שעת המוות

סיפור קצר

 

פורסם באסופת "יצירות נבחרות מתחרות הכתיבה של פרויקט בן־יהודה לשנת 2024"

 

שעת המוות

Read more...

שמחה של הבלונים

סיפור קצר

 

פורסם באתר "פרוייקט הסיפור הקצר" - The Short Story Project

 

שמחה של הבלונים

Read more...

הספרנית יודעת

סיפור קצר

 

פורסם בגיליון מספר 8, בנושא "פצצת זמן", של "לכל הרוחות" - כתב עת לספרות באוניברסיטת תל-אביב

 

הספרנית יודעת

Read more...

ערפילי ציילון

סיפור קצר 

 

פורסם בגיליון מספר 8, בנושא "חזרה", של "צריף" - כתב עת לספרות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב

 

ערפילי ציילון 

Read more...

מתוך עיון בסימני המים

סיפור קצר 

 

פורסם בגיליון מספר 1 של "טפר" - כתב עת לספרות נסיונית

 

מתוך עיון בסימני המים 

Read more...

Review: Hitting the Streets

Hitting the Streets by Raymond Queneau
My rating: 3 of 5 stars

כתב עת אינטרנטי חדש ליצירה פוטנציאלית-אילוצית בעברית בשם "רסן" (https://oulipoh.com/resen/) פרסם לפני כחצי שנה קול קורא ליצירות עבור גיליונו השני המוקדש לנושא "קמעות". זה נשמע לי אתגר מעניין אך לא ידעתי כיצד אוכל לתרום לנושא זה דווקא. אבל אז נזכרתי בספר השירים הזה שזנחתי את קריאתו באמצע הדרך לפני כמה שנים. ודווקא היה לי סיפור הקשור לקריאתו ולקמעות (ובכלל קנו הרי הוא מייסדה של "אוליפו"). אז מיהרתי להעלות אותו על הכתב ועל הדרך גם סיימתי את הקריאה בספר. השבוע טרחו סופסוף להודיע לי כי אין בכוונתם לפרסם את הסיפור. עכשיו נתקעתי עם סיפור ספציפי מידי, שאי אפשר לפרסמו באף הקשר אחר ובלי ביקורת על הספר. מאחר והסיפור כולל, בין השאר (קמעות, שירה, פרודיה על סגנונו של ז'ורז' פרק וכו...), גם ביקורת על הספר אפרסם את הסיפור כאן בתור ביקורת מוזרה. קריאה נעימה למעוניינים:

אצל ז'וז'ו
==========
או אנליזה מתהווה של קריאה בקנו לאורו של המושג "קמע"

הגדרה:
ניתן אולי להגדיר "קמע" כך:
1. חפץ קונקרטי, בד"כ גשמי, בד"כ ניתן לנשיאה (לעיתים באופן כמוס), מאפשר שימוש טקסי. לדוגמא: צלחת, תכשיט, פיסת נייר או קלף.

2. הקמע מהווה נקודת מיקוד תודעתית בשתי מערכות סימבוליות/מושגיות/אסוציאטיביות שונות. לרוב, המערכת האחת גשמית, יומיומית, גלויה (החפץ על שימושיו הרגילים). המערכת השנייה ברובה רוחנית, היסטורית, לעיתים נסתרת, בעלת מרכז כובד סימבולי (לדוגמא: ייחוס מיתי, כתיבה בשפת סוד, סימנים מוטבעים).

3. טווח פעולה: בד"כ מוגבל מרחבית, מקומי, אישי.

4. קירובן של שתי המערכות לכדי מיזוגן בקמע, משרה מתח המאפשר את שגשוגם, ברווח הצר, של קישורים שאינם מסתברים - תוצרים רוחניים ופסיכולוגיים, חברתיים ואישיים. כגון: פחדים, תקוות, אמונות, ריטואלים ופרקטיקות טקסיות אחרות.

המצב 1:
בחוץ הסתובבה המגיפה.
התאוותי לשוטט בחוצות פתח-תקוה.
הסתגרתי בחדר השינה.
חילצתי קומה ממגדל הספרים שעל השידה. ניתן אולי לדמות זאת לשליפתו של מכתב מוכמן מבין דפיו של ספר.

סקירה 1:
ספר בכריכה רכה, מסדרת ספרי השירה של הוצאת Carcanet האנגלית.
כריכה לבנה, מעוטרת בפס שחור, מעט מתחתיו פס דקיק נוסף בצבע אדום.
הכותרת ושם המחבר: Hitting the Streets מאת Raymond Queneau.
תרגמה לאנגלית מן הצרפתית: Rachel Galvin
ISBN: 978-1-84777-157-5
על החזית קטע מסרט צילום.

סקירה 2:
שלושה תצלומים בשחור-לבן. נוף אורבני, כנראה פריזאי.
התצלום שבתווך - כניסה לבית-עסק/בית-קפה/מסעדה. התצלום מחולק לשני מלבנים. המלבן הימני הינו חלק מדלת הכניסה. על הזגוגית בלבן, בכתב מסוגנן, המילים Chez Jojo. המלבן השמאלי הוא חלק מחלון ראווה מחולק אופקית על-ידי מוט וילון. חלקו התחתון ווילון תחרה לבן. החלק העליון אינו ברור, אולי השתקפות של הבניין ממול. על מוט הווילון/מסגרת החלון נחה יונה צחורה.
התצלום העליון - צילום על הצד, התמקדות ביונה. משמאל - ריבועי פסיפס ווילון התחרה. מימין - היונה בפרופיל. ניתן להבחין במקור מעוקל ובעין אפלה.
התצלום התחתון - מחולק לשלושה מלבנים אופקיים. בעליון עמודי לבנים מגודרים, כנראה בניין בשיפוץ. במלבן מתחתיו גדר פח ולפניה שני אנשים החולפים זה על פני זה, פלג גופם התחתון מוסתר על ידי גדר פח נוספת המהווה את המלבן התחתון. המצלמה הקפיאה את שני האנשים רגע לפני שהאחד הסתיר את האחר. הדמויות מתלכדות לכדי צורה סימטרית - הגוף מוכפל, ראשה של הדמות האחורית מתמזג בראשה של הדמות הקדמית.

סוגיה 1: האם ניתן להתייחס אל תצלומי הכריכה כאל קמע?
אולי. ניתן למצוא כאן שילוב בין ניגודים, בין האורבני/מופשט/קונקרטי לאנושי/פיגורטיבי/סימבולי. שתי הדמויות המתמזגות עשויות לסמל את המגע שבין שתי מערכות תודעה שונות בקמע. התצלום מפריח אווירה וניצני משמעות, הממסגרים את השירים שבקובץ.

המצב 2:
פתחתי את הספר. התחלתי לקרוא. ניתן לומר כי נכנסתי לספר ויצאתי לרחוב.

סקירה 3:
שם הספר במקור הוא Courir le Rues – להתרוצץ ברחובות, להריץ את הרחובות, כנראה במשמעות של שוטטות ברחובות.
ההקדמה אינפורמטיבית: על אודות קנו, על השירים, על כתיבתו לעיתון, על השוטטות ברחובות פריז. ישנה גם התייחסות לקשיי התרגום לאנגלית, המגייסת את הדקונסטרוקציה ואת בורחס כתירוץ לבעיותיו של התרגום, בטענה כי אין בנמצא טקסט מקורי דפיניטיבי.
לו היו מתרגמים יותר מיצירותיו של קנו לעברית לא הייתי נאלץ לקרוא תרגומים קלוקלים לאנגלית. את פתרונות המתרגמת למשחקי המילים של קנו קשה לי להעריך.
בהמשך שירי הקובץ.
בעמודים השמאליים המקור הצרפתי (שפה שאיני מבין כמעט), על גבי העמודים הימניים תרגום צולע לאנגלית בריטית שאינו מתיימר לשמור בהכרח על משקל או על חריזה, אף אם הם נוכחים במקור. בנוסף אציין כי המתרגמת לא טרחה להוסיף הערות או ביאורים.

המצב 3:
קריאתי התקדמה בתווך. אם תרצו, נתמך בשתי ידי בקירות. יד שמאל מגששת לשווא אחר אחיזה על גבי קיר חלקלק, יד ימין נסמכת על קיר רעוע.
רמון קנו מתפייט ברחובות על אודות הרחובות.

סוגיה 2: האם עולה מתוך כתיבתו של קנו כי רחובות פריז הם קמעות?
ראשית עלי לתקן מעט את הסעיף הראשון בהגדרתי למושג "קמע". אחליף אותו בסעיף 1*.
1*. חפץ קונקרטי, בד"כ גשמי, ניתן לנשיאה או כזה שנישאים בו (לעיתים באופן כמוס או אנונימי), מאפשר שימוש טקסי. לדוגמא: רחוב, צלחת, תכשיט, פיסת נייר או קלף.
כעת נבחן, לאור הגדרת "קמע", את תחבולתו הספרותית של קנו בקובץ שירים זה.
לרחובות פן גשמי, יומיומי ורגעי - ניתן למצוא בהם בתים נבנים, רבעים נמחים, אנשים הנדחפים באוטובוס, לשלשת יונים, ריח של בגט טרי. ניתן לשוטט בתוכם. הם היוו זירת התרחשות לפעילותו היומיומית של קנו וליצירתו התרבותית (שוטטות, כתיבת חידות שפורסמו בעיתון על אודות הרחובות). ומנגד הם מעוטרים כקמעות, בשמות שרירותיים, בפסלי אנשי שם, במוסדות ציבוריים, בשלטים ובמודעות - כולם יצירי תרבות והיסטוריה שלעיתים אינם קשורים כלל למרחב הגיאוגרפי, הטמפורלי או החומרי ומצייתים לרוב להיגיון אסוציאטיבי שונה. קנו קשוב לשני צדדיו אלו של הרחוב הפריזאי ושיריו משקפים את הפשטות הקיומית לצד המחקר התרבותי-היסטורי. מתוך הפער שביניהם מלבלבים בשיריו של קנו: תוגה שבהשלמה עם היות הדברים בני-חלוף, אירוניה תיאטרלית, הומור מלומד, פליאה שאינה כנה ופה ושם הזיות סוריאליסטיות.

תת-סוגיה:
לו הייתה נהוגה בפריז השיטה האמריקאית של מספור רחובות ושדרות, האם היה משתנה אופי שיריו של קנו? האם הייתה הופכת שירת הרחובות שלו אוליפו-אלגברית יותר?

המצב 4:
עם התמשכות הקריאה טרדה אותי לעיתים תחושה של אי-חדירות, של חוסר יכולת לרדת לעומקם של דברים. תופעה שכיחה כאשר עוסקים בבחינת קמעות, מאחר, ועל-פי ההגדרה, אחת ממערכות המשמעות היא נסתרת, מובנת בד"כ ליודעי ח"ן בלבד (למשל ליוצר הקמע, או לחוקר מנוסה). לגבי יצירתו של קנו ניתן אפילו לומר שבחלק מן השירים שתי מערכות המשמעות היו זרות לי, הן הגשמית והן התרבותית: מכיוון שהייתי כלוא בחדרי; מפני שאיני מכיר את פריז ואת רחובותיה; בגלל שבקיעותי בתרבותה של צרפת, על שלל אישיה ויצירותיהם, חסרה (אצטדק ואומר כי גם קנו נהג לבלות שעות בספרייה במטרה לברר פרטים ביוגרפים על האישים שבפסליהם פגש בשיטוטיו ובכדי לדלות מידע על ההיסטוריה של המבנים בהם נתקל במהלך נדודיו מקצה העיר אל קצהה); כי רחובות פריז (כמו כל רחוב) השתנו מאז שנות השישים; באשמת משחקי המילים של המחבר והתרגום המאכזב.
כתוצאה מכך נאלצתי להיעזר ללא הרף במנועי חיפוש, בתמונות רחוב מתוך מערכות מידע גיאוגרפיות, במפות ואנציקלופדיות מקוונות, במילון ובתוכנות תרגום. כל זאת בהצלחה שאינה שלימה.

המצב 5 (פואמה היוצאת מן הלב לאחר השתקעות בקריאת שירה):
הו קנו, קנו! מורה הדרך,
כמה נלאיתי מלדדות,
בנתיב שהתווית
ברחובות הזרים בזו הכרך.
מעגה בריטית לצרפתית פרטית,
דילגתי בזה הכרך.
ובכדי לעמוד על פשרו של תרגום,
סחרחר פניתי למקור הסתום.

המצב 6:
סגרתי את הספר. נשכבתי על גבי. הנחתי את הספר על חזי. עצמתי את עיני.
לאחר זמן חזרתי ופקחתי אותן. נטלתי את הספר ובחנתי בשנית את התצלומים שעל חזיתו.
סוגיה 3: האם יכול ספר לשמש כקמע?
ראשית, אציין כי אין מניעה (על פי שתי ההגדרות שסיפקתי) כי ספר יהפוך לקמע. שנית, אדגיש כי מקרה הספר הוא מקרה שעשוי לבלבל ולכן מחייב שימת לב. הספר (אם אינו "הספר", האידאי, המופשט, הטהור) הרי הוא עצם גשמי (דיגיטלי או עשוי נייר), אך משולב בו מעצם טיבו גם תוכן. אסור לבלבל תוכן זה עם המערכת הרוחנית, ההיסטורית, הנסתרת, בעלת מרכז הכובד הסימבולי, המופיעה בסעיף 2 להגדרות ה"קמע" לעיל. מכאן שמכשף, רב-מג, מקובל או יד המקרה אם ירצו להפוך ספר לקמע יצטרכו להוסיף עליו (בכתיבה, בציור, בעיצוב או בייחוס משמעות) מערכת תוכן שונה מבחינת משמעותה והסימבוליות שבה מזו הכתובה בו כבר (שהיא חלק מן הספר עצמו בבחינת עצם קונקרטי).

סקירה וסוגיה 4: האם היה בעבורי ספרו זה של קנו קמע?
כאשר בחנתי שוב את התצלומים שעל גבי כריכת הספר, הבחנתי בפרט שחמק מעיני קודם לכן. דבר ששעשע והפליא אותי (ומן הסתם היה גם חביב על רמון קנו עצמו לו היה נמצא במקומי ואם היה מסוגל להבינו). הוא תלש אותי מרחובות פריז, משנות השישים של המאה העשרים והחזיר אותי דרך קסם לרחובות פתח-תקוה, מטיח אותי באספלט המחוספס של ההווה וההוויה הישראלית. בעבורי ואולי אף באופן אובייקטיבי, הפך הספר הזה לקמע של ממש. ספר שנכתב בצרפתית בידי משורר צרפתי ותורגם לאנגלית, עוצב על-ידי מו"ל אנגלי באמצעות תצלום נבחר שנראה לו מתאים לרוחו ותוכנו של הספר וזכה בתוך כך בתוספת בלתי צפויה בעליל ממרחב משמעות זר לחלוטין.
שם, דבוק לזגוגית דלתו של אותו ז'וז'ו אלמוני, מעט מעל לכיתוב המסוגנן, קטן יותר ובולט פחות, גיליתי תוך עיון מדוקדק בתצלום - סטיקר. ועליו רשום באותיות שפת הקודש לחש צדיקים אמתי!

פואנטה (אוליפו-מאגית)
נ נח נחמ נחמן מאומן
 

View all my reviews

Read more...

מסתרי הכלוב

כאשר יצאתי את חדר הטיפולים כבר הייתה החתולה חבויה במעמקי כלוב הנשיאה שהנחתי בזהירות על כסא בחדר ההמתנה; ציפורניה מקופלות בכפותיה וכפותיה אסופות תחת גחונה ועיניה מצומצמות לכדי סדק והיא צפונה אי-שם, מכווצת בתוך פרוותה השחורה הפורעת קלות את אפלולית הכלוב. עזבתי אותה ונגשתי אל הדלפק לשלם בעבור הטיפול ולהזמין בעבורה מזון, ממתין שתתפנה פקידת הקבלה שהיתה טרודה בשיחת טלפון. 

דלת המרפאה נפתחה ונכנס גבר צעיר, נמוך קומה, פניו עטויות זקן שחור, מכתפו משתלשל תיק נשים רחב ומהודר – שחור בעל רצועה מוזהבת – ובידו הדקה הוא נושא כלוב מכוסה מגבת פרחונית. הוקרתי את מה שנדמה לי כביטוי להתחשבות ולרגישות יתרה, את הקפדתו לספק סביבה אפלה ומרגיעה בעבור החיה המפוחדת.  נדמה היה לי כי אני מבחין בתנועה קלה תחת למגבת, באיזו המייה, אך יתכן והיו אלו רק טלטוליו הקלים של הכלוב. הוא הניח אותו על כסא בסמוך לכלובה של חתולתי ועמד ממתין דומם לידו. הכלובים היו שווים כמעט בגודלם. זה שלו היה גבוה משלי ורבוע יותר. שרוך קצר היה קשור בלולאה אל ידית הנשיאה הקטנה. לא כלוב חתולים סטנדרטי, כך שיערתי. 

פקידת הקבלה הניחה את הטלפון, עקפה אותי במבטה ומיקדה עיניים שואלות בבחור. הוא לא אמר דבר. כעבור רגע נמלטה מפיה אנחה קלה של הבנה, עיניה נתרחבו במקצת והיא השיבה לעצמה בשאלה - "באת לאסוף את היונה?"

Read more...

קפה של בוקר

בסופו של דבר דממה הדירה. הייתי חולה ונשארתי לבדי בבית. לא הרגשתי טוב ובשעת בוקר מאוחרת נשכבתי שוב על גבי ועצמתי את עיני. נרעדתי פעם או פעמיים ושוב לא הייתי בדירה; ולא הייתי לבד; ולא הייתי חולה; ולא הייתי שוכב; אלא ישבתי פקוח עיניים עם אבי במעמקיו האפלוליים משהו של בית הקפה הצר שברחוב "ההגנה", בסמוך לחנות הספורט של אשכנזי.

בקיר האחורי הייתה קבועה דלת, פתוחה למחצה, ומבעדה נגלה בדל חצר אחורית מגודלת עשבים. לפניה היו פזורים שולחנות וכסאות, מאוכלסים בדלילות בשעת בוקר שכזו. אף אני ואבא היינו ישובים אל שולחן שכזה, זה למול זה, על הכיסאות הגבוהים. גם אבא היה גבוה ורזה, מוארך ממש כצווארון חולצתו, כפאות לחייו, כשערו המגודל ופרוע התלתלים וככוס המשקה המונחת לפניו על גבי השולחן.

אני, שהייתי נמוך יותר, נעצתי את עיני בכוס, שהייתה מלאה קולה אפלה ובתוכה צפה, ענברית, אפופה בועות של קסם, חתיכה שחוטה של פלח לימון. את הקולה וטעמה (שלא ערב לחיכי) כבר הכרתי מבקבוק ה"טמפו" הגדול שהיו מגישים אל שולחן השבת בביתה של סבתא, ואילו הלימון, "טעמו ודאי חמוץ," כך שיערתי. אך כאן צף למולי פריה הזהוב של אלכימיה מופלאה. ראשיתה במאמר, דברו של המפרסם – "שוופס, קולה עם טיפת לימון!" מילים שהביאוני אל סיפה של התגלות – "התתכן התמזגות כזו של ישויות, של צבעים, של טעמים?" ושעוררו בי סקרנות – "מהו טעמה של קולה זו שנמזגה בה טיפת הלימון?" ואחריתה של אותה מאגיה - ההתגשמות. תהליך יצירה ממש, לא מוצר בבקבוק מן המוכן. נח שם לפני באותה כוס, משקה של גדולים, אל תוכו הטיחה ידו הנעלמה של בעל בית הקפה, אותו נתח גולמי קרוע, שהגיר, ממש לנגד עיני, טיפות עלומות של עסיס לימוני שנמזג בשיממון טעמה של הקולה בנימים דקים, בהם יכלה לחוש רק לשונם של למודי ניסיון, מביני דבר ויודעי ח"ן.

עוד אני שקוע בהרהורים ואבא שסיים לשתות לקח אותי בזרועותיו, או אחז בידי ומשכני אחריו, איני יודע. הסבתי את ראשי לאחור וכבר הלך והתרחק ממני פנימו של בית הקפה ומשמאלי נמתח והתארך כזנבה של רכבת פורמייקה הדלפק הצר, שלאורכו היו קבועים כסאות עגולים שעמדו על רגל אחת. בקצהו נגלה, מיתמר כארובת קטר מן המערב הפרוע, מיכל זכוכית גדול, בצורת חרוט מהופך, שחנוטים היו בו פולי קפה קלוי, שחומים ומחורצים כשפתיים צרובות וצבות. איני יודע כיצד הצלחתי בזאת, אולי מכוחה של מחשבה בלבד, אך משחלפנו על פני ארובה מסתורית זו, אחזתי בקצה הדלפק ומשכתי והצמדתי את חזי אליו והבטתי אל מעבר לו. שם נגלה לעיני המנוע שזו הייתה ארובתו. היה קבוע בו מד לחץ עגול בעל מחוג, וטיפות מים רותחים היו נוטפות מקצה צינורותיו המעלים קיטור אל בינות כוסות זכוכית.

נשען על הדלפק תחבתי את ידיי אל תוך מיכל הזכוכית, אשר קצהו היה פתוח משום מה, ושליתי מתוכו מלוא החופן מאותם גרגרים מופלאים שאת טעמם, המתוק ודאי כצימוקים מצופי שוקולד, יכולתי רק לנחש מתוך מראה דמותם. אך בטרם הספקתי לתחוב אותם אל פי, לגורסם בשיני ולמצוץ את עסיסם, והנה כבר משכו אותי ידיו הנעלמות של אבא מטה מן הדלפק. ודפנו הלכה והיתמרה מעלי, תופחת מעט ומתרככת, והנה הפכה לגבו של מושב נהג ומעליו בצבץ לא חרוט זכוכית כי אם ראשה של אימא.

חלפו השנים ואימא כבר למדה לנהוג. יושבת היתה על-יד ההגה, מסיעה אותנו במכונית הסובארו הישנה, אל קרובי משפחה או לבקר חברים. הבטתי ימינה, אחי רבץ לצידי במושב האחורי רגליו מקופלות אל חזהו. נסעה לה המכונית והנסיעה התמשכה. עברנו איתה את כל מרחבי העשור החדש. טלטלותיה הרכות של המכונית עוררו בי תחושה לא נעימה, אותה מחלת נסיעה שהייתה תוקפת אותי כשהייתי ילד. מעט מן הפולים והצימוקים נשרו להם מאגרופי הקמוצים. "עוד מעט נגיע," הבטיחו לי. עצמתי לרגע את עיני מפאת תחושת הבחילה המתעצמת.

וכששבתי ופקחתי אותן נמצאתי שוב בדירה, בכאן ובעכשיו: חולה; מסתובב בדירה אנה ואנה; לא יודע מה לעשות. הטלפון צלצל, הנחתי לפולים שבידי השמאלית ונטלתי אותו. אשתי בישרה לי שהיא נמצאת במרכז המסחרי בלוויית שכנתה של אימי - זאת שגרה בסמוך אלינו בילדותינו ורכשה עכשיו גם היא דירה בשכונה החדשה; זו שאחת מבנותיה קנתה לנו מתנה יקרה (מפוארת מידי לטעמי, בגינה הוטרחנו עד לחנות בכיכר "המדינה") לכבוד הולדת הבת. "היא ממש מתעקשת לקנות לנו עוד מתנה," הודיעה לי אשתי. אמרתי לה שתסרב; שתדחה אותה; ש"זה כבר ממש מוגזם ולא נעים לי." "על מה אתה מדבר," ענתה אשתי בקוצר רוח, "אמרתי שפגשתי אותה במרכז המסחרי ושהיא כבר קנתה לנו עוד מתנה." "אני כאן למטה עם הקניות," הוסיפה, "פתח לי את הדלת, ידי מלאות, חם לי ואני חייבת פיפי."

לחצתי במרפק זרועי על ידית דלת הכניסה והדפתי אותה. יצאתי ונעמדתי בפתח הדירה. בדיוק נפתחה דלת המעלית וממנה יצאה אשתי: ידה האחת סוחבת את הקניות, אשכול שקיות ניילון מתוחות, וידה השנייה שומטת על הרצפה ערימה מרובעת, צרורה בחוט קשירה לבן, של עלוני פרסומת, מקומונים ועיתונים יומיים. "עשה לי טובה, הכנס את המתנה הביתה," אמרה ונדחקה במהירות לעבור בפתח.

ואני קפאתי על מקומי נבוך. כמובן שהתכוונתי להכניס בסופו של דבר את המתנה הביתה. אבל בעצם איזה צורך היה לי בכל אותם סיפורי זוועות ומעשיות ותלונות מקומיות? בכף ידי השמאלית החזקתי בטלפון, ובימנית? "אם ארים בה את החבילה," חשבתי, "ישמטו כל אותם גרגרים שדליתי מארובת הקטר שבבית הקפה, שאת מתיקותם לא הספקתי עדין להכיר או שכבר הספקתי לשכוח, ויתפזרו לכל רוח ..."

על-פי חלום,

פתח-תקווה,

שעת בוקר, 25.7.2012

חולה.

Read more...

תמונת מצב

העננים היו יפים כמו שרק עננים מסוגלים להיות. יפים כמו שרק זה אשר עוצב בידה של הרוח ונצבע באצבעות החמה השוקעת על פני מרחבי הרקיע, יכול להיות. הפגם היחיד בתמונה היה אולי אותו אד כהה שעמד תלוי במרכז השמים, מעין כתם שחרחר ,קטן ומרגיז על גבי שכבות הפסטל.

מה שהציל, אולי, את - נכנה זאת האסטטיקה של המצב, הייתה אותה להקת תוכונים משוגעת, שהתפרצה לפתע מצד שמאל; דהויים על רקע שמי המזרח הססגוניים, צווחניים עד כדי לעורר צמרמורת ומסתחררים סביב עצמם במין תנועה מורכבת, ספק מוסדרת, ספק אקראית, כאילו היו אצבעות ילדים מיומנות, אזוקות זו לזו בלולאות משחק 'סבתא סורגת' שחילופי הידיים בו מהירים להחריד. (דרך אגב, שמעתי פעם כי השובבים האלה מקורם חזק ונשיכתם מסוגלת לבתק אצבעות רכות). הם חגו מספר פעמים סביב לכתם השחור במין חדוות משחק משולחת רסן והמשיכו ישר, נעלמים בצמרות העצים מימין. נדמה היה כי התפרצות זאת של תנועה הוסיפה מעין שרבוט גס על פני הרקיע, כזה שעיגל את גבולות הכתם ואיזן את התמונה, כאילו כפה סימטריה על כל העניין.

והם - האם ידעו את שעוללו? האם ראו גם הם את התמונה שנגלתה לעיני? האם מסוגל מי שחי לו כך, מסוחרר באוויר, להבחין בשמים? 

צומת האלוף שדה, רמת-גן, 20.11.2011

Read more...

טיול קצר

לאחר שהקטנה מיצתה את העניין שהיה לה בסיבוב הסחרחרות, בתנועת המטוטלת של הנדנדות, ובעליה ובירידה בסולמות ובחבלים, הצעתי כי נצא לטיול קצר. אחזתי בידה ויחד עזבנו את המולת חלקת מתקני השעשועים שבגן הציבורי ופסענו לאיטנו בשביל המתפתל בדשא בינות לעצי הדולב.

שביל קצר זה נסלל בפינתו הזנוחה יחסית של הגן. את עיני הוא משך בירק שסביבו ואת ליבי דווקא בגלל שהיה שקט ועזוב. בעבור הקטנה היה כאן אולי מסתורין, רצון לחקור מקומות רחוקים וזרים. סיבת קיומו של השביל לא הייתה ברורה. אולי משום היעדר תכנון, אולי בגלל ביצוע קצר מחשבה ואולי בשל שינוי בתוכניות לאחר שכבר קם והיה, הסתיים השביל, לא בפתח או בשער כשאר שבילי הגן, אלא בגדר מתכת גבוהה שחסמה את דרכנו לאחר דקות ספורות של הליכה. העזובה ניכרה במקום, כנראה שגם הגננים הזניחו פינה חסרת מוצא זו של הגן. בערוגה הסמוכה לקצהו של השביל התפשטו שיחים, ארוכי עלים כעשבים והחניקו פרחים נמוכים שבצבצו בקושי ביניהם ככוכבים בשעת דמדומים. עלים יבשים למכביר נערמו בשוליה.

הקטנה כרעה, תפסה באצבעותיה עלה אחד ובחנה אותו. אחר, הרימה בידה השנייה עלה נוסף, הזדקפה והניפה את ידיה מציגה את שללה לעומתי. יבשים וחומים היו העלים השסועים, מעוקלים ומעוותים. נדמה היה לי כאילו צימחה הקטנה כפות ידיים גדולות, נגועות בדלקות פרקים, אשר הזיקנה צרבה אותן והפכה את עורן לצלופן דקיק שדבק בורידים שחורים.

 
פתח-תקווה, 22.7.2011

Read more...

אדם וכלבו

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ? (עמוס פרק ג' 3)

בצהרי יום אביב יפה, בתום סעודת שבת החתן, לאחר שסיימנו לברך את בעלי השמחה, חזרנו לביתנו. אני עליתי על יצועי ואת, שאם תשני בצהריים לא תירדמי בלילה ותהי עייפה במשך כל השבוע כולו, נשארת בסלון וניסית לפתור תשבץ. השינה בוששה לבוא. בטני הייתה מלאה מדי והמיטה מלאה את כרסי. חבקתי אותה כחבוק סלע ולא הפסקתי להתהפך כאותה נסיכה שעל האפונה. מזג האוויר הנעים עינה אותי. עירום רעדתי מחמת צינה, וכשהתעטפתי בשמיכת החורף חשתי כאילו אני מזיע לתוכה את נשמתי. ללא הרף הייתי מתכסה ומסיר מעלי את הפוך - גוזל חסר החלטה החוכך בדעתו אם ברצונו לעטות פלומה ולעוף מן הקן או לגווע בתוכו, נפל ציפורים מצומק. גם כשמצאתי לבסוף תנוחה קבועה היה עולה באזני ממעמקי מזרן הקפיצים הד הלמות לב מלווה גוון מתכתי צורם, כשל מיתר חלוד, וטורד את מנוחתי.

איני יודע כיצד ולאחר כמה זמן נרדמתי לבסוף, אך הקצתי מהשינה הקלה פזור דעת וגוף. עייפות הייתה שורה בכל. ובעודי מוטל כך - נים ולא נים, החלו מחשבות, מהסוג המוכר כל כך, מתחפרות להן אל תוך ראשי. מנסה לברוח ולהתאושש, גמלה בליבי החלטה. מנער את ראשי עקרתי עצמי מן המיטה, לבשתי את המכנסיים הקצרים ונעלתי את נעלי ההתעמלות. כשחלפתי על פנייך בישרתי כי אני יוצא אל הצעידה היומית. את, שקועה בבעיות מילוי התשבץ, הפטרת אחרי, מבלי שהרמת את ראשך - 'לך לשלום'.

מחוץ לבית היה הכול, דהוי ודליל – שעת בין ערביים חיוורת. ההרהורים פרחו אל תכלת מלבינה, אך שבו במהרה והתעבו כעננה מעל ראשי. פניתי במסלול הרגיל ברחוב העיר מחיש את צעדי, המחשבות דולקות בעקבותיי, מנהמות, קוראות זו לזו, משתלבות במרוץ הלהקה, מזנבות בי, מנשכות בעקבי.

***

מה היה תוכנן של אותן מחשבות?

בתחילה נזכרתי בליל אמש. התחלנו לצפות אז בסרט - סרט אמריקאי על חתונה. כיצד אתאר אותו? היה זה סרט שנדמה לי שמכנים בשם 'אינדי', כלומר, אני מניח, סרט 'עצמאי'. עצמאות ממה תקשו? אולי מוטב היה להניח את ההסבר למי שמבין משהו בעסקי סרטים או בענייני הסברים. איך לומר? מדובר בסרט שהופק כנראה שלא במסגרת תעשיית הסרטים ההוליוודית. סרט המנסה ללכת בנתיב השונה מאלו של הסרטים ההולכים בתלם. סרט המנסה שלא לדבר בשפת קלישאות, לדבר בלשון השונה מלשון מליצות נבובות של דמויות צפויות מראש. נו, בקיצור, סרט המנסה לא להיות סרט. סרט המנסה לברוח מעצמו. הוא היה עשוי היטב. כן בהחלט! כלומר נראה כאילו לא עשוי. הצילום לא היה שגרתי, מה שכבר הפך אותו לגאוני בעיניי. מתנדנד כזה, מנסה, כאילו לא מצליח, להדחק, לתפוס את החתן והכלה מבעד לקרובי המשפחה המקיפים אותם. נדמה כחובבני, לא ממוקד. והמשחק, כל כך טבעי! שלא מרגישים שאיזשהו תסריט בכלל נכתב כאן. כאילו המצלמה מצלמת וכותבת את התסריט בכוחות עצמה. השחקנים משחקים טוב כל כך עד שנדמה כי הם כלל אינם שחקנים אלא אנשים סתם. הכול מלוטש כל כך, עד שהופך לשקוף, עד שלא מרגישים בדבר ולא יודעים בכלל שמישהו כאן ליטש משהו. בקיצור – שונה, מקצועי, פשוט למראית עין וטבעי. אין מה לומר – מופתי.

- רק, שלך, לאחר שבוע עבודה מעייף ולפני שבת שלא ניתן לישון בה עד מאוחר, עם ההזמנה לבית הכנסת והסעודה החגיגית שלאחריו וכל זה, כבר לא היו לא את הכוח ולא את הסבלנות הדרושים לצפייה בסרטים משעממים ותובעניים שכאלו. קמת ודידת לחדר השינה, ליטפת בדרך את רגלי ואמרת שאת מצטערת אבל את פשוט לא עומדת בזה והולכת לישון. ואני, למרות שידעתי שהקרב אבוד מראש, עוד ניסיתי למשוך ולשכנע אותך להישאר ושאלתי במן פליאה: 'מה? את לא נשארת לצפות?'. אבל את, שדווקא יש לך עין טובה לסרטים (הרבה יותר משיש לי, דרך אגב, שתמיד אני מחמיץ איזו התרחשות ובקושי מסוגל גם לצפות וגם להבין מה מסתתר מתחת לפני השטח בעת ובעונה אחת), רק הנעת בראשך לשלילה והמשכת אל המסדרון. אני נשארתי שרוע על הספה רבע שעה נוספת וראיתי עוד את כל הנאומים (כל כך אמיתיים, כאילו חיברו אותם השחקנים עצמם בלילה שקדם לגמגומם בפני המצלמה) והרמות הכוסית בסעודה בערב שלפני החתונה. וחשבתי אז – 'הפרוטסטנטים האמריקנים האלה... ובעצם לא כל כך שונה ממה שמחכה לי עצמי מחר...' ואז נשברתי והלכתי לישון גם אני –

לאחר ההיזכרות הזאת בסרט של ליל אמש, החל ליבי שוקע בקרבי, וקצב צעידתי הואט, והמחשבות ההן ששכחתי לרגע, הדביקו את הפער בינינו והשתחלו חזרה בקפיצה לתוך מחילות ראשי, וחשבתי... חשבתי עד כמה מקוריים ומקצועיים התסריטאים הצעירים הללו. ועד כמה הם מוכשרים! ושכל תסריט שלהם היה יכול בעבר להיחשב ובצדק לרומאן של ממש, לספר מוצלח. אבל הם, הם כבר נמצאים הרבה מעבר לכתיבת רומאנים. עומד לרשותם צוות שלם של בימאים ושחקנים ואנשי תפאורה וצלמים ובעלי מקצועות אחרים, והם בוראים כולם יחדיו (מתוך תענוג העבודה המשותפת), בדכי ביטוי מקוריות ורעננות - עולמות חדשים.

ואני... אני בקושי מצליח לכתוב סיפור קצר (שלא לדבר על רומאן, שמן הסתם לעולם לא יעלה בידי לכתוב). וכשאני כבר מוצא זמן ושלוות רוח לשבת ולנסות, הולך הכול לאט כל כך. וכאשר אני קורא את מה שכתבתי (גם אם חזרתי וקראתי את אותן השורות אלף פעמים ועוד פעם במהלך הכתיבה, חוזר ועורך אותן ללא הרף), הכול נשמע לי, מרגיש, כל כך מלאכותי ויומרני עד שאני כבר מאבד את התקווה שעוד אכתוב אי פעם דבר מה ראוי לפרסום. וכבר אינני צעיר (שלא כמו אותם תסריטאים שמעבר לים, המנהלים ביד קלה פעילות שלמה של יצירת סרטים), ובקושי יש לי אומץ לכתוב משהו, לבדי, בסוף היום בחדר העבודה. ולבסוף, גם אם נחה דעתי ממה שכתבתי, אז לאחר שעה או יום או שבוע, אני מבין פתאום שלא חידשתי דבר, ושספר קודם או סרט קודם כבר סיפרו לפני את אותם הדברים בדיוק ובאופן מוצלח הרבה יותר (והסיפור הזה מן הסתם אינו יוצא מן הכלל). ועוד לא הזכרתי את שגיאות הכתיב שפשוט, אבל פשוט איני מצליח ולא אצליח להיפתר מהם לעולם גם אם איעזר בתוכנות מיוחדות או אם אבקש ממך לקרוא את הסיפור. ובל נשכח את...

***

אלו מכם קוראים נאמנים שהתמידו בקריאה עד לנקודה זו, תוהים בוודאי אם המאמץ היה כדאי, ואם בכלל מסתתר לו בכל זה איזה סיפור ראוי לשמו, מלבד אותם הגיגים בנאליים ומדכאים שקובצו כאן עד כה, כמותם ניתן למצוא על גבי כל דף של עיתון ובכל יומן רשת, כיום כשנפשם של אנשים רבים ואפילו מפורסמים פרוצה לעין-כל. ובכן סיפור אכן מסתתר, למרות שלא לי להעיד על טיבו.

שקוע במחשבות הללו, כבר זמן מה שלא הייתי מהלך ברחוב הראשי, אלא פניתי כהרגלי אל הרחובות הריקים של שכונת בתים פרטיים. כשהקצתי מהן לרגע, משהשתפרה מעט הרגשתי בעקבות הצעידה הנמרצת, כבר הגעתי אל קצה השכונה מקום שפעם היה גם גבולה של העיר, וממנו והלאה היו משתרעים בעבר רק פרדסים ודרכי עפר.

ניצבתי לרגע על גבי גבעה קטנה משקיף מערבה על בתי הדירות החדשים ההולכים וממלאים את ריבועי השטח ממנו נעקרו זה מכבר כל עצי הפרי. השמש נעלמה מעבר לגבעה הבאה ולבניינים הנבנים בראשה ואור זהוב נפל מן השמים החיוורים, נטולי העננים, ונח על פני כל. קצהו של הרחוב בו צעדתי השתפל וירד אל צומת דרכים, ממנו יצאה בקו ישר, שלוחה בכיוון האור ההולך ונעלם טיילת חדשה. התחלתי יורד אל הצומת, מימיני חלקת בור שייבשה בגלל הבצורת הנמשכת (ותנו דעתכם כי האביב אך היה עומד בפתח) ומשמאלי טראסה, שהעירייה הפסיקה להשקות מזה ימים רבים. בראש הטראסה עמדה צללית של כלב, נוברת במרץ בדשא הצהוב, מעלה אבק זהב, מפזרת לכל רוח אניצים יבשים.

שם למטה נועד לו פרלמנט של נשים והולכי על ארבע, אנושיים מי יותר ומי פחות. בגובה נחו ידיים על החזה, הגבות נטויים מעט לאחור. הפטירו מילים זו כלעומת זו. נמוך יותר, מעט לפניהן, עגלותיהם מופקרות לרגע, מתחו זאטוטים את גופם מתוך הרתמות, מושיטים ידיים מתוחות, לא נוגעות, שולחים חיוך לעבר חבריהם. למטה מזה, התנחשלו הכלבים בין הרגליים והעגלות, מרחרחים, מתחככים, מכשכשים בזנבותיהם, מחפשים זה את אחוריו של זה, מסבכים את הרצועות.

ההתוועדות לא נתארכה. רק עברתי את מחצית המרחק אל צומת הרחובות וכבר התחילה מתפזרת. אישה אישה פנתה לה לדרכה, אוספת איתה, מי את טפה ומי את כלבה. גם אותו מתבדל על הטראסה, שמן הסתם כך שיערתי, הותר מרצועתו ושולח לחופשי בזמן העצירה למפגש, החל עושה את דרכו בחזרה במורד הרחוב. מן הסתם היה זאב בודד וניצל את זמן ההפוגה בטיול היומי בכדי לגלות פסגות ופינות חדשות. העדיף את הרחרוח במרחבי הדשא היבש על פני זרבוביות חבריו הלחות. עוד הייתי חושב אותו לכלב רחוב אלמלא הבחנתי בשתי תגיות פח מרשרשות שהיו תלויות לו על קולר נסתר תחת פרוותו. גם עכשיו לא הזדרז לחזור אל הגבוהה הבודדה ההיא שמשום מה דימיתי כי היא אדוניתו. אולי שיערתי זאת מכיוון שהבחנתי בידה בדבר מה הדומה לרצועה (אבל יכול היה להיות גם סתם חלק מתיק יד). הוא חצה את המדרכה והכביש באלכסון מאחורי גבי והחל משוטט בשדה הקוצים, נובר בערימות פסולת הבניין. פתאום הגיח משם וחצה את הרחוב לפני, מרחרח את רגלי הספסלים שלאורך קיר הטראסה.

כאשר עבר לפני הייתה לי שהות לבחון אותו ביתר עיון. בתחילה לא תפס את עיני ולא עורר את סקרנותי. גדול היה, גדל גוף ושמנמן – ואני מעדיף בדרך כלל כלבים בעלי גוף בינוני, אתלטי וגמיש. חרטומו היה רחב כשל דוב – ואילו אני מבכר כלבים בעלי חרטומים מחודדים יותר. בכלל היה בעל מראה דובי, למעט הזנב, ששערו מתנפנף, ואוזניו הארוכות השמוטות. גם צבע פרוותו הדקה והארוכה לא היה לגמרי לרוחי – חום אדמדם כולו, כצבעה של אדמת החמרה שנשדדה מכאן זה מכבר לאחר עקירת הפרדסים. עיניו היו חומות גם הן וגדולות ואמרו כולן שמחת-חיים שאננה וטוב-לב. כן, טוב-לב היה ללא ספק – זאת סיפרו בוודאות עיניו. הספיק לי מעבר אחד שלו לפני בכדי שאתחיל לחבב אותו לפתע, כמעט בניגוד לטבעי.

אולם יותר מכל היו אלו דרך תנועתו וצורת התנהלותו שסייעו בידו לכבוש את ליבי. למרות גודלו היה נע בקלילות מפתיעה. מהדס במין טיפוף קל וחרישי, מלווה ברשרוש הלוחיות לצווארו. נדמה היה כמרחף, כפותיו כמעט ואינן נוגעות בקרקע. בעודו נע בקו אלכסוני היה ראשו הסקרן נטוי בכיוון אחר, ואילו שיער גופו הדק והקל היה מקפץ ומתנפנף לכן ולשם כנגד כיוון התנועה כבעל חיים נפרדים משלו. נדמה היה כאילו ניתן לחוש במספר נפשות הרוחשות תחת למעטה עורו ופרוותו, כל אחת ורצונה היא. דומה היה לאותן תחפושות דרקון סיניות, המופעלות לאורכן בידי מספר אנשים, ומתפתלות עקב כך בצורה שובבה ותיאטרלית. אכן נראה כנווד נונשלאנטי, חסר דאגות ושמח בחלקו. גופו הגדול מהווה לו מגן בפני איימת העולם והוא אינו יודע פחד מהו אלא אך סקרנות אין קץ.

הצומת כבר היה דומם כשהגענו שנינו אליו. כל הנוכחים נעלמו מן העין, נבלעו מן הסתם בבתי שכונת הווילות הוותיקה. נעלמו גם אלה שלא היו ברשותן כלבים ובהן גם הגבוהה ההיא. אני פניתי מערבה אל הטיילת החדשה, ראשי זקוף, צועד באון. "הדובון" ('איזה בונבון!') פסע לימיני בצעד קל. בוודאי התקדם כבר בעליו הלאה (אולי עסק בריצה), יודע כי כלבו הנאמן ימהר בעקבותיו לכשיסיים להתבשם מכל ריחות השדה. זה האחרון נראה אומנם כמי שמכיר את דרכו אך לא נחפז. מתאים היה את קצב טיפופו המשוחרר מדאגה אל קצב הליכתי, מידי פעם מפנה אלי את ראשו ומביט בי בעיניו הטובות.

אופיו הטוב והרגוע כמו דבק בי. מן הסתם היו אלו זיכרונות הילדות – הנה אני חוזר לשכונה הישנה ונטולת המדרכות, שורק, וכלבי מגיח בדהרה משיטוטיו (כל כלבי השכונה ההיא היו משוטטים חופשי בימים ההם וכן גם אני), מקבל את פני בצהלה. תחושות וחוויות שכבר שכחתי (כבר שנים שאין ברשותי כלב) צפו ועלו בי שנית. אולי הייתה זו ההפתעה שבדבר – כלב שמאמץ אותך כברת דרך על דעת עצמו, אומנם אינו דבר נדיר, אך גם אינו שכיח במיוחד. קרוב לוודאי שהייתה זו ההרגשה המשוחררת, בזכותה התנתקתי לרגע משרשרת המחשבות העגומות, הרודפות. אותה תחושת התענגות על דבר שאינך חש אחריות או מחויבות לגביו (תחושה, שככל המותרות האחרים, אינה יכולה להאריך ולהתקיים והיא ממהרת להסתיים ברגע בו אוזל אמצעי התשלום שלנו ויהא זה כסף, זמן מיותר או כל דבר אחר מסוג זה).

תהא הסיבה אשר תהא. למספר רגעים לא היינו שני עוברי אורח בודדים, כי אם אדם וכלבו.

או כלב ואדמו (אינני מתעקש על הניסוח).

צעדתי והוא לצידי. שמחתי בו והוא שמח בי. לעיתים היה עוצר לרחרח את אילנות הסרק השדופים שלא מכבר נטעו, או חותך אל רצועת הדשא שמשמאלי. אבל לא היה משתהה הרבה וחוזר ומלווה אותי. עוברים ושבים בטיילת הצעירה הביטו בנו בקנאה וחשבו לעצמם: 'הנה הולכים אדם וכלבו'. אומנם לא היה קשור אלי ברצועה אך דווקא היה בכך בכדי לחזק את רושמו של הקשר המדומה שבינינו. לרגע קט לא היה מאושר ממני (ואולי גם ממנו) בכל השדרה כולה.

***

כך צעדנו בטיילת עד שהגענו אל מרגלות הגבעה שלכיוונה השקפתי קודם לכן. על גבי ספסל, בגבול הדשא שמשמאל לטיילת, ישב אב צעיר. אוחז היה בזרועות ילדה קטנה שניצבה בין ברכיו, מצמיד אותן לצידי גופה. הילדה פניה מורמים מעט הביטה לכיווני במבט תוהה, אגרופיה אוחזים חזק חזק ברצועה דקה ומתוחה, בקצהה היה קשור כלבלב, קצר פרווה, בעל עיניים שחורות זערוריות ונובח; כל כולו ממוקד בי ובכלבי. האב זקף את גבו בנוקשות, עוטה ארשת תקיפה, ונעץ בי מבט מאיים. מראה פניו היה כשל אדם המבקש להגן על בתו וכשל גבר המבקש להפגין את כוחו. במוחו כבר היה מגובש, כך יכולתי לחוש, נאום תוכחה שלם ונזעם – מן הסתם משהו על החוצפה שבטיול עם כלבים גדולים שאינם אחוזים ברצועה ושאין מחסום לפיהם. את הפרולוג כבר הטיח בכיווני.

'הכלב שלך?', שאל קצרות, מוכן כבר לשחרר את חרצובות לשונו.

והנה, כהרף עין, נעלמה לה תחושת ההנאה שאפפה אותי. לכאורה יכולתי להכריז בעלות על אותו כלב מאמץ נדיב, לקשור את גורלי בגורלו. אך אודה על האמת, עוז רוחי לא עמד לי. תירוצים יכולתי לספק לרוב: לא הייתה לי רצועה לרסן אותו בה, לא ידעתי אם ישעה לפקודה מפי, וכיצד זה אוכל להתערב אם תפרוץ קטטה בינו ובין הכלב הגמדי? אך האמת היא כי לא הייתי מוכן לשאת באחריות, אותה אחריות שהשחרור ממנה היה תמצית ההנאה האנוכית מהעמדת הפנים חסרת המחויבות האמיתית לקשר.

'לא', הפטרתי קלות, בלי להפנות אפילו את ראשי בכיוון אותו אדם. המשכתי לצעוד קדימה, קוטע באחת את נאומו המתוכנן ואיתו את האפשרות לצקת תוכן אמיתי בקשר המדומה עם "כלבי". זה האחרון, לא נראה כמתרגש הרבה מן המצב הטעון. הוא שש לקראת החבורה שליד הספסל ובחדוות משחק החל חג סביבם בריצה.

אני המשכתי בצעידתי חולף על פניהם. כיצד הסתיימה האפיזודה? כיצד נפתר המצב? זאת לא ידעתי. כבר לא היה זה כלבי – אתם מבינים? לא יכולתי להפנות את מבטי לאחור, פוחד שביטוי התעניינות מעין זה יהיה בבחינת אות שיסגיר את הקשר שבינינו.

הרחקתי לצעוד עוד מעט. בכל זאת האמנתי, או אולי קיוויתי, כי, משהבחין שהתרחקתי, נטש מי שהיה כלבי את הספסל העוין והיה משוטט בעצלתיים כדרכו, בעקבותיי, מעט מאחור. התחלתי מטפס במעלה הגבעה. למולי היו יורדות בשביל שתי נערות צעירות. כאשר התקרבו קפאו לפתע על עומדן והביטו בי באימה. האחת פלטה צווחה חדה ולפתה את זרוע חברתה. זו השנייה התעשתה ומשכה בצחוק של פחד את הראשונה שמאלה אל תוך הדשא, מאגפות אותי, או שמא דבר מה אחר שהיה פוסע מאחורי גבי.

כאשר הגעתי אל ראש הגבעה והתחלתי יורד מעברה השני כבר שקעה השמש. העירייה או חברת החשמל, עדין היו שקועות כמדומה בשנת החורף ולא עדכנו את זמני הדלקת תאורת הרחוב. חשיכה נפלה סביבי ואני פסעתי בתוכה.

כך המשכתי בודד בדרכי. האם עדין היה הולך בעקבותיי אי שם מאחור? לפעמים הייתי מדמה כי עלה באזני קול צלצולן החרישי של לוחיות המתכת התלויות בקולר שלצווארו.

'הנה שם מעט לימיני, השמעתם?'

כנראה הייתה זו רק חריקת שרשרת נדנדה בגן השעשועים הנטוש.

'הרגע חלף מרשרש לשמאלי. כן, יכול אני להישבע בכך!'

אך לא! בוודאי היה זה רק רשרוש צרור מפתחות בכיסו של האצן שחלף על פני וחזר ונבלע בתוך החושך?

'ממזר שכמותו, הרי כבר עקף אותי בחסות החשיכה והריהו ממתין לי שם הלאה באפלה!'

ואולי היה זה רק צלצול מטבעות בתוך כף יד...

Read more...

היו צלילים בברזיל

Mil Suspiros dió Maria - Sacred and Secular Music from the Brazilian Renaissance - Continens Paradisi - Ricercar - RIC 246 - CD

מאריה נאנחה אלפי אנחות - מוסיקת קודש ומוסיקה חילונית שנשמעו בברזיל בתקופת הרנסאנס - אנסמבל קונטיננס פאראדיזי

אין סיבה להיאנח, אלא מנחת.
אך תחילה יש להעמיד דברים על דיוקם. האלבום הנ"ל מנסה להעניק לנו תמונה מן העולם המוסיקלי בו פעלו מיסיונרים, ילידים ומתנחלים בברזיל, במחצית השנייה של המאה ה-16. אולם תהייה זו טעות להניח כי התמונה שהוא מציג הינה שלמה או כי המוסיקה בו היא מוסיקה ברזילאית במובהק. התיאור אינו מלא מאחר שהוא אינו כולל את המוסיקה שיצרו וביצעו הילידים האינדיאנים באותה תקופה, כמו גם את המוסיקה שהביאו איתם מתנחלים שלא היו ממוצא פורטוגזי. יובן לכן כי המוסיקה אינה "ברזילאית", בהיותה בעצם מוסיקה שהביאו איתם ראשוני המתנחלים והמיסיונרים שהגיעו ליבשת החדשה מפורטוגל. תוכניית הדיסק מייצגת אם כן מוסיקה מחצי האי האיברי של המאה ה-16 - ובכך תוכנו אינו שונה בהרבה מתוכנם של אלבומים אחרים העוסקים ברנסנס הספרדי והפורטוגזי. כמובן שבתקופה שבה עסקינן אין עדיין מקום לדבר על השפעות אפריקאיות על המוסיקה בברזיל, שהגיעו בזמנים מאוחרים יותר עם התפתחות סחר העבדים ולאחר מכן הג'אז הצפון אמריקאי.
מה בכל זאת נמצא כאן? בין היתר - מזמורי תפילה, שירי עבודה, שירי ערש וקאנטיגות, שמקורם בפורטוגל ושספגו לתוכן השפעות מן המוזיקה הילידית המקומית (בין השאר בתוכן המילולי בשל השימוש ב"שפה הכללית" lingua geral, ניב פשוט ממשפחת השפות טוּפי-גווארני, ששימש את הילידים והמתנחלים כאחד, סייע בתקשורת ביניהם וצבר פופולאריות).

דמות מפתח כאן היא דמותו של אחד האבות המייסדים של ברזיל, האב ז'וזה דה אנשייטה, מיסיונר ישועי שהמיסיונים שהקים היוו בסיס לערים מרכזיות בברזיל, ושהיה פעיל בקרב האינדיאנים בני הטוּפי ובתיווך בינם לבין אוכלוסיית המתנחלים הפורטוגזית. מטרתו של אנשייטה הייתה להכניס את האינדיאנים בעול הנצרות הקתולית ולעודד את נאמנותם לכס הפורטוגזי (ילידים אחרים יצרו בריתות עם קולוניות צרפתיות והולנדיות). צורת פעולתו הייתה המרת דת "בדרכי נועם", באמצעות התערות חברתית בקרב האינדיאנים ולמידת תרבותם. בתוך כך סייע רבות למניעת שיעבוד בני הטופי בידי המתנחלים הפורטוגזים ומחה על העוולות שנגרמו להם. (כלפי הפרוטסטנטים גילה סובלנות פחותה. מסופר כי הרג במו ידיו פליט הוגנוטי, לאחר קרב בין הפורטוגזים לקולוניה שכנה, בטוענה כי יש למגר את הכופרים ולאחר שמי שיועד להיות המוציא להורג סירב לבצע את גזר הדין). אחת הדרכים בהם ניסה אנשייטה לקרב את בני הטופי לדת הקתולית הייתה באמצעות המוסיקה. הוא חיבר טקסטים דתיים, מתורגמים לשפת הטופי, למוסיקה אינדיאנית מקורית ולמוסיקה חילונית איברית ולימד אותם את בני הטופי. בכך קיווה להפיץ את עקרונות הנצרות בקרב הילידים וליצור זהות בין גיבורי המיתולוגיה האינדיאנית לקדושי האמונה הנוצרית. אנשייטה קיבץ והוציא לאור את חיבוריו ובכך סיפק לנו חלון (או פתח האזנה) לחלק מן המוסיקה שהייתה נפוצה בתקופת פעילותו בברזיל. (למרות שהיה מלחין בעצמו, לא טרח להעביר לשפה מוסיקלית פורמאלית או לכתוב את תוויהן של המנגינות האינדיאניות המקוריות של הילידים ומכאן התמונה החלקית שיש לנו מן המוסיקה באותה תקופה. דווקא, בתחום הבלשנות דאג לתעד את שפת הטופי, וחיבוריו מהווים מקור חשוב ויחיד כמעט להבנת השפה שנכחדה עם היעלמות והיטמעות בני הטופי באוכלוסייה הכללית במהלך המאה ה-17).
ומכאן לאלבום עצמו. לטעמי, מצאתי את המוסיקה נהדרת, כל יצירה בפני עצמה וכולן ביחד, בבחינת מכלול המצליח ליצור אווירה מוסיקלית צבעונית ומיוחדת. (במיוחד מצא חן בעיני השיר 'אל הכפר הלכתי', A la villa voy, שיר נהדר שזוכה כאן לביצוע מרהיב ומלהיב). הביצוע של אנסמבל 'קונטיננטס פרדיזי' טוב מאוד. הנגינה יפה, העיבודים בחלקם עשירים, קולות הזמרים נעימים ושירתם מצוינת.
איכות השמע טובה גם היא, ההקלטה בעלת נפח ומאוזנת.

65:35 דקות

ההערכה שלי -
רמת התוכן:    9
טיב הביצוע:    10
איכות ההקלטה:    10

נ.ב. בחוברת המצורפת לתקליטור מצאתי (בנוסף לחלק מן המידע שהצגתי בסקירה) גם אנקדוטה שאולי ראוי לציינה:

על ריבוי הפנים והצורות של ההיטמעות

מספרים כי האב פרננדז סרדינהה, הבישוף הראשון שנשלח לברזיל, לא ראה בעין יפה את פעילות הישועים להמרת דת בקרב האינדיאנים. בדומה לרבים שאמונתם נוקשה ודעותיהם מוצקות, עורר בו הניסיון להתערות בקרב הילידים, במאמץ לשלב בין תרבותם לדת הקתולית, בלבול וכעס. לעיתים לא היה ברור לו אם מכניסים הישועים את בני הטוּפי אל חיק הכנסייה הקדושה או אם מושכים האינדיאנים את האב אנשייטה והאב נוברגה מטה אל תוככי גיהינום עבודת האלילים. הוא מיהר לדווח על מצב העניינים במכתב לאחראי על מסדר ישוע בליסבון והתריע בפניו שיש להמציא תיקון למצב. זמן לא רב לאחר מכן מיהר "סרדין" זה עצמו (כי זו יש לדעת משמעות שמו בפורטוגזית), לצאת לפורטוגל להתייעצות. אך מעשה שטן, הספינה בה נסע נטרפה והוא מצא עצמו נשטף אל חופי צפון ברזיל. שם נלכד בידי שבט קאניבלים אינדיאני, מקרובי שבטי הטופי, ונבלע (מילולית) בקרבם.

Read more...

סיפור לפני השינה

כשרק למד לקרוא קנה לו אביו, שבעצמו לא היה חובב ספרים גדול, ספר הרפתקאות. והוא שכבר השתוקק לקרוא בעצמו ספר אמיתי אמנם החל במלאכת הקריאה בהתלהבות, אולם עד מהרה שככה זו, והספר פסק מלהיפתח ומצא עצמו ניצב דק ודומם בקצה המדף שמעל למיטה. בתחילה מילא אותו הדבר תחושת כישלון ואשם מחניקה. מידי פעם בפעם היה מגניב מבט אל עמוד האותיות הניצבות על צדן ושוקל בדעתו לחזור אל סופו של הפרק השני ולהמשיך במסע. אולם הדבר נראה לו כה מיגע והיה זונח מיד את הרעיון ודוחה אותו ליום המחר.
האשמה לא הייתה נעוצה בו בלבד אלא כנראה גם בספר עצמו. השורות היו צפופות יותר והאותיות קטנות יותר מאשר אלו שהכיר מספרי הלימוד. הספר נדמה לו עד מהרה כמדבר רחב הידיים אותו היה צריך לחצות בכדי להגיע אל רכס ההרים השחור. השפה הייתה שונה במקצת משפת הדיבור בה היה מורגל, היה בה משהו מרחף ומרוחק כמו הערפלים שסובבו את הפסגות המחודדות. המשפטים היו נפתלים והמעקב אחריהם הצריך מאמץ שהתיש אותו וגרם לו להרגיש כבדות גוף ממש כמו זו שהרגישו חברי המשלחת כאשר כיתתו רגליהם ביינות לסלעים החשופים שעל המורדות הכבירים. שמות הגיבורים היו מוזרים, ארוכים ומשובצי תגים, כך שמעולם לא היה לו ברור בדיוק כיצד יש להגותם. פניהם החליפו פרצופים וקולם השתנה כל מספר שורות, ועד מהרה התבלבל ולא היה לו ברור עוד מיהו הדובר ולאיזו דמות יש לשייך את הדברים שנאמרו.
אולם יותר מכל, יש להודות באמת, ריפה את ידיו סיפור המעשה עצמו. נדמה כי העלילה התנהלה בקצב איטי יותר מאשר פעימתם של החיים האמיתיים. היא הייתה שזורה לכל אורכה תיאורי נוף ארכניים שהיו מיותרים בעיניו. בקריאתם קשה היה לו להתרכז. כאשר ניסה לקוראם הואטה העלילה כמעט לכדי עצירה של ממש. נדמה היה לו שתיאורים אלו יצרו בסיפור חללים ריקים אותם לא הצליח להקיף במחשבתו. הדמויות גם הן הוצגו לאיטן, וכל הצגה שכזו לוותה בתיאור מייגע של האדם בו דובר, תיאור שכאמור לא עזר לו לקבע את אותה הדמות בדמיונו. (מכיוון שלא היה מורגל בקריאה עדין האמין כי הדמות עתידה להצטייר בקווים ברורים על לוח מחשבותיו). כבר מתחילת הסיפור נוצר בו הרושם כי היחסים שבין הדמויות היו רוויים במתח חסר פשר, (באותו זמן עוד לא ידע להאריך מורכבות עלילתית מעין זו) ומתח זה נדמה היה כאילו חלחל אל מעבר לכריכת הקרטון המצויירת ומילא במועקה מכבידה את חדר הילדים. בינו לבין עצמו היה חייב להודות כי הספר פשוט נסך עליו שעמום, ובגילו היה השעמום עלוקה עקשנית שמרגע שאחזה בך עליך לעשות כל שביכולתך בכדי לעוקרה מגופך.
את המצב הצילה אימא שקנתה לו כעבור שבועיים ספר חדש על אודות דובון מקומי, שסיפורי תעלוליו שבו את דמיונו ועוררו בו עליצות. כשסיים לקוראו שב אליו בטחונו העצמי. האמונה, כי ספרים הם דבר נפלא, שספג מילדות מצדה של אמו (שבניגוד לאביו הרבתה בקריאה), שבה והתעוררה בקרבו. אימא, בראותה כי טוב, הוסיפה ורכשה בעבורו ספרים נוספים במה שהתגלה כסדרה שלמה של הרפתקאות אותו דובון, ועד מהרה ניצבו אלו בשורה משרת סיפוק ובעלת נפח על גבי המדף לצדו של הספר הראשון.
עם הזמן התווספו שם ספרים אחרים שקנו לו סבו ואמו. הוא למד להכיר סדרות של ספרים אודות חבורות ילדים והרפתקאותיהם, ספרי בלשים, ספרי אגדות ועוד ספרים מסוגים שונים. המדף התמלא בשורה גדושה של ספרים צבעוניים ולאחריו התמלאו גם מדפים אחרים. הספר הראשון נבלע בינותם כקלף שנטרף בחפיסת קלפים. מכאן ואילך היה צד את עינו רק לעיתים רחוקות ואט אט פסק מלהכביד על מצפונו. כשבגר אף החל לקרוא ספרים אחרים מסוגו של אותו ספר ראשון ולהפתעתו ולשמחתו גם נהנה מהם הנאה מרובה. אולם לספר הראשון ההוא לא חזר. זכר ההתנהלות הקשה והאיטית שחווה כאשר ניסה לקוראו בראשונה דחה את ידו בכל פעם שרפרפה על פני שורות הספרים, בשעה היה מחפש סיפור לקוראו בזמן ארוחת הצהרים. היה זה כאילו היו ידו והספר שני מגנטים מקוטבים הדוחים זה את זה. פרטי העלילה נשכחו מלבו ונותר בו רק זיכרון עמום של צל ההרים על פני המדבר הצהוב.
כשבגר השתנה טעמו הספרותי. הוא עבר לקרוא ספרים עבים יותר, מורכבים יותר ורציניים יותר. הספרים שקרא בילדותו נדדו אל מדפי הספרים של אחותו הצעירה ומשבגרה עברו "בירושה" אל מדפי ילדיהם של קרובי משפחה ומכרים. ומלבד שרידים אחדים נעלמו כולם מהעין. בין השרידים שנותרו על מדף תחתון בכוננית הספרים שלו היה גם אותו ספר ראשון. כנראה שלא קסם גם לאחרים שהעדיפו את סדרות הבלשים והתעלולים על פניו. דפיו הצהיבו כבר והיו נוקשים ויבשים. הספר שכן דחוק, מוסתר בצלם של ספרי עיון כבדים ואנציקלופדיות. שוב לא זכר עוד את דבר קיומו ולא הוסיף להרהר בו. הוא עזב את בית הוריו והותיר את הספר מאחוריו שוכן על אותו מדף תחתון. מקומו היה משתנה רק לעיתים רחוקות. מידי פעם בפעם הייתה אימא מסירה את הספרים מאותו מדף, ולאחר שניקתה את האבק הייתה משיבה אותם למקומם בחוסר עניין (לעיתים ניצבים על ראשם) נחים כאבן שאין לה הופכין עד למבצע הניקיון הבא.

***

בתחילה היה הפחד מפני הסוף הנורא, אך עם זאת האפשרי, מבזיק במוחו רק לעיתים נדירות, וגם אז היה מצליח לדחות מעליו את המחשבות האיומות ללא כל קושי. למרות תחושת המוגבלות שיצר המרחב הדל של התא, שהיה מואר רק באמצעות נורת פלורסנט חיוורת, לא נתפסו מחשבותיו לייאוש. באותם ימים בהם התנהל משפטו פשוט היו דברים רבים, אולי רבים מידי, להעסיק בהם את המחשבה. ואכן מחשבותיו נאחזו בקלות בעניינים אחרים. תכנון הטיעונים, ניתוח מהלכו של המשפט, הניסיון לצפות את מהלכי התביעה, המלכודות אותם היה צריך לטמון לעדים השונים, ההתכוננות הנפשית למתן עדותו שלו והמאמץ הבלתי פוסק לנסות לנחש את העובר במוחם של השופטים, לקרוא את רחשי ליבם בהבעות פניהם ובהערות המקריות שהיו משמיעים, להבין להיכן מנשבת בקרבם הרוח, כל אלו לא התירו לו זמן רב להרהורים במה שעשוי לצפון לו גורלו.
למרות היותו כלוא חודשים רבים לא חש עדין בבדידות בשל היציאות התכופות אל בית המשפט והשרשרת הבלתי פוסקת של ביקורים יומיומיים מצד דמויות שונות. ביקר אותו סנגורו שבחברתו היה עסוק בהתייעצויות לגבי מהלך המשפט, ושהיה נוהג להכתיב לו הוראות ותכניות שונות לגבי המהלכים אותם יש לנקוט בישיבות בית המשפט, שכאמור היו מעסיקות ביותר את מחשבותיו. ביקרו אותו אימו ואחותו, ביקורים שבתחילה היו מלאי בכי ודמעות מצדן ושתיקות ארוכות מצדו. מדי פעם בפעם היו ממלמלות תוך התייפחות שאלות רטוריות, כיצד זה נקלע לצרה כזו, כאילו היו נדהמות כל פעם מחדש לגלותו ישוב מאחורי הסורגים. ככל שחלף הזמן החלו מתרגלות למצב החדש והעבירו את שעות הביקור בשיחות חולין מקרטעות. שואלות אם נחוץ לו דבר מה, והוא שואל שאלות על הנעשה מחוץ לכותלי הכלא. כמו כן ביקרו אותו עיתונאים שיידו בו אינסוף שאלות טיפשיות, נציגי ארגונים שונים ומשונים ואישה אחת שהביטה בו שעה ארוכה בשתיקה מבלי שהבין מי היא ומה רצתה. בהמשך סיפרה בקול רועד כי היא קרובת משפחה של אחד הקורבנות והפנתה אליו מספר שאלות מעורפלות עליהן לא ידע לענות או שהיה עונה בסתמיות ובחוסר עניין. עד שהתייאשה, או שלא עמדה עוד במתח, ועזבה בעיניים דומעות ובנפש חסרת מנוח.
ייסורי המצפון היו מטרידים את מחשבתו רק בתחילת ימי מעצרו. ובכלל לא הרבה בשחזור המאורעות שהביאו אותו אל מצבו העגום. ככול שהתגבש קו ההגנה שלו וככל שנסחף אל תוך משפטו התמעטו אלה עד שפסקו כמעט לחלוטין. הסיפור שביקש לשכנע בו את בית המשפט כאילו החליף בתודעתו את התרחשותם האמיתית של הדברים, או שהשתרג בין המאורעות האמיתיים עד שלא היה יכול עוד להבדיל ביניהם והם נראו לו כעולים בקנה אחד.
והיו גם החיכוכים הבלתי פוסקים עם הסוהרים ומנהל הכלא. אלו נתפסו בעיניו כמי שמבקשים להתנכל לו, כמי שמנסים לשבור את רוחו. מידי פעם בפעם היה פותח עמם במריבה על עניינים שבשגרה. על הארוחות שלא מצאו חן בעיניו, על מגבלות שונות שהוטלו עליו, על יחס שנדמה היה לו שאינו הוגן, על זכויות בסיסיות שנשללו ממנו לכאורה. ביקש להחליף את נורת הפלורסנט שמלבד היותה חלושה גם החלה מרצדת במעין הבהוב, כמעט בלתי מורגש, מלווה במעין זמזום בתדירות גבוהה, דבר שהיה מוציא אותו מדעתו וגורם לו כאב ראש מתמיד. אולם הסוהרים סירבו (בכוונה ומתוך נקמנות כך האמין) בטענה כי אינם חשים בשום דבר חריג במנורה.

***

עם חלוף הימים החל המצב משתנה. תרמו לכך, ללא צל של ספק, שתי נקודות שבר מכריעות. עם מתן פסק הדין הוכה בתדהמה. השופטים דחו מכל וכל את גרסתו לגבי השתלשלות האירועים, גרסה בה דבק בעקביות ושאותה נהג לפזר מתוך פיו לכל עבר במהלך חודשי המשפט. גרסה זו, שבמוחו כבר שימשה באותם ימים כמעין תעלה עמוקה שניקזה לתוכה את מהלכן של כל מחשבותיו, ניתקה באחת משטף רשמי העולם החיצון. היא הפכה להיות רק סיפור, שאחרים (כולל עורך דינו) הפסיקו להתייחס אליו ברצינות. שוב יכול היה לספרו רק לעצמו. דבריו פסקו מלעורר התייחסות עניינית, בין אם תומכת ובין אם מבקרת. התעלה בה זרמו מחשבותיו הפכה לחרבה. שוב לא היה הסיפור אלא צעקה חלולה ממנה חזרו במוחו רק הדים חלושים בדמות מחשבותיו שלו עצמו.
לאחר שהחל מעכל את משמעותה של הרשעתו המוחלטת הפך הפחד, שעד אז, כאמור, צץ במחשבתו רק לעיתים רחוקות, לדבר מוחשי יותר. עדין לא האמין (למרות שיתכן והיה צריך כבר להתכונן לגרוע מכל) כי ינהגו עמו בכל חומרת הדין. אבל גזר דין בלתי אפשרי שכזה הפך פתאום לאפשרות קיימת, אחד מאפשרויות ענישה רבות אמנם, אך בכל זאת שימש כבר ככיוון מחשבה שלא ניתן לדחותו על הסף. היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו לחלוטין (זאת טרח להדגיש בפניו גם עורך דינו תוך שהוא מלווה את דבריו מיד אינספור הסתייגויות, וחשש כזה גם הביעה באוזניו אימא באחת מהתייפחויותיה, שחזרו למלא את פגישותיהם הקצרות). אולם למרות כל זאת עדין נדחק הפחד מפני מחשבות אודות המהלכים אותם עליו לנקוט בשלב הטיעונים לעונש, אודות האופן בו יוצג מצבו הנפשי בשעת המעשה, על הדרך בה יתואר מהלך חייו לבית המשפט וההתלבטות האם וכיצד יביע חרטה על פשעיו.
כשניתן גזר הדין, עם התפוגגות ההלם הראשוני, לאחר שכבר הובל מהמולת בית המשפט, לא היה עוד דבר שייסכור או יסיט את שטף מחשבותיו. הן החלו שוצפות בקרבו בנתיב אחד מוגדר, זה שבכיוונו הצליח עד עתה למנוע מהן מלפרוץ. מגוון המהלכים העתידיים שעמד בפניו התדלדל בבת אחת. עורך דינו הפך לשתקן יותר, פגישותיהם הפכו קצרות ושיחותיהם ליבשות. נשארו אומנם ערעורים לערכאות גבוהות יותר אולם אלו היו אירועים קצרים ומבודדים יותר על גבי לוח השנה, לוח שהפך באחת לאויבו הגדול ביותר. לעומת משפטו, שנדמה היה כתהליך מפותל ומתמשך שניקז לתוכו ברעש גדול את כל המולת החיים, היו פעימות הערעורים כתקתוקו של שעון עצר אשר קפיצו הולך ומשתחרר.
היה קשה לו יותר ויותר לשאת את ביקורי קרוביו. אם בעבר היה מצפה להם, היו מספקים לו הפוגה מסוימת מתנאי כליאתו ומגוונים את שגרת מעצרו, הרי שכעת היה מעדיף שיתמעטו. היה קשה יותר לשאתם בשל התפרצויות הבכי של אמו. חוסר האונים שלו בפניהם (היה יכול רק למלמל בקול רפה שלא הכל עוד אבוד) עורר בו דיכאון ממנו ניסה בכל כוחו למלט את מחשבותיו כמתוך בוץ טובעני. בנוסף על כך קצבו הביקורים את הימים והשעות והיוו מעין סימנים מכוערים על גבי הזמן השקוף. היו הופכים אותו מדבר טהור ואינסופי לדבר קצוב ההולך ואוזל במהירות מואצת.
הזמן הפך לפחדו הגרוע ביותר. עם דחייתם של הערעורים היה הוא הדבר היחיד שחצץ בינו לבין הסוף המר והמוחלט. היה ניתן להשקיף קדימה לאורכו ולהתנחם במרחק שעוד עמד בינו ובין התאריך שנקבע לביצוע גזר הדין. ריקנותו (שוב לא ניצבו בפניו עוד אירועים משמעותיים) עוררה בו לעיתים את האשליה כי זמן זה, למרות היותו קצוב, הרי הוא בעצם אינסופי, כאילו ניתן להתרכז עוד ועוד בכל אחד מרגעיו ולבטל את תנועתו. אולם אז היה מזדעזע לפתע (בשל ביקור של אחד מקרובי משפחתו, פרובוקציה מצדו של אחד הסוהרים או סתם איזה רעש חריג שעלה מחצר הכלא) ומבחין כי הזמן הנותר הולך ומתקצר. היה כאותו צופה לאורכו של נהר המגלה פתאום כי המזח עליו ניצב ניתק מהגדה, וכי שצפו של הנהר, ממנו כה התרשם עד לפני רגעים ספורים, נושא אותו כעת בכיוון המפל אשר באופק.
ככל שהלך הזמן העומד לרשותו והתקצר תכפו התקפי החרדה מהם היה קשה לו יותר ויותר להתנער. השניות שחלפו מרגע שהיה מקיץ בכל בוקר ועד שהיה מכיר לפתע בתודעתו את מצבו חסר התקווה הלכו והתקצרו גם הן. עד שבשבוע האחרון נעלמו כמעט לחלוטין והפחד מפני הסוף חדר גם אל חלומותיו שהפכו כעת כבר כולם לסיוטים. החל בתוכו רעד פנימי בלתי נסבל שליווה את כל יתרת ימיו. בלתי נראה כלפי חוץ אך בלתי ניתן להפסקה, כאותו ריצוד מהיר של נורת הפלורסנט אשר בעניינה התמקדו עימותיו עם הסוהרים.
היה מתהלך שפוף גו אנא ואנא בתאו ומנער את ראשו כאילו ביקש לסלק מתוך מוחו את המחשבות על אודות הקץ הבלתי נמנע. אולם אלו דבקו בו וכל שנותר בידו היה לפלוט מפיו מעין יבבה חלושה ששחררה לרגע קל את הלחץ שהצטבר בחזהו. אולם ברגע שחדרה יללה זו לאוזנו ולתודעתו היה מתבעת ונגאל מעצמו עד שהיה חולף לאורך גבו בכיוון צווארו, רטט בלתי נשלט שהיה דועך בחזרה לכדי הרעד התמידי והבלתי נראה.
בפגישה האחרונה עם אמו נדמה היה לרגע כאילו באמת עצר הזמן מלכת. ברגע שנכנס לחדר פסק הרעד בגופו כאילו הוריקה אותו נוכחותה של אמו לאדמה. הפגישה עצמה הייתה קשה. אמו לא פסקה מללטף את פניו ולחבקו, ובכתה לכל אורכה. הוא השתדל להפגין כלפיה את אהבתו, חיבק אותה, בכה מעט ובקול שהיה כמעט יציב ניסה לנחם אותה. לבסוף תם הזמן שהוקצב לפגישה. לאחר מטח בכי נוסף וקולני במיוחד שהפך ליללת שבר ארוכה, ולאחר שהסוהרים הפרידו ביניהם בעדינות אך בהחלטיות, שאלה אותו בקול צרוד אם ירצה שתכין לו דבר מה לארוחתו האחרונה. הסוהרים הבטיחו לה, כך ספרה, להעביר לו את האוכל אם יבחר בכך. למרות שתיאבונו עזב אותו כמעט לחלוטין באותם ימים אחרונים ביקש ממנה בכל זאת להכין לו איזה תבשיל. יותר בכדי לאפשר לה את התחושה כי היא מסוגלת לעשות עוד איזה דבר למענו, מאשר שרצה בכך באמת. לאחר סקירה קצרה במחשבתו, בטרם עזבה את החדר, ביקש ממנה גם שתביא לו את אותו ספר ראשון, שאמור היה להימצא עוד בין הכרכים העבים על המדף התחתון שבחדרו הישן. הוא חזר לתאו ועם האור המרצד שחזר לשטוף את עיניו חזר לגופו גם הרעד הבלתי נראה והבלתי ניתן להפסקה.

***

כשסיים את ארוחת הערב, שאמורה הייתה להיות גם ארוחתו האחרונה, לאחר שהתפוגגו בפיו טעמיו האחרונים של הבית, נטל בידו את הספר. הוא היה דק, דק יותר מכפי שזכר. דבר זה עורר בו חשש שמה יהיה הספר קצר מכדי למלא את השעות שעוד נותרו בפניו. דפיו היו מהודקים בין כריכות הקרטון הנוקשות אשר עם השנים נוצרה בהן עקמומיות מסוימת, כעקמומיות גבו של אדם מתמתח. הוא הפך בידיו את הספר מספר פעמים בוחן את פגעי הזמן בכריכת הקרטון המצויירת. אלה היו מעטים באופן מפתיע מלבד העקמומיות, היובש והגוון הצהוב שבלטו לעין. החל מקיש באצבעותיו על גבי הכריכה. התחושה נעמה לו. עצם את עיניו והמשיך בתיפוף מספר דקות עד שכאב עמום, שריתק את תשומת ליבו, פשט בקצות האצבעות.
מדוע נזכר פתאום דווקא בספר זה? לא הייתה לו על כך תשובה ברורה. לא היה זה הרצון להשלים את מלאכת הקריאה שהחל בה. לא הייתה בו סקרנות לגבי העלילה. רצה כי הספר יצליח להסב את מחשבותיו מן הסוף, שלא ניתן היה שלא לחשוב עליו, אך לא תלה בכך תקוות גדולות מדי. נאלץ להודות כי זיכרון הספר היה בשבילו פשוט פינה נידחת בעברו, אליה נמלט דמיונו מפני הפחד.
הפסיק לתופף על גבי הכריכה. השקט ששב לתאו העביר צמרמורת בגופו. פתח את הכריכה. הספר השמיע קול מוזר. הדפים שנפרדו לאחר כל השנים שחלפו, הדבק שהפך חום ויבש והתפורר כעת, השמיעו קול כרעש שער חלוד שנפתח. התבונן בעמוד הראשון, שהיה לבן יותר משאר הדפים המצהיבים, במספר כתמי פטריות חומים בשוליו ובתבליט הרשת שהייתה לחוצה בינו לביו הכריכה. הדף הבא היה ריק. נבדל משאר דפי הספר בכך שקו הכפל שלו לא תאם את קו החיבור של שאר דפי הספר, זאת מאחר והעמוד הקודם היה מודבק לפנים הכריכה. הפך גם אותו וניסה להדקו באגודלו. בדרך כלל דווקא הוקיר ספרים והיה נזהר בטיפולו בהם, חושש ליצור בהם איזה קמט שלא יהיה ניתן עוד ליישרו, אך ידע כי לספר זה לא ישוב עוד ולא רצה כי הדף הראשון יפריע בדרכו. הדף הבא נשא את שם הספר ואת שם המחבר. זה שאחריו גם כן, אך באותיות גדולות מעט יותר.
לאחריהם הגיע תוכן העניינים. עיין בו מעט. לא ידע מדוע, אך על אף קוצרו של הספר לא רצה לקוראו מתחילתו. למרות שלא זכר עוד את העלילה ולא עד היכן קרא בו עד לפני שזנח אותו, לא חש בצורך לברר מתחילתו את סיפור המעשה. כבר קרא ספרים רבים וצפה בסרטים רבים ולא פחד עוד כי עלילתו של ספר הילדים תהווה מכשול בפניו. לא רצה לסמן בדמיונו את תחילת הספר. רצה שיהיה אין סופי כפי שנדמו לו רגעי הזמן או כפי שקיווה בכל מאודו שהזמן יהיה. דימה בנפשו כי הדרך הטובה ביותר להתנתק מהמציאות ולצלול בסיפור היא כדרך לשכנע את עצמך לטבול בבריכה קרה ביום קיץ – לקפוץ לתוכה וזהו. חיפש את תחילת הפרק השלישי. דפדף עד אליו. העביר שוב את אגודלו לאורך הספר, כאילו היה מבקע צדפה. פרס אותו והחל לקרוא.
היה עליו להכיר מחדש את חברי המשלחת, שלאחר שבוגד מקרב הגששים בהם נעזרו ברח עם חלק ניכר מן האספקה ובהמות המשא, היו עסוקים אותה עת בהתנהלות איטית בשבילי ההרים. בתחילה הוקדשה רוב תשומת ליבו לניסיון לפענח את טיב היחסים ביניהם, לנחש את מטרותיהם ולהבין אילו סכנות ואתגרים עומדים בפניהם. אך עם הזמן התבהרו אלו והוא נפנה לעסוק יותר בקריאה פשוטה. גם חברי המשלחת שהתפצלו בינתיים (קבוצה בראשותו של הקולונל יצאה בעקבות הילידים השודדים בשעה שהנותרים המשיכו לתור אחר מעבר ההרים הנכסף), נדמה שהתגברו על המשבר וחזרו כל אחד בדרכו להלך בנתיב ברור. הייתה בקריאה הפשוטה, הישרה, בתפישה ההולכת וגוברת של העלילה, הקלה מסוימת. אט אט, עם הצטברות ההרפתקאות הנועזות, החל מרגיש כי הסיפור מצטבר בדמיונו ונפחו הולך וגדל.
ככל שהתפתלה העלילה, ככל שהתארכו הנתיבים בהם תעו הגיבורים בהרים שחורי הסלע, כך התארך בדמיונו המרחק שבינו לבין מסך ההווה שהיה מרפרף סמוך לעיניו בטרם החל בקריאה. עדין יכול היה לחוש במרחק בצליל רשרושו ספוג האימה כל אימת שהיה עוצר בקריאה ומעביר דף בספר. אולם רעש זה הלך והיטשטש ככל שהתארכה קריאתו, עד שנבלע בינות צווחות ציפורי הטרף שחגו סביב לפסגות המושלגות, עוקבות במבטן אחר חברי המשלחת המתנהלים באיטיות הרחק מתחתן. עם הזמן פסק דמיונו מלקפץ, בזמן ההפוגות בקריאה כשהיה משנה תנוחה על גבי המזרון הדק, אל הסוף הנורא הצפוי לו למחרת והחל חוזר אל אירועים קודמים בסיפור או אל גורלן של דמויות שנעלמו ממנו בשעה שהתפצלה העלילה. מחשבתו החלה לעסוק בעניינים עליהם נסבו מחשבות הגיבורים. שפת קולו הפנימי, בה התנהלו מחשבותיו, החלה משתנה בהדרגה והופכת יותר ויותר ארכאית, יותר ויותר מליצית, בדומה לשפה שהייתה שגורה בפי הדמויות ובפי המספר.
כיבוי האורות הפתאומי תפס אותו בהפתעה גמורה. הסוהר שמאחוריו הציע לו לנסות לישון מעט בטענה כי עליו לשמור על כוחו ליום המחרת, והוא שהוכרח לחזור לרגע אל המציאות העגומה רק גיחך לעצמו במרירות בזמן שעיניו שכמו נתעוורו לרגע, החלו מתרגלות לאפלה. נזכר כי גם פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל מצאו עצמם בחשכה מוחלטת כאשר נפרדו בשוגג משאר חברי הקבוצה בשעה שהיו חוקרים את המחילות במערה למרגלות עיר הצוק העתיקה. כך ניצלה מחשבתו מנפילה נוספת לתהום הייאוש ושבה אל סיפור המעשה. הקריאה הייתה עכשיו מאומצת ביותר. גם לאחר שהתרגל מעט לחושך עדין היה יכול להבחין רק בקושי באותיות שעל הדף. נשמעה שוב במוחו אזהרתה של אימא, שיהרוס את עיניו אם יקרא בלא להדליק את האור בחדרו. אולם הוא דחה מעליו גם אזהרה זו, מלווה עצמו בשנית באותו חיוך דק ומר. הגביה את הספר, כך שיספוג את מעט האור הקר שבקע מחדר המשמר שבקצה המסדרון והשתקף חלושות במתכת הסורגים, אור שדמה בעיניו לאור הירח החלוש תחתיו היו מתגנבים אותה שעה משרתו הנאמן של הקולונל וטיילור, הליצן שבחבורה, אל מאהל השודדים.
היה צריך עכשיו להתקדם בזהירות מרובה. היה מנסה לפענח את המילים ככל יכולתו והוצרך לחזור על עקבותיו כל מספר רגעים בכדי לנסות לתקן את קריאתו ולהתאימה למשמעותו המתהווה של המשפט. צורה זו של קריאה הייתה איטית ביותר אולם גם התאימה למטרתו. אם בתחילה פחד כי הספר קצר מכדי שיספיק להעסיקו עד בוקר המחרת הרי שכעת התפוגג החשש. הוא האמין כי די יהיה בספר למלא את השעות שעוד נותרו לו בחייו. בצורת הקריאה הנוכחית לבש כל משפט, בטרם נתבהרה דמותו האמיתית, מספר משמעויות שונות שהיה צריך לשקול בדעתו אם וכיצד הן משתלבות בעלילה. למרות שמשמעויות אלה, שבקעו מהמשפטים כמו צלילים הבוקעים ממיתר רועד, היו דועכות כעבור מספר רגעים עם התגבשות המשפט הנכון בתודעתו, הרי שהן העניקו לקריאה ממדים נוספים שלא היו קיימים בה קודם לכן. העלילה כמו התעבתה בצורה מוזרה ועטפה בנוכחותה את כולו. צורת קריאה זו גם הייתה מייגעת ביותר, אך אף על פי כן התמיד בה לאורך רוב שעות הלילה. מידי פעם בפעם היה מניח את הספר על חזהו ועוצם את עיניו. באחת מן הפעמים, בשעה שכמעט עלה השחר נפלה עליו תרדמה נטולת חלומות, פתאומית כמו הדמויות שצצו חרישית באפילה סביב שארית פלוגתו של הקולונל ובאיומי רובים אילצו את חבריה להניח את נשקם ולהתלוות אליהם.

***

כשהתעורר כבר דלק האור בתאו. בתחילה היה המום מן ההכרה שזו לו יקיצתו האחרונה. הפחד חזר להציף את מוחו. נע מעט וחש בספר המונח נוקשה על חזהו. שלח את ידו ואחז בספר. התרומם מן המיטה. פסע אל פינת התא. הסיט את הווילון, תחב את הספר תחת בית שחיו והשתין. חזר לאחוז בספר ולפתע תקף את מחשבותיו פחד חדש. חשש שלא יספיק לסיים את שני הפרקים שעוד נותרו לו עד לרגע שיגיעו לקחתו מן התא בפעם האחרונה. פחד זה פשט במחשבותיו כאש בשדה קוצים כשהוא דוחק מהן את הפחד הראשוני מפני ביצוע גזר הדין ללא כל היגיון נראה לעין. חזר למיטתו, נשכב עליה בייאוש. דפדף עד לנקודה בה הפסיק את קריאתו וסגר את הספר כשהוא תוחב את אצבעו באותו המקום. הטה את הספר, עצם אחת מעיניו והתבונן בו מלמעלה, עומד את עוביו של הקטע שכבר קרא לעומת נפחה של קבוצת העמודים שעוד נותרו לקריאה. חישב חישובים, נחה דעתו וחזר לקרוא בספר.
הסיפור שכבר עמד בפני סיום היה עכשיו טראגי, רומנטי ומסעיר יותר מתמיד. הקצוות הפתוחים שבעלילה החלו נסגרים. גורלן של כל אחת מן הדמויות הלך והתבהר. בזכות תושייתו של טיילור וגבורתו של הקצין הצרפתי הצעיר חולצו הקולונל ואנשיו מן השבי. אהבתם של פיצ'וויליאמס ובתו של הקולונל הלכה ונחשפה וכל שהיה חסר הוא שיכירו בכך גם הם עצמם. החבורה התאחדה מחדש בין שרידיו של המקדש העתיק. טיילור הצליח (לגמרי במקרה ותוך הדגמה נוספת של מזלו הטוב יוצא הדופן) במקום בו כשלו כל חכמתו ומאמציו של הפרופסור הזקן. כשעברו מבעד לאשנב הנסתר התגלו בפניהם כל אוצרותיה האגדתיים של העיר האבודה. בשלב זה חזרו לפתע להטרידם ראש כנופיית השודדים והגשש הבוגד הנקלה. הסיפור הגיע לשיאו. שרשרת האירועים המהירה באה לידי סיום עם הימלטות מהירה בידים ריקות (מלבד אבן האודם האחת שמצא טיילור בשלב מוקדם יותר בעלילה שהייתה כעת תחובה בכיס מעילו), הימלטות שהייתה מלווה גם במפולת סלעים שחסמה לנצח את הנתיב למקדש העתיק. הקולונל ושרידי החבורה עמדו, מכוסי אבק אפור, מהרהרים בקצין הצרפתי הצעיר שגבורתו עמדה לו פעם נוספת בשעה שהצליח למלטם מן הגורל המר תוך שהוא מקריב בכך את חייו, ומבכים את אובדן בתו של הקולונל.
כעת הכיר כבר פיצ'וויליאמס באהבתו ולקולונל התחוורה במלוא כיעורה גאוותו העצמית ותשוקתו ההורסת כל לאגדת האוצרות האבודים. אולם אז סמוך לסופו של הפרק הבחינו לפתע עיניו של טיילור בתזוזה קלה בין ערמות האפר והסלעים ולאחר מספר רגעים מורטי עצבים חולצה מן המפולת בתו של הקולונל מזועזעת מעט אך שלמה בגופה, ממהרת ליפול על צווארו של פיצ'וויליאמס ההמום. סגולת מנהיגותו של הקולונל, מודה לאל וחוזר בתשובה, שבה אליו. הוא התנצל בפני החבורה על יוהרתו שהביאה אותם למצב כה עגום, ניצבים חסרי כל בקצה נתיב ארוך ומפותל בהרים, בפתחו של החורף. בשעה זו הניח כי כל דמות כבר מיצתה את תפקידה בסיפור העלילה. אך טעות הייתה בידו. הפרופסור הזקן נשכח מלבו, ולמען האמת, באופן רגעי, גם מזיכרונן של הדמויות שבסיפור. צהלתו של זה נשמעה לפתע מתוך סלו של כדור פורח, שהיה בשרותה של אחת המשלחות חסרות המזל הקודמות שיצאו בעקבות אגדת העיר האבודה. בעזרת ידע טכני בסיסי ואמונה עיקשת בקדמת המדע ובהגיון הפשוט, שכה אפינו אותו, הצליח הפרופסור להשמיש את אותו כדור פורח ישן. באמצעותו ידעו כי יוכלו לעבור בקלות את ההרים, לחצות במהירות את המדבר ובעיר הנמל למצוא ספינה שתחזירם אל היבשת. בשעה שצלו ההולך וגדל של אותו כדור פורח כיסה את ארשת פניהם המעודדת של הגיבורים, נפל לפתע גם צל שחור על גבי דפי הספר המצהיבים.

***

הוא נשא את עיניו. מולו ניצב מנהל הכלא ומבעד לסורגים נשקפה דמותם של סוהר ושל רופא הכלא. כה שקוע היה בקריאה עד כי לא שמע את החלקת שער הפלדה ואת כניסתו של המנהל. מחשבותיו דהרו. ניסה לעמוד את השעה. רצה להתנגד, לדחות מעליו את דמותו של המנהל. שפתיו מלמלו הסתייגויות ללא קול. ניסה להסביר כי השעה עודה מוקדמת וכי נותרו עוד כשעתיים עד לזמן שנקבע לביצוע גזר הדין. המנהל התבונן בו לרגע בהבנה כמבקש להרגיעו ואז הודיע לו בטון קר ורשמי כי אנשים רמי דרג בממשל החליטו לדחות בששה חודשים את ביצוע גזר הדין. 'אין מדובר כאן בביטול פסק הדין או בשינוי גזר הדין', הסביר המנהל, 'התעוררו בעיות משפטיות מסוימות … לא בדיוק בעיות בעצם … מספר נקודות טכניות שעוד זקוקות לבירור אחרון … למען הסר ספק ולמען המצפון והצדק נדחתה ההוצאה להורג … יורשה לך להיפגש עם עורך דינך בימים הקרובים והוא יסביר לך ביתר דיוק את מצב העניינים'. 'חדשות טובות בעצם', הוסיף המנהל לאחר שתיקה קלה, 'אף כי במקומך לא הייתי מטפח תקוות שווא'.
הוא השפיל את עיניו ושתק. ואז הרים את מבטו ושפתיו חרחרו, 'הרגוני כעת'!
המנהל לא הבין, התבונן בו מבולבל ואז עזב את התא. הוא מלמל דבר מה באוזני הרופא כשעבר לידו ונעלם במורד המסדרון. הסוהר החליק את הסורג למקומו, נעל את הבריח ועזב גם הוא. הרופא נשאר עומד דומם מספר רגעים נוספים, חוקר אותו במבטו ושוקל דבר מה בדעתו.
הוא השפיל שוב את עיניו לרצפה. כשהרים את מבטו, לאחר כדקה, נעלם גם הרופא. הוא קם ממקומו, הספר עודו פתוח בידו וניגש אל הסורגים. העביר בהם את ידו שאחזה בספר והשליך אותו אל מעבר להישג ידו. הספר הסתחרר, נפתח כמפרש הקולט את האוויר, פגע בסורגי התא הריק שמעבר למסדרון בקול צלצול עמום ונפל פסוק על הרצפה, הכריכה הצבעונית קוברת תחתיה את הדפים המתפתלים ואת סופו של הסיפור.
הוא חזר למזרנו ושכב על גבו, בוהה דומם בהררי האבק ופתיתי החלודה שהצטברו על גבי נורת הפלורסנט הבהירה.

(נכתב 27/11/2004)

Read more...