Review: הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם

הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם by Samuel Beckett
My rating: 2 of 5 stars

... ואחרון אחרון: בלילה, אחרי ביקור באופרה או בקונצרט, אתה בא למסעדה של מלון "ז א כ ע ר", הפתוחה עד 1 לאחר חצות. אתה מאזין למנגן בציטרה, מזין את עיניך בקהל האלגנטי ואוכל ארוחה – יקרה – של חצות, שעיקרה העוגה המהוללת הנקראת על שם המקום – "זאכער טורטה". ואם היא תאכזב במקצת, הרי זה משום שכל הדברים המפורסמים-מדי מאכזבים כאשר נפגשים אתם בפעם הראשונה, החל מה"מונה ליזה" בלובר, דרך מגדל פיזה וכלה בטורט של זאכער. ובכל זאת אין לוותר עליהם ...
(יוסף לפיד – מתוך "מדריך לפיד לאירופה – מרכז – אוסטריה – גרמניה – רומניה – שווייץ" – 1978/9)

אוגוסט הנורא. בעוד אחרים עוזבים אותנו בדרכם לבקר מונומנטים מעבר לים, בחרתי אני להסתובב סביב עצמי ולהעפיל אל מרומי פסגה ספרותית נוספת – הטרילוגיה הידועה של בקט. כן, כן, לא נגשתי למלאכה חף מכל ידיעה או ציפיה. קשה, כיום בעידן המידע, להיתקל במונומנט מפורסם מבלי לדעת דבר אודותיו. אודה אפילו, היה לי מושג טוב למדי מה מצפה לי. לא שהנחתי לידיעה זו לרפות את ידי, נהפוך הוא, ניתן אולי לומר כי היא אפילו דרבנה אותי לפתוח בפרוייט הנ"ל. ובכל זאת ירקתי דם בדרך, מה אני אומר ירקתי, זבתי דם, הוקז דמי, נשפך וזרם נהרות נהרות. טוב אולי אני מגזים. אני מגזים. אני לא. לא שאני מוכרח למצוא בסיפור עלילה משמעותית, דיאלוגים, עניין, קוהרנטיות, קריאות, התחלה, אמצע וסוף, בשביל לקרוא, בשביל להעריך אותו. מה אומר גודרידרים יקרים? ידעתי בדיוק מה צפוי לי ובכל זאת נגשתי למשימה, התקדמתי לתוכה בעייניים פתוחות. ומה ראיתי? מה גיליתי?

באשר לרומן הראשון, "מולוי" – חלקו הראשון הקדים להבהיר את האוקסימורון שאל תוכו נקלעתי. טוב, בקט הוא גאון. בקט היה גאון. אם לדייק - נחשב בעיני רבים לגאון ספרותי. יצירתו היתה בזמנה, עודנה, פורצת דרך. הוא בהחלט היה גאון. זה מתחוור כבר עם תחילת הקריאה. דמותו של מולוי, כלומר הסצנות, כלומר המצבים, הכל כל-כך בסיסי, קומי, מדכא, לא מגיע לשום מקום (ברור, בזה בדיוק העניין), אני מת על סוריאליזם כזה, כל שורה זועקת – איך אני לא חשבתי, כתבתי, על זה קודם?

אבל אז, כעבור כמה שורות, פסקאות (כאן עוד נעשה שימוש מינימלי בחלוקה המסורתית לפסקאות), עמודים, אתה רוצה פתאום לזעוק – די, הבנתי את הרעיון, כל זה חוזר על עצמו, מסתחרר, מסחרר, מספיק. אבל הספר נמשך ונמשך (והוא מודפס כמו שפעם היו מדפיסים כאן ספרים – פונט קטן, צפוף שורות, דחוס עמודים – ובדרך כלל ככה אני מעדיף את הספרים שלי, לא כמו היום - שמוכרים ספרים על המשקל, מנפחים כל נובלה זניחה, באמצעות נייר עבה, רווחים כפולים ופונט לעיוורים – אבל כאן זה פשוט מייאש, בלתי נגמר). אבל אז אתה מתחיל לצחוק, זה מבדר (נסו את קטע מציצת האבנים, איך לא לחזור על אבן פעמיים), זה פשוט גאוני ואז די, נמשך, נמרח, משעממם, לא רואים את הסוף ואז מצחיק, גאוני ... אתם מבינים גודרידרים יקרים?

ואז הגיע החלק השני. חלקו השני של "מולוי". טוב כאן זו פשוט ספרות במייטבה (לא על תצפו לעלילה, עניין וכל זה). טוב חוץ מכמה קטעים לא ממש קריאים (בעיה נוספת של הספרות הזאת – ולא שאין לי נסיון בטקסטים מסוג זה, היידגר, דרידה ודומיהם אינם זרים לי, אבל אז הייתי צעיר יותר, סובלני יותר, פתוח להתנסויות, עקשן, מתמיד, שואף לחוכמה נסתרת – בעיה כאמור, אך כאן עדיין במינון קטן יחסית). וכשאתה מסיים, אז גם החלק הראשון "מואר" לפתע ב"אור" חדש. הקשרים בין החלקים, אמיתיים או מדומיינים, טוב, זה מקנה לכל זה עומק מסויים, יופי מסויים.

בקלות אני מעניק (טוב זה לא עולה לי כסף) ל"מולוי" 4 כוכבי גודריד. שווה קריאה, ספרות במייטבה.

ומה באשר לספר השני, ל"מאלון מת". ברור, גם כאן ישנם קטעים גאוניים (אל תחמיצו את סצנת השכיבה על הגב והבטן בגשם), אבל פחות, וקצת יותר קטעים בלתי קריאים והרבה יותר גאונות משעממת. בקיצור – 3 כוכבים. ספרות במיטבה, אבל רק אם יש לכם עודף בזמן פנוי ואורך רוח, ואתם מוכנים לחפור המון בוץ בשביל למצוא כמה יהלומים.

ובאשר ל"אלושם"? אתם שואלים. טוב, צבועים חנפנים שכמותכם. רציתם כמובן לשאול מההתחלה. כולם בעצם מתים לדעת. אפילו אני, עוד לפני שהתחלתי, היה לי ברור שכאן קבור הכלב. לא, אסור לי להתלונן, ידעתי בדיוק מה מחכה לי. איך זה יתכן? יתכן! – רמזים, קטעי ביקורות, השערות. חושי הספרותיים כנראה כבר מחודדים מספיק. ואולי זה הם שהכניסו את הרעיון לראשי מלכתחילה? בכל זאת נשכבתי על גדר התייל בשבילכם. הקזתי דם, נהרות של דם. היה לי מרצה באוניברסיטה שטען שטקסטים כאלו אסור לקרוא, גם לא להמנע מהם כמובן – צריך לדעתו רק "לרחף" עליהם – קטע פה קטע שם, שורה פה שורה שם. עצה טובה היתה לו – אמצו אותה אם אתם מתעקשים להתנסות "באלושם" (ועל תתפתו להאמין שזה משתפר או לפחות משתנה או מתבהר באיזשהו שלב). אבל אני, המזוכיזם הזה הטבוע בי, הגאווה המטופשת – קראתי הכל לאט לאט. כל כך לאט אלוהים! הכל קראתי ושרדתי כדי לספר. הכל קראתי, כמה רעיונות פילוסופיים בגרוש, שנופחו לרומן שלם, בלתי קריא במתכוון, החוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב. החברה בשכונה היו אומרים על זה "משעמם תחת", מצד שני לא נראה לי שהחברה בשכונה, באיזושהי שכונה בכלל מסוגלים לתאר לעצמם שקיים כזה דבר, שישנו כזה שיעמום. אז כן, גם זה גאוני. זה קיים. זה חייב להתקיים. אבל ממש לקרוא את זה? ראו הוזהרתם גודרידרים יקרים שלי. שומר נפשו ירחק.

View all my reviews