גם את "מוות באשראי" פרי עטו של המחבר, שפורסם בסמיכות ל"מסע" בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר מהווה מעין חלק שני (גם אם כל אחד משני הרומנים עומד בפני עצמו) של הסיפור. המתנתי עד בוש לצאתו לאור של תרגום לעברית של הספר. לאחר שנמאס לי מלחכות, קראתי אותו לאחרונה בתרגום לאנגלית (התרגום האמריקאי ליתר לדיוק, שנחשב לתרגום טוב, גם אם אינו חף מבעיות).

בזמנו, ב"מסע אל קצה הלילה", אהבתי מאוד את סגנונו של המחבר. הסגנון ב"מוות" דומה מאוד גם אם הפורמט השתנה במקצת (משפטים מקוטעים המופרדים באינספור מופעים של שלוש נקודות). עדין נמצא כאן סרקזם בכמויות, הפרזות, לשון ציורית, גידוף של כמעט כל דבר – נשים, גברים, ילדים, עשירים, עניים וחיות, נדמה כיאף אחד אינו חומק משבט לשונו של סלין. גם כאן נמצא תיאור של כל הסחי והאומללות שבחברה הצרפתית והאנושית של ראשית המאה העשרים. עם כל זאת לא הייתה לספר אותה השפעה עלי כפי שהייתה ל"מסע", וזאת מכמה סיבות.

ראשית, מפני שקראתי אותו באנגלית. על המתרגם את סלין להפגין יצירתיות. במיוחד בהעברת הסלנג והשפה הציורית של הגידופים. התרגום האנגלי עושה שימוש באינספור ביטויים וכינויים שהיו נפוצים באנגלית של אמצע המאה הקודמת ובכך הופך את המספר ל"אנגלי מידי" ומעבד משהו מהצרפתיות. ואני עוד הייתי צריך לעברת את האנגלית. הייתי מעדיף, במקרה זה, לקרוא כבר תרגום יצירתי לעברית, שהיה חוסך לי את התיווך של האנגלית, את דמותו המאונגלזת של הגיבור, ומחייה בכך אולי יותר את שפת הספר במקור, או לחילופין מקרב אותו אלי באמצעות יצירה של דמות מעוברתת.

שנית, אולי מפני שבגרתי בשבע עשרה שנה.

שלישית, אולי בגלל סיפור המעשה. הקטע החזק והמרשים ביותר ב"מסע אל קצה הלילה" הוא, עד כמה שזכור לי, פתיחתו – תאור מהמם ומדכא של מוראות החזית במלחמת העולם הראשונה. הפתיחה הזאת נותנת את אותותיה הן בנפשו של הגיבור והן בנפשו של הקורא, ולמעשה קובעת את הטון לכל אורכו של הספר. סרקזם, שהספר משופע בו, מערב מעצם הגדרתו הומור ואימה. למרות זאת, הפתיחה המדכאת מקנה את התחושה כי הקריאה ב"מסע" היא בעיקרה קריאה של טרגדיה.

במובן זה "מוות באשראי" הוא תמונת ראי של "מסע אל קצה הלילה". הפתיחה חסרה את העוצמה שהייתה לפתיחה של "מסע". היא אומנם ממשיכה את סיפור המעשה פחות או יותר מאותה נקודה שבה הופסק – חיים מדכאים של רופא מתבגר בשכונות העוני של פריז, אך חסרה את המכה התודעתית שתטה את הכף בכיוון הטרגדיה. מכאן עובר הסיפור לתיאור ילדותו של הגיבור, בן למשפחה של עניים מרודים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. יש כאן את הכול – אבא חולה נפש ומתעלל, אימא נכה הנאבקת לשרוד וילד שמשדרים לו ללא הרף שאינו רצוי ושלא יצלח לדבר, מה שהופך לנבואה המגשימה את עצמה עם התבגרותו של הגיבור והסתבכותו בכל צרה העולה על הדעת. למרות זאת נוצרת כאן איזו ניטרליות מוזרה, הכול נדמה כמיטלטל בין אימה לצחוק.

בערך בשליש הספר חלה נקודת מפנה בתפיסתי את היצירה. כמסופר, האב נאלץ לצאת לחופשה כפויה ממקום עבודתו. אשתו רוכלת התחרה, הסמרטוטים והסדקית מקדימה ויוצאת ביחד עם בנה (הגיבור) אל עיירת קיט על גדות תעלת למאנש, במטרה לנסות (ללא הצלחה) למכור שם את מרכולתה. האב מצטרף אליהם מאוחר יותר. לאחר כשבועיים הם כבר מבינים שגדולות ונצורות לא יצליחו לחולל מבחינת המכירות. התקצרותה של החופשה מצליחה לדרבן אותם סוף סוף לפעולה בעלת אופי שונה. הדבר היחידי שהמשפחה האומללה הזאת מפיקה ממנו איזושהי הנאה הוא טוויית סיפורים והמצאות אותם הם מספרים לשכניהם העניים בפאסאג' כאשר הם מזדמנים למקומות יוצאי דופן. בעבר הצליחו לבקר במקרה בתערוכת המאה בפריז, והדהימו את שכניהם בסיפורים (ההולכים והופכים ממוצאים ומוגזמים יותר ויותר) על כל שראו וחוו. מעודדים מכך הם מחליטים לצלוח את התעלה באוניה ולבקר באנגליה בתקווה לחזור ממנה עמוסי חוויות.

אל אנגליה הם אומנם מגיעים לבסוף, אך חוץ מלשקוע בבוץ ולחזור כלעומת שבאו, אינם משיגים דבר. הקטע שהיה משמעותי עבורי להמשך הקריאה היה תיאור ההפלגה. איני מרבה כנראה בקריאת ספרות הומוריסטית, כי כבר שנים שלא צחקתי עד דמעות כתוצאה מדבר שקראתי. הים סוער למדי, המשפחה המסוכסכת, ויחד איתם כל הנוסעים מכל המחלקות, משוטחים ומרודדים לכדי תשוקה אחת בלבד – הם מבקשים את נפשם למות ואינם חדלים מלהקיא. כל הספינה הופכת פשוט ל"ספינת שוטים". נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה מקיאים מן הסיפון על נוסעי המחלקה השלישית, שאף הם מקיאים אחד על השני, והרוח וגלי הים מטיחים את הקיא חזרה שוב בפרצופם של האומללים מהמחלקה השלישית. כמויות הקיא המתוארות לא היו מביישות מערכון של מונטי פייטון.
מכאן ואילך נקבע בתודעתי הסיפור, על כל מחזות האימה שבו – ויש כאלו (כולל חיטוט בגופות ומה לא) – כקומדיה. ובכך איבד מעט מעוקצו.

רביעית, הספר, כפי שאני מבין אותו, הוא יותר פרודיה על סופרים וסוגי ספרות שונים ובכך הופך לספרותי ולפחות מציאותי. גם מהיבט זה שמים ללעג את הכל – זולא, ספרות פורנוגראפית, דיקנס ז'ול וורן ועוד...

גם הקצב כאן איטי מאוד. כמעט מחצית הספר עוסקת בדמותו של עורך עיתון לממציאים וטייס כדור פורח שהגיבור משמש לו כשוליה. פרודיה (מוצהרת – הגיבור מכנה אותו כך בעצמו) על גיבוריו של ז'ול וורן. מי שמתחיל כגאון אקסצנטרי מתגלה עם הזמן כשרלטן ומהמר כפייתי המצליח להרוס את עצמו וכל פרויקט שהוא עוסק בו. הדמות אומנם משורטטת כאן במיומנות, אך הדבר פוגע קצת באיזון של הספר.

למרות זאת הספר אינו גרוע ונהניתי לקרוא בו. אולי תרים "עם-עובד" את הכפפה ותדאג לתרגום ראוי לעברית.


View all my reviews

Read more...

Review: הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם

הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם by Samuel Beckett
My rating: 2 of 5 stars

... ואחרון אחרון: בלילה, אחרי ביקור באופרה או בקונצרט, אתה בא למסעדה של מלון "ז א כ ע ר", הפתוחה עד 1 לאחר חצות. אתה מאזין למנגן בציטרה, מזין את עיניך בקהל האלגנטי ואוכל ארוחה – יקרה – של חצות, שעיקרה העוגה המהוללת הנקראת על שם המקום – "זאכער טורטה". ואם היא תאכזב במקצת, הרי זה משום שכל הדברים המפורסמים-מדי מאכזבים כאשר נפגשים אתם בפעם הראשונה, החל מה"מונה ליזה" בלובר, דרך מגדל פיזה וכלה בטורט של זאכער. ובכל זאת אין לוותר עליהם ...
(יוסף לפיד – מתוך "מדריך לפיד לאירופה – מרכז – אוסטריה – גרמניה – רומניה – שווייץ" – 1978/9)

אוגוסט הנורא. בעוד אחרים עוזבים אותנו בדרכם לבקר מונומנטים מעבר לים, בחרתי אני להסתובב סביב עצמי ולהעפיל אל מרומי פסגה ספרותית נוספת – הטרילוגיה הידועה של בקט. כן, כן, לא נגשתי למלאכה חף מכל ידיעה או ציפיה. קשה, כיום בעידן המידע, להיתקל במונומנט מפורסם מבלי לדעת דבר אודותיו. אודה אפילו, היה לי מושג טוב למדי מה מצפה לי. לא שהנחתי לידיעה זו לרפות את ידי, נהפוך הוא, ניתן אולי לומר כי היא אפילו דרבנה אותי לפתוח בפרוייט הנ"ל. ובכל זאת ירקתי דם בדרך, מה אני אומר ירקתי, זבתי דם, הוקז דמי, נשפך וזרם נהרות נהרות. טוב אולי אני מגזים. אני מגזים. אני לא. לא שאני מוכרח למצוא בסיפור עלילה משמעותית, דיאלוגים, עניין, קוהרנטיות, קריאות, התחלה, אמצע וסוף, בשביל לקרוא, בשביל להעריך אותו. מה אומר גודרידרים יקרים? ידעתי בדיוק מה צפוי לי ובכל זאת נגשתי למשימה, התקדמתי לתוכה בעייניים פתוחות. ומה ראיתי? מה גיליתי?

באשר לרומן הראשון, "מולוי" – חלקו הראשון הקדים להבהיר את האוקסימורון שאל תוכו נקלעתי. טוב, בקט הוא גאון. בקט היה גאון. אם לדייק - נחשב בעיני רבים לגאון ספרותי. יצירתו היתה בזמנה, עודנה, פורצת דרך. הוא בהחלט היה גאון. זה מתחוור כבר עם תחילת הקריאה. דמותו של מולוי, כלומר הסצנות, כלומר המצבים, הכל כל-כך בסיסי, קומי, מדכא, לא מגיע לשום מקום (ברור, בזה בדיוק העניין), אני מת על סוריאליזם כזה, כל שורה זועקת – איך אני לא חשבתי, כתבתי, על זה קודם?

אבל אז, כעבור כמה שורות, פסקאות (כאן עוד נעשה שימוש מינימלי בחלוקה המסורתית לפסקאות), עמודים, אתה רוצה פתאום לזעוק – די, הבנתי את הרעיון, כל זה חוזר על עצמו, מסתחרר, מסחרר, מספיק. אבל הספר נמשך ונמשך (והוא מודפס כמו שפעם היו מדפיסים כאן ספרים – פונט קטן, צפוף שורות, דחוס עמודים – ובדרך כלל ככה אני מעדיף את הספרים שלי, לא כמו היום - שמוכרים ספרים על המשקל, מנפחים כל נובלה זניחה, באמצעות נייר עבה, רווחים כפולים ופונט לעיוורים – אבל כאן זה פשוט מייאש, בלתי נגמר). אבל אז אתה מתחיל לצחוק, זה מבדר (נסו את קטע מציצת האבנים, איך לא לחזור על אבן פעמיים), זה פשוט גאוני ואז די, נמשך, נמרח, משעממם, לא רואים את הסוף ואז מצחיק, גאוני ... אתם מבינים גודרידרים יקרים?

ואז הגיע החלק השני. חלקו השני של "מולוי". טוב כאן זו פשוט ספרות במייטבה (לא על תצפו לעלילה, עניין וכל זה). טוב חוץ מכמה קטעים לא ממש קריאים (בעיה נוספת של הספרות הזאת – ולא שאין לי נסיון בטקסטים מסוג זה, היידגר, דרידה ודומיהם אינם זרים לי, אבל אז הייתי צעיר יותר, סובלני יותר, פתוח להתנסויות, עקשן, מתמיד, שואף לחוכמה נסתרת – בעיה כאמור, אך כאן עדיין במינון קטן יחסית). וכשאתה מסיים, אז גם החלק הראשון "מואר" לפתע ב"אור" חדש. הקשרים בין החלקים, אמיתיים או מדומיינים, טוב, זה מקנה לכל זה עומק מסויים, יופי מסויים.

בקלות אני מעניק (טוב זה לא עולה לי כסף) ל"מולוי" 4 כוכבי גודריד. שווה קריאה, ספרות במייטבה.

ומה באשר לספר השני, ל"מאלון מת". ברור, גם כאן ישנם קטעים גאוניים (אל תחמיצו את סצנת השכיבה על הגב והבטן בגשם), אבל פחות, וקצת יותר קטעים בלתי קריאים והרבה יותר גאונות משעממת. בקיצור – 3 כוכבים. ספרות במיטבה, אבל רק אם יש לכם עודף בזמן פנוי ואורך רוח, ואתם מוכנים לחפור המון בוץ בשביל למצוא כמה יהלומים.

ובאשר ל"אלושם"? אתם שואלים. טוב, צבועים חנפנים שכמותכם. רציתם כמובן לשאול מההתחלה. כולם בעצם מתים לדעת. אפילו אני, עוד לפני שהתחלתי, היה לי ברור שכאן קבור הכלב. לא, אסור לי להתלונן, ידעתי בדיוק מה מחכה לי. איך זה יתכן? יתכן! – רמזים, קטעי ביקורות, השערות. חושי הספרותיים כנראה כבר מחודדים מספיק. ואולי זה הם שהכניסו את הרעיון לראשי מלכתחילה? בכל זאת נשכבתי על גדר התייל בשבילכם. הקזתי דם, נהרות של דם. היה לי מרצה באוניברסיטה שטען שטקסטים כאלו אסור לקרוא, גם לא להמנע מהם כמובן – צריך לדעתו רק "לרחף" עליהם – קטע פה קטע שם, שורה פה שורה שם. עצה טובה היתה לו – אמצו אותה אם אתם מתעקשים להתנסות "באלושם" (ועל תתפתו להאמין שזה משתפר או לפחות משתנה או מתבהר באיזשהו שלב). אבל אני, המזוכיזם הזה הטבוע בי, הגאווה המטופשת – קראתי הכל לאט לאט. כל כך לאט אלוהים! הכל קראתי ושרדתי כדי לספר. הכל קראתי, כמה רעיונות פילוסופיים בגרוש, שנופחו לרומן שלם, בלתי קריא במתכוון, החוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב. החברה בשכונה היו אומרים על זה "משעמם תחת", מצד שני לא נראה לי שהחברה בשכונה, באיזושהי שכונה בכלל מסוגלים לתאר לעצמם שקיים כזה דבר, שישנו כזה שיעמום. אז כן, גם זה גאוני. זה קיים. זה חייב להתקיים. אבל ממש לקרוא את זה? ראו הוזהרתם גודרידרים יקרים שלי. שומר נפשו ירחק.

View all my reviews

Read more...

Review: דרך פלנדריה

דרך פלנדריה by Claude Simon
My rating: 5 of 5 stars

... לא שום דבר מסודר, עקבי, לא מילים, לא דיבורי הכנה, לא הצהרות, אף לא פרשנויות נרחבות, רק זאת: כמה תמונות אילמות בקושי נעות, נראות מרחוק ...
-- עמוד 31

ושוב פסקאות עמוסות, צפופות, בקושי נגמרות; ושוב מחסור מכוון, מהתל, קמצני בסימני פיסוק; ושוב מעברים חדים, פתאומיים בין סצנות, מקומות וזמנים, בתוך סוג של שטף תודעה מקוטע. ולא, אל תחפשו כאן עלילה נרחבת, דיאלוגים שנונים או דרמה קיצונית. הספר הזה חוזר ומשוטט כל הזמן באותן הדרכים, סביב לאותן תמונות, אותם עניינים, אותם רעיונות שוב ושוב. הספר הזה הכתיב קריאה איטית, מסורבלת מעט (אך כבר התמודדתי עם גרועים ממנו מהיבט זה).

ויחד עם זאת הכתיבה מופלאה. מדוייקת כל כך. יותר ציור מאשר סיפור. קוראים מספר שורות ועוצרים לעכל, מרגישים מנומנמים מרוב שביעות רצון, חשים שתאוות הקריאה באה על סיפוקה באופן נהדר לגמרי. והזמזום הטורדני הזה באוזן בזמן הקריאה. מה הוא לוחש לי? אה, שאפשר וזהו כנראה הדבר החמקמק הזה שמכנים "ספרות טובה".

וכן סימון קיבל פרס נובל. אבל אל תתנו לעובדה זו להרתיע אתכם. אכזבות לא צפויות כאן, הפרס היה מוצדק ביותר.

נ.ב. כמעט שכחתי לציין שתרגומו של בסוק הוא ממש מלאכת מחשבת. ואכן, אינני קורא או מבין צרפתית. אבל לפעמים מספיק לקרוא את הנוסח העיברי בכדי להבין שבפננו תרגום מופת.


View all my reviews

Read more...

Review: לקרוא ולכתוב

לקרוא ולכתוב by Ariel Bermani
My rating: 3 of 5 stars

לא נעדרים מן הנובלה הקצרה הזאת יופי, צורת כתיבה מקורית פחות או יותר עומק מסויים ומידה של עניין.
מצד שני הוא גם קצר, סתמי לעיתים, קפריזי בעלילתו ועמוס באלגוריות עמומות ולא נגישות לעיתים.
לא סבלתי. לעיתים נהנתי, אבל הרושם הכללי הוא של יצירה זניחה במקצת.

על ההקדמה מאת קון ועל אחרית הדבר אתם רשאים לדלג. אין בהם דבר חוץ מכתיבה סמי-אקדמאית מרגיזה, קביעות מקוממות ושום תוכן שיסייע לכם בהבנת הסיפור.

View all my reviews

Read more...

Review: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי by Devorah Omer
My rating: 5 of 5 stars

בעצם קראתי את הספר קריאה משולשת: קריאה של ספר, קריאה לילדי וקריאה נוסטלגית ביצירה שקראתי בילדותי ושחלקים ממנה זכרתי ובחלקים נזכרתי תוך כדי קריאה.

למרות שהספר אינו חף מבעיות בעיני הקורא הבוגר הביקורתי ולמרות שהוא נאלץ לפרקים להתעלם מחזרתיות יתר על דברים (בעיה שרק הוא חש בה מתוקף היותו בוגר ומנוסה יותר ונזקק פחות לחזרות על הנאמר), עדיו מדובר בספר טוב.

הילדים התלהבו ונהנו מאוד. הקורא הנוסטלגי גם.

יש משהו מאוד ישראלי בדמותה וקולה של הילדה המספרת. קל להסביר זאת מבחינת תוכן הדברים (קיבוץ, מלחמה וכו...) אך בעיקר ניכר כאן כשרונה של עומר להציף ולהזדהות עם בעיות ומצוקות הילדות ולבטא אותן בקול אותנטי של ילדה ישראלית, בת שנות השישים והשבעים, אך עדין גם מאוד עכשוית.

View all my reviews

Read more...

Review: שקיעה כפרית

שקיעה כפרית by Yitzhak Ben-Ner
My rating: 4 of 5 stars

4.5 כוכבים.

כתיבתו של בן-נר כפי שהיא מתבטאת בסיפורים המקובצים כאן היא מצוינת: עשירה בשפתה, מצליחה לרדת לעומקם של רגשות הגיבורים ולבטא אותן בתמציתיות אך בדייקנות אפקטיבית, חתרנית ואינה מתחנפת (לפחות ביחס לנרטיבים ששלטו בחברה הישראלית מהקמת המדינה ועד לסוף שנות השבעים) ומשכילה לשלב את הסיפורים, כמיטב המסורת המודרנית בסמליות החורגת מהסיפור הפרטי המוצג.

למעט הסיפור הראשון ובדל הסיפור האחרון, ניתן למצוא בסיפורים גם מן המשותף (לעיתים נדמה כי מדובר בעצם בווריאציות על אותו נושא) – גיבורים המבקשים לשוב אל איזו אהבה טהורה, המתעקשים להחזיק באשליה מסוימת שבנו לעצמם למרות שבר שחל בחייהם – לרוב בגידה של גבר בבת זוגו (אף כי גם חלק מן הנשים בוגדות – הן לרוב נתפשות כמי שנדחקו לכך מכורח הנסיבות). בכל זאת יש כאן גיוון בנקודות המבט ובדמות המספר שהיא לפעמים לא שגרתית ומאפשרת התבוננות ביקורתית וחתרנית בחברה הישראלית הלבנה, הגברית והאשכנזית של שנות השישים והשבעים – אב שכול, פקודה פלוגתית נבגדת, עסקן מפלגתי אובד דרך ואפרו אמריקאי שהפך ציוני.

שיאו של הספר, לדעתי, נמצא בשלושת הסיפורים המתארים את השבר בחברה הישראלית שחל בה בתחילת שנות השבעים ולאחר מלחמת יום כיפור: "ניקול", "שמונה עשרה חודשים" ו"רומן זעיר".

למרות הכתיבה הטובה הקריאה בקובץ (של קורא בן ימינו, שכבר נחשף והורגל, ממרחק השנים, לרעיונות המבוטאים בה בצורה זו או אחרת) עלולה להיות מייגעת במקצת (כאמור המקום והדמויות מוגדרות ביותר – אשכנזים, מפא"יניקים, בגידות) ומומלץ לצרוך אותה במנות קטנות.

View all my reviews

Read more...

Review: סאמה

סאמה by Antonio di Benedetto
My rating: 4 of 5 stars

ביקורת זו מתייחסת לתרגום העברי לספרו של די בנדטו.
יש כנראה ב"סאמה" כל מה שדרוש בכדי להפוך ליצירת מופת ספרותית מודרנית: סגנון כתיבה ייחודי, שפה חדשה-ישנה (כך מספרים בהקדמה ובאפילוג, שפה שלצערינו לא נמצאה לה מקבילה בתרגום העברי), עלילה משונה ותזזיתית, גיבור למוד סבל הנגוע באנוכיות ואי מוסריות, סימבוליקה, התייחסות לפילוסופיות מודרניות, נגיעה למציאות החיים הדרום אמריקאית (לא דווקא בעבר הרחוק, שהוא למראית עין שדה ההתרחשות בו מתנהל הסיפור).

הספר מתאר כביכול התרחשויות בחייו של דון דיגו די-סאמה המתפרשות על פני כעשור. למעשה ישנם כאן שלושה חלקים שהיו יכולים להקרא כמעט בנפרד. כל אחד מהם מתאר שלב בהדרדרות חייו של סאמה – הדרדרות חומרית, חברתית ומוסרית.

החלק הראשון עוסק בעיקר בהתנהלותו של סאמה בחברה – בעיקר במתח המיני שמניע אותו, נסיונותיו לכבוש נשים שונות ומנגד געגועיו לעברו ולאישתו, שהמרחק ממנה כופה עליו הינזרות. סאמה הוא כמין לא יוצלח – ברנש המצליח להרוס כל אפשרות לקידום מקצועי או חברתי בגין היצרים המטלטלים אותו והשקפת עולמו המיסטית נאיבית.

החלק השני מתאר את סאמה כשהוא כבר מרושש כספית ולאחר פרשיית אהבים שהסתיימה, ממנה נולד לו בן.

בחלק השלישי עוזב סאמה את העיירה, כביכול בראש מסע ללכידתו של פושע מטיל מורא, לאחר שלא נותרו בעבורו שום אפשרויות אחרות לשקם את מעמדו. מסע שמתברר כבר מתחילתו כארוע שאין לסאמה כל שליטה עליו והמוביל אל סוף טרגי בלתי נמנע.

כל חלק מחולק לפרקים קצרים המהווים מעין סיפורים קצרים, סוריאליסטים משהו, בעלי משמעות סימבולית ופילוסופית. בכל אחד מהחלקים (וזה גם המשותף להם) מגלה סאמה כי "רק על עצמו לספר ידע". כל מסע הוא למעשה מסע פנימי של גילוי עצמי וכל התרחשות וכל מוזרות נובעות בעצם ממנו עצמו ומן הלבטים הקורעים את אישיותו.

בעבורי היה הספר מעניין ונקרת בו איכות. לעיתים איכות של יצירת מופת.

ומכאן אל הדברים הנעימים פחות.
המהדורה העברית נפתחת בהקדמה מאת אוריאל קון עורך הסדרה. כפי שכבר כתבתי לגבי הקדמה אחרת שלו לספר אחר – היא כתובה גרוע, אינה מוסיפה דבר וניתן לוותר עליה. לרגע נחרדתי: העמימות ואי המובנות של ההקדמה כאילו זלגו אל עמודיו הראשונים של הספר. בהמשך העניינים השתפרו מבחינת המובנות והעניין שעוררה הכתיבה. מלצר מוכר לי כמתרגם טוב – זו אינה המיהעידית שבעבודתו. יש לתת לו קרדיט שתרגם יצירה בה לשפה הייחודית חשיבות גדולה שקשה עד בלתי אפשרי להעבירה בתרגום לעברית.

מה שאינו נסלח היא העובדה (שמספר סוקרים של הספר, ששיבחו את יופיו החיצוני, בחרו להתעלם ממנה) שהספר לא עבר כל צורה של הגהה. הדבר כמעט בלתי נתפס ישנן שגיאות בכל דף שני – שגיאות תחביריות, משפטים סתומים ואפילו משפטים שכל מובנם התהפך. לזכותו של ינון קחטן נזקף קרדיט בתור עורך תרגום – הייתי מנשל אותו מתוארו זה. כבר נתקלתי בתופעה כזו בספרים שערך קון והוציא בהוצאה פרטית, אך תחת הוצאת כרמל, מופעיה היו מינוריים בלבד. כאן מדובר פשוט בבושה. יצירה שכזאת ראויה להמצא על המדף העברי אך בצורה תכבד אותה הרבה יותר.

View all my reviews

Read more...

Review: התוכי של פלובר

התוכי של פלובר by Julian Barnes
My rating: 4 of 5 stars

הספר הזה הוא מתעתע מבחינתו של מבקר הספרות. כיצד ניתן לבקר ספר שבחלקו עוסק בביקורת המבקרים? כיצד ניתן להסביר ספר שעצם מהותו היא הדגמת אי היכולת לדעת בוודאות את משמעותה של היצירה הספרותית, חוסר האפשרות להכיר את היוצר מתוך אינספור פרטים וביוגרפיות? ובעיקר, כיצד ניתן לבקר יצירה כל כך אירונית ומודעת לעצמה?

סיבות להעניק לספר 5 כוכבים:

א. כתיבתו של בארנס חכמה שלא לומר מבריקה. היא מבינה לנפש האדם. היא מוקפדת, מנוסחת היטב וניכרת בה המחשבה שקדמה לכתיבה.
ב. ברגע מסויים, אי שם באמצע הספר, אתה מבין שאי אפשר שלא להתפעל מידענותו של בארנס (או גיבורו) בנוגע לפלובר ויצירתו. לא רק מאינספור הציטוטים והפרטים הביוגרפים אלא גם מן הבקיעות בחומר המחקרי אודותם וביכולת להבין את כל אלו בצורה ביקורתית.
ג. ישנם פרקים בספר, שהם מופת לכתיבה: גרסאתה של לואיז קולה, המילון, הסיפור הטהור. פרקים העושים שימוש אלגנטי ונבון בכל גיבוב העובדות שהוצג קודם לכן.
ד. בארנס מודע עד כאב לעצמו ולכתיבתו – הדבר מעיד על היותו נבון ומתוחכם.
ה. הספר מוצף בעובדות וציטוטים ביזאריים – ולכן אינו משעמם לרגע.

סיבות להעניק לספר 2 או 3 כוכבים :

א. הספר מוצף בעובדות וציטוטים ביזאריים – ברור שהדבר נעשה בכדי לטוות מהם סיפור, בכדי לבנות את דמות הגיבור כמומחה חובב לפלובר. יחד עם זאת בחלקים נרחבים מתחשק לך ממש למרוט את שערות ראשך מאוסף אקלקטי שכזה, מהצפה כזו של החושים.
ב. בארנס מודע עד כאב לעצמו ולכתיבתו – עודף המודעות העצמית גורם לך לפעמים להשתוקק לסיפור פשוט יותר.
ג. ישנם בספר פרקים חלשים יותר ומאולצים מעט.

בקיצור ספר של 4 כוכבים בזכות הפרקים הטובים (והם טובים מאוד). זהו ספר מצויין, כתוב היטב, מחכים ומשכיל ואפילו מהנה מאוד לקריאה ומצחיק לפרקים. מדוע עם כן, יחד עם כל ההנאה מלווה אותך, בחלק ניכר מן הקריאה, גם תחושה של התייגעות, שהיית רוצה שכל זה כבר יסתיים? אולי קשה להפוך כמות כזאת של טריוויה ליצירה משכנעת ומשמעותית. דרוש לשם כך סופר טוב. בארנס הוא סופר מצויין. וזה רק מדגים כמה טוב עוד צריך להיות בכדי להצליח לנקז הצפה כזאת בפרטים לכדי יצירה טובה לכל אורכה.

התרגום של ויזלטיר טוב ומוקפד ברובו.

View all my reviews

Read more...

Review: עפרון הנגרים

עפרון הנגרים by Manuel Rivas
My rating: 5 of 5 stars

סיימתי לקרוא ספר שיצא לאור בהוצאת "כתר". בסופו היתה רשימת ספרים של ההוצאה. בין הספרים שקראתי והספרים ששמעתי על אודותם חיפשתי כאלו שאינם מוכרים לי. שם אחד, "עפרון הנגרים" סקרן אותי במיוחד. הוא נראה בעיני שם יפה ומוצלח במיוחד.

ומסתבר שלא רק השם. הרומן הצנום הזה, כתוב נפלא ומרגיש כמו רומן עב כרס. בבלוג אחד המליצו עליו והתלוננו שהתקשורת התעלמה ממנו כשיצא לאור בזמנו. באשר לתלונה אני מסוייג. יש להודות שהרבה יותר כיף לקרוא ספר טוב שהתעלמו ממנו. כך נוספת על הנאת הקריאה גם חדוות הגילוי. אני מצטרף בחום להמלצה.

View all my reviews

Read more...

Review: כתב יתדות - רשימות של אגא אכּבר

כתב יתדות - רשימות של אגא אכּבר by Kader Abdolah
My rating: 5 of 5 stars

סיפור נוגה וכובש לב.

גולה אירני בהולנד מנסה לשחזר את עברו ואת עבר משפחתו בנסיון להכניס סדר בחייו. בתוך כך הוא מגולל סיפור חיים מרתק המשקף גם את ההיסטוריה של אירן למן שנות העשרים של המאה העשרים ועד לראשיתו של האלף החדש. שפת הסיפור פשוטה ביותר ונעדרים ממנה כמעט לחלוטין דימויים ומטאפורות, יחד עם זאת הסיפור רחוק מלהיות רדוד או חסר תחכום.

חלקו הראשון של הסיפור הוא נוסטלגי ומיתי בעל מוטיבים אוריינטליסטים צבעוניים ואגדתיים.

החלק השני, למרות שהוא ממשיך את סיפור המעשה, הוא כבר מפוכח יותר, אינטרוספקטי וביקורתי. הוא מהווה מעין רומן התבגרות.

נוסף גם חלק שלישי מפי מספר כל יודע המשלים בעבורינו את הסיפור הטרגי.

מצאתי כאן גם מספר קטעי שירה, פרסית והולנדית, יפים (שני סוגי שירה שלא יצא לי להכיר עד עתה).

ובקיצור ספר יפה שכדאי להכיר.

View all my reviews

Read more...

Review: במהרה לא תהיה אלא צל

במהרה לא תהיה אלא צל by Osvaldo Soriano
My rating: 3 of 5 stars

הסיפור מתרחש במעין יקום סרוואנטי - אוסף עיירות המממוקמות במרחב השומם, אך לא בספרד של הרנסאנס אלא מועתק אל הספר הארגנטינאי בשנות התשעים. הגיבור המופשט מזהותו (אותה נמאס לו ללבוש), תוכניתן גולה שחזר לארצו, הוא מעין סאנצ'ו פנצ'ה נעדר קומיות המחליף כל הזמן בני לוויה - כל אחד דון קישוט אבוד בדרכו שלו. הגיבורים אינם מצליחים להחלץ מאותה רשת של עיירות שוממות נידחות ודרכיהן חוזרות ומצטלבות.

העלילה התזזיתית היא 80% סוריאליסטית קפקאית. 10% פוסטמודרנית קומית אקצנטרית ו-10% אפוקליפטית.

הספר אינו בלתי מהנה ויש בו מורכבות על פני השטח אך חסר לו הדבר המכונה "עומק".

ניתן להשוותו לאותה פיסת ג'ינג'ר שנהוג לאכול בין טעימת סושי אחת לשניה במטרה לנקות את הפה מטעמים. כך הוא הספר הזה - ניקוי ראש למי שמונע מעצמו ספרי טיסה ורומנים למשרתות - בין קריאה של יצירת מופת אחת לשניה.

טוב אני מניח שנובע מכך שעלי לקרוא כעת יצירת מופת. לא נותר לי אלא להסתמך על ביקורות, המלצות ואינטואיציה אישית.

בואו נראה ...



View all my reviews

Read more...

Review: כל הבקרים שבעולם - מרפסת ברומא

כל הבקרים שבעולם - מרפסת ברומא by Pascal Quignard
My rating: 3 of 5 stars

שני ספריו של קיניאר המקובצים כאן (ניתן להגדירם פשוט כנובלות) שייכים לזאנר הסיפור ההיסטורי הספקולטיבי. ב"כל הבקרים שבעולם" הוא טווה סביב לעדויות המעטות שנותרו בידינו על נגני הוויול מראן מרה וסנט קולומב סיפור חיים שלם. ב"מרפסת ברומא" הדמות היא פיקטיבית אומנם אבל נסמכת על יצירתם של מספר אומני תחריט אמיתיים.

ספרות ספקולטיבית כזאת יכולה להיות נפלאה בתנאי שהפלא קורה – בעזרת תפאורה של פרטים מועטים אנו מקבלים אשליה של רומן הסטורי המבטא רעיון פילוסופי כלשהו. האם הוא קורה?

במקרה של "כל הבקרים שבעולם" (שעל פיו נעשה גם הסרט הידוע) זה עובד פחות. מדוע? אולי מפני שהדמויות סטריאוטיפיות מידי, והסיפור הינו סיפור חניכה די סטנדרטי – הגיבור מגלה בסוף את מהות האומנות ומשיל מעליו את ההצטעצעות ואת רדיפת העושר והכבוד (גם אם במחיר טראגי). הייתי מעניק לו 3 כוכבים.

המוצלח מבין שני הסיפורים, וגם המורכב שבהם הוא דווקא "מרפסת ברומא" (הוא גם ארוך יותר). כאן יש איזשהו קסם שמצליח לשרוד את מבנה העלילה המסובך (הקופצני) והדימויים הסתומים (כיאה לרומן צרפתי). הסיפור משופע בפרטים והוא יצירתי יותר והרעיונות המובעים בכל השפע הבארוקי הזה גם מעניינים יותר - גיבור דחוי שפניו הושחטו בחומצה ממש כמו התחריטים הנטבלים בה – תחריטים שבהם הוא אומן ובהם באים לבטוי חייו, פחדיו ותשוקותיו. הייתי מעניק לו 4 כוכבים.

View all my reviews

Read more...

Review: שַׁדְרַךְ

שַׁדְרַךְ by Shimon Adaf
My rating: 5 of 5 stars

זכורה לי פנטזיית ילדות – לדמות שאני עתידי נמלט, על סיפה של קטסטרופה עולמית, במטרה למצוא מפלט בהווה וחוזר לשכון בגופי העכשווי (השנים היו אז שנות השמונים, ממש כמו בספרו של אדף. נראה לי כי אני פחות או יותר בן גילו) ואז הייתי, משחק, מנסה לראות את העולם כאילו בצורה של היזכרות, כאילו אני שב ומגלה עולם שנשכח.

כשקראתי את תקציר ספרו של אדף על גבי הכריכה נזכרתי בפנטזיה הזו. השימוש שאדף עושה במוטיב דומה בספרו עורר את סקרנותי.
העלילה שטווה אדף, מורכבת ומעניינת מספיק בכדי לעודד את הקריאה, גם אם הספר הצנום הזה הצריך (לפחות מבחינתי) קריאה איטית משהו.

בסיום הקריאה הוא הותיר בי רושם והוסיף ללוות את מחשבותיי. כאילו השתרף אל תוך מערכת העצבים שלי. מה עוד אפשר לבקש מספר?
מכאן 5 כוכבים שאני מעניק לו. חמישה כוכבים שקשה להעריכם בצורה אובייקטיבית. בכל אופן חמישה כוכבים סובייקטיביים מעט יותר מהרגיל בהערכה ספרותית. (וזאת למרות שניתן למצוא בו אי אלו פגמים, אבל במי לא ניתן למצוא).

מדובר בנובלת מדע בדיוני, שגם מציבה תמונת מראה עתידנית לישראל של ימינו- חברה המוסיפה לכונן בלא הרף את עברה בניסיון, מתוך אמונה, למצוא בו הצדקה לקיומה החברתי. יחד עם זאת העיקר כאן אינו ביקורת פוליטית (לא דווקא חסרון) או פארודיה (אף שהם נמצאים). אדף בוצע כאן חתיכה מן המציאות הישראלית והעבר שלה (ישראל בשנות השמונים) בכדי ליצור איזה שיווי משקל שהוא כנראה ברובו אישי (ממש כמו גיבור הסיפור המנסה ליצור ייצוג אומנותי של עצמו בדמות בועות המכילות ביוספרות המספיקות לעצמן). בנוסף תמצאו כאן על קצה המזלג גם עיסוק באבל ויתמות, רומן התבגרות והתפקחות, דיון בשאלות של מין ומגדר, תיאוריות קונספירציה, אגודות סודיות, קטסטרופות בקנה מידה עולמי ושפע של אלוזיות לספרות מדע בדיוני (אולי כזה שהיה נפוץ כאן בשנות השמונים), לפילוסופיה ולספרות יהדות. וגם קשירה עצמית של כל זה לאדף עצמו (?) – שהשאיל לאחד הגיבורים את שם משפחתו.

בכל הקשור למדע בדיוני לא תמצאו פה רעיונות שלא נעשה בהם שימוש בעבר. גם כאן ניתן לומר כי אדף עושה שימוש בחומרים מוכרים מספרות זו לצורך מתן ביטוי וייצוג לשאלות אישיות לכאורה (אובדן, מוות, זהות מינית).

בנוסף הרומן כאמור קצר ותמציתי (לא דווקא חיסרון מאחר והוא גם מוקפד); שופע מונחים ורעיונות פסאודו מדעיים (לעיתים בצורה מוגזמת, אך הוא לפחות אינו טורח לבסס כל דבר מבחינה מדעית עד ליצירת רומן בן 800 עמודים – אלה רק אמצעים אומנותיים בעיקרם המספיקים ליצור איזו השהייה של אי האמון). ניתן לתהות לגבי מידת השכנוע וההידוק של הביטים מסויימים בעלילה, אך כאמור לא בכך העניין. העלילה מורכבת דיה.

הספר עצמו כתוב בצורה יפה ורגישה. אדף אף טורח ויוצר כאן שתי שפות חדשות – אחת עברית חסרת מגדר המשמשת את אחד/ת הגיבורים בספר והשנייה השפה בה כתוב הרומן עצמו – שפה שירית, עתירת מונחים מעוברתים ושמות תנכיים (התורמת לאווירה המיוחדת).

למרות חולשותיו (ואיזה מדע בדיוני או יצירה בדיונית חפה מחולשות) אסתכן ואומר שמדובר ביצירה ייחודית בנוף הספרות הישראלית.

View all my reviews

Read more...

Review: הבז

הבז by J.A. Baker
My rating: 4 of 5 stars

העלילה בספר הזה, אם אפשר לקרוא לה עלילה, מתאימה את עצמה לזמנו של הטבע וחילופי העונות. היא מרובה חזרות, תיאורי נוף ודרמות מהירות חוזרות ונשנות בדמות קטילות שקוטלים הבזים. למעשה פרקי היומן הקצרים האלה הם יותר שירה מאשר סיפור. בדומה לקריאת שירה, גם קריאתו של ספר זה הצטיינה באיטיות (לפחות אצלי). תיאורי הטבע הפואטיים מחייבים אותך להפעיל את הדמיון החזותי ללא הרף על מנת להפיק מהם את מלוא משמעותם. לרגעים הספר מתעלה לגבהים פואטיים נשגבים. לפרקים הוא נוסך עליך שעמום (בעטיו חשבתי ברגע מסיים להעניק לו 3 כוכבים בלבד). באופן כללי יש נוצרת כאן אווירה מיוחדת.

בגב הספר מצוין כי מדובר בתרגום כמותו טרם ראתה העברית בת זמנינו. ככלל ייטיבו הוצאות הספרים אם ימנעו מסופרלטיבים. אציין רק זאת – התרגום טוב ויחסית לתרגומים המקובלים כיום אפילו טוב מאוד. דווקא על רקע זאת בולטות בו מספר שגיאות (כך אני משאר) שעיקרן תרגום מילולי מידי של מושגים. דווקא בגלל איכות התרגום הן מפליאות (בדיקה קצרה במילון הייתה יכולה לסדר הכול). "שפן" במקום "ארנב"; "שריון אצילים" במקום "סמל אצולה"; "מנסרה" במקום "צורת מבט" (אני משער) וכו... אך מי נקי משגיאות. שפת התרגום יפה והוא בדרך כלל מוקפד.


View all my reviews

Read more...

Review: כאוס רגוע

כאוס רגוע by Sandro Veronesi
My rating: 3 of 5 stars

טוב. לקח לי חודש שלם לסיים. חצי ספר קראתי בטיסות. חצי ספר התאמצתי לסיים עם שובי. לא היה לי חשק. אולי האשמה בג'ט-לג. לפעמים חלומות מעניינים יותר מספרים. ואולי גם האשמה גם בספר.
יש כאן רעיון מעניין, כתיבה לא רעה, עכשווית (טוב, כמו שהעכשיו עובר בימינו, גם עשר שנים גורמים לספר להיראות לפרקים קצת מיושן. זאת בעיה ידועה כשמדובר בספרים עכשווים מידי). ולא שחסרה כאן מורכבות או תכנון קפדני או עומק רעיוני. וגם לא סימבוליקה נוצרית, ומבנים ספרותיים מוכרים (מוטיב התאומים, מראות וכו...) והמון המון פרטים שמשתלבים ונקשרים האחד בשני. ויש גם קטעים ומשפטים מבריקים. וכל מיני דברים שישארו בזיכרון (כי המחבר קולע לעיתים למה שכל אחד מאיתנו מבחין בו או חושב לפעמים). וכן יש גם עלילה, והתחלה ואמצע וסוף. והמון דמויות. ואפילו מצבים משוגעים וקיצוניים. והמון פסיכולוגיה ומוות נוכח ומה לא.
אבל ... הספר לא היה מספיק מושך. לרגעים קצת יותר מידי לא אמין אבל בלי מספיק קסם שיאפשר להאמין. המורכבות מהונדסת יתר על המידה, מורכבת מידי עד שהיא הופכת מייגעת קצת וסתמית. וכל זה מכרסם בספר שהיה יכול להיות מאוד מוצלח (ואכן היה רב מכר – אני מניח שרבים יכולים להתחבר אליו ולראות בו ספר טוב) והופך אותו לספר שהוא רק בסדר. ואולי בשלב זה בחיי אני מעדיף כתיבה אחרת. תמציתית יותר. פשוטה יותר ועמוקה יותר.


View all my reviews

Read more...

Review: ניירות פתאום

ניירות פתאום by Julio Cortázar
My rating: 5 of 5 stars

אפשר רק להתפעל ממקוריות מחשבתו של קורטסאר ולהתקנא בכתיבתו המבריקה. במקום זה אעניק לו פשוט 5 כוכבים.

היה ניתן להסתפק בכך אך פטור בלא כלום אי אפשר. "הספריה החדשה" לא הביאה כאן את הספר במלואו (כ – 400 עמודים במקור) אלא רק מבחר. מבחר מצומצם ביותר למען הדיוק. הוסיפו לכך את העמודים הריקים בסוף כל פרק, הדפסה בגופן שגם עיוורים לא יתקשו לקרוא ודפים עבים כקרטון ותגלו שמדובר בלא יותר מספרון דק מן הדק. טוב, זה כבר הפך למנהג אצלם (ולחשוב שפעם הם נקטו בשיטה ההפוכה – גופן זעיר, הדפסה צפופה על נייר סוג ב). וגם לקורטסאר הם כבר עוללו משהו דומה בעבר. יצאו שני קובצי סיפורים שלו בהוצאות אחרות – קבצים שלמים. באחד שקראתי היו סיפורים מצוינים כמו גם סיפורים טובים פחות. ואז הם בחרו להוציא "מבחר מסיפוריו". בחרו כמה מכל קובץ סיפורים שלו (כמובן לא מאלה שתורגמו כבר לעברית) והוציאו בספר אחד. רוב הסיפורים טובים. וכך קלקלו לכל מי שירצה בעתיד לפרסם את הקבצים במלואם או למי שירצה לקנות אותם וכבר נמצא ברשותו ה"מבחר".

מלבד זאת נשארנו עם שאלה של העדפה – האם לא היה עדיף שהיו מתרגמים את כל הספר? יתכן שלא. כך קיבלנו אולי את השאור שבעיסה. ובכל זאת מזוכיסט שכמוני היה מעדיף לקרוא הכל ולבחור בעצמו.

View all my reviews

Read more...

Review: מצוקות נעורים

מצוקות נעורים by Danilo Kiš
My rating: 5 of 5 stars

קובץ סיפורים קטן אך יפה של הסופר המוכשר הזה. הוא מפליא ללכוד את חוויות הילדות המוקדמת - ריחות, צלילים, פחדים, השתאות, תמימות, ואכזריות (גם בזאת, כמו גם בציור דמות האב חולה הרוח, הוא מזכיר את ברונו שולץ) ואת העיבודים שהן עוברות – אגדות, זיכרונות כוזבים ותשוקה. רוב הסיפורים מתרחשים סמוך למלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחר מותו של האב באושוויץ. (המבנה הזכיר לי במשהו את 'הטבלה המחזורית' של פרימו לוי). יש קשר לספרים אחרים שלו, אך ניתן לקרוא גם בנפרד.

View all my reviews

Read more...

Review: דקלי הפרא

דקלי הפרא by William Faulkner
My rating: 3 of 5 stars

למעשה יש כאן שני סיפורים שונים האמורים להעצים האחד את השני בדרכים נסתרות מעצם שילובם בכריכה אחת. הסיפור הטוב מבין השניים הוא "האיש הזקן". אל תצפו לעלילה. יש כאן בעצם תיאור מסע המתרחש בנוף אפוקליפטי/סוריאליסטי, מעין גרסא מודרנית לסיפר גן העדן וכמובן המבול, עם אינספור אזכורים לבראשית. הכל סימבולי מאוד, מיתי ומעגלי. גירוש חוזר ונשנה מגן העדן, עד לסגירת המעגל. יש כאן כתיבה יפה של פוקנר וכמה תיאורים מרשימים של השיטפון הגדול והתמודדות האדם הבודד (תמיד בודד) איתו.

סיפורם של הארי ושרלוט לעומת זאת הוא בעייתי יותר. לכאורה הוא המורכב והקשה מבין השניים. הוא נפתח בפרק הכתוב טוב וראוי למוניטין של פוקנר, ופוקנר גם מסיים אותו בצורה סבירה. אבל באמצע משהו משתבש לדעתי. לא מדובר כאן בקושי של קורא מערבי בן זמנינו להתחבר לסיפור המתרחש בחברה המתנהלת על פי חוקים ותפישות שונות כל כך מאלו שלנו. ניתן להפעיל את הדמיון ולגלות אמפטיה לגורלם של היחידים המבקשים אהבה בחברה פוריטנית בכל הנוגע בענייני סקס, חיים בצוותא מחוץ לנישואין וכמובן היחס להפלות. העניין הוא שפוקנר מעלה כאן על נס פילוסופיה של חיים למען האהבה המשוחררת ממוסכמות החברה ושיממון הבורגנות מבלי לתת לנו לטעום כהוא זה מאותה אהבה, אם אכן התקיימה לרגע בין הנאהבים הטרגיים. הוא נצמד (ללא ספק באופן מכוון) לתיאור תלאותיהם ומצוקותיהם הנפשיים של בני הזוג, עד שאתה מתקשה לרגע להבין מדוע ואיזו אהבה הם מבקשים לשמר. (פוקנר כאן אינו קרואק וגם לא המינגווי) הוסיפו לכך שימוש לא מוצלח בדימויים וחיבוטי נפש פילוסופיים סתומים (וגם כמה טעויות תרגום כנראה המשבשות את המובן של מספר קטעים) ותמצאו את עצמיכם נגררים לשעמומון לא קטן ובלגן נרטיבי.

אם להעניק ציון משותף לשני הסיפורים אז 3/3.5 כוכבים.


View all my reviews

Read more...

Review: קיצור תולדות יהוה

קיצור תולדות יהוה by Yigal Bin-Nun
My rating: 5 of 5 stars

אינני ממומחה לביקורת המקרא ולכן לא אוכל להתייחס לספרו של יגאל בין-נון באופן ביקורתי רציני.

באופן כללי הספר עוסק בשני עניינים עיקריים – א. הפיכת החצר של הסופר שפן בירושלים והמלכת יאשיהו שלוותה בניסיון כושל לרפורמה פולחנית ייחודית. ב. ציור דמותו של יהוה בתקופת המלוכה ולאחריה, תוך ניסיון להתנער מן הראייה המונותאיסטית שכופה עלינו (בד"כ על דתיים וחילוניים כאחד) הפרשנות המסורתית בה הורגלנו. (אם כי הפילוסופיה מלמדת אותנו כי לא ניתן להבין טקסט בלא משקפיים כלשהם – רוחות פולמוסים מקצועיים אך גם אידאולוגיים – בין ציונים לפוסט ציונים, בין מינימליסטים לפרשנים מסורתיים ובין דתיים וחרדים לחילונים – מנשבות בין השיטין).

עיקרו של הניתוח של בין-נון הוא פילולוגי (תוך הסתמכות גם על מקורות חוץ מקראיים) אך לא נעדר ממנו גם דיון בממצאים ארכאולוגיים רלוונטיים. הוא מהווה גם סיכום מקיף של מחקרים ומאמרים (לא כל החידושים כאן הם כמובן שלו, קדמו לו רבים וטובים) וגם ניסיון להציג גרסא משלו להתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה המקראית ושל האמונה היהודית. אני מצטרף גם לעמדתו של המחבר כי הספר יכול להוות מבוא טוב לחקר המקרא הביקורתי לכאלה (כמוני) שאינם מומחים.

חלקו הראשון של הספר הוא הצגה והנמקה של הרפורמה אותה ניסה להשליט שפן הסופר ומה שניתן ללמוד ממנה על אופי הפולחן האמיתי שהיה נפוץ בישראל ויהודה בתקופת המלוכה. בסופו של חלק זה מתייחס בין-נון התייחסות חטופה ומבטלת לעמדה הרואה בכל סיפור הרפורמה בימי יאשיהו תוספת מן התקופה הפרסית. בין-נון עצמו מייחס את תחילת העבודה עליה לימיו של המלך מנשה. כאמור איני מומחה מספיק בכדי שאוכל לקבוע כי בין-נון אינו משכנע, אך לדעתי הוא ממהר לבטל את התאוריה האחרת מבלי שהציג לה סתירות מספקות.

החלק השני העוסק בפולחן יהוה מגובש קצת פחות. תמצאו כאן סקירות, קיבוץ מקורות ואוסף פרשנויות. דווקא כאן יקום ויפול דבר, ברבות מן הסוגיות, על מידת הנכונות לייחס יכולות ההכללה וההפשטה לסופרים ולמאמינים היהודאים והישראלים. בחלק מן המקרים אפשר ליפול לשימוש יתר בדקונסטרוקציה שעצם השימוש בכילים פילולוגיים איכשהו דוחף אותנו אליו לפעמים בכך שהוא נוטה מעצם טבעו לבטל הבנה מטאפורית ודימויית. הנחת הרקע (שאפשר להתווכח איתה) היא של ריבוי אלים ופולחנים המקביל לפולחן יהוה ושל הסקת הכרחיות קיום של פסל יהוה בתהליך הפולחן מתוך שימוש רב בתארים ופעלים מוחשיים.

כאמור אינני מומחה. אני יכול רק להעיד שמצאתי את ספרו של בין-נון מרתק, מעניין ומאתגר ביותר. בין-נון מציג לנו ראייה אחרת של המקרא. חלק מן הדברים היו ידועים לי כבר מתקופת לימודי בתיכון אך הוא גם האיר את עיני בנושאים רבים ומגוונים. דווקא הגישה ה"ראדיקאלית" של בין-נון הופכת את הספר למרתק כל-כך, בין אם הצדק עימו או לא. נהנתי מאוד לקרוא את הספר ואני ממליץ עליו בחום.

View all my reviews

Read more...

Review: The Good Soldier

The Good Soldier by Ford Madox Ford
My rating: 5 of 5 stars

לא לשחק עם לב של גבר.

שני זוגות, אמריקני ואנגלי, נפגשים במשך כעשור בבית מרפא בגרמניה. הם נדמים בעיני המספר ובעיני כל כהתגלמות הנורמליות, כלומר כאנשים מהוגנים, מופת לבורגנות המערבית. אך ככל שהעלילה נפרשת, חוזרת ומסופרת, מתברר ששום דבר אינו כפי שהוא נדמה.

יחודו של הספר אינו בעלילה אלא בצורת הסיפור. המספר, כפי שמציין בתבונה בהקדמה ג'וליאן בארנס, הוא התגלמות המספר שלא ניתן לתת בו אמון או לסמוך על דבריו, וזאת למרות כנותו המסתברת ומאמציו לתאר שוב ושוב את פני הדברים והתרחשותם. כל משפטיו, אם אינם מכילים סתירה בתוכם, הרי שיסתרו על ידו בהמשך דבריו. ככל שהוא מגולל את הפרשה, מתעבות הדמויות הפועלות והיחסים ביניהן צוברים רבדים נוספים. מה שנדמה כסיפור פלאקאטי בעל דמויות רדודות, הולך ומתגלה כאן כסיפור עם רגישות פסיכולוגית. אהדתינו הראשונית לדמויות מסויימות או סלידתינו מאחרות, משתנה. דבר אינו כפי שהוא נדמה. הסתירה הראשונה היא כבר בדמותו של המספר – מי שמתאר לנו את הדברים הוא דווקא זה שהיה עיוור כמעט לכל דבר ממש עד לסוף הטראגי.

למרות שמדובר ביצירה סיפרותית מודרנית הרי שבעצם יש כאן כבר ניצנים לספרות פוסט-מודרנית. החזרות הסיפוריות והנסיונות החוזרים להבהיר דברים, מציגים לנו את הסיפור מנקודות מבט ושיפוט שונות.

לבקשת חלק מהחברים מספר הערות על המהדורה של Folio Society שאותה קראתי.

זאת לי הפעם הראשונה שרכשתי ספר מהוצאה זו המתמחה ביצירת מהדורות מהודרות ומאויירות על פי רוב, בכריכה קשה – כאנטיתזה לספרות הדיגיטלית השולטת בשנים האחרונות. אני עוקב אחריהם כבר זמן רב. הספרים יקרים ולכן ניצלתי את מבצע "חצי המחיר" שלהם ורכשתי מספר כותרים (וגם קבלתי ספר נוסף בחינם).

החוויה היתה מעניינת. הספר בהחלט עשוי יפה ובאיכות גבוהה (יש לציין את השירות היעיל והאדיב ואת המשלוח בדאר שהיה מהיר ביותר וכמו כן את צורת האריזה ששמרה על הספרים ללא פגם! טוב יעשו ההוצאות והחנויות בארץ אם ילמדו מהם. בארץ הספרים מגיעים אלי לרוב פגומים). יש משהו יפה בכבוד בו הם נוהגים בספרות.

האיורים יפים ומעשירים את הקריאה. חלקם ממש מופתיים.

היה נעים לקרוא בו. לא בטוח שיש הצדקה בעידן הדיגיטלי לרכוש ספר כזה במחיר מלא אלא אם יש לכם עניין מיוחד בעותק מסויים. אז זה יפה נעים לקריאה (באופן אישי אני אוהב כריכות קשות) ועושה רושם על המדף ונעים להתנסות בקריאה בעותק כזה. מצד שני תופס הרבה מקום.


View all my reviews

Read more...

Review: תמול שלשום

תמול שלשום by S.Y. Agnon
My rating: 5 of 5 stars

לפני זמן מה מצאתי בבית הורי את הספרון הישן ממנו למדתי בתיכון את סיפורו של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור". מאחר שזכרתי כי אהבתי קטעים רבים מתוכו, ניסיתי לשוב ולקרוא בו (אומנם בחטף). כל זאת רק בשביל להזדעזע מכך שכבר לא היתה בי סבלנות לנסות ולפצח את השפה העגנונית ה"קשה" שלו ולהתפעל מאורך הרוח ויכולת הקריאה וההתמדה שהיו לי בנעורי (הגם שניבעו בקריאתי תמיד חורים גדולים בהבנה).

אל חשש. הספר "תמול שלשום", גם אם הוא כתוב בעגנונית ומרבה לצטט מן המקורות, הוא קריא לחלוטין (טוב לי לפחות הוא היה קריא). עגנון אולי בורא שפה משלו, השונה מהעברית המדוברת היום, אבל קל לתרגם אותה ולהסתגל אליה ומעל לכל היא מדוייקת ועשירה מאוד ובכך מפליאה לצייר את המאורעות ואת תהפוכות הנפש של הגיבורים. קיבלתי קצת חינוך מסורתי, וזה קצת עזר (האם ילדי יוכלו לקרוא בעגנון? לא בטוח) בודאי שלא היה מזיק לי להכיר קצת יותר מדרשים ואגדות חסידים. אבל הדבר אינו פוגם בקריאה. גם לציטוטים ביידיש עגנון לרוב מוסיף תרגום משלו בגוף הסיפור.

הרומן עצמו יפה. איטי ודל בהתרחשויות – לא דווקא חיסרון. הוא מורכב למדי וארוך וניתן למצוא בו כמעט הכל – תיאורים היסטוריים, פארודיה, פסיכולוגיה ופנטסיה. טוב, עגנון גם נוטה לחזרתיות מסויימת. לפעמים אתה אומר לעצמך "טוב הלאה, הבנתי". אבל סך הכל העסק זורם, וכן מהנה.


View all my reviews

Read more...

Review: The Collected Dorothy Parker

The Collected Dorothy Parker by Dorothy Parker
My rating: 4 of 5 stars

יתכן כי כיום אני קורא רק מה שברצוני לקרוא. אבל מהי בעצם השלשלת הנפתלת הזאת הנקראת רצון, המעוגנת בכל כך הרבה נקודות לקיר הבטון הזה, (הא)ני? בימים ההם הייתה השלשלת קצרה יותר וסבוכה פחות. כתלמיד תיכון ידעתי מה ברצוני לקרוא (מדע בדיוני ופנטזיה ליתר דיוק) אך נאלצתי (לעיתים מתוך תסכול אך לא בהכרח בתחושת סבל) להתנסות גם בקריאת טקסטים אחרים פה ושם.
את ספרות המדע הבדיוני שבחרתי לי הייתי מביא היישר מן החנות או הספרייה אל ביתי ומסתגר איתה בחדרי. מחוץ לבית נהגנו להתראות (הספרות ואני) בשני מקומות מפגש עיקריים.

האחד היה כבר מוכר לי מימים ימימה ובעל שם, על כל המשתמע מכך: המוני יותר ונוצץ פחות – שיעורי הספרות. כאן פגשתי דברים שאהבתי (שירת ימי הביניים, קצת משל עגנון ועוד ...) ודברים שאהבתי הרבה פחות (שירה ישראלית מודרנית, דוסטוייבסקי, עמוס עוז וכו'...). יחד עם זאת תוך מבט מנקודת זמן מרוחקת יותר יש להודות כי היה בברוטאליות הזאת שבה הוכרחתי להעניק מתשומת ליבי ליצירות שלא היו לפי טעמי גם משהו משחרר. היו אלה מפגשים שנמהלו בהם דחייה ועונג מוזר המתעוררים בקרבינו תמיד במגע עם השונה.

מקום המפגש השני, חדש יותר ואפוף הילה של איכות חמקמקה, לא נועד למטרות ספרותיות באופן בלעדי, אך פה ושם ניתן היה להתגפף שם עם יצירה ספרותית זו או אחרת – מדובר כמובן בשיעורי לימוד השפה האנגלית. במבט לאחור לא הייתה השירה המודרנית שלמדנו כאן עדיפה על זו שלמדנו בשיעורי הספרות (העברית? הכללית? בעברית?). גם כאן זומנו לי מפגשים מייגעים (the catcher in the rye המאוס, אם להזכיר אחד מהם) כמו גם מלהיבים. טוב; זו דרכו של עולם ... two roads diverge in a yellow wood ... וכו... הדברים ידועים, שלא לומר בנאליים ואין צורך לייגע אתכם יתר על המידה (בכל זאת מדובר כאן בסך הכול בביקורת ספר, "book report", כמו שקראנו בימים הרחוקים ההם לאותה סיפא מאמללת שהייתה צפויה להגיע בסיומה של כל מלאכת קריאה בשיעורי האנגלית). בכל אופן, התחלתי להתנסות בקריאה רצינית בשפה האנגלית רק לקראת סוף הלימודים בחטיבת הביניים ולכן נלוותה אולי ללימודי הספרות שבמסגרת לימודי השפה האנגלית מן תחושה (כמה טיפשי נראה כעת הדבר) שמדובר בדבר עמוק יותר, שונה ואיכותי יותר – הדבר האמיתי, חף מתיווכם של תרגום ושל פרובינציאליות תרבותית.

אחד הסיפורים שקראנו במסגרת שיעורי האנגלית ושדווקא מצאו חן בעיני היה הסיפור הידוע The standard of living. כן, זה על צמד הפקידות הפרחות המשחקות יחדיו בשעות הפנאי בהעמדת הפנים - "מה היית עושה אילו היו לך מיליון דולר מיותרים?". סיפור קצר קלאסי, בעל פואנטה שהיא מעין תובנה פסיכולוגית מתחכמת. ואז גם גמלה בליבי ההחלטה, לקרוא בעתיד עוד סיפורים קצרים משל הגברת פארקר.

אך השנים חולפות, פיתוי רודף פיתוי, הטעמים הופכים מורכבים יותר ושרשרת הרצונות הולכת ומתארכת, הולכת ומסתבכת. ובכל זאת פה ושם עוד משתרגים בינות לחוליות גם גבעולי הנוסטלגיה הרכים, זיכרונות של דברים שנקראו משכבר. אתה מוצא את עצמך לעיתים מתפתה להרהר אם לא הגיעה כבר השעה לקרוא עוד משהו משל דורות'י היקרה, לטעום עוד פעם מטעמה של אהבת נעורים.
אומנם ניתן לאתר רבות מיצירותיה ברשת ובחינם, אך אם כבר מפנים זמן לקריאתן מדוע לא לפנות להן גם מקום על המדף? אז הזמנתי כמה ספרים מאתר בחו"ל וניצלתי את ההזדמנות והוספתי להזמנה גם את האוסף עב הכרס הזה מיצירתה של הגברת (בנחשי שאצטרך להוסיף בעבורו גם כמות נכבדה של זמן קריאה נדיר ויקר). צריך לציין כי ישנם גם אוספים המכילים רק את סיפוריה או רק את שיריה, אך התרשמתי כי מדובר באוסף מקיף ומייצג גם של אלו וגם של אלו ובנוסף עליהם גם ביקורות תיאטרון וביקורות ספרים נבחרות שפרסמה בעיתונות. (כמובן שטרחתי לוודא שאותו סיפור שנלמד בתיכון יהיה כלול באסופה – גם אם הקצפת תתברר כתפלה לפחות יהיה נעוץ בה דובדבן בעל טעם נוסטלגי מתקתק).

ומה היה בסופו של דבר? כפי שרמז הנרי וודסוורף לונגפלוו בשירו "קציר שני" - מפגש חוזר מאוחר עם דבר מה, שנתפס על ידינו במפגשינו הראשון כרענן, תמיד תהיה מעורבת בו רקבובית מסוימת. יש להיזהר. אנו וטעמנו הספרותי נוטים להשתנות במרוצת השנים. לא נותר לי אלא לשים את מבטחי באותו דבר חמקמק, שלעיתים מצליח לעמוד בפגעי הזמן ולעורר התפעלות, הקרוי "איכות ספרותית" וגם בזיכרוני העלוב, באותה שכחה מבורכת המאפשרת לי לעיתים לשוב ולחוות ספרים כאילו קראתים בפעם הראשונה.

ולעצם העניין. ראשית, אתייחס לקובצי השירה הנכללים באסופה, אולי היצירות שהמחברת ראתה בהן את פסגת תפוקתה האומנותית. השירים המקובצים כאן, הם מחורזים לעיתים, כתובים היטב ובמקצועיות, חכמים ובעלי פואנטה מרירה אך, אבוי, חסרי ערך אומנותי כל שהוא לקורא בן ימינו. טוב; אולי לא בעבור כל הקוראים. נערות שאך זה חוו לראשונה אהבה נכזבת (או נשים בנות עשרה, או עשרים, או שלושים שנכזבה אהבתן, או גברים בעלי אותו הלך רוח לצורך העניין) עשויים לאמצם לחיקם בהתלהבות מכוחה של הלימות למצבם. כמעט כולם עוסקים בתשוקת המוות (בהקדמה מצוין יפה כי המשוררים המעלים על נס את המוות סופם, כמו במקרה של גברת פארקר, להזדקן בשיבה טובה) המלווה את מותה של האהבה או באבסורד הרומנטי שבפגיעה עצמית כנקמה באוהב הנוטש והאדיש. קראת כמה מאלו וכאילו קראת את כולם. פה ושם יש גם אפיטפים עוקצניים לזכרם של טיפוסים בורגניים או פומפוזיים או שירים סרקסטיים על סופרים או משוררים ידועי שם. בקיצור אתם רשאים לדגום מהם פה ושם ולהמשיך הלאה בלא נקיפות מצפון מיותרות.

ולאחר שהסרנו מסדר היום את היצירות החלשות יותר שבאסופה שלפנינו, ניגש הישר אל אהבתנו הישנה שהיא גם עיקרה - הלוא הם הסיפורים הקצרים. באופן גס ניתן לחלקם לסיפורים ולמונולוגים של מעין זרם תודעה. רובם ככולם עוסקים בדמויות נשיות או מושמעים מפיהן של נשים. גם כאן מיוחד מקום נרחב לטיפוסים בורגניים מאוסים או לנשים צעירות שפשוט מתעקשות להתאהב בגברים הלא נכונים (ואם יש מן המשותף לכל הסיפורים לבטח הוא דמויות הגברים שהם כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, טיפוסים חומריים, אדישים, אגוצנטריים וחסרי כל יכולת הבנה ורגישות למצבן של הנשים האומללות).

כאשר נבחן את הסיפורים יצוצו ויעלו מייד גדודים של התנגדויות וקובלנות מכל צד. המעמיקים בעיני עצמם יטענו כי כל הדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות להחריד. הפמיניסטיות יתרעמו על כך כי כל דמויות הנשים הן או נלעגות או חסרות כל עמוד שדרה, תעוזה ויוזמה. האופנתיים יטענו כי בחברה המתירנית של ימינו הכול כבר שונה כל כך עד שאבד הקלח על הקונפליקטים הישנים אשר עשויים לעורר עניין רק בחברה הפוריטנית שחלפה ונעלמה לה. בעלי המודעות הספרותית יטענו כי אין כאן כל חדש – על אותם הנושאים כבר נכתב כל כך הרבה עד לזרא. המשתעממים בקלות ימצאו כאן רק וריאציות על אותו הנושא.

ומה נשיב להם? נאמר משהו מעין זאת ...

א. שיש מן הגדולה והעוצמה הספרותית גם בתיאור חד מימדי ולעיתים דווקא תיאור כזה הוא האפקטיבי ביותר והחי ביותר בתנאי שהוא נכתב ביד אומן ובכישרון. וכן, מה לעשות, כך היא ידה של הגברת פארקר.

ב. שכל אחד מאיתנו (כן, גם הנשים) הוא לעיתים נלעג וחסר עמוד שדרה. ואין לטעות ולראות ביצירות הללו יצירות המשלימות עם מצבן של הנשים בחברה (החברה האמריקנית של ראשית העידן המודרני). נהפוך הוא כמובן. כל כולה של היצירה התרעמות על המצב הקיים והעלאתם של נושאים כאובים לתודעה.

ג. טוב ... קשה (יש שיטענו בלתי אפשרי) להתנתק מההקשרים ורוח הזמן בהם אנו חיים. אבל אסור להתעלם יחד עם זאת מאותה יכולת מטעה אך מופלאה להשהיית אי האמון, להזדהות ולדמיון. מי שחסר יכולת שכזו לעולם לא יהא קורא דבר מלבד זוטות אופנתיות.

ד. נאלץ להסכים ולהודות שאכן נושאים אלו מוצו, לכאורה, עד תום בידי טובי הכותבים. אבל (אם נרשה לעצמינו גישה ילדותית במקצת) נשאל "מי היה שם קודם?" ואם יש בנו גם תעוזה נוסיף ונתהה "ומי בכל השנים שעברו מאז, כתב זאת טוב יותר?"

ה. וכאן המקום לציין את התכונה המפתיעה כל כך בכתיבתה של פארקר (לפחות בעיני) – גם בצפויים ובנדושים שבין הסיפורים, היא מצליחה להפתיע כל כמה שורות (אם לא בכל רגע). לא מבחינת העלילה אלא יותר (וסלחו לי על שימוש היתר במילה) באיכות. בסגנון הכתיבה, בדייקנות, בקליעה למטרה שוב ושוב. קשה למצוא כאן מילה מיותרת. הכול מלוטש כל כך. וכן יש גם הפתעות. סיפור מטריד אך מצחיק ביותר על בני משפחה שאביהם נפטר. או סיפור פוסט מודרני בסגנונו עד שאתה מדמה שחיבר אותו דונלד ברתלמה ארבעים שנה מאוחר יותר.

כל הסיפורים טובים. חלקם (מקריאת ביקורות הספרים שלה אפשר ללמוד שסופרלטיבים לא היו חביבים עליה, אך נשתמש באחד מהם בכל זאת) יצירות מופת של אומנות הסיפור הקצר.

מחיפוש ברשת מתברר שמבחר מיצירותיה תורגמו לעברית לפני שנים רבות וקשה מאוד להשיגו. בעידן בו הוצאות ספרים פרטיות צצות כפטריות לאחר הגשם וקבצי סיפורים זניחים מתורגמים השכם והערב מפליא שלא שבו ותרגמו את סיפוריה.

יש גם חלק נוסף, קטן, של ביקורות תיאטרון – רובם של מחזות חסרי כל ערך, והיא אכן מרבה לקטול. חציו של אוסף ביקורות זה מתייחס לתקופה קצרה בה החליפה את המבקר הקבוע של העיתון. בעצם היא כותבת כאן על תלאותיה שלה (ופחות על המחזות עצמם – בכמה דרכים שונות אפשר לקטול בביקורת?) – כתיבה משעשעת משהו.

החלק האחרון של האוסף – כמאה וחמישים עמודים – הוא של ביקורות ספרים שפרסמה בכתבי עת שונים. יש משהו דקדנטי בקריאה של ("ספר" אם תרצו של) ביקורות ספרים היסטוריות. מחציתן קטילות משעשעות אך נבונות (וניכר כי היא מבקרת חכמה היודעת לשים את האצבע על הנקודות הנכונות ואינה מתחשבת בדעות פופולאריות) - מן הסתם קשה למצוא כיום עניין רב בספרים אלו. ומחציתן שבחים ליצירות שמזמן נכנסו לקאנון הספרותי. מעניין לקרוא כיצד נתפסו עם פרסומן, אך גם זה חסר ערך משמעותי. פה ושם אפשר גם לגלות יצירות טובות שנשתכחו, אך אלה נדירות. אז מצד אחד הכתיבה הביקורתית מעניינת למדי. מצד שני כמה ביקורות ספרים כבר ניתן לקרוא אם אין בהן ערך ממשי? לא עדיף פשוט לקרוא ספר ולא ספר על ספרים? מצד שני מה לעזאזל אני עושה ב goodreads לפחות פעם ביום?

לסיום אתם תוהים ודאי מה דעתי על The standard of living לאחר שקראתי אותו שוב לאחר כל השנים האלו? ובכן הוא נשאר יצירת מופת קטנה ואף היה קריאה מענגת כמו שאומרים. שבתי וטעמתי טעמה של אהבה ראשונה. אני יודע להעריך את כתיבתה היום אף יותר משידעתי אז ובמובן זה הוא אף השתבח עם השנים. מצאו אותו ברשת וקראו אותו באחד מרגעי החסד.

View all my reviews

Read more...

Review: אמן התשוקה

אמן התשוקה by John Hawkes
My rating: 4 of 5 stars

זה לא שלא ידעתי מה מצפה לי. אפשר לומר שניחשתי בדיוק את חוויית הקריאה הצפויה למן ההתחלה. ואולי זו חלק מן הבעיה. היה חסר בספר הזה קצת משהו שיפתיע אותי, משהו עודף שייתן ערך לקריאה עצמה מעבר למה שהיה ברור מלכתחילה. ואולי אני קצת מגזים?
פעם ספרות אמריקאית פוסט מודרנית הייתה מרתקת אותי. ההתלהבות קצת עברה עם השנים. אז כיצד להתייחס לספר שעוד נמצא בשוליים של הספרות מסוג זה? אז ציפיתי מראש למשהו קצת קפקאי, אקספרימנטאלי, אקסצנטרי, ומלא סצנות קשות ודוחות של אלימות וסקס. וגם קבלתי מנה גדושה מכל אלו. קראתי כבר קודם באינטרנט (וגם בסוף הספר באחרית הדבר של המתרגם) כי הוקס נודע בקביעתו כי "אויביו האמיתיים של הרומן הם העלילה, הדמות, הרקע והנושא". דווקא מבחינה זו הספר הוא יחסית סטנדרטי וכנראה לא מייצג ספרים מוקדמים יותר שלו, גם אם לא חסרים כאן פלאשבקים, וקו עלילה מבולגן.

אין כאן ממש אפיון עמוק של דמויות (דמות אחת למען האמת). זה יותר עיצוב ספרותי של תיאוריות פסיכולוגיות. הרבה אלגוריות. קראתי לאחרונה ביקורת של דורותי פארקר לאיזה ספר שהיה גם הוא אלגורי, בה טענה "שאלגוריה זה טוב ויפה, רק שהיא אינה מזהה אלגוריות אפילו אם מניחים אותן ממש מול פרצופה". אז אני לא קיצוני עד כדי כך, אבל גם אין לי כוח לפרש כל פרט ופרט ביזאריים. ויש הרבה כאלו. הרומן הוא קליידוסקופי למדי אם להשתמש בדימוי – רוצה לומר – צבעוני, גדוש וכל דבר משתקף וחוזר לאורך הספר במטמורפוזות של צורות רבות ושונות. מבנה כזה זה לעיתים יפה ומרשים ולעיתים טרחני.

הכתיבה עצמה עושה שימוש בתיאורים קפדניים ומטאפורות שמערבבות דימויים שונים ומשונים. לפעמים זה עובד ואפקטיבי מאוד ואז הכתיבה ממש טובה – בעיקר בסצנות הילדות שהן פסגת הספר. לפעמים זה לא מתפענח ואז הכל נשאר סתום וסתמי, כמו תרגום לא מוצלח משפה משונה.

ושוב הכל אקסצנטרי מאוד מוזר ורב דמיון. לפעמים זה מרתק. אבל אם אתה מתכונן מראש לספרות שחלק עיקרי ממנה הוא להיות אקסצנטרי ומזעזע אז בסוף אתה בעצם מתאכזב - במיוחד כאשר העלילה אינה העיקר (וכפי שציינתי דווקא יש כזו). למרות שהוקס יודע לכתוב טוב ואפילו טוב מאוד.

סצנות המין והאלימות יכולות להיות לעיתים דוחות במיוחד. מזכירות קצת סרטים של פיטר גרינווי, אבל בצורה ספרותית יותר.
התרגום טוב.

בקיצור הספר יכול להתאים לאחר שקראתם יותר מידי ספרות מסוג מסוים (רומנטי, קליל, בהיר) ומתחשק לכם לגוון במשהו קודר וקשה וקצת קשה לפיענוח.

3.5-4 כוכבים.


View all my reviews

Read more...

Review: התהילה של אבי

התהילה של אבי by Marcel Pagnol
My rating: 5 of 5 stars

ראיתי לפני שנים את הסרטים שהיו נחמדים. הספר, כמו שקורה בד"כ (אך לא תמיד) יפה אף יותר.
זה היה בונבון אמיתי. בונבון כמו שרק סופר צרפתי יכול לרקוח.
כמו כל בונבון הוא היה קטן מידי.
נבלע בנגיסה אחת.

טוב ... מזל שהיה לי שכל לרכוש את החלק השני עם הראשון ..

אז ... שארשה לעצמי עוד פינוק?

View all my reviews

Read more...

Review: הטירה של אמי

הטירה של אמי by Marcel Pagnol
My rating: 5 of 5 stars

החלק הזה היה מעט פחות מושחז וקצת יותר מתקתק.
יחד עם זאת הסיכום הנוגה העלה לחלוחית נוסטלגית בעיני - סימן לאיכותו הכובשת של המסופר ושל הדמויות.
עוד ספר שהצטערתי לסיים ...

View all my reviews

Read more...

Review: הסֶרטָאוּ הגדול

הסֶרטָאוּ הגדול by João Guimarães Rosa
My rating: 5 of 5 stars

... מלכתחילה לא ביקשתי אלא ליצור תיעוד אישי של הספרים שאני קורא. אז למה התחלתי עם זה בכלל, עם כל ביקורות הספרים הארורות האלה. השפעה רעה של כמה מעמיתי לגודרידס. לך תמצא מה לכתוב כל פעם. הרי אין דבר עלוב יותר מכל הקלישאות האלו. ספר מענג. יצירת מופת. קריאת חובה. ביטויים שגורים, שעמום. אז נתתי ציון גבוה, כמו כולם. טוב אי אפשר אחרת. איזה ציון גודרידס לעזאזל! וזה לא איזה צ'יקליט – אל תחפשו נשים בספר הזה. וגם לא צ'יקצ'אק-ריד - הספר הזה מצריך קצת לעיסה. אפשר לשבור עליו איזו שן או שתיים. ושפת המקור אפילו אינה אנגלית. טוב ... הרי בחרתי לקנות ולקרוא אותו לא. זה לא אומר הרבה. על הכריכה האחורית כל ספר הוא יצירת מופת שנתגלתה בעליית הגג של הספרות אפילו אם הוא רק נובלה סוג ב'. כמובן גם שקראתי ביקורות על אודותיו. ברור. ולא שהיו חסרות בזמנו, כשרק יצא לאור במקומותינו, ביקורות משבחות, מלטפות. אי אפשר שלא לשבח. וגם מחכימות מאוד. יותר משלי זה בטוח. הספר הזה כתוב צפוף, מין גוש שכזה, פסקאות ארוכות שלא מפסקות כלום. סוחב אותך לחתיכת מסע. חציה של נהר, זרם, ואתה לא יודע איפה תנחת בצד השני, אם תנחת בסוף ואם תהייה אותו אדם. זרם תודעה לא נגמר, מודרני כמו שרק מודרני יכול להיות. אז השוו אותו לג'וייס. ויש הרבה תיאורי טבע, מרחבים, מדבר, שמים. אומרים שכמו אצל יזהר. הסרטאו הוא גדול, הוא השטן, הוא חיצוני, הוא פנימי, הוא יכול לנער אותך כמו שכלב מנער פרעוש. פתאום. תפניות עלילה. והוסיפו שלמרות האורך הוא לא משעמם לרגע. טוב יש בו הכול. מין עלילת מערבונים עצבנית מעורבבת עם שטניות הגורל. קארל מאי מתחפש לתומאס מאן או להיפך. הז'גונסו דוקטור פאוסטוס ממש. ועוד נמזגת בכל זה תשוקה הומואירוטית, מאבקים של הנפש, שאלה של מוסר. וגם הסופר המציא שפה משלו, גבוהה ונמוכה ומעורבבת כזאת. לוקח זמן להתרגל. ויש משפטים סתומים ששוברים עליהם את הראש כמה זמן. והברקות. כמו שירה. אני אומר לכם הבנאדם משורר. ואישתו חסידת אומות העולם. ככה לפחות טוענים במבוא. והתרגום מלאכת מחשבת. הוא קיבל פרס? תנו לו פרס! הפילו עליו ארון פרסים! וגם על העורכ/ת של התרגום – 536 עמודים בלי טעות אחת. ממש צדיק בסדום של המולות הישראלית. ובראש כל ערימת הקצפת הזאת שערמו לנו כאן גם תקעו בסוף דובדבן. סוף מפתיע. פתאום הכל כמו איזה מיתוס ימי בייניימי. ולמרות כל הביקורות המשבחות וכל ההוהא החיים זורמים וספרים צצים כמו פטריות ונובלים בזכרון. וגם הוא נדחק, נשטף, מחזור חיים של מוספי ספרות. הזמן הוא מעשה שטן. אז אני רוצה לזעוק. יצירת מופת. איך זה שכבר שמעת על כל יצירות המופת, אני שואל, כולן כבר ברשימה, וגם קראת אחת או שתים, והתאבלת על השאר ופתאום מתרגמים ומפילים עליך משקולת כזו, מאיזה חור בברזיל, מפורטוגזית, מלפני איזה 65 שנה. ככה משומקום. ונדמה שכל התשבחות והביקורות וההשוואות לא עוזרות. והספר נמחק מהזיכרון, חומק מהידיים. ואז בום – משתכנעים לקרוא. באתי בגלל ההנחות נשארתי בגלל האיכויות. כמו שאומרים. ארבע במאה אחד מאלף. פתאום ספר שכזה. אז אין ברירה נתלהב. זה בזוי אני יודע – אקרא את הביקורת הזאת בעוד שנה ואקלל את עצמי יחד אתכם. אבל חייבים. נזרוק קלישאות. נתפרע. אולי הן יציפו אותו לעוד איזה רגע. יצירת מופת. תענוג של ספר. יופי של ספר. לרוץ ולקרוא. תעשו טובה לעצמיכם. הנפש האומללה הזאת מתחננת בפניכם, האמינו לי ...

View all my reviews

Read more...

Review: Travels with a Donkey in the Cevennes

Travels with a Donkey in the Cevennes by Robert Louis Stevenson
My rating: 3 of 5 stars

"מסעות עם אתון" – אז קודם כל אוציא את האתון. המסכנה נוכחת למעשה רק בראשית הסיפור. יש להודות (גם המחבר הנואש להתקדם בדרכו מודה בכך) שהיא עוברת התעללות. בהמשך היא מאבדת מחשיבותה ורק רובצת על מצפונו של סטיבנסון. ובאשר לספר – הוא נהנה מכל מעלותיה של קלאסיקה וסובל ממגרעותיה. מצד אחד ספר בקצב איטי, לא הרבה קורה (טוב, כמעט כלום לא קורה) רק מטיילים. מצד שני – סיפור מסע, קצת רקע היסטורי ובעיקר אובססיה לגבי יחסי קתולים פרוטסטנטים. יש כאן גם מספר קטעים יפים ששווים ציטוט בעיקר הפניה לידיד הפותחת את הסיפור. סטיבנסון מספיק אינטליגנטי להציג גם את האירועים המינוריים בצורה שיש בה מן הסימבוליות ותוך יצירת השתקפויות והקבלות ביניהן. כמעט ניתן לומר שבאופן פעוט הוא כמעט מבשר של כתיבה מודרנית. אבל סך הכל יצירה זניחה שבאופן תמוהה גם די נהניתי ממנה. הרבה בזכות מהדורת הפוליו שרכשתי שהייתה מלווה ברישומים יפים. יותר משנהניתי ממסעו של סטיבנסון נהניתי ממסע אל צורת ותחושת הספרים שהיו פעם.

View all my reviews

Read more...

Review: עץ הקזוארינה

עץ הקזוארינה by W. Somerset Maugham
My rating: 0 of 5 stars

היה זה הימור "בטוח" אך אין לך דבר מסוכן יותר מהימורים בטוחים. עלון שנישלח בדוא"ל בישר לו על השקתם של ספרים חדשים באותה סדרה איכותית של הוצאת ספריית פועלים. כמות כזאת של ספרים חדשים הפתיעה אותו במקצת אך הוא תרץ זאת לעצמו בכך שמישהו כנראה ביקש לחגוג כך את העיצוב החדש של הכריכות. ספר אחד לכד את תשומת ליבו – אוסף סיפורים פרי עטו של סומרסט מוהם. כבר מזמן התחשק לו לקרוא משהו משלו. הספר הקצר לא הכביד מן הסתם על מבקרי הספרים וביקורות משבחות לא אחרו לצוץ בנחשבים שבמוספי הספרות. בדיקה בgoodreads העלתה ציון גבוה.

ואז הבחין בפרסומת שהכריזה כי ניתן לממש נקודות של מועדון הנוסע המתמיד (שכבר עמדו להימחק ממילא ושלא ניתן לעשות בהן כל שימוש בתחום התעופה) בעבור ספרים. הוא ניצל את ההזדמנות ורכש לו כמה קופונים (לא שהיו חסרים ספרים חדשים על מדפו). המוכרת בחנות הספרים ציננה את התלהבותו – "ניתן לרכוש רק מבין הספרים שבמבצע." כך החל מחפש וחוכך בדעתו חשוף לאותו עינוי מענג שהוא מנת חלקם של קוראים כפייתיים. משהבחין בספר על דוכן המבצעים, רווח לו מעט. כולם כאמור משבחים. התאים לו לקרוא ספר על שעלילתו מתרחשת במקומות אקזוטיים. ובדיוק סיים לקרוא ספר אחר מאותה סדרה איכותית שהיה באמת "משהו מיוחד" והדבר עורר בו צפייה לקריאה שכולה תענוג. העטיפה היפיפייה כמו קראה לידו לאחוז בה. הוא מיהר לקחת לו עותק.

כמנהגו (מנהג מגוחך) פתח אקראית את הספר וקרא מספר משפטים בפתיחת הסיפור השני. "הגברת המלין שכבה על הכיסא-נוח שלה ושלחה מבט עצל ..." "האם לא נכון היה לתרגם "כסא הנוח"? הוא לא היה בטוח. "אולי לא." בכל אופן היה כאן משהוא מגושם. לא זורם. הייתה צריכה להידלק כאן נורת אזהרה. ואולי לא. בכל אופן הוא סילק את העניין ממחשבתו.

משסיים לקרוא את הספר שבאותה עת נמצא באמצעיתו מיהר לקחת לידו את "עץ הקזוארינה" והחל בקריאתו. אך כגודל הציפיות כך גם גודלן של האכזבות. נדוש אני יודע, אבל נכון. כבר מקריאת השורות הראשונות הבין כי זה הולך להיות סיפור אחר לגמרי. מפח נפש של ממש יש להודות. נדמה היה כי כל הרעות החולות שתרגומים לעברית עלולים ללקות בהם נתקבצו ובאו בתרגום אומלל זה – שימוש בביטויים מאונגלזים ולא במקביליהם העבריים, מילים גבוהות ומסורבלות שלא לצורך ומנגד שפה לא תקנית (או פשוט לא נכונה) באופן מביך, מבנה משפט לא נכון ושימוש מוגזם במילה "הוא" כאשר היה עדיף להשמיט אותה. אפילו שגיאות כתיב לא חסרו. וגרוע מכך טעויות בהבנת המקור. טוב הוא השתדל לא להיות סתם פוץ קפדן. ניתן היה לחיות עם אחוז פגמים מסוים. אך ככל שהתקדם בקריאה נאלץ היה להודות כי התרגום (וגם עריכתו) הוא מהגרועים שיצא לו להיתקל בהם. לא היה ברור אם מדובר במתרגם שאינו שולט מספיק בעברית, באנגלית או בשתי השפות גם יחד. "ולהיכן נעלמו העורכים, הלשונאים והמגיהים? ועוד בהוצאה מכובדת כל-כך." הוא לא ידע מה ישיב לעצמו.

ומה באשר לכל אותם מבקרי ספרות וסוקרי ספרים? האם טחו עיניהם מראות ורק הוא היחידי ... ? עד כדי כך לא החשיב את עצמו. בכל אופן עורר בו העסק תוגה קלה.

והסיפורים עצמם דווקא לא היו גרועים. סיפורים טובים או מוטב לומר פשוטים שהפכו שבלוניים במקצת ממרחק השנים, אך מסופרים היטב (וגם ספר טלפונים אם יסופר היטב ...) ביקורת של ממש על הקולוניאליזם דווקא לא מצא שם בניגוד לנאמר בגב הספר. הכפר, הבונגלו, הילידים נדמו תמיד לאותו כפר ולאותו בונגלו ולאותם ילידים בכל הסיפורים. רק הדמויות האנגליות השתנו. כמו מספר מחזות שונים המועלים על אותה בימה עם אותה התפאורה. מדובר היה יותר בבדידות שהשהות באזורים נידחים כופה על אנשים מערביים, כל זאת על רקע המתח שיצרו הבדלי המעמדות שהחלו מיטשטשים באנגליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בכל אופן הסיפורים היו יפים, הסופר מוכשר וכתיבתו בהירה ומדויקת והיא מעלה גם את הפשוטים בהם למדרגת יצירת אומנות. הסיפור "תחנת הספר" אפילו מצוין. ואולי דווקא כאן בלטה הבעיה ביתר שאת. לו היה סגנון הכתיבה מעורפל, סבוך או מטושטש משהו, הרי שניתן היה אולי להחליק פגמים בתרגום בתירוצים שונים. אבל דווקא הסגנון הפשוט (כמעט חשב ביוהרתו – "פשוט כל כך לתרגום") הדגיש את המסורבלות, את השגיאות, את פגמיו הדוקרים של התרגום.

תמיד חשב על תרגום טוב כעל סעודת דגים ערבה לחיך. המתרגם משול לטבח המפלט את הדג, אך שומר על מרקמו ואולי אפילו מעשיר את טעמו. אך כאן יכול היה ממש להבחין בנוסח המקורי באנגלית מבעד לגבשושיות שהדגיש התרגום הקלוקל. "מישהו" השאיר כאן את העצמות כולן. יותר עצמות מאשר בגפילטע של סבתו. קריאתו של כל משפט עלתה לו במאמץ ניכר, ממש כהתפתלות הפה בלעיסת תבשיל מלא עצמות דקיקות. במקום להתרכז בטעמם המריר של הסיפורים עצמם הייתה מחשבתו נודדת אל קומדיית הטעויות העצובה של התרגום.

בסופו של דבר נותר כאמור עם טעם מר בפיו. האפשרות להחזיר את הספר לחנות אף לא עלתה על דעתו ("הוצאות הספרים," הרהר בינו לבין עצמו בדכדוך, "הן הגוף היחיד במשק שאינן לוקחות עדין אחריות על תוצרתן הפגומה"). תמיד יישאר הספר על המדף כאכזבה בעטיפה יפה. כשעמד לדרג את הספר בgoodreads חכך בדעתו. הסיפורים היו שווים בקלות 4 כוכבים. אך המהדורה העברית? לא התחשק לו להעניק לה אפילו כוכב נופל. בסופו של דבר וויתר על הענקת ציונים. הוא רק רשם את סיפורו ברובריקת ההערות והוסיף לסיום את הדברים הבאים:

"קראו את הסיפורים היפים הללו. אך (אם לא תצא מהדורה מתוקנת שלהם בעברית – וכנראה שלא נזכה לכך בקרוב) רק בשפת המקור!"

View all my reviews

Read more...

Review: יומנה של משרתת

יומנה של משרתת by Octave Mirbeau
My rating: 5 of 5 stars

מי שקרא את הביקורת האחרונה שלי יודע שביקורות טובות אינן ערובה לספר טוב. את הספר הזה קניתי בהחלטה של רגע מבלי שקראתי קודם אודותיו. דבר אחד בטוח – הפתעה טובה היא בונוס משמח. וכזה היה הספר הזה.

אז ביקורת שקראתי לאחר שרכשתי התלוננה על כך שהביקורת החברתית המובעת בספר לא עובדת כל כך טוב בימינו. טוב אז בספר יש אכן ביקורת חברתית. ויש ספרים שגם לאחר אלפיים שנה נותרים נוקבים ורלוונטים בביקורת שהם מביעים. וגם הנושא בו עוסק הספר – יחסי משרתים והחברה הבורגנית בודאי תקפים בצורה זו או אחרת במקומותינו. אבל ... יש גם משהו טפשי בציפיה שעיקר ההנאה מספר שנכתב לפני מאה ועשרים שנה בארץ אחרת וחברה אחרת תהיה מהביקורת שהוא מביע. שוב, לא שהיא אינה רלוונטית – אפילו אני מעסיק עוזרת בית. אבל לפחות חלקינו כבר נחשפנו לביקורת כזאת והיא מאבדת מעוקצה לא בגללה אלא בגללנו ובגלל הנדושות.

אז אם לא הביקורת – מה נשאר? בעיקר הספרות. הכתיבה. והיא נהדרת – מתוחכמת אך זורמת להפליא. מדוייקת. לא משעממת. משעשעת. דמות המספרת היא חכמה, בעלת מגרעות, מודעת ולא מודעת לעצמה, עוקצנית, טובה ורעה, סקסית וטראגית. הספר עצמו מפתיע – ממש יצירה מודרנית שהקדימה את זמנה. מרגיש כאילו נכתב אתמול. יותר משיש כאן ביקורת יש כאן פארודיה. פארודיה חברתית וגם ספרותית - כל אחד מפרקי היומן מגחיך סוג אחר של רומן - החל ברומנים רומנטיים וכלה במדאם בובארי. ואפילו יש כאן ביקורת על סופרים (ואולי אפילו ביקורת עצמית של הסופר) בפרק שהוא היחיד שאינו משתלב בסיפור בצורה מיטבית.

בקיצור נהניתי.

נ.ב. העטיפה אינה מוצלחת לטעמי. מזכירה עיצוב של מצגת פוורפויינט. וזה מוזר כי חלקה הפנימי של הכריכה מעוטר בשתי טיוטות שהוכנו עבור איור הכריכה - שתיהן עולות בהרבה על העיצוב הנבחר, והיותן לא מעובדות ולא צבועות רק מוסיפה להן חן.

View all my reviews

Read more...

Review: יומנה של משרתת

יומנה של משרתת by Octave Mirbeau
My rating: 5 of 5 stars

מי שקרא את הביקורת האחרונה שלי יודע שביקורות טובות אינן ערובה לספר טוב. את הספר הזה קניתי בהחלטה של רגע מבלי שקראתי קודם אודותיו. דבר אחד בטוח – הפתעה טובה היא בונוס משמח. וכזה היה הספר הזה.

אז ביקורת שקראתי לאחר שרכשתי התלוננה על כך שהביקורת החברתית המובעת בספר לא עובדת כל כך טוב בימינו. טוב אז בספר יש אכן ביקורת חברתית. ויש ספרים שגם לאחר אלפיים שנה נותרים נוקבים ורלוונטים בביקורת שהם מביעים. וגם הנושא בו עוסק הספר – יחסי משרתים והחברה הבורגנית בודאי תקפים בצורה זו או אחרת במקומותינו. אבל ... יש גם משהו טפשי בציפיה שעיקר ההנאה מספר שנכתב לפני מאה ועשרים שנה בארץ אחרת וחברה אחרת תהיה מהביקורת שהוא מביע. שוב, לא שהיא אינה רלוונטית – אפילו אני מעסיק עוזרת בית. אבל לפחות חלקינו כבר נחשפנו לביקורת כזאת והיא מאבדת מעוקצה לא בגללה אלא בגללנו ובגלל הנדושות.

אז אם לא הביקורת – מה נשאר? בעיקר הספרות. הכתיבה. והיא נהדרת – מתוחכמת אך זורמת להפליא. מדוייקת. לא משעממת. משעשעת. דמות המספרת היא חכמה, בעלת מגרעות, מודעת ולא מודעת לעצמה, עוקצנית, טובה ורעה, סקסית וטראגית. הספר עצמו מפתיע – ממש יצירה מודרנית שהקדימה את זמנה. מרגיש כאילו נכתב אתמול. יותר משיש כאן ביקורת יש כאן פארודיה. פארודיה חברתית וגם ספרותית - כל אחד מפרקי היומן מגחיך סוג אחר של רומן - החל ברומנים רומנטיים וכלה במדאם בובארי. ואפילו יש כאן ביקורת על סופרים (ואולי אפילו ביקורת עצמית של הסופר) בפרק שהוא היחיד שאינו משתלב בסיפור בצורה מיטבית.

בקיצור נהניתי.

נ.ב. העטיפה אינה מוצלחת לטעמי. מזכירה עיצוב של מצגת פוורפויינט. וזה מוזר כי חלקה הפנימי של הכריכה מעוטר בשתי טיוטות שהוכנו עבור איור הכריכה - שתיהן עולות בהרבה על העיצוב הנבחר, והיותן לא מעובדות ולא צבועות רק מוסיפה להן חן.

View all my reviews

Read more...

Review: תספורת והרפתקאות אחרות

תספורת והרפתקאות אחרות by Ring Lardner
My rating: 4 of 5 stars

לפני מספר חודשים קראתי ביקורות ספרים מאת דורות'י פארקר. למדתי להעריך את כתיבתה שלה ולהחשיב את שיפוטה בענייני ספרות. מן הביקורות ליקטתי מספר שמות של סופרים שציינה לטובה. ביניהם היה גם שמו של רינג לרדנר עליו לא שמעתי קודם לכן. להפתעתי חיפוש ברשת העלה שבצירוף מקרים מוזר בדיוק תורגם מבחר מסיפוריו לעברית.

קניתי את הספר בחשש מה. יש לי ניסיון קצת עגום עם העורך אוריאל קון, ביתר דיוק עם הספרים שהוציא לאור באופן עצמאי. חלק מהיצירות שבחר להוציא לאור היו מאכזבות מבחינת רמתן, אבל זה בסדר מבחינתי. על טעם וריח אין להתווכח. חלקן היו יצירות חשובות ומעניינות אך (אולי בשל הזדרזות יתר להוציאן לאור, או אופי חפיפניקי) תרגומן היה לקוי, רצוף שגיאות, לעיתים באופן שממש הרס את הקריאה ובייש אותן. שקלתי לקרוא את הספר באנגלית. בכל זאת האסופה קבלה ביקורות טובות מחברים כאן ב goodreads ובסופו של דבר, כשמצאתי פרוטה בכיסי, רכשתי את הספר.

אז לפני ההתייחסות לסיפורים עצמם אתייחס לצד הטכני. התרגום ועריכתו אינם חפים משגיאות (עד כמה שאני יכול להתרשם) וזה חבל. נראה לי שהיו כמה שגיאות מביכות ממש מבחינת מספרים ומין שם העצם בעברית. ושני מקומות בהם התרגום היה כל כך מילולי מאנגלית שהמשפט המתורגם נשמע ממש עילג בעברית. הוסיפו לכך כמה שגיאות דפוס מיותרות ותבינו שחשותי לא היו בלתי מוצדקות. יחד עם זאת משתי סיבות חוויית הקריאה לא נפגמה. ראשית התרגום כן היה מוצלח מבחינת ההעברה לעברית מדוברת. הדיאלוגים והמונולוגים שולטים בסגנון כתיבתו של לרדנר והתרגום שלהם לעברית מדוברת צלח והפך את הספר לקריא ביותר. שנית, לרדנר מרבה להשתמש בסלנג ושפה מדוברת שיש בה שגיאות גם במקור, כך שקשה היה להתרשם אם אכן יש בעיה בתרגום או ביתר דיוק היה קל "להחליק" את השגיאות בתירוץ זה.

מה שכן הפריע לי הייתה הבחירה לפרסם רק מספר קטן של סיפורים (העורך ידוע כבעל חיבה לספרים קצרים), בשעה שמתכננים בעתיד להוציא לאור עוד יצירות שלו. הדבר משרה דלות מה. לטעמי היה עדיף לצבור קצת יותר תוכן ולקבצו בספר עבה יותר. סליחה טעות. אתקן את עצמי. הספר עבה מספיק. הוא הודפס בגופן גדול וברווחים ועל נייר משובח ועבה כקרטון מה שגרם לו להיות עבה כמו ספר של 300 עמוד. סבלתי מדלקות פרקים רק בשל הניסיון לקפל את הדפים ולנסות לשמור את הספר פתוח (שונא דיגיטל שכמותי). שימוש בנייר דק היה הופך את הבלוק הזה לגמיש ונעים יותר וגם חוסך לי כאבים ומקום על המדף. אם הכוונה הייתה "עיצובית" – ליצור לספר שידרה רחבה מספיק בכדי להציג את שמו ושם מחברו – הרי שהדבר תמוהה מאחר שהשתמשו על שדרתו בגופן קטן כל כך שאינו מאפשר כמעט קריאה שלו ובודאי שהיה אפשר להסתפק במחצית עובי הספר בכדי להציגו ועוד עם שוליים יפים.

והעיקר – איך הסיפורים? הסיפור הראשון חביב אך אינו מרשים. לשמחתי העסק השתפר בהמשך. הסיפור השני כבר היה מצחיק (למרות ואולי בגלל ההתחכמויות בכל משפט שני) והשאר היו טובים מאוד אפילו. ופתאום כאמור הספר הסתיים והשאיר אותי עם טעם של עוד.

טרחו והוסיפו לספר גם שתי "אחרית דבר". הראשונה מתהדרת בלא פחות משתי כותרות מפוצצות, ארוכות יותר מכל האחרית עצמה. לו רק הייתה תורמת איזו תובנה להבנת הסיפורים. אבל מחברה הסתפק ברשימה של חידושים טכנולוגיים מראשית המאה העשרים ומופעיהם בסיפורים. אין זה נחוץ. כל קורא בעל דמיון מבין את הסיפורים גם ככה. באשר לטכנולוגיה היה ניתן לצרף את אחרית הדבר הזאת באותה מידה של הצלחה לספריהם של שני תריסרי סופרים שפעלו בארה"ב באותה תקופה ועדין לא לצאת נחכמים באיזשהו אופן.

"אחרית הדבר" השנייה היא פרי הגיגיו של מר קון עצמו. כבר יצא לי לקרוא כמה מאלו ולא ציפיתי ליותר מידי. לפחות כאן הוא חסך מאיתנו פילוסופיות בגרוש ומונחים אקדמיים. יחד עם זאת היא מסתכמת ב name dropping (המחבר היה חבר של פיצ'רלד וכמעט פגש בקונרד), אנקדוטות לא חשובות בעליל והמלצות על מוזיקה מהתקופה. ההתלהבות המבורכת שלו כעורך ניכרת כאן אך כמו שאומרים – אם אין לך משהו חכם להגיד, מוטב לא לומר דבר.

View all my reviews

Read more...

Review: שרוכים

שרוכים by Domenico Starnone
My rating: 4 of 5 stars

נובלה ריאליסטית הכתובה בקפדנות בשפה חפה מהצטעצעות. כמו בצל הכול הדוק ביותר, שכבות שכבות של תודעה, המתקלפות בהדרגה וחושפות רבדים שונים, כולן עוטפות וסובבות רעיון מרכזי – "רומן מחוץ לנישואין" והשלכתיו על בני משפחה גרעינית אחת. סיפור פשוט יחסית ומעורר מחשבה המסופר מכמה נקודות מבט וזמן.

לא יכולתי שלא להשוות אותו לרומן אחר שקראתי לפני כשנה – גם הוא של סופר איטלקי, גם הוא בהוצאת כתר וגם לו כריכה שהצבע הלבן שולט בה – "כאוס רגוע" לסאנדרו ורונזי. כאן מעשה הבגידה (בגידה?) מזעזע את חיי הגיבורים ושם היה מדובר על מוות פתאומי המטלטל את הגיבור וגורם לו לבחון את יחסו למשפחתו, לעבודתו ולחברה האיטלקית באופן כללי. למרות שהאחרון הוא רומן ארוך יחסית בעל דמויות רבות ועלילה מסועפת יותר מצאתי ביניהם דמיון מסוים. בשניהם היה לסופר רעיון מקורי, הניתן לפיתוח, והוא שקד לעשות זאת בצורה מיטבית ושלמה תוך פרוט רב. אולי רב מידי. וזאת אולי חולשתם של שני הספרים. לא שיש כאן חזרה על דברים. הדברים מנוסחים, כאמור, בקפידה ובבהירות רבה. קשה למצוא משפט שאינו נחוץ או שחוזר על דברים שכבר נאמרו שלא לצורך. הדבר מקל על הקריאה ועל הבנת הסיפור – מה שהיה לסופרים ולדמויות לומר הן אומרות עד תום. מונולוגים שמכסים כל פינה אפשרית וכל צד בסיפור. מאוד פסיכולוגיסטי אך מעט לא אמין – לפעמים קשה להאמין וגרוע מזה להזדהות עם כאבן של דמויות המתנסחות טוב מידי, כאלה שקולו של הסופר משתלט על דבריהם. אבל האמינות היא בעיה משנית. אני מניח שאני פשוט מעדיף לקרוא על דברים גלויים מונולוגים בשפה שאינה אומרת הכול, שמשמיטה דברים שיש בה איזו פיוטיות אם תרצו, מאשר לחשוף לאט אמיתות כואבות ונסתרות תוך שימוש בניתוח שיטתי וממצה.

בכל זאת אהבתי את הספר הזה יותר. סיפור אינטימי, פשוט ושלם יותר וכן גם קצר יותר. האסטטיקה המודרנית מלמדת אותנו שניקיון, קיצור ופשטות הן כבר חצי פיוט וזה גם יתרונו.

בקיצור קריאה מהנה לסוף השבוע על נושא כאוב.

View all my reviews

Read more...

Review: שלוק

שלוק by Mary Roach
My rating: 3 of 5 stars

קראתי את ספרה של מרי רואץ' העוסק בנפלאות מערכת העיכול ומה אומר, זה פשוט סיפור מהתחת. סליחה, בדיחת קרש. ועוד אחת צפויה למדי. נא לא להתרעם. במידה מסויימת זהו חלק מן העניין. אך הבה נתחיל בצורה מסודרת.

הנה ציטוט מגב הספר, ציטוט של ציטוט מביקורת אודותיו בוושינגטון פוסט: "אני שופטת ספרים על מדע כפי שאני שופטת רומנים: אני רוצה שיהיו מבדרים מספיק כדי שאקח אותם איתי לטיסה ... מרי רואץ' היא מכותבי המדע הבודדים שעוברים את המבחן." במקרה קראתי בספר בשתי טיסות קצרות, לחו"ל ובחזרה לארץ ובתור ספר טיסה הוא בהחלט מספק את הסחורה - הוא קליט, קריאתו קלה גם בתנאים של חוסר נוחות ואינה כרוכה במאמץ ניכר והוא אכן ספר מבדר למדי וגם מעניין מאוד. אך האם יתרונותיו בתור ספר טיסה אינם מצטיירים כחסרונות כשאנו בוחנים אותו בתור אחד מן ה"ספרים על מדע"?

ספרי מדע רבים יש בעולם. במה מתאפיינת כתיבתה של רואץ'? אני הייתי מאפיין אותה ככתיבה עיתונאית. היא הזכירה לי מאוד בסגנונה את ספרו של חלוץ הניו ג'ורנליזם האמריקני ג'והן מק'פי - "תפוזים". תחת נושא גג כללי אחד מאגדים רואץ' ומק'פי אין ספור אנקדוטות מסוגים שונים – מדעיות, הסטוריות, תרבותיות ועוד.. מקובצות בפרקים שכל אחד מהם מצייר קו סיפורי-רעיוני מגובש פחות או יותר, אך לעיתים עתיר זינוקים עלילתיים. תיאורו של כל רעיון עטוף (ובנוסף לשימוש באנקדוטות כאן מתבטא יותר מכל האופי העיתונאי של הכתיבה) בתאור חוויותיו והתנסויותיו של הכותב, בעיקר במסעותיו בארה"ב וברחבי העולם ומפגשיו עם אנשי מדע. רואץ' אינה מגבילה את עצמה לציטוטים של דברי מרואיניה. אלא מתארת (לעיתים בעוקצנות) אותם ואת הסיטואציות שבהן היא פוגשת בם. היא אף נוהגת להתנסות, אם הדבר מתאפשר לה, בדברים אותם מתארים המרואיינים. למשל בספר זה מתוארת השתתפות שלה במעין סדנא/מבחן קבלה לתפקיד טועמת שמן זית והתנסות בהחדרת זרועה לכרסה הפנימית של פרה. (התנסיות מתונות יחסית. האינטרנט מלמד אותנו שבעת עבודה על ספרה שעוסק במין ומדע התנדבה לניסוי שערך אחד ממרואייניה ושכלל תיעוד שלה ושל בעלה בזמן קיום יחסי מין).

עבודת ההכנה של רואץ' לכתיבת הספר מצטיירת מתוך המסופר בו כנרחבת ומסועפת והיא ראויה להערכה כמו גם יכולתה לטוות מכל שפע העובדות, המאמרים והראיונות סיפורים מגובשים. יחד עם זאת לא תמצאו כאן נסיון לפשט תיאוריות מסובכות ולהציגן לקורא על כל מורכבותן. למעשה עומד כל ספרה של רואץ' על הרעיון הכללי של היתרונות הנאורים שבשבירת טאבו. שכן, כפי שהיא מציינת בפתיחת הספר, "ההזנה, ולא כל שכן הפעולות הדוחות הכרוחות בה, הן טאבו לא פחות מההזדווגות ומהמוות." ומנגד על רעיון הפליאה המתעוררת בנו משנגלית לנו מורכבות היקום (במקרה זה מורכבותה של מערכת העיכול), כפי שהיא מסכמת בסופו - "המכירים את המעי האנושי מקרוב רואים יופי לא רק בתחכומו אלא גם בנופיו ובאדריכלות הפנים שבו." למעשה כל העניין המתעורר בקריאה (ומצאתי את הספר מעניין ברובו ואפילו מרתק לפרקים) וכל האפקטיביות בכתיבתה של רואץ', ניזונים בעיקר מן המתח הזה שבין הטאבו הגלום במערכת הזנה והפרשותיה השונות לקטארזיס שבהתגברות עליו באמצעות מבט מבעד לפריזמה המדעית.

הרפואה כמדע יעיל, הינה צעירה – כפי שציין באוזני פעם פרופסור להסטוריה של המדעים. למעשה עד גילוי הפניצילין במחצית המאה העשרים והבנת הביולוגיה של התא החי, היו הרופאים הורגים יותר מאשר מרפאים. נקל אם כך להבין מדוע רבות מן האנקדוטות המעניינות והביזאריות שנמצאו לרואץ' לעבות בהן את תיאור תפקודה של מערכת העיכול הינן הסטוריות.

אם אחזור לבדיחת הקרש שפתיחת דברי – ישנו אלמנט נוסף, הנגזר ישירות מן העיסוק בטאבו האופף את מערכת ההזנה, שרואץ' עושה בו שימוש נרחב (לטעמי נרחב מידי) בכדי לעבות בו את ספרה והוא ההומור (או כפי שהילדים מכנים זאת "בדיחות קקי פיפי"). נדמה שרואץ' אינה מחמיצה כל הזדמנות - כל צרוף מקרים קלוש או אסוציאציה פרטית (גם במחיר של סטיה מהנושא) – בכדי להזריק הומור לכתיבתה. תוצאות חיפושים שגויים בגוגל או שמות חוקרים המזכירים נפיחות – הכל הולך. היא אף נוהגת לבקש תגובות (בידיעה שלא יתקבלו כאלה) מאירגונים שונים לגבי שימושים לא מקובלים במוצרים הקשורים בהם וכדומה. נדמה שכל שורה שניה היא הערה הומוריסטית וכל שורה שלישית היא פאנצ'ליין (לרבות הכותרת הכפולה של פרקי הספר). מצד אחד הדבר תורם לנינוחות הקריאה ומצד שני (אצלי לפחות) גורם גם, החל מנקודה מסויימת לגודש, לרצות שתוריד קצת את המינון של בדיחות הקרש ותתמקד בעיקר.

ככלל רואץ' היא כותבת מוכשרת וניכר שהיא טיפוס המצוייד בסקרנות, אומץ וחריצות - תכונות ראויות להערכה. הנושאים בספר מגוונים מאוד והוא אינו משעממם. יש כאן אפילו דיונים חשובים (גם אם לא מעמיקים או נרחבים במיוחד) באתיקה של הרפואה. יחד עם זאת ניתן למצוא בכתיבתה גם היסקים לוגיים לא תקפים ופה ושם נופלות בכתיבתה גם טעויות או אי דיוקים (עד כמה שאני מסוגל לשפוט). למשל בעמוד 241 היא מסבירה כי ריחו של המימן הגופריתי "נעלם בריכוזים שמעל 150 חלקים למליון. עצבי חוש הריח נעשים משותקים." מה שלא מונע ממנה לצטט בהמשך (שוב כחלק מהלצה), לגבי דגימה בריכוז של 1000 חלקים למליון (ואולי השגיאה בתרגום?) - "את לא רוצה להריח את זה לא מדולל".

נושאי הכתיבה מגוונים מאד וכאמור מתארים עולם שכולנו לוקחים בו חלק, מהרהרים בו וכמובן אוצרים הרבה אמונות שגויות אודותיו. תמצאו כאן עובדות מעניינות על חלקי מערכת העיקול, על הרוק, על נפיחות, על מקרי מוות משונים ומחלות שונות, על מדענים אקצנטרים העוסקים בנושאי מחקר מוזרים, שרלטנים הסטוריים ועוד ... הפרק האחרון מיוחד להשתלות של חיידקי צואה ולתפיסה חדשנית הרואה בחיידקים חלק אינטגרלי מגופינו ולא דבר שיש להלחם בו. תחום מרתק זה כבר הספיק להתפתח מאוד בשנים הספורות מאז כתיבתו של הספר וגם נכתב אודותיו כבר הרבה בעיתונות. הוא ראוי לספר משלו.

סגנונו של הספר על ההומור שבו אמריקנים מאוד. לא תמיד הדבר עובר בתרגום בצורה חלקה. לפרקים היתה לי הרגשה כי משפטים תורגמו מאנגלית לעברית תוך שמירה על ביטויים הנהוגים באנגלית אמריקאית ושמירת סדר המילים הנהוג במשפט האנגלי. אצלי לפחות זה לא פגם כל כך בהנאה מהספר. אילו היה מדובר ב"ספרות יפה" הייתי סלחני פחות (למרות שגישה כזאת אינה ראויה – גם ספר מדע פופולארי ראוי לתרגום ועריכה הטובים ביותר). פה ושם נפלו שגיאות משנות משמעות שהגהה ועריכה היו צריכות לנפות. למשל בעמוד 262 – " הדעת נותנת שלרוב המינים מעלי הגירה יש תאבון רעבתני לצואה" היה צריך להיות "שאינם מעלי גירה" (כפי שנאמר גם בהמשך).

אז כאמור הספר מעניין וקל לקריאה. מצד שני לטוב ולרע הדבר מגביל אולי את רמתו. אם זה טוב או לא – זה תלוי בציפיות שלכם ובסוג הספרות אודות המדע שאתם מעדיפים לצרוך.


View all my reviews

Read more...