Review: Hitting the Streets

Hitting the Streets by Raymond Queneau
My rating: 3 of 5 stars

כתב עת אינטרנטי חדש ליצירה פוטנציאלית-אילוצית בעברית בשם "רסן" (https://oulipoh.com/resen/) פרסם לפני כחצי שנה קול קורא ליצירות עבור גיליונו השני המוקדש לנושא "קמעות". זה נשמע לי אתגר מעניין אך לא ידעתי כיצד אוכל לתרום לנושא זה דווקא. אבל אז נזכרתי בספר השירים הזה שזנחתי את קריאתו באמצע הדרך לפני כמה שנים. ודווקא היה לי סיפור הקשור לקריאתו ולקמעות (ובכלל קנו הרי הוא מייסדה של "אוליפו"). אז מיהרתי להעלות אותו על הכתב ועל הדרך גם סיימתי את הקריאה בספר. השבוע טרחו סופסוף להודיע לי כי אין בכוונתם לפרסם את הסיפור. עכשיו נתקעתי עם סיפור ספציפי מידי, שאי אפשר לפרסמו באף הקשר אחר ובלי ביקורת על הספר. מאחר והסיפור כולל, בין השאר (קמעות, שירה, פרודיה על סגנונו של ז'ורז' פרק וכו...), גם ביקורת על הספר אפרסם את הסיפור כאן בתור ביקורת מוזרה. קריאה נעימה למעוניינים:

אצל ז'וז'ו
==========
או אנליזה מתהווה של קריאה בקנו לאורו של המושג "קמע"

הגדרה:
ניתן אולי להגדיר "קמע" כך:
1. חפץ קונקרטי, בד"כ גשמי, בד"כ ניתן לנשיאה (לעיתים באופן כמוס), מאפשר שימוש טקסי. לדוגמא: צלחת, תכשיט, פיסת נייר או קלף.

2. הקמע מהווה נקודת מיקוד תודעתית בשתי מערכות סימבוליות/מושגיות/אסוציאטיביות שונות. לרוב, המערכת האחת גשמית, יומיומית, גלויה (החפץ על שימושיו הרגילים). המערכת השנייה ברובה רוחנית, היסטורית, לעיתים נסתרת, בעלת מרכז כובד סימבולי (לדוגמא: ייחוס מיתי, כתיבה בשפת סוד, סימנים מוטבעים).

3. טווח פעולה: בד"כ מוגבל מרחבית, מקומי, אישי.

4. קירובן של שתי המערכות לכדי מיזוגן בקמע, משרה מתח המאפשר את שגשוגם, ברווח הצר, של קישורים שאינם מסתברים - תוצרים רוחניים ופסיכולוגיים, חברתיים ואישיים. כגון: פחדים, תקוות, אמונות, ריטואלים ופרקטיקות טקסיות אחרות.

המצב 1:
בחוץ הסתובבה המגיפה.
התאוותי לשוטט בחוצות פתח-תקוה.
הסתגרתי בחדר השינה.
חילצתי קומה ממגדל הספרים שעל השידה. ניתן אולי לדמות זאת לשליפתו של מכתב מוכמן מבין דפיו של ספר.

סקירה 1:
ספר בכריכה רכה, מסדרת ספרי השירה של הוצאת Carcanet האנגלית.
כריכה לבנה, מעוטרת בפס שחור, מעט מתחתיו פס דקיק נוסף בצבע אדום.
הכותרת ושם המחבר: Hitting the Streets מאת Raymond Queneau.
תרגמה לאנגלית מן הצרפתית: Rachel Galvin
ISBN: 978-1-84777-157-5
על החזית קטע מסרט צילום.

סקירה 2:
שלושה תצלומים בשחור-לבן. נוף אורבני, כנראה פריזאי.
התצלום שבתווך - כניסה לבית-עסק/בית-קפה/מסעדה. התצלום מחולק לשני מלבנים. המלבן הימני הינו חלק מדלת הכניסה. על הזגוגית בלבן, בכתב מסוגנן, המילים Chez Jojo. המלבן השמאלי הוא חלק מחלון ראווה מחולק אופקית על-ידי מוט וילון. חלקו התחתון ווילון תחרה לבן. החלק העליון אינו ברור, אולי השתקפות של הבניין ממול. על מוט הווילון/מסגרת החלון נחה יונה צחורה.
התצלום העליון - צילום על הצד, התמקדות ביונה. משמאל - ריבועי פסיפס ווילון התחרה. מימין - היונה בפרופיל. ניתן להבחין במקור מעוקל ובעין אפלה.
התצלום התחתון - מחולק לשלושה מלבנים אופקיים. בעליון עמודי לבנים מגודרים, כנראה בניין בשיפוץ. במלבן מתחתיו גדר פח ולפניה שני אנשים החולפים זה על פני זה, פלג גופם התחתון מוסתר על ידי גדר פח נוספת המהווה את המלבן התחתון. המצלמה הקפיאה את שני האנשים רגע לפני שהאחד הסתיר את האחר. הדמויות מתלכדות לכדי צורה סימטרית - הגוף מוכפל, ראשה של הדמות האחורית מתמזג בראשה של הדמות הקדמית.

סוגיה 1: האם ניתן להתייחס אל תצלומי הכריכה כאל קמע?
אולי. ניתן למצוא כאן שילוב בין ניגודים, בין האורבני/מופשט/קונקרטי לאנושי/פיגורטיבי/סימבולי. שתי הדמויות המתמזגות עשויות לסמל את המגע שבין שתי מערכות תודעה שונות בקמע. התצלום מפריח אווירה וניצני משמעות, הממסגרים את השירים שבקובץ.

המצב 2:
פתחתי את הספר. התחלתי לקרוא. ניתן לומר כי נכנסתי לספר ויצאתי לרחוב.

סקירה 3:
שם הספר במקור הוא Courir le Rues – להתרוצץ ברחובות, להריץ את הרחובות, כנראה במשמעות של שוטטות ברחובות.
ההקדמה אינפורמטיבית: על אודות קנו, על השירים, על כתיבתו לעיתון, על השוטטות ברחובות פריז. ישנה גם התייחסות לקשיי התרגום לאנגלית, המגייסת את הדקונסטרוקציה ואת בורחס כתירוץ לבעיותיו של התרגום, בטענה כי אין בנמצא טקסט מקורי דפיניטיבי.
לו היו מתרגמים יותר מיצירותיו של קנו לעברית לא הייתי נאלץ לקרוא תרגומים קלוקלים לאנגלית. את פתרונות המתרגמת למשחקי המילים של קנו קשה לי להעריך.
בהמשך שירי הקובץ.
בעמודים השמאליים המקור הצרפתי (שפה שאיני מבין כמעט), על גבי העמודים הימניים תרגום צולע לאנגלית בריטית שאינו מתיימר לשמור בהכרח על משקל או על חריזה, אף אם הם נוכחים במקור. בנוסף אציין כי המתרגמת לא טרחה להוסיף הערות או ביאורים.

המצב 3:
קריאתי התקדמה בתווך. אם תרצו, נתמך בשתי ידי בקירות. יד שמאל מגששת לשווא אחר אחיזה על גבי קיר חלקלק, יד ימין נסמכת על קיר רעוע.
רמון קנו מתפייט ברחובות על אודות הרחובות.

סוגיה 2: האם עולה מתוך כתיבתו של קנו כי רחובות פריז הם קמעות?
ראשית עלי לתקן מעט את הסעיף הראשון בהגדרתי למושג "קמע". אחליף אותו בסעיף 1*.
1*. חפץ קונקרטי, בד"כ גשמי, ניתן לנשיאה או כזה שנישאים בו (לעיתים באופן כמוס או אנונימי), מאפשר שימוש טקסי. לדוגמא: רחוב, צלחת, תכשיט, פיסת נייר או קלף.
כעת נבחן, לאור הגדרת "קמע", את תחבולתו הספרותית של קנו בקובץ שירים זה.
לרחובות פן גשמי, יומיומי ורגעי - ניתן למצוא בהם בתים נבנים, רבעים נמחים, אנשים הנדחפים באוטובוס, לשלשת יונים, ריח של בגט טרי. ניתן לשוטט בתוכם. הם היוו זירת התרחשות לפעילותו היומיומית של קנו וליצירתו התרבותית (שוטטות, כתיבת חידות שפורסמו בעיתון על אודות הרחובות). ומנגד הם מעוטרים כקמעות, בשמות שרירותיים, בפסלי אנשי שם, במוסדות ציבוריים, בשלטים ובמודעות - כולם יצירי תרבות והיסטוריה שלעיתים אינם קשורים כלל למרחב הגיאוגרפי, הטמפורלי או החומרי ומצייתים לרוב להיגיון אסוציאטיבי שונה. קנו קשוב לשני צדדיו אלו של הרחוב הפריזאי ושיריו משקפים את הפשטות הקיומית לצד המחקר התרבותי-היסטורי. מתוך הפער שביניהם מלבלבים בשיריו של קנו: תוגה שבהשלמה עם היות הדברים בני-חלוף, אירוניה תיאטרלית, הומור מלומד, פליאה שאינה כנה ופה ושם הזיות סוריאליסטיות.

תת-סוגיה:
לו הייתה נהוגה בפריז השיטה האמריקאית של מספור רחובות ושדרות, האם היה משתנה אופי שיריו של קנו? האם הייתה הופכת שירת הרחובות שלו אוליפו-אלגברית יותר?

המצב 4:
עם התמשכות הקריאה טרדה אותי לעיתים תחושה של אי-חדירות, של חוסר יכולת לרדת לעומקם של דברים. תופעה שכיחה כאשר עוסקים בבחינת קמעות, מאחר, ועל-פי ההגדרה, אחת ממערכות המשמעות היא נסתרת, מובנת בד"כ ליודעי ח"ן בלבד (למשל ליוצר הקמע, או לחוקר מנוסה). לגבי יצירתו של קנו ניתן אפילו לומר שבחלק מן השירים שתי מערכות המשמעות היו זרות לי, הן הגשמית והן התרבותית: מכיוון שהייתי כלוא בחדרי; מפני שאיני מכיר את פריז ואת רחובותיה; בגלל שבקיעותי בתרבותה של צרפת, על שלל אישיה ויצירותיהם, חסרה (אצטדק ואומר כי גם קנו נהג לבלות שעות בספרייה במטרה לברר פרטים ביוגרפים על האישים שבפסליהם פגש בשיטוטיו ובכדי לדלות מידע על ההיסטוריה של המבנים בהם נתקל במהלך נדודיו מקצה העיר אל קצהה); כי רחובות פריז (כמו כל רחוב) השתנו מאז שנות השישים; באשמת משחקי המילים של המחבר והתרגום המאכזב.
כתוצאה מכך נאלצתי להיעזר ללא הרף במנועי חיפוש, בתמונות רחוב מתוך מערכות מידע גיאוגרפיות, במפות ואנציקלופדיות מקוונות, במילון ובתוכנות תרגום. כל זאת בהצלחה שאינה שלימה.

המצב 5 (פואמה היוצאת מן הלב לאחר השתקעות בקריאת שירה):
הו קנו, קנו! מורה הדרך,
כמה נלאיתי מלדדות,
בנתיב שהתווית
ברחובות הזרים בזו הכרך.
מעגה בריטית לצרפתית פרטית,
דילגתי בזה הכרך.
ובכדי לעמוד על פשרו של תרגום,
סחרחר פניתי למקור הסתום.

המצב 6:
סגרתי את הספר. נשכבתי על גבי. הנחתי את הספר על חזי. עצמתי את עיני.
לאחר זמן חזרתי ופקחתי אותן. נטלתי את הספר ובחנתי בשנית את התצלומים שעל חזיתו.
סוגיה 3: האם יכול ספר לשמש כקמע?
ראשית, אציין כי אין מניעה (על פי שתי ההגדרות שסיפקתי) כי ספר יהפוך לקמע. שנית, אדגיש כי מקרה הספר הוא מקרה שעשוי לבלבל ולכן מחייב שימת לב. הספר (אם אינו "הספר", האידאי, המופשט, הטהור) הרי הוא עצם גשמי (דיגיטלי או עשוי נייר), אך משולב בו מעצם טיבו גם תוכן. אסור לבלבל תוכן זה עם המערכת הרוחנית, ההיסטורית, הנסתרת, בעלת מרכז הכובד הסימבולי, המופיעה בסעיף 2 להגדרות ה"קמע" לעיל. מכאן שמכשף, רב-מג, מקובל או יד המקרה אם ירצו להפוך ספר לקמע יצטרכו להוסיף עליו (בכתיבה, בציור, בעיצוב או בייחוס משמעות) מערכת תוכן שונה מבחינת משמעותה והסימבוליות שבה מזו הכתובה בו כבר (שהיא חלק מן הספר עצמו בבחינת עצם קונקרטי).

סקירה וסוגיה 4: האם היה בעבורי ספרו זה של קנו קמע?
כאשר בחנתי שוב את התצלומים שעל גבי כריכת הספר, הבחנתי בפרט שחמק מעיני קודם לכן. דבר ששעשע והפליא אותי (ומן הסתם היה גם חביב על רמון קנו עצמו לו היה נמצא במקומי ואם היה מסוגל להבינו). הוא תלש אותי מרחובות פריז, משנות השישים של המאה העשרים והחזיר אותי דרך קסם לרחובות פתח-תקוה, מטיח אותי באספלט המחוספס של ההווה וההוויה הישראלית. בעבורי ואולי אף באופן אובייקטיבי, הפך הספר הזה לקמע של ממש. ספר שנכתב בצרפתית בידי משורר צרפתי ותורגם לאנגלית, עוצב על-ידי מו"ל אנגלי באמצעות תצלום נבחר שנראה לו מתאים לרוחו ותוכנו של הספר וזכה בתוך כך בתוספת בלתי צפויה בעליל ממרחב משמעות זר לחלוטין.
שם, דבוק לזגוגית דלתו של אותו ז'וז'ו אלמוני, מעט מעל לכיתוב המסוגנן, קטן יותר ובולט פחות, גיליתי תוך עיון מדוקדק בתצלום - סטיקר. ועליו רשום באותיות שפת הקודש לחש צדיקים אמתי!

פואנטה (אוליפו-מאגית)
נ נח נחמ נחמן מאומן
 

View all my reviews

Read more...

Review: Causality and Modern Science

Causality and Modern Science by Mario Bunge
My rating: 5 of 5 stars

בתור תלמיד לשעבר בחוג לפילוסופיה אינני מרבה לקרוא ספרים העוסקים בפילוסופיה. לא בגלל שאיני אוהב או מתעניין יותר בתחום אלא משום שעם השנים נעשיתי בררן יותר וקצר רוח. ספרים רציניים בתחום דורשים מאמץ והשקעה אינטלקטואלית ניכרת ואני מנסה קודם לקריאה לגשש ולנסות לאמוד האם הספר מצדיק את ההשקעה. לא תמיד הדבר אפשרי, ואף רצוי והכרחי לעשות ניסויים ולגוון. בכל זאת עם השנים אתה גם מגבש סוג של "טעם", או ביתר דיוק אתה מבחין אצלך במספר קוויים של העדפות. לפני כשנה ומחצה קראתי בפעם הראשונה מכתביו של מריו בונחה (1919-2020), שהיה פרופסור ארגנטינאי-קנדי לפיזיקה ופילוסופיה. ובכלל, אם להתרשם מרשימת פרסומיו הבלתי נגמרת, היה גם איש אשכולות בעל ידע בתחומים רבים ומגוונים כמדעי החברה, פוליטיקה וביולוגיה ושגם היה מספיק בטוח בעצמו על מנת לכתוב ולפרסם כמעט על כל נושא שבעולם. הספר שקראתי אז היה מאוחר יחסית (2003) ועסק בפילוסופיה ה"מערכתית" שניסח בונחה ובהשפעתה על חקירת תחומי הידע האנושי - Emergence and Convergence. התרשמתי מאוד מן הספר הקודם – מהגישה האנליטית ביקורתית של בונחה, מן הידע הרב שהפגין, מן הכתיבה הבהירה ומן המקוריות המחשבתית, וסימנתי לעצמי להמשיך לעיין בכתביו.

הפעם בחרתי לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר "קלאסי" מוקדם יחסית שלו. הוא נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים. אני קראתי את המהדורה השלישית שלו שיצאה ב-1978, בהדפסה משנת 2011 בהוצאת Dover המתמחה בכתבים שכבר אין עליהם זכויות יוצרים. בתום הקריאה גילית שיצאה ב 2009 מהדורה רביעית של הספר ונוספה לה הקדמה (נוספת) של המחבר, בהוצאת Routledge. דווקא היה יכול להיות מעניין לקרוא את התייחסותו של בונחה להשקפותיו הישנות לאחר כשלושים שנים ובמיוחד להבין איך הוא רואה אותן לאור ההתפתחויות שחלו בתורת הקוואנטים באותן שלושים שנים. אשתדל להשיג את ההקדמה החדשה ולקרוא בה. בכל אופן גם המהדורה השלישית מצוינת, עשירה בתוכן ומעוררת מחשבה.

הספר הזה מתמקד בנושא אחד – "עקרון הסיבתיות" (Causality), ואולי יהיה נכון יותר לומר שבונחה נוגע כאן בסוגיות רבות ומרכזיות לפילוסופיה של המדע, למדע ולפילוסופיה בכלל מתוך בחינתה של "הסיבתיות". סיבתיות היא נושא חשוב. כל אדם חושב נוטה מן הסתם להרהר בשאלות של גורל, בחירה חופשית וחיזוי העתיד ולעיתים אף מוטרד מהשלכותיהן על חיינו. בפרט, כל תלמיד אקדמי של הפילוסופיה יודע כי ה"סיבה" היא מושג מרכזי כמעט בכל תורה פילוסופית שהועמדה במרוצת הדורות. המטפיזיקה של אריסטו מבוססת כולה על מושג ה"סיבה" (על כמה סוגי סיבות שונים) ועליה התבססו דורות של פילוסופים ותורות סכולסטיות, למן העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד לשרידיה שניתן למצוא אף אצל הוגים מודרניים. תורת המכניקה של ניוטון צמצמה את מגוון הסיבות האריסטוטליות והציבה בקדמת הבמה את הסיבה הפועלת המכניסטית. היא יצרה מצג כי הטבע נשלט בידי סיבתיות מכאנית בלבד אך בד בבד, בצורה עקיפה, גם ערערה את מושג הסיבתיות עצמו בכך שאפשרה תנועה פנימית - אינרציאלית, פעולה הדדית (החוק השלישי) ושכללה את מושג הכח והפכה אותו לחוקיות. מאוחר יותר איבד המושג ממרכזיותו – בעיקר בשל הביקורת הידועה שהעמיד דיויד יום ובעקבותיו אסכולות פילוסופיות שלמות שהמשיכו את דרכו ובקשו לסלק את המושג, בכלל או את הריאליות שלו (פוזיטיביזם לוגי, פנומנליזם, נאו-קאנטיאנים פילוסופים של המדע והלשון, לוגיקאנים ועוד). אך גם בשל ביקורות של הוגים רומנטיים שראו בעולם יש הוליסטי שכל פעולה בו היא הדדית ומושפעת מאינספור גורמים ובכך שללו מן המושג "סיבה" את האפקטיביות המתודולוגית ואת כוחו ההסברי.

ככל מושג פילוסופי ששרד לאורך הדורות חלו גם במושג "סיבה" במרוצת השנים שינויים רבים, לרבות שינויי משמעות מהותיים. בנוסף בשפות רבות (לרבות העברית) אין הפרדה מספקת בין "סיבה" (reason) שהיא מושג אפיסטמולוגי/רציונאלי/הסברי ל"גורם" (cause) שהוא מושג אונטולוגי המייצג סוג של התהוות ממשית בעולם. מכאן שהמושג "סיבה" הוא מושג מעורפל. בונחה מספק הגדרה משלו למושג, הגדרה שלדעתו אינה מושלמת ואולי עוד תשתנה, אבל היא כללית מספיק ומצד שני מדויקת במידה, הגדרה המנפה ממנו טעויות שנספחו לניסיונות הגדרה קודמים שלו. בונחה מעיד על עצמו שהוא אינו לוקה במאניה להגדרות ומניח שאי אפשר להגדיר ולהוכיח הכל ושאין בכך בעיה (אחרת נסתבך במעגליות או ברגרסיות אינסופיות). הוא אינו רוצה להפוך לדון קישוט הנלחם בטחנות רוח של שימושים שגורים במושגים אך הוא גם אינו מתיירא מתיקון של טעויות ואין לו דרך להימנע מלהניח בסיס בהיר כלשהו לדיון. מה שכן, ניתן לראות את הספר עצמו כהתעסקות מדוקדקת, רבת אספקטים (היסטוריים, לוגיים, מדעיים) בהגדרה שמספק בונחה בפתיחת חיבורו תוך שהיא נבחנת מזוויות מגוונות ושונות – היא מהווה ציר לבחינתו של בונחה את המושג. בתחילה מוסברת ההגדרה והיא גם מושווית להגדרות מקובלות אחרות אותן פוסל בונחה. לאחר מכן הוא בוחן את שתי הביקורות המרכזיות שביקשו לסלק את המוגש – זו האמפיריציסטית/פוזיטיביסטית וזו הרומנטית/הוליסטית. בהמשך נבחנים היחסים שבין מושג הסיבתיות למושגים מרכזיים אחרים שמבחינה מסורתית או רציונלית נראה כי יש לו נגיעה אליהם: סיבות מרובות ומורכבות, ייצוגים פורמליים של סיבתיות (משוואות מתמטיות, ייצוגים לוגיים), בידוד, רגרסיה אינסופית, רציפות, קדימות בזמן, הדדיות, חיצוניות ונבדלות, חדשנות, רציונליות, חוקיות מדעית, חופש, חיזוי מדעי, ודאות, כוח הסברי ועוד... הסיבתיות נבחנת בהקשרים מדעיים שונים ומגוונים ומובאות דוגמאות רבות מתחומים שונים. בראש ובראשונה מתחומי הפיסיקה והלוגיקה בהן התמחה בונחה אך לא נפקד גם מקומן של הכימיה, הביולוגיה ובעיקר ההיסטוריה ומדעי החברה (בונחה דוחה את ההבחנה הנפוצה שבין מדעים מדויקים למדעי החברה ומספק לכך כמה נימוקים תוך כדי הדיון בסיבתיות). בתוך כך אנו לומדים רבות גם על השקפותיו של בונחה בתחומי הפילוסופיה של המדע, המדע והמטאפיזיקה. בונחה אינו עוסק רק בניתוח פורמלי וסמנטי של מושגים אלא מספק בפתיחת רוב הפרקים גם סקירה היסטורית של הרעיונות הנידונים.

ביסודה של כל תיאוריה (פילוסופית ובכלל) נמצאות (גם אם אינן מנוסחות) הנחות יסוד והשקפות מטאפיזיות. ביתר דיוק, הנחות אלו משתלבות בעבודה המדעית, "... פילוסופיה אינה מתנשאת מעל למדע או עומדת בבסיסו אלא, היא חלק מן החומר ממנו עשוי מחקר מדעי." (223) מהן הנחותיו של בונחה? ראשית בדיוק זה – שאין בעיה עם הנחות ואקסיומות שאינן מוכחות. בונחה יכול לנמק את הנחותיו אך מוותר על הצורך הכפייתי לבסס כל דבר.

בנוסף, בונחה הוא ריאליסט – כלומר הוא מאמין שאכן קיים "שם" משהו ושהמשהו הזה מתנהג בחוקיות. בפרט הוא מניח כי יחס הסיבתיות הוא ביטוי של יחסים ממשיים – "כי עבודה זו מניחה שככל שעקרון הסיבתיות אכן עובד, הוא משקף לא רק תכונה אופיינית של יחסנו הקוגניטיבי למציאות, אלא תכונה של המציאות עצמה, מה שמסביר את התמקדותי בסטטוס האונטולוגי של הסיבתיות." (58) עבורו "ההכרה שקשרים יצרניים, וביניהם כאלו מהטיפוס הסיבתי ,אכן קיימים בעולם החיצוני, היא גישה, שאינה אנתרופומורפית בעליל ומעבר לכך עוזרת להימנע ממלכודות הסובייקטיביזם – הן בצורתו הסנסיונליסטית (כל שקיים הם רשמי חושים – נ.ק.) והן בצורתו הספיריטואליסטית." (334) אפיסטמולוגיה ריאליסטית, לדעתו של בונחה, היא מתגמלת מבחינה היוריסטית. "בעוד שסובייקטיביזם מוביל לספקולציות סטריליות, ריאליזם כופה עלינו להעשיר את הניסיון ולבקר תיאוריות." (362). מבחינתו אין להסתפק בפורמליזם או בדדוקציה. אלא הם רק כלי עזר למחקר אמפירי. "אין זה מעניינה של לוגיקה פורמלית להרים את הצעיפים המסתירים את פני העולם, אלא עניינה להשחיז את הכילים הרציונליים שבעזרתם מלאכה כזו מתבצעת על-ידי המדעים." (241) מלבד תחביר, הבנה מחייבת הקשר.

ועוד מניח בונחה עיקרון של דטרמיניזם מבוסס חוקיות שהוא שילוב של שני עקרונות: האחד, העיקרון הגנרטיבי – אין דבר היכול לנבוע מתוך הלא-כלום ואין דבר היכול להפוך בשלמותו ללא-כלום; השני עקרון החוקיות – שום דבר אינו קורא באופן שאינו "מציית" לחוקיות כלומר בצורה אקראית לחלוטין. (אך חוקי הטבע אינם כופים עצמם על הדברים, הם רק ביטוי או ניסוח להתנהגות על פי חוקיות המאפיינת את העולם הריאלי). הדטרמיניזם הזה מעניין את בונחה פשוט מפני "שהוא הדבר אותו מבקש המדע לכונן." (22) מכאן שבונחה מקבל סוגים רבים ושונים של דטרמיניזם אך אינו מכיר בקסמים, ניסים ודוחה סוג אחד של דטרמיניזם, דהיינו פטאליזם (היקבעות מראש לפי הכרעתה של ישות אלוהית, למשל).

לדעת בונחה גישות פוזיטיביסטיות או פנומנולוגיות למדע, המסתפקות בתיאורים ומדירות פרשנויות, מצמצמות את תחום השפעתו של זה רק ככלי עזר להשתלטות על הטבע והופכות אותו לאינסטרומנט לטכנולוגיה או לארגון הידע. בעוד הן מתירות את שאלות ה"למה", את ההסבר, את המשמעות לתיאולוגיה (284). בונחה דוחה פילוסופיות אלה ומבקש להשיב למדע את כוחו ההסברי באמצעות הדטרמיניזם בעל החוקיות שרק אחד מן המאפיינים שניתן לזהות בו הוא הסיבתיות.

הגדרתו של בונחה למושג הסיבתיות על רגל אחת:
1. סיבתיות היא שינוי החל באובייקט (מערכת מסוימת) בשל גורמים הניתנים לאפיון כחיצוניים למערכת.
2. השינוי הוא בעל אופי גנרטיבי, כלומר הסיבה גורמת להתרחשות במסובב ולא רק מתלווה אליו או קובעת אותו.
3. נדרש שיהיה ניתן להזניח קשרים אחרים הקיימים לסיבה ולתוצאה, כלומר שניתן יהיה להחשיב את התהליך כמבודד.
4. נדרש שניתן יהיה לאפיין את התהליך כחד צדדי, כלומר להזניח תגובות הדדיות.
5. נדרש שבין הסיבה למסובב יהיה יחס ייחודי (unique).

בונחה ממשיך ומדגים כי אף אחד מן התנאים הנ"ל אינו מתקיים בצורה מוחלטת במציאות. אין מערכת שהיא מבודדת לחלוטין, אין תהליך שאינו תלוי הדדית בתהליכים אחרים או בלא תגובות נגד (כלומר הביקורת הרומנטית היא נכונה באופן כללי – אך לדעת בונחה אין סיבה שהיא תסלק את המושג), השינוי הוא כמעט תמיד קומבינציה של מחולל חיצוני (או גם פנימי) עם תהליכים ומנגנונים פנימיים. הנקודה היא שבונחה אינו חושב כי עובדה זו מסלקת את המושג סיבתיות. לדעתו המושג חיוני למדע, ותורם הן מבחינה מחקרית, הן מבחינה יישומית הן מבחינה תאורטית והן מבחינה הסברית. יש רק להכיר במגבלותיו ובכך שהוא אינו מושג אידיאלי אלא תמיד קירוב, תמיד מוגבל (במשך, במקום), תמיד רק חלק מתהליך ותמיד ניתן לאפיון רק ברמות מסוימות של התהליך (לדוגמא יחס סיבתי ברמה החברתית יכול במקביל לא להיות קיים ברמה הפיזיקלית).

ומכאן שהמחקר המדעי מניח דטרמיניזם (היקבעות) המתבטא בחוקיות, אבל דטרמיניזם סיבתי הוא רק סוג היקבעות אחד ממגוון רחב (ושעשוי עוד להתרחב) של סוגי היקבעויות. היקבעויות אחרות שניתן לזהות הן: היקבעות עצמית, תלות הדדית, היקבעות מכאנית, היקבעות סטטיסטית, היקבעות מבנית והיקבעות דיאלקטית.

נקודה חשובה היא ההשפעה שיש לתפיסה מצמצמת (אבל לא מסלקת), כזו של בונחה, את הדטרמיניזם הסיבתי על מדעי האדם ותפישת החופש. "דטרמיניזם סיבתי (כלומר של סיבות חיצוניות נ.ק.) מוביל להגזמה בחשיבותה של הסביבה ובחשיבותו של מאבק הנסיבות; הוא מציע תמונה מעוותת של האדם כצעצוע פאסיבי לחסדי כוחות שלא ניתן להתגבר עליהם, טבעיים (למשל גיאוגרפיה) או מלאכותיים (החברה למשל). בעייני גישה זו, שהיא קונפורמיסטית בעיקרה, החירות היא לרוב אשליה, מאחר והיא נתפסת רק כערך שלילי, כלומר, כהעדרם (הבלתי אפשרי) של כבלים; היא נתפסת כ'חופש מ' ולא כ'חופש ל' המתאפיין בהיקבעות עצמית self determination פעילה ובסופו של דבר מתכננת מתוך מודעות. ברגע שהיקבעות עצמית נלקחת בחשבון, ככל שמקדימים להבין ששום דבר אינו נקבע לחלוטין רק בשל תנאים חיצוניים, חשובים ככל שיהיו, מרכיב של יוזמה מאיר את הסצנה ההיסטורית ... יוזמה שהיא קונסיסטנטית עם דטרמיניזם מדעי. החירות נראית אז כערך חיובי, כלומר כיוזמה אקטיבית להשיג היקבעות עצמית אופטימלית, והפטליזם נראה רק כחלום רע." (194-195) "חופש, הרחוק מלהיות שלילתה של ההיקבעות, הוא צורה שלה: הוא ניצחון ההיקבעות העצמית מונחית החוקים על דחפים ואילוצים חיצוניים (שבעצמם מתאימים לחוקים אחרים)." (107)

ניתן לומר מספר דברים חיוביים על כתיבתו של בונחה. ראשית הוא מבקש להיות מובן. בניגוד לפילוסופים שהצליחו להעמיד רק תיאוריות מעורפלות או מיסטיות הוא דוגל באנליטיות ובביקורתיות. בניגוד לפילוסופים מתנשאים המבקשים לכונן תורת סוד ועל כן משתמשים במכוון בשפה מסובכת, הרי שהוא מנסה להבהיר דברים, כותב בתמציתיות אך אינו חושש לחזור על דברים, לצרף מראי מקום ולספק שפע דוגמאות. הספר הוא בעל תכנית סדורה. למרות שפע הדקויות, סטיות לכאורה מהנושא וחידודי דברים וההבהרות הספר גם מסודר ועקבי. בונחה מפרט כל דבר, לכאורה אין צורך להכיר כל תחום שהוא מציין או להיות בעל ידע מוקדם, הוא גם טוען כי כל נוסחה מתמטית או לוגית מוסברת גם במילים שוות לכל נפש. זה נכון אך יש כאן גם מורכבות רבה בנושאים הנידונים. הספר אינו ספר קל – יש לחזור ולקרוא כל פסקה ולהתאמץ להבין דברים. כך שידע מוקדם בפילוסופיה, פיזיקה, בעיקר בתורת הקוואנטים, יחסות ולוגיקה בהחלט מסייע רבות. בהחלט לא מדובר בספר מדע פופולרי או במבוא לפילוסופיה.

אני מצאתי את הספר כמתגמל, למרות שצריך להשקיע כאן בקריאה איטית ולמרות שצריך להתאמץ לעיתים בכדי להבין את דבריו של בונחה. זאת הן בשל חדשנותו של בונחה והן בשל אינסוף הביקורות הקטנות שלו על כל אספקט של סיבתיות שהוא נוגע בו. למרות שהרעיון המרכזי הוא תמציתי למדי, הרי שהרווח האמתי מן הקריאה הוא העושר בידע ובביקורת שמפגין בונחה ומגוון הנושאים שהוא מלמד אותנו בעקיפין מתוך התחום הנרחב של הפילוסופיה של המדע. בצורה זו אנו גם מפנימים את עקרונותיו, גם מעשירים את הידע שלנו ובעיקר זוכים בהסתכלות שונה ומקורית על דברים. בהחלט אשתדל לקרוא עוד משפע הספרים והפרסומים שהשאיר אחריו.

View all my reviews

Read more...

Review: מדבר הטטרים

מדבר הטטרים by Dino Buzzati
My rating: 5 of 5 stars

"מדבר הטטרים" הוא ספרו הידוע והמתורגם ביותר של דינו בוצטי, שפורסם בזמן שאיטליה הייתה תחת משטר פאשיסטי ורגע לפני פרוץ המלחמה. זוהי אלגוריה (מודעת לעצמה באופן מפורש בשל הערותיו הרבות של המספר) למצבו הקיומי של האדם. השפעתו של קפקא ניכרת כאן ביותר, במיוחד מוטיב ההמתנה הבלתי נמנעת וחסרת התוחלת של "לפני החוק".

ככל אדם, הגיבור, סגן טרי וצעיר בשם ג'ובני דרוגו, מדמה כי ביכולתו לבחור את דרכו בעולם ולעצב לעצמו קריירה ייחודית, אך מוצא עצמו שוקע בשגרה מנוונת ובציפייה חסרת תקוה ממשית להתרחשות גואלת. לאחר סיום הכשרתו הוא מוצב בעמדה נידחת, מוצב ישן בגבול הצפוני, על ספו של מדבר שומם וזרוי ערפילים. מקום השבוי כולו בשגרה רוטינית צבאית חסרת פשר לכאורה, מפני שהאויב אינו מופיע אף פעם. למרות זאת הוא אינו מצליח להשתחרר מקסמו של המקום ומן ההתמכרות לשגרה המנוונת ולציפייה. גם כאשר הוא מנסה לעזוב הוא מגלה, כמאמר מאיר אריאל, כי "העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור." הכל צפוי בעצם. אין כאן הפתעות. לנשארים במצודה צפוי גורל עגום וחסר פשר. אי אפשר לעמוד כנגד הזמן. גם אם הרוטינה מבלבלת ומעמעמת את מניין הימים והשנים, בסופו של דבר הוא נותן את אותותיו ואינו מרחם על איש. גם מי שמצליח לכאורה לזכות בתהילה, הרי שזו מקורה בעצם במבוכה, בכישלון ובאירועים חסרי תכלית אמיתית.

הרומן מינימלי, כתוב (ומתורגם) נהדר. למרות שברור לך למן ההתחלה מה צפוי כאן, אתה נשאב אל תוך המקום והאווירה הסוריאליסטיים. גיליתי כי ג'ובני יסיים את חייו בגיל 54, אני כבר בן 53 וחצי. בהתחשב בכך ובכלל במצב החברתי המדכא הכללי שבו אנו נמצאים, הרומן היה מעורר מחשבה ובעיקר אפקטיבי ביותר מבחינת התחושות וההרהורים שעורר. זה גם מזל – כי אפשר ליהנות מהיצירה באופן מקסימלי. אבל גם חוסר מזל בשל הדיכאון שהיא עוררה.

View all my reviews

Read more...

Review: הירח והמדורות

הירח והמדורות by Cesare Pavese
My rating: 5 of 5 stars

מה קושר אדם למקום, לחבל ארץ, לבית? המספר, בספר היפה והנורא הזה, הוא התגלמות השאלה. הוא ממזר, שאינו יודע מי היו הוריו או מהיכן באו. הממזרים אינם רצויים. הם נמצאים בתחתית הסולם החברתי בפיימונטה שבין מלחמות העולם. כילד הוא נמסר למשפחה אומנת של צמיתים עניים מרודים, וגם הם מקבלים אותו רק מחוסר ברירה בעבור קצבה שלה הם זקוקים בשביל לשרוד. גם אם המשפחה החורגת מתה כעבור מספר חודשים כך שבעצם אין דבר הקושר אותו למקום מגוריו, חוץ מן המקרה.

כאשר הוא הופך לנער נאלצת המשפחה לעקור לכפר אחר ואינה יכולה לקחת אותו עמה. הוא הופך לשוליית פועלים בחווה סמוכה ובה משרתים ומשפחה בת המעמד הבינוני הנמוך. בבית זה הוא מתוודע לפערים המעמדים, למיניות ולמשיסת החיים שאין משפחה שיכולה לעמוד בפניה. ככל שהוא מתבגר כך הולכת החווה ומתפוררת ורגע לפני הסוף הוא מתנתק ויוצא לעולם הגדול ומהגר. את שנות מלחמת העולם השנייה הוא מעביר באמריקה, נודד ללא הרף וצובר הון מסוים. אך למרות זאת הוא אינו מצליח להשתקע באמריקה או להקים בה משפחה ובתום המלחמה הוא שב למחוז נעוריו.

הכל זורם. דבר לא נשאר כשהיה. הוא מבלה את חופשתו באותו אזור בפיימונטה, אלא שעכשיו הוא ה"עשיר" זה שנמצא בראש הסולם, זה שראה עולם בניגוד לאיכרים שמעולם לא הרחיקו אל מעבר לגבולות הכפר הקרוב. ובכל זאת הוא אינו מבין הרבה יותר. הוא מבלה את ימיו בשיטוטים, בניסיון לפענח את עברו ואת משמעות המקום בעבורו. זוהי משימה בלתי אפשרית. הוא החמיץ כמה שנים גורליות – שנות המלחמה, על כל מוראותיהן, שכמו שרפו את הגשר לעבר. גם כאשר הוא מדמה לראות את בבואתו בנער נכה המתגורר בבית ילדותו הרי שהוא אינו מצליח למנוע ממנו את הטרגדיות הצפויות להתרחש.

הספר יפה – הסיפור נפרש במשפטים רצוצים, לא ממוקדים, מעין זרם תודעה מקוטע המשובץ בשורות מחץ של חוכמת חיים, חכמת החיים הקשים, החפה מקישוט והחדה כתער. בכך היא בת זוג מושלמת לשניות הקיימת בסיפור – בין החיפוש הבלתי ממוצה אחר מהות הקשר למקום מצד אחד ובין עובדות החיים האיומות שהם הדבר היחיד הקיים באמת מצד שני.

מהם הירח והמדורות הנרמזים בשם הספר? האיכרים נוהגים להבעיר מדורות בצדי השדות הקצורים מתוך אמונה שהדבר מסייע לאדמה להתחדש (אך כי המספר מציין שאין לכך הסבר מספק), הם נמנעים מלבצע פעולות מסוימות בלילות ירח מלא בשל אמונות טפלות. המספר דוחה את כל ההסברים שהוא מקבל בתור הסברים לא רציונליים. אך דווקא ידידו הקומוניסט, סמל הרציונליות והתבונה בסיפור אינו מתרגש. אמונות טפלות מטרידות אותו רק כאשר הן גורמות לנזק לחלשים. אם אינן גורמות לנזק אין צורך להתנגד להן, הן מבטאות חוכמת חיים מעורפלת שצמחה עם חלוף הדורות מתוך הקשר שבין האיכרים לאדמתם – בלתי ניתנת לבירור אך לא ניתנת לערעור. בנוסף מסמנות המדורות את אש השמחות הקהילתיות שהמחבר אינו יכול להשתייך אליהן בילדותו בשל מעמדו ולכן הוא מייחל שיכבו, והן גם מסמלות את שריפת העבר, את שריפת שרידי המקומות והאנשים האחרונים שעוד היה קשור אליהם איכשהו.

View all my reviews

Read more...

Review: גזוזטרה ביער

גזוזטרה ביער by Julien Gracq
My rating: 5 of 5 stars

לפני זמן מה קראתי את "מדבר הטטרים" לדינו בוצ'אטי – יצירה קפקאית על קצין במוצב מבודד המצפה למלחמה שאינה מגיעה (או שלפחות בעבורו לא תגיע לעולם). והנה קראתי יצירה החולקת עם "מדבר הטטרים" את אותו הנושא וכמעט את אותה המשמעות. בעוד שספרו של בוצ'אטי מתרחש בעבר לא מוגדר ובמקום שיכול להיות כל מקום, הרי שההתרחשות ב"מרפסת ביער" (ה"גזוזטרה" הארכאית מיותרת, בתרגום יפה בעיקרו אף שאינו ערוך בקפידה) מקובעת בזמן ידוע ומקום מוגדר. מדובר במספר חודשים, הקודמים לכיבוש צרפת בידי הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ובגבול צרפת-בלגיה, ביער הארדנים.

גראנז' הוא מש"ק מילואים בחיל הרגלים. הוא מוצב כמפקדם של שלושה חיילים בבונקר בטון קטן בלב היער. הבונקר בנוי על פי הדגם הפרוידיאני – קומתו העליונה היא בקתת מגורים וקומתו התחתונה ביצור טחוב ובו תותח קל נגד טנקים. מלבד סיורים ביערות לאורך הגבול ותחזוקה של העמדה אין לחיילים הרבה מה לעשות. תפקידם להפעיל את התותח אם יפלוש טור משוריין גרמני בדרך ההפרדה שבלב היער ולחסום אותה. רוב הזמן מנותקים החיילים מן המפקדה, ניתוק בלב הטבע, אותו הם מקבלים בברכה, שכן, כידוע, המילואים ובפרט המלחמה משנים את אורכות החיים, כופים ביטול של השגרה העירונית והמשפחתית על כל טרדותיה ויוצרים חופש מוזר ומשחרר באמצע החיים. בקיצור - הגיעו למילואים, חשבו עושים חיים. ישנם כמובן גם כמה אותות מבשרי רע. הקצין המפקד של גראנז' הוא היחיד שאינו נתפש לאשליות אך מלבד כמה הערות חמוצות הוא חסר יכולת להתמודד עם שאננות פיקודיו ועם דרכי החשיבה המאובנות של הפיקוד העליון וחוסר תפקודו של הצבא הצרפתי המיושן. קצין שריון צעיר המבקר בעמדה לאחר שהטנק שלו מתקלקל בסמוך לה, נדהם למראה הבונקר ואומר לגראנז' כי במקומו היה נמלט מן המקום ורומז לו כי כשיגיעו הטנקים הגרמנים הם לא ינועו בשיירה אלא יהיו מלווים בכוחות קומנדו. בנוסף ישנו בסמוך לעמדה כפר זעיר וקסום, מעין ממלכת פיות, נטוש בחלקו ומאוכלס בדמויות נשיות בלבד, השוכן מבודד בלב קרחת יער. בין גראנז' לבין מונה, דיירת בכפר, סוג של אישה-ילדה דמויית פייה מתפתח רומן.

בעצם, אם תבקשו ברומן הצנום הזה עלילה נוספת או משהו מעובה יותר, לא תמצאו. זהו כל הסיפור. אז במה בעצם מדובר? מדובר כאן בהתמודדות עם קונספציה, קונספציה שאינה שונה בתבניתה מקונספציות אחרות (לרבות זו שלנו כאן בישראל), וצורתה התמכרות לשגרה, לחיים הטובים, תוך חוסר אמונה (או אי רצון להאמין) כי מתקפה מסתמנת אכן תתרחש באמת ותהפוך את חיינו. אבל זה אינו ספר עיון העוסק בניתוחים היסטוריים של פסיכולוגיה צבאית. העסק כאן מהופך. הקונספציה היא רק תבנית כללית, משל ליחסים שבין הדמיון למציאות, בין החיים למוות ובין המעשה הספרותי לממשות.

לא ידוע הרבה על גראנז', חוץ מן העובדה שהוא חובב ספרות ובפרט את כתביו של אדגר אלן פו. הספר נפתח בהגעתו של גראנז' לאזור, אזור שכאמור בדומה לסיפוריו של פו נמזגים בו הגותי ביומיומי, הקסום במציאותי והאסתטי בארצי. בפסקת הפתיחה מדמה גראנז' כי הרכבת המובילה אותו היא רכבת ל'אחוזת ארנהם' – המופיעה בסיפור של פו על מקום מבודד הבנוי לפי אסתטיקה רעיונית מוקפדת. המתח המלווה את הסיפור אינו שונה הרבה מן המתח בסיפורו של פו 'מסכת המוות האדום' – אנו והגיבורים יודעים כי בחוץ משתולל המוות אבל חשים שהוא אינו יכול לגעת בנו, לפרוץ את גבולותינו. כמובן בהמשך גם יופיעו עורבים מבשרי רע, המרמזים שלא ניתן להתחמק מידה הקשה של המציאות – אך הגיבור השבוי בחוסר האמונה יתעלם מכל האותות הרעים ויפרש הכל, גם כאשר יתחיל העולם להתהפך, מתוך אי אמון במתרחש, חוסר הבנה ותקוות קלושות.

גראנז' הוא אדם הלכוד ברשת הדמיון, כל ההקשרים שהוא מוצא הם הקשרים לעולם הספרות. העמדה המבוצרת בלב היערות נדמית לו בשנתו כספינה או ספינת אוויר בכתביו של ז'ול וורן. במידה מסוימת כל זה מביא אותו להרגשה כי הוא חי למעשה את עלילת יצירת הביקורים של טולסטי 'הקוזאקים'. (בזמנו קראתי קובץ סיפורים של טולסטוי בהוצאת ה'ספרייה החדשה'. בקובץ היו שתיים מיצירותיו הנודעות ביותר – 'מותו של איוואן איליץ'' ו'סונטת קרוייצר' הדחוסות והקודרות. היצירה שחתמה את הקובץ ותפסה להפתעתי כמחציתו הייתה 'הקוזאקים'. ניגשתי לקרוא בה בחשש - יצירה משנית, ארוכה, של סופר לא מיומן, בעלת שם לא מזמין. אבל החששות התבדו – הסיפור התגלה כיצירה נפלאה הכתובה ביד קלה, והפכה ליצירה האהובה עלי בקובץ). היא מספרת על צוער בן אצילים, שלו משרת אישי, החי חיי תפנוקים, המגיע לשהות באזור הקווקז על הגבול עם צ'צ'ניה. הוא מתמקם בבית בסטניצה של קוזאקים, מתחבב על בני המקום (שהם הלוחמים האמתיים) ומתאהב בבת הכפר. אבל האידיליה לא מחזיקה מעמד ובסופו של דבר הגיבור המפוקח עוזב את המקום.

למעשה מדמה גראנז' כי הוא אותו אולינין האריסטוקרט, שחבריו לעמדה הם הקוזאקים השורשיים וכי הכפר הסמוך והקסום, על שביליו וחצרותיו הציוריים הם הסטניצה, ומונה אהובתו היא מריאנקה בת המפקד. ולמעשה זה רק נרמז. אם תרצו ניתן לומר כי גראק מספר מחדש את 'הקוזאקים' על רקע מלחמת העולם השניה ויער הארדנים.

אנו מוצאים כאן תיאור של המתחולל בנפשו של גראנג'. לנו ולקוראיו של גראק בשנות החמישים ברור מה צפוי להתרחש ואכן התרחש, בסופו של סיפור. ומכאן האתגר שעמד בפני גראק – כיצד להתל בקורא, כיצד לגרום לו להזדהות עם הלך רוחו של גראנז'? הוא עושה כן באיטיות (התמשכות הזמן מדגישה את הניתוק בו חיים הגברים בעמדה) אבל בדיוק רב באמצעות השפה ותמונת העולם הסוריאליסטית והחצי קסומה. עיצוב הסיפור שונה מאוד מכתיבתו של בוצאטי. מצד אחר הרומן ריאליסטי ביותר, מבחינת המראות שהוא מתאר (בניגוד לנוף המצודה המוזר והמנוכר שמציג בוצאטי), אבל הדימויים בהם משתמש גראק להעביר את הריאליזם דרך מסנן רגשותיו של גראנז' הם פראיים ומשולחי רסן – בארוקיים מאוד. התוצאה היא העברה מדויקת של רגשות המתהווה מתוך שלל הדימויים המשולחים וכליאת הקורא וגראנז' עצמו בעולם של דימויים. זה אינו זרם תודעה, אלא תיאור שהוא ברובו בגוף שלישי, אבל הוא אינו שונה הרבה מזרם תודעה בשל זרימת הפרועה של הדימויים. ליער שמור כאן מקום נכבד: מראותיו ורחשיו פולשים ללא הרף אל מתחמי הבתים והחדרים והגיבורים מרבים לשוטט בתוכו. למעשה רובו של הספר הם תיאורי הטבע. הכתיבה מזכירה מצד אחד את 'דרך פלנדריה' של קלוד סימון ומצד שני את ס. יזהר. כל העסק מאוד צרפתי, הן הבארוקיות הפראית, החצי נחלמת, או השיכורה (הגיבורים כמובן מרבים בשתיית יין) והן תיאורי מעשה האהבה. שילוב של תיאורי טבע ומצבי נפש המשתלבים ללא הרף ומשקפים אחד את השני.
מבחינתי כל העסק הזה הצליח מאוד. נהניתי להתנתק בשעת הקריאה ולהישאב אל תוך החורף ביערות הארדנים, ממש כפי שגראנז' נהנה להתבודד בהם. מדובר ביצירת מופת קטנה, אבל מעוצבת בכשרון רב ובעבודת נמלים.

נ.ב. קראו גם את 'הקוזאקים' של טולסטוי.

View all my reviews

Read more...

Review: פירצה בקרח

פירצה בקרח by אלכסנדר ורדי
My rating: 5 of 5 stars

כבר כתבתי ביקורת על אחד משני ספרים ישנים ומתפוררים ששליתי מפח מחזור בסמוך לספרייה ברמת גן. הראשון ("שני אנשים") היה נהדר. גם הספר הזה. בשנים האחרונות קראתי וכתבתי הרבה על סיפוריו הקצרים של וורלאם שלמוב, המתרחשים בפלנטה האחרת של מחנות ההשמדה הסובייטים – הגולאגים. הספר הזה מתרחש באותם המקומות, בשנים מאוחרות קצת יותר, סביב שנת מותו של סטאלין. מבחינת הדמויות והאירועים הספר הזה מזכיר מאוד את סיפוריו של שלמוב – אסירים שזמנם בחיים קצוב, צ'קיסטים אכזריים ופושעים דמוניים. סגנון הכתיבה וגם האידאולוגיה כאן קצת שונים – מדובר ברומן בסגנון קלאסי ריאליסטי ויש בו גם אידאולוגיה אנטי סובייטית (די מובן כשקוראים מה הלך שם) ומעט דיונים על טבע האדם. הספר מתאר ללא כחל וסרק את החיים במחנות ההשמדה בסגנון בוטה וציורי להפליא.

מה שמדהים הוא שהספר פורסם בישראל הסוציאליסטית, שנה אחת בלבד לאחר שסולזניצין פרסם את סיפורו הראשון "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ" ולפני שהוא הוכר במערב. הספר תורגם בכישרון מפעים לב, מכתב יד ברוסית, לעברית מליצית נפלאה ועשירה (למי שלא מפחד משפה גבוהה) – כולל אימרות שפר בעגת המחנות ושירים מחורזים. הרבה לא הצלחתי לברר על הסופר אלכסנדר ורדי. מצאתי רק ביקורת משבחת שפורסמה בעיתונות עם יציאת הספר לאור. אני מצטרף לשבחים כי הכתיבה והתרגום נהדרים.

View all my reviews

Read more...

Review: ולנטינו

ולנטינו by Natalia Ginzburg
My rating: 5 of 5 stars

הספר הזה מאגד ארבע נובלות של נטליה גינצבורג. הספר פורסם ב-2001. בינתיים הוציאה "הספרייה החדשה" את אחת הנובלות בתור ספרון העומד בפני עצמו ומאוחר יותר (כנראה במסגרת שאיפתם לארגון מחדש של "כל כתבי" סופרים נבחרים תחת הוצאתם) פוצלו הנובלות בין ספרים חדשים, הכוללים כל אחד מהם עריכה מחודשת ועוד סיפורים קצרים נלווים. אני מצאתי את הספר הזה מושלך ברחוב אבל במצב מצוין (למעט צהבהבות קלה, אבל זו בעיה מוכרת גם בספרים שלהם השמורים בביתי – חבל שאינם משקיעים גם באיכות הנייר). יש כמה טעיות עריכה בספר אבל בסך הכל התרגום מצוין. מביקורות שקראתי הסיפורים שהוסיפו אינם באיכות של הנובלות. לכן גם הקובץ הזה כנראה אינו חסר ואפילו מצטיין במיצוי של כתיבה נבחרת ומעולה.

אלו אינן יצירות רעיוניות אלא בעיקר חגיגה של מספרת סיפורים מוכשרת, של ציירת פויינטליסטית המשתמשת בעשרות מיקרו אירועים ודמויות משנה רבות מבלי לאבד לרגע את הקוהרנטיות של התמונה כולה. המשפטים קצרים, הכל ריאליסטי אבל משתולל. לאחר כל תיאור מגיע תיאור או הערה שכאילו גורמים לקטע שהקורא הובל בו לסוב על עקביו, מה שמייצר דמויות בעלות נפש ייחודית, עקשנית ומרדנית ואווירה של סרקזם מרחף. למרות העושר המסחרר של דמויות ואירועים, הקריאה (וקורא איטי כמוני לא יכול להימנע מלשים לכך לב) שוטפת בקצב מסחרר. לעיתים מתקבלת תחושה שגינצבורג היא סופרת של טריק אחד, של צורת כתיבה עליה היא חוזרת שוב ושוב. אבל היא עושה זאת בכישרון כה רב כך שאינך מואס בסיפור אף לא לרגע.

המשותף לכל הנובלות הוא שהן עוסקות במשפחה. ברובן משפחה שאינה "נורמלית" אבל נורמלית ברב-גוניות שמוצאים בה. המשפחות אינן בדיוק משפחות מתפקדות. הן יותר אוסף דמיות החגות אחת סביב רעותה, לא מתקשרות ולעיתים מתנגשות בחוסר הבנה. הנובלה הראשונה, "ולנטינו", היא סיפור נוגה, הכתוב נהדר והוא עוד יחסית סטנדרטי. הנובלה השנייה "מזל קשת" היא הארוכה ביותר. גם כאן עלילה פשוטה לכאורה, אבל כאן בולט כבר העושר בפרטים ממנו מתגבשת דמותה של אם המשפחה הנלעגת והמרשימה, העצובה והמגוכחת כאחד. הנובלה השלישית "משפחה" היא האקספרימנטלית ביותר. השפע המסחרר של דמויות ואירועים מגיע כאן לשיא עד כי נדמה (בצדק) שיש כאן רק רעיון צורני – שפע הפרטים והתפניות מכוון להעביר את הרעיון כי מושג המשפחה כאן הוא דינמי ומתעתע ביותר וחסר גרעין. לכן זהו גם הסיפור המייגע ביותר. נדמה כי גינצבורג יכלה לקצרו כדי חצי או להאריכו פי שניים, באותה מידה. למרות שבשלב מסוים מתחשק לך להגיד לנטליה "בסדר הבנתי," בכל זאת בסיום הקריאה אתה נהנה מתחושת הסחרחורת כמו ילד שירד מקרוסלה. הנובלה האחרונה מספרת על שנותיה האחרונות של אלמנה מזדקנת – ושוב אותו מחול נוגע-לא-נוגע של דמויות מרובות, ושפע אירועים שגינבורג מתזמנת בשליטה של להטוטן.

View all my reviews

Read more...

Review: הרווקים

הרווקים by Henry de Montherlant
My rating: 5 of 5 stars

קראתי את הספר בעקבות ביקורת שסקרנה אותי באתר Neglected Books. בדיקה באינטרנט העלתה כי הספר תורגם לעברית (תרגום נהדר בידיו האמונות של יהשע קנז) – זה תמיד מפליא להיווכח, כל פעם מחדש, כמה עשיר אוצר הספרים שכבר תורגמו לעברית במאה השנה האחרונות. ספר צרפתי שנכתב בין מלחמות העולם בידי סופר שמרן – מזכיר מאוד את סגנונו של סלין (אף הוא קצת אנטישמי ואולי מסמפט של הכיבוש הגרמני) בטרגיות ההומוריסטית ובסרקזם המושחז שאינו חדל מלקצץ בגיבוריו ובחברה הצרפתית והאנושית בכלל.

כפי שמעידה תמונת האווזים הנודדים בסוף הספר, בה משתרכים שלושה אווזים בעקבות ראש החץ של הלהקה, לספר שלושה גיבורים תימהוניים, דמויות מוקצנות (ואולי לא) של אנשים שאינם מצליחים להשתלב בחברה (מי כן?).הם כמובן רווקים, כמשתמע. רווקים מזדקנים. שתי דמויות משנה - אחים בני שבעים ומשהו – אוקטב ואלי. שני צאצאים למשפחת אצילים. ביישנים המתקשים בפיענוח קודים חברתיים. הראשון מתחזה תמידי, שבזכות מזל וחבר ילדות צבר הון ומצליח להציג תדמית מכובדת. השני זקן תמהוני וילדותי, שנפלט כבר כשהיה צעיר, מן החברה (כיום היה אולי מאובחן בסוג של אוטיזם). ודמות אחת ראשית – לאון דה קואנטרה – אציל בן 54 שמוצאו מפוקפק, פושט רגל, אחוז חרדות וחסר כל כישורים חברתיים גם הוא.

העלילה עוקבת אחר שתי שנותיו האחרונות של לאון. הסוף כמובן אינו טוב ובמסורת הריאליזם הצרפתי גם אינו יכול להיות אחר. דה מונתרלאן אינו מפסיק ללעוג לדמויותיו ולהגחיך אותן ואינו חוסך שבטו גם ממנהגי החברה הצרפתית שבה הן חיות. יש כאן סרקזם נהדר. בגלל הדמויות הקיצוניות בחוסר היכולת לתפקד חברתית, נוצרות סצנות המגחיכות מוסדות חברתיים ופרקטיקות בורגניות (קטעים משעשעים במיוחד הם הביקורים אצל עורך הדין והרופא הכפרי). וזאת מכיוון שבכל אחד מאתנו ישנה גרסה (מרוככת או לא) של לאון הנוירוטי. כפי שמעיד גם המספר עצמו בסיום הפגישה עם הרופא – "כל זה היה משולל כל הגיון, אך לא כה שונה כפי שאפשר לשער מיחסו של איש רגיל כלפי הרפואה והרופאים."

כתבתי "סרקזם נהדר". אך יש להודות כי כיום כבר לא היו כותבים כך על דמיות הסובלות מבעיות נפשיות. אצל הקורא העכשווי (לפחות אצלי, שבמקרה גם אני בן 54 וביישן) מתעוררות לעיתים מדקרות המצפון מתוך ההתעללות מכמירת הלב שעוברות הדמויות בידי המחבר. ואולי זו גם הייתה כוונתו של המחבר עוד בזמנו. להציף מתוך הקומדיה והלעג לחברה את הטרגדיה שבבסיס הזקנה והקיום האנושי בכלל. ספר מר-מתוק. ולמרות הכאב גם נהדר.

View all my reviews

Read more...

Review: ספר הצחוק והשכחה

ספר הצחוק והשכחה by Milan Kundera
My rating: 5 of 5 stars

בנקודה מסוימת בספר מספר קונדרה על אביו המוסיקאי, שחקר את הסונטות של בטהובן. בסוף ימיו הפך האב דמנטי ואיבד את יכולת הדיבור הקוהרנטי. סמוך למותו הוא מצהיר באוזני בנו כי הוא "הבין", אך אינו מצליח לבטא מה הבין. קונדרה מספק הסבר משוער משלו: הכלי העיקרי שבטהובן עושה בו שימוש הוא הוואריאציות על נושא. התפתחות המוסיקה תחילתה בקווים פשוטים של מלודיה ומקצב שניתן להקבילם לפעולות החיים הבסיסיות וההכרחיות של תזונה, תנועה, מין וכו... זהו הבסיס למוסיקה העממית ולמוזיקת הפופ, שתפקידן לסחוף את המאזין בצורה פשוטה וחסרת מודעות. המוסיקה הופכת עם השנים למורכבת יותר ומתפתחת שפעה של סגנונות שונים. בשלב מסוים התחוללה המהפכה של שנברג, שהחלה להכניס דודקפוניה ליצירות מתוך כוונה טובה – לחדש. אבל המהפכה הלכה ונוונה את המוסיקה, ניתקה אותה מן החיים והביאה לגסיסתה. מכאן שהעיסוק של בטהובן בוואריאציות מהווה סוג של שיא של חיבור מוסיקה שאינה מהפכנית מנוונת ואינה פשטות חסרת מודעות. זהו חיבור פראקטלי המתאמץ לחזור שוב ושוב לאותו נושא ולבחון אותו כל פעם מזווית אחרת. לדעתו זו החקירה האמתית ולא ההיסחפות חסרת המודעות או השאיפה לעתיד מהונדס ודמיוני.

במטאפורה הזו מתגלם כל הספר הזה. כפי שמעיד קודרה בעצמו, "כל הספר הזה הוא רומאן בצורת וריאציות. החלקים באים בזה אחר זה כקטעים נפרדים של מסע, המוליך אל תוככי הנושא, אל תוככי המחשבה, אל תוככי מצב אחד ויחיד, שמובנו הולך ונעלם מעיני." (148)

יש כאן אוסף של שבעה סיפורים. שהם למעשה ווריאציות, על כמה תמות מרכזיות. הוואריאציות באות לידי ביטוי גם בקווי עלילה שונים (שגם מצטלבים לעיתים) וגם בסגנונות המשתנים של הכתיבה. בנוסף קונדרה מכריח אותנו כל הזמן להיות מודעים לתמות הכלליות בכך שהוא משלב לכל אורך הספר הערות, הסברים ופרשנויות שלו עצמו לקטעים שכתב ולהתנהגות ומחשבות גיבוריו. הוא אינו מוכן להסתפק ב- show ומתעקש ללא הרף על ה- tell. הסברים אלו כמו גם סגנון הכתיבה הבהיר והצלול (הנשמר בכל סוג סיפור) של קונדרה הופכים את הספר לקריא במיוחד גם אם מורכב ולמובן לקורא אך גם לכזה המשמר מתח פנימי ומשחקים אינסופיים בין המטאפורות השונות לתמות המרכזיות.

נראה לי כי הנושא המרכזי בו עוסק הספר הוא השבר הנוצר בתפישת העולם בעקבות טראומה. במקרה של קונדרה מדובר בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. כיבוש שהביא לסיומה של הקריירה המקצועית האומנותית שלו במולדתו ולבסוף לגלות בצרפת. השבר הוא גם שבר בתפיסת העולם. מי שבתחילה צידדו במרקסיזם בתור סוג של מהפיכה חברתית אידאלית מוצאים עצמם נרדפים בידי שלטון טוטליטארי – ובעצם נאלצים להתמודד עם קטסטרופה שהביאו על עצמם מתוך עיוורון ילדותי. גם שבר זה משוקף במטפורה המוסיקלית שלו – בניגוד שבין המלודיות הבסיסות למהפכה הדודקפונית החדשנית אך המנוונת.

במיוחד יש כאן ווריאציות בשימוש במוטיב הזיכרון (או השכחה) ובמוטיב הצחוק. לצחוק כפל פנים. מצד אחד הוא יכול לסמל ילדותיות, התמסרות תמימה לישירות חווייתית בסיסית או להנאה ארוטית. בכך הוא עשוי להפוך לצחוקם של מאמינים פתאים המתמסרים לחלומות אוטופיים. אבל מצד שני הצחוק מסמל גם את ניגודה של ההתמסרות הלא מודעת – כלומר את תוצאות הטראומה. הצחוק מבטא אירוניה. הוא מרחיק אותנו מהחוויה אל תחומו של הגולה, העומד מן הצד, המשקיף מעבר לגבול. משורר סרקסטי מבטל את השירה המידית המבטאת רגש כן. אדם הנוכח במגוחכותו של המשגל, כאשר הוא מצוי באמצע האקט המיני, כבר אינו יכול להמשיך בהתעלסות ונמנע ממנו הפורקן.

השכחה היא שכחה אישית וציבורית. הגולה מתנתק מסביבתו הטבעית וכך מתחיל לשכוח את עברו, הופך לשחקן בסביבה לא מוכרת שבה הוא מאבד את קולו. השלטון הטוטליטרי, השולט באמצעות טיפוחה של תמונת עולם אוטופית מוחק ומלטש ללא הרף את פגמי העבר, את כל מי שהוצא מחוץ למעגל וכבר אינו מקובל. גיבוריו של קונדרה נמצאים כל העת במאבק קפקאי, בלתי אפשרי, להציל את שאריות זיכרונם. אבל, שוב כפל פנים, הם גם נרדפים בידי זיכרונם – זיכרון תמימותם שהביאה עליהם כליה וזיכרון "פשעיהם" שהממשל מנצל כתירוץ לחסלם. השכחה כמוה כמוות, אבל באופן פרדוקסלי, רק היא יכולה לבטל את הכאב, לאפשר חזרה לאי מודעות ילדותית.

בפינג-פונג האינסופי הזה, שבין הניגודים המטאפוריים, נתונים המחבר, דמויותיו הספרותיות והקורא. נתונים מצד אחד בבהירות מוסברת ללא הרף ומצד שני בסחרור שאינו מאפשר חקירה עד תום. הכתיבה היא ניסיון להסביר את הדברים. ניסיון של מחבר גולה הלחוץ בתרבות שבה הספרות מבקשת לבטלו. הגולה מאבד מעצמיותו, מהיכולת להיות מובן בחברה החדשה והוא מוגדר רק ביחס להיותו גולה. כל אדם מבקש לספר את סיפורו ויכול להפוך לסופר. אך כל סיפור אישי מבקש להשתלט ולכן הכתיבה ההמונית היא גם כלי כוחני המבקש לבטל את האחר. לכן בחר קונדרה בכתיבה שהיא קולאז' של סגנונות שונים, שהמחבר אינו חדל מלהפציע בתוכה ולהפוך דברים למודעים – לשבור במשהו את קסמו של הסיפור.

תמצאו כאן שפע של הקשרים ליצירות ספרותיות אחרות, כמו "סיפור העין" של בטאי וסיפור האנשים המנוולים הרוקדים במעגל מ"מחברות האוקטבו" של קפקא. וכמובן גם ניתוחים מפורשים שהם חלק מ"הסבריו" של קונדרה עצמו המשתלבים בסיפורים. יצירה מורכבת אך גם צלולה וקלה לכאורה לקריאה, אך גם בעלת עומק כך שהיא אינה משעממת.

View all my reviews

Read more...

Review: The Obscure Cities - The Return of Captain Nemo

The Obscure Cities - The Return of Captain Nemo by Benoît Peeters
My rating: 3 of 5 stars

קראתי קודם שלושה ספרים בסדרת הObscure Cities . לצערי קשה להשיג עותקים שלהם באנגלית וגם לא כולם תרגמו. (למרות שכיום ניתן גם לקרוא במקור – סה"כ קומיקס, ויש גם תרגום לגרמנית אם יתחשק לי). בינתיים יצא בשנה האחרונה הספר הזה, האחרון בסדרה.

יותר מאשר עלילה יש כאן מחווה לסדרה ומחווה לז'ול וורן שספריו הם למעשה ספרי הסטימפאנק הראשונים (סגנון שספרי הסדרה כתובים ומאוירים בו) והוא גם אהוב על יוצרי הסדרה פיטרס ושוייטן. המחצית הראשונה של הספר מציגה את חזרתו לחיים של קפיטן נמו, גיבור ספריו של וורן "עשרים אלף מיל מתחת לפני הים" ו"אי התעלומות", בתוך הצוללת "נאוטילוס" שעברה הכלאה בין מכונה לבעל חיים והפכה לצוללת-תמנון. נמו משוטט בצוללת העולם של הערים האבודות תוך שהוא מהרהר בעלילת ספריו של וורן. למעשה אין כאן קומיקס אלא רק תמונות של הצוללת-תמנון במקומות שונים – תמונות מרשימות, אבל רק תמונות. בסוף עובר נמו עוד מטאמורפוזה – ספרותית הפעם.

החצי השני של הספר עוסק בז'ול וורן. יש כאן סקירה קצרה של דרכו הספרותית ויחסיו עם העורך שלו הטצל. בנוסף יש כאן איורים מרשימים שיצר שוייטן להוצאה מחודשת של ספרו השכוח של וורן "פריס במאה העשרים" שהתגלה מחדש. בקרוב יוצב בעיירת מגוריו של ז'ול וורן פסל של הצוללת-תמנון להנצחת הסופר.

האיורים יפים מאוד. אבל רק לחובבי הסדרה.

View all my reviews

Read more...

Review: גן פינצי-קונטיני

גן פינצי-קונטיני by Giorgio Bassani
My rating: 3 of 5 stars

(תקציר הפרקים הקודמים: קראתי במשך חודש ספר פילוסופיה סבוך. אחר כך באו ימים מוצלחים פחות וכמעט ולא הצלחתי לקרוא. ואז הגיע חג החירות, אותו מועד בשנה בו אנשים משתחררים מעולם של הספרים שלעולם לא יקראו, מפנים אותם מביתם ומשליכים אותם לרחוב. בדרכי לעבודה נתקלתי בכמה ארגזי קרטון על המדרכה, מלאים בספרים. עודי מחטט והנה הופיע זוג מבוגר (בני גילי כנראה) עם עוד ארגזים בידיהם ומזוודה שלטענתם הייתה גם היא מלאה בספרים. עשיתי את עצמי משתומם, והם עשו את עצמם מתנצלים – "פנינו לכמה ספריות אך הן לא הגיעו לאסוף את הספרים..." מה אספר ממש אוצר. אומנם אפשר למצוא את רובם בחנויות הספרים המשומשים, אבל מים גנובים ימתקו. מן הסתם היו שייכם לקרובת משפחה שנפטרה. תיק הגב שלי כמעט התפקע וקומתי שחה. המגירות במשרדי, שגם כך מלאות בספרים שאספתי ברחוב, התמלאו עוד יותר. בדרכי חזרה, לא התאפקתי ואספתי עוד כמה. עכשיו איבדתי אני את חירותי. וכל האוצרות הללו רובצים על מצפוני ועל מדפי ספרי הרעועים. עוד אחזור לפילוסופיה אבל הסיפורים מפתים אותי כל כך)

בחרתי להתחיל ב"גן פינצי-קונטיני," שבשמו נתקלתי לפני שנים ברשימת הקריאה לבגרות בספרות. השם סקרן אותי. במהלך השנים קראתי אודותיו ביקורות משבחות. בשלב מסוים תורגם מחדש לעברית עדכנית יותר. ואז התפרסמו עליו ביקורות חדשות ומהללות. באחת הביקורות נטען שהתרגום הישן יפה יותר וסימנתי לעצמי להשיג אחד העותקים הישנים. והנה נתגלגל לידי.

זהו ספר יפה, עלילתו איטית, נוסטלגי משהו ומספר על עולם בו היו נהוגים כללי התנהגות בעלי דגשים השונים מאלו הנהוגים כיום. הוא הוסרט לסרט זוכה אוסקר ומכאן תהילתו. התרגום בסדר (מן הסתם התרגום החדש גם יספק – חיפשתי שוב את הביקורת שהמליצה על התרגום הישן אך לא מצאתיה, אולי דמיינתי או בלבלתי עם ספר אחר?) רוב הסוקרים יספרו שהספר עוסק בשואה אך השמדתם של הגיבורים מוזכרת רק בשני משפטים. הם יספרו שהעלילה מתרחשת על רקע החלת חוקי הגזע בידי השלטון הפשיסטי – נכון. הם יספרו שהיא מתארת את קהילת יהודי פרארה באיטליה – מדויק יותר לומר שמתוארות בעיקר שתי משפחות. הרוב מוצאים בגן של משפחת פינצי-קונטיני אלגוריה לניסיון ההתעלמות של יהודי איטליה מן העתיד האיום הממשמש ובא. אלגוריה קלושה בלבד. ובניגוד לנאמר בני המשפחה, כמו גם הגיבורים האחרים, מודעים למתרחש (גם אם אינם יכולים לחזות את העתיד) וגם אינם מפגינים אוזלת יד יוצאת דופן.

מה שכן יש כאן הוא סיפור נוסטלגי טראגי על התבגרות ואהבה נכזבת. מצד אחד נהניתי לקרוא אותו ונשאבתי אל העולם שהציג. מצד שני הוא דל בהתרחשויות ומעניין במידה. פה ושם אבחנות פסיכולוגיות אך ישנם ספרי התבגרות ונוסטלגיה טובים ממנו.

View all my reviews

Read more...

Review: אניית המתים - סיפורו של ימאי אמריקני

אניית המתים - סיפורו של ימאי אמריקני by B. Traven
My rating: 5 of 5 stars

לפני כשנה קראתי את ספרו של הסופר המיסתורי ב.טראוון "האוצר מסיירה מדרה". חיפשתי קצת מידע אודותיו באינטרנט והגעתי לפוסט מצוין על טראוון וספרו "אוניית המתים" בבלוג של הימאי הישראלי דני זמרין (תוכלו לקרוא בו כאן https://dannyzimrin.wordpress.com/201...). כפי שכתבתי בביקורתי https://www.goodreads.com/review/show... אהבתי את "האוצר" וסימנתי לי לקרוא עוד מספריו של טראוון, בדגש על "אוניית המתים". מי שעוקב אחר הביקורות שלי יודע שבפסח האחרון אספתי ספרים רבים מספרייה שהושלכה לרחוב בדרכי לעבודה. כשחזרתי אחר הצהריים עדין נותרו שם ספרים רבים בערימה. בראשה נגלה לי לפתע עותק של הספר הזה. זה כבר היה יותר מרמז של הגורל, אז לא יכולתי להשאירו שם, שייאסף על ידי עובדי הניקיון של גבעתיים.

אז עוד פרק בשרשרת ביקורות ספרים שהושלכו לרחוב – ספרי חג החירות #2.

ממש כבספרו הקודם שקראתי, הגיבור כאן הוא אדם הנמצא בתחתית החברה. טיפוס שנאלץ לחיות מהיד לפה, אדם ללא עבר ראוי לשמו וללא עתיד. אדם שאיבד שליטה על חייו, שנדמה שאין לו יותר לאן להתדרדר, אבל שמצליח להתדרדר עוד מעט. הפעם מדובר במלח, שאיבד את ניירותיו וספינתו. במציאות שנוצרה באירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה וצמיחת הבירוקרטיה במדינות החדשות שנוצרו, המלח הזה הופך לנווד חסר זהות.

מחציתו הראשונה של הספר הוא סיפור נדודיו הקפקאי של המלח ברחבי אירופה, מעין גרסה מוקדמת לסיפורי הימלטות ופליטות טרום פרוץ מלחמת העולם השנייה כ"טרנזיט" של זייגרס או "הנוסע" של בושוויץ. חלקו השני של הספר כמוהו כירידה אל התופת של דנטה – המסע בספינת המתים, גיהנום שכל הבא בשעריו נמלט מעברו ומוותר על זהותו. אוניית מתים היא אוניה שגורלה נחרץ להיות מטובעת בעבור גביית פוליסת הביטוח, אונייה ללא עתיד. ספינה זו היא היחידה המסכימה לקבל את המלח בלי תעודות, או נכון יותר היא דמות דמונית המפתה אותו וחורצת את גורלו לעבודת פרך בתופת ממש, ללא יכולת להימלט. כאן יש ממש ריאליזם מופרז בסגנון הנטורליזם של המאה ה-19.

כל העסק הזה לא נשמע מפתה במיוחד. אך כאן עומד לזכותו של טראוון אותו כישרון של מספרי סיפורים שניכר גם בספרו הקודם שקראתי. לשונו המחוספסת של המלח המספר את סיפורו, חדה כתער. הוא לא עושה הנחות והסרקזם שולט ביד רמה. השקפתו סוציאליסטית, אך מבלי להיקלע להטפה ממוסדת חסרת טעם. הוא מצליף בחיים ללא הרף. הספר נקרא בשקיקה. אין צורך לדפדף. הדפים עוברים מעצמם רק ממרוצת העיניים על גבי השורות (שימו לב שקראתי עותק פיסי בכריכה קשה, כמו שהיו מייצרים פעם בארץ והיו נוחים כל-כך לקריאה, הרבה יותר מרכי-הכריכה הכבדים והמנופחים של ימינו). עוד נקודת זכות עומדת לטראוון והיא שלא רק שהיטיב לכתוב אלא גם התנסה כנראה ברבות מן ההרפתקאות שכתב עליהן, כולל עבודה בספינת מתים, לאחר שנמלט מגרמניה ובקש לצאת איכשהו מהאי הבריטי. (בניגוד לבן ארצו קארל מאי שרק הפליא לכתוב מהרהורי דמיונו).

ספר ממש טוב. תרגום מעולה מגרמנית של צבי ארד. הקריאה היא תענוג.

עותק פיסי של הספר בעברית תוכלו להשיג רק בחנויות הספרים המשומשים. אבל הפתעה, החיפוש באינטרנט העלה שהספר הועלה במלואו בגרסה דיגיטלית לאתר "פרוייקט בן-יהודה". אז מי שקורא בדיגיטל יכול להוריד את הטקסט.

View all my reviews

Read more...

Review: בת-האיים הפלאית

בת-האיים הפלאית by Simone Schwarz-Bart
My rating: 4 of 5 stars

ספרים שהושלכו לרחוב – ספרי חג החירות #3.

את ספרה זה של סימון שוורץ-בארט (ואת סימון שוורץ-בארט בכלל) גיליתי בכלל כשחיפשתי מידע על ספר של בעלה הצרפתי היהודי (שראיתי בספריית רחוב, ומאז נעלם). לעברית תורגמו שני ספרים שלה. זה הספר הידוע ביותר, שגם תורגם מאוחר יותר לאנגלית ויצא בNYRB בשם שונה (לפעמים נדמה לי שהם מוצאים את הספרים שהם מחדשים מתוך עיון בקטלוגים של ספרים ישנים שתורגמו לעברית). סימנתי לי לקרוא בו. מאז נתקלתי בו לרוב בחנויות ספרים משומשים. כשמצאתי אותו מושלך ברחוב לא היססתי ואספתי אותו.

מדובר בזיכרונותיה וסיפור חייה של בת גואדלופ בתחילת המאה העשרים. בתקופה זו כבר בוטלה העבדות, אך עקבות ידו של הקולוניאליזם ולפיתתה עדין ניכרים באי ובתושביו. האישה ואבותיה הם כפריים, צאצאי עבדים, בני המעמד הנמוך ביותר, הקובעים את מושבם באזור מבודד של כפרים אותם מאכלסים אנשים אבודים ואביונים שלא מצאו את מקומם בחברה. הדמויות הראשיות בסיפור הן דמויות הנשים. הגברים, טובים או רעים, חזקים או חלשים, הם צללים חולפים בעולמן של הגיבורות. במיוחד מתמקדת העלילה בחייה של הגיבורה ובחייה של סבתא, "מלכה בלי שם", דמות מטריארכלית יוצאת דופן, המגדלת וחונכת אותה ומלווה אותה במסעה רווי התלאות.

הנושא העיקרי כאן הוא היכולת הנשית להתאושש ממשברים, כפי שהיא באה לכדי ביטוי בחייה של הגיבורה ובחיי סבתא. הסיפור הוא סיפור של נשים חריגות, הבוחרות לחיות חלק ניכר מחייהם בבידוד מבני הקהילה בעקבות האסונות הפוקדים אותן. מצד שני מועלית כאן על נס חשיבתה של היכולת להמשיך בחיים למרות המשברים – הייאוש נמשל כאן לסוס, שמי שמרבה לרכב עליו סופו שינשא למרחקים ויאבד את דרכו. למרות בידודן, והפחד והדחיה שהאסונות מעוררים בקרב הקהילה, הנשים הן גם (בגלל יכולתן להתאושש) מקור תקוה לבני הקהילה.

מלבד סיפור (ההעצמה) הנשי, יש כאן גם נגיעה במגוון נושאים על קצה המזלג - ביקורת על הקולוניאליזם, על העבדות, על הניצול הכלכלי, דמויות של מתבודדים משולי החברה, אלימות במשפחה וכמובן נוכחות של נופי האי הקריבי, המסורות והטכסים הנוצריים והפגאניים – סיפור אקזוטי על גבול הפנטסטי. הכתיבה יפה, לעיתים העולם הפנימי המתואר אינו ברור לגמרי לקורא מערבי, אך לא בצורה קיצונית מידי. הסיפור זורם. והתרגום מצרפתי של אהרון אמיר, כפי שתלה בו מאיר אריאל - יפה.

הביקורת היחידה שיש לי על הספר אינה הוגנת ונגועה באנכרוניזם. כאשר יצא לאור בסוף שנות השישים, נישא על גבו של גל הספרות הפנטסטית הדרום אמריקאית (אם כי הספר הזה יותר ריאליסטי-אקזוטי ופחות פנטסטי), ופריחת הפמיניזם בצרפת, היה כנראה בספר משהו יוצא דופן ומושך. אבל העשורים שחלפו מאז, הביאו איתם כמויות נכבדות של סיפורי חיים נשיים-אקזוטיים מכל קצוות תבל, כך שקריאה בספר נתנה הרגשה של סיפור שכבר קראנו רבים כמותו. אומנם (וזה אינו דווקא חיסרון) הוא אינו נגוע בטראומות מוקצנות ובסיפורי אומללות נוראה כפי שמקובל כיום. מה שהופך אותו לסיפור נוגע ללב בשעת הקריאה, אך לא ברור אם יישאר ממנו הרבה בזיכרוני בסיומה.


View all my reviews

Read more...

Review: מותה של בל

מותה של בל by Georges Simenon
My rating: 5 of 5 stars

(ספרים שהושלכו לרחוב – ספרי חג החירות #4.

לפני הביקורת אמשיך קצת עם יומן הקריאה. מי שאינו מתעניין שידלג הלאה. כבר סיפרתי על הספרים המושלכים שנערמו בפסח בקרן הרחוב ואיך אספתי את חלקם בדרכי לעבודה ועוד חזרתי ולקחתי לי מהם בדרכי חזרה. עוד לא סיפרתי שהמשכתי לעלות ברחוב המשופע ולאחר כמאה מטרים וכיכר אחת שכבר הסתירה את הערימה נתקלתי בצד הדרך בבחורה אחת, יושבת על ספסל, מוקפת ספרים. בידה האחת הייתה מדפדפת בכרך עצום, מוזהב שוליים שנח על ברכיה ובידה השנייה אחזה בטלפון ודיברה אליו. קלטתי את סיום השיחה, משהו בסגנון "פשוט מדהים, כל כתבי שייקספיר, אני לוקחת את זה..." לעצמי אמרתי בליבי "אך! לו רק הייתי מקדים בדקה..." והוספתי וסיפרתי לה בקול, שבקצה הרחוב ישנם עוד הרבה מאוד ספרים ואם היא מתעניינת בספרות ודאי תמצא שם דברים מעניינים. אבל היא קמה, מאמצת אל חיקה את הכרך הכבד, הפנתה את ראשה מעט הצידה ונעצה בי מבט מלגלג בעין אחת, משל הייתי בעיניה שועל המנסה לשדל במתק שפתיים עורב שיפתח את מקורו וישמוט את חריץ הגבינה האחוז בו. היא חככה בדעתה ואמרה "לא. נראה לי שיש לי כאן מספיק חומר קריאה," והלכה לה. ככה זה. אין אמון בבני אדם. למרות שכבר הייתי סחרחר ואחוז ייסורי מצפון עוד משעות הבוקר, כתוצאה ממנת היתר של חומרי הקריאה המצטברים ברשותי, הוספתי ונטלתי מן הספסל עותק באנגלית בכריכה קשה של 'חיל ורעדה' של קירקגור ואת הספר הזה משל סימנון.

בסימנון נתקלתי לראשונה בערך לפני 25 שנה. שידרו אז סדרה תיעודית על גדולי הסופרים של ספרות בלשית. פרק אחד הוקדש לסימנון. הופתעתי שכתב כל כך הרבה ספרים ומעולם לא שמעתי אודותיו. לא פלא, מאחר שכמעט ולא תורגם לעברית (מאוחר יותר נתקלתי בסיפור אחד של המפקח מגרה, שתורגם בסדרת תרמיל). סימנתי לעצמי לקרוא משהו משלו בעתיד. לאחר כמה שנים, תרגם יהושע קנז ספר של סימנון, שזכה כנראה להצלחה כי בעקבותיו תורגמו עוד רבים אחרים ועוד ממשיכים לצאת לאור כל שנה בעם-עובד (ועדין לא מגרדים את קצה הקורפוס של מאות ספרים שכתב הגרפומן). הוא הפך לשם שגור בפי כל חובב קריאה ישראלי ממוצע. בקיצור בתחילה לא קראתיו בגלל שלא ידעתי עליו ומשכבר ידעתי, לא מיהרתי לקרוא בו כי פתאום הפך לחביב על כולם, כאילו קראו בו מאז ומעולם)

הספר הזה של סימנון (בתרגומו המצוין של קנז) מאגד בעצם שתי נובלות שלו. הראשונה, "מותה של בל" משנות החמישים והשניה, "מכת ירח" משנות השלושים. מעין דגימה מתקופות שונות בכתיבתו, שתיהן מצוינות. אז שני דברים טובים יש כאן. האחד שהסיפורים מגוונים מספיק באופיים ולכן הספר אינו חוזר על עצמו. הראשון מתרחש בקהילה בורגנית בעיירה אמריקאית בשנות החמישים והשני במושבה קולוניאליסטית צרפתית בגאבון שבאפריקה בשנות השלושים. והשני שהסיפורים גם דומים במשהו ולכן הספר אינו סתם אוסף אקלקטי.

שני הסיפורים מסופרים מנקודת הראות של גבר. ב'מותה של בל', גבר אמריקאי מזדקן וב'מכת ירח' צעיר צרפתי. סימנון ידוע כסופר פסיכולוגיסטי, כזה המצייר בדקדוק ובתחכום את נפשם של גיבוריו. בשני הסיפורים מתרחש רצח. הגיבורים אינם הרוצחים, אך לרצח, כמו גם לתשוקתם המינית השפעה מכריעה על גורלם הטרגי. בסיפור הראשון הרוצח אינו ידוע, בשני ברור למדי כבר למן ההתחלה מיהו. אך בכל אופן, אין כאן ממש תעלומה בלשית סטנדרטית והחקירה, מותחת ככל שתהייה, היא רק אמצעי לתיאור התמורה שחלה בגיבורים. אותי סתם פסיכולוגיה בספרות אינה מעניינת ביותר, מכיוון שהיא תמיד קונטינגנטית, אלא אם היא מבוססת על עקרונות מסוימים או שיש לעלילה מטרה אחרת. לזכותו של סימנון צריך לומר שכתיבתו משרתת גם דבר חשוב יותר והוא בחינה של רעיון. (לרעיונות הספרותיים עצמם לא אתייחס בכדי להימנע מספוילרים) בכך הוא מאוד הזכיר לי את שטפן צווייג, אף שסגנון כתיבתו רזה ושקוף יותר, במיוחד הם דומים בהתקדמות ההדרגתית והמדודה אל הקליימקס. מבחינת החברה בה מתנהלת העלילה, הסיפורים, כאמור, מנוגדים – בראשון מתוארת חברה בורגנית ושמרנית להחריד, בשני, חברה קולוניאליסטית מושחתת מבחינה מוסרית. הרצח, כמו גם הפלישה של המיניות אל תודעת הגיבורים הופכת את הגיבורים לזרים בחברה בה הם נמצאים. הם הופכים מודעים לצביעות ולמשחק החברתי שהם נאלצים לשחק מתוך העמדת הפנים, משחק שהם אינם מסוגלים להתמיד בו ובוודאי שלא לנצח בו.

בשביל סימנון ראשון זו הייתה קריאה מהנה ומהירה, כפי שאיכשהו ציפיתי מראש שתהייה. אשתדל לדגום ממנו עוד בעתיד בתקווה שלא יתחיל לחזור על עצמו.

View all my reviews

Read more...

Review: פיתיון

פיתיון by David Albahari
My rating: 5 of 5 stars

(עוד לא התחלתי לגרד אפילו את ערימת הספרים שאספתי בפסח ברחוב ובחלוף שבועיים כבר נתקלתי בעוד מקבץ של ספרים מושלכים. הפעם שלטתי בעצמי. כמעט. כי כשכבר אמרתי להמשיך בדרכי גיליתי שם את הספר הזה של דוד אלבחרי, שיצא לאור בעברית בהוצאת "גוונים" שחדלה להתקיים. משום שידעתי כי קשה להשיגו לא היססתי ואספתי אותו.)

כבר אינני זוכר היכן שמעתי לראשונה על אלבחרי. מן הסתם בשיטוט בבלוגים של כל מיני אינטלקטואלים או במאמרים משל המתרגמת שלו (ושל כותבים רבים אחרים מיוגוסלביה לשעבר – דינה קטן בן-ציון המנוחה שנפטרה כחודש לפני מותו של אלבחרי עצמו). הוא נחשב בזמנו לאחד מבחירי הסופרים בסרביה, הוא גם היה יהודי דור שני לשואה, הוא גם גלה מיוגוסלביה במהלך מלחמת האזרחים והוא נודע בסגנון כתיבתו הפוסטמודרני. כך שאיכשהו נתקע לי בראש שהוא סופר איכותי ומעניין. זהו הספר הרביעי של אלבחרי שאני קורא. קדמו לו "הספר הקצר" – מעשיה קפקאית חביבה בסגנון סוריאליסטי, על חוסר יכולת לכתוב, "צינק" - שעסק במות אביו והיה אוסף הגיגים סתומים ברובם וזרם תודעה בלתי חדיר, ממנו לא נשאר כמעט דבר בתודעתי בחלוף השנים ו"גץ ומאייר" – העוסק בנושא המזוויע של השמדת יהודי בלגרד במשאיות הגז ובמטא פרוזה. בקיצור עד עכשיו ראיתי בו יוצר מעניין, שאני גם מסמפת את כתיבתו ואת דמויות המספרים שלו, אבל לא כזה שהצדיק לחלוטין את השבחים הרבים שנקשרו בו (בתודעתי לפחות). הספר הזה, "פיתיון," הוא המוצלח בספריו שקראתי עד כה. ולמען האמת ממש נהניתי מקריאתו. הוא חוזר על המוטיבים הנמצאים בשאר ספריו של אלבחרי ולמעשה הוא מעין איחוד של שלושת הספרים הקודמים שקראתי. אבל באופן מוזר הוא מובן יותר, מורכב יותר וסדור יותר ומבטא סוג של צלילות מחשבתית הנובעת מתוך ה"כאוס" המובנה המכוון.

הספר הזה מתמקד לכאורה בדמות אמו של המחבר (ממש כפי ש"צינק" עסק בדמות אביו ובהשפעת מותו על המחבר). ילידת קוסובו, שהתגיירה והתחתנה עם בעל יהודי. אבדה אותו בשואה ומיד בסוף מלחמת העולם השנייה נהרגו שני בניה בתאונה. היא "התחילה את חייה מחדש" והתחתנה עם אביו של המספר, יהודי שאיבד גם הוא את אשתו וילדיו באותה תקופה נוראה. אלבחרי מבקש לספר את סיפורה אך כפי שהוא מעיד בעצמו - "תמיד אני מדבר על עצמי כשאני רוצה לספר על מישהו אחר" (עמוד 33) למעשה מספר אלבחרי את עצמו ומנסה להבין את הטראומה האישית שלו מתוך העיסוק בסיפורה של אמו ובטראומה שלה. אלבחרי אינו יכול להתנתק מן העצמי ולספק סיפור אובייקטיבי מרוחק. לכן הספר הוא כולו זרם תודעה אחד של המחבר (כתוב, כמיטב המודרנה, ללא הפרדה לפסקאות), הקופץ ללא הרף בין זמנים שונים ודמויות שונות המתאחדים כולם בנפשו של אלבחרי. נוצר כאן מבנה בעל שכבות רבות, או נכון יותר רישומם של סיפורים רבים על אותו דף נייר. והכל קשור בנקודה אחת שהיא תודעת המחבר עצמו המוסיף אינסוף קווים מקשרים בין הסיפורים השונים על גבי התמונה הסבוכה והמקוטעת עלילתית.

נמצא כאן סיפור חייה של האם ותיאור אופייה החידתי (המנוגד כתמונת מראה לאופיו של בעלה). אך לא באופן ישיר. אלבחרי הקליט אותה מספרת על עצמה בימים שלאחר מות בעלה השני, אביו. אך הסיפור אינו רק מה שהוקלט. למעשה אלבחרי מאזין להקלטות רק שנים לאחר מכן כאשר הוא נמצא בגלות בקנדה לאחר שנמלט מיוגוסלביה בזמן מלחמת האזרחים, ומנסה לכתוב את הסיפור. הוא מעיד על עצמו שוב ושוב שאינו סופר ואינו יודע לכתוב – אמירה רב משמעית המהדהדת הן את בדידותו וזרותו בצפון אמריקה, ששפתה זרה לו ושהפרוזה והפילוסופיה של הכתיבה בה שונה מזו האירופאית שעל ברכיה התחנך, והן את היות אופיו שונה מאופייה המעשי של אמו. בנוסף אלבחרי מנסה לספר את הסיפור שהוא מנסה לכתוב באוזניו של ידיד (שלא ברור אם הוא אמיתי או רק האלטר-אגו שלו), סופר קנדי בשם "דונלד" (נבואה אירונית כיום), המייצג את פילוסופיית הספרות הצפון אמריקאית. אלבחרי מכנה אותו סופר, בשעה שהוא רואה בעצמו מי שאינו יודע לכתוב. הערותיו של חברו מדגישות את זרותו בקנדה ואת אי-יכולתו להסביר את הטראומה שלו, המשוקעת בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה של יוגוסלביה, לחברה הקנדית בה הוא גולה, שההיסטוריה שלה לכאורה קצרה יותר וסבוכה פחות והיא מקדשת פשטות ובהירות בדויה.

מתקיים כאן איחוד של הזמנים ואיחוד של הטראומה. מלחמת האזרחים שפרצה לאחר שנים של איחוד יוגוסלביה, שהתגלה כאשליה, כאידאל שאיש אינו חפץ בו (שלאורו התחנך אלבחרי), היא למעשה רק המשכה של מלחמת העולם השנייה (על השמדת היהודים ומשפחותיהם של אמו ואביו) לאחר הפוגה מתעתעת. חוסר הטעם שבמלחמה ובשנאה, קווי השבר שהן יוצרות, השמדת עברם של האנשים, איפוס רכושם וההגירה הכפויה, שהתחוללו בשואה, חוזרים ומתחוללים בשנות התשעים. האם שהתחילה את חייה מחדש, על מעשיותה היומיומית חסרת התקוות, אך המחייה את המשפחה לאחר השבר, גוססת עם התחדשות הלחימה ארבעים וחמש שנה מאוחר יותר. אלבחרי מוצא עצמו גולה מבחירה, כשכל רכושו סרטי ההקלטה וקולה של אמו בשפה שנטש. הקול הוא רק שכפול מכאני של האם, הוא יוותר חסר משמעות בלי הבן ששומע אותו באופן רפלקסיבי ומשליך עליו את חייו שבהווה. המילים הופכות לכלי מוגבל, היכול רק לשכפל את עצמו, מבלי לגעת בשבר הנעלם עצמו ומכאן החזרתיות הכפייתית של אלבחרי, על ניסוחים הסותרים את עצמם שוב ושוב – למשל, דונלד הוא סופר אמיתי, בעל אמירות יפות ונכונות, אבל הייתי רוצה להרוג אותו; האם הייתה בעלת חוכמת חיים אבל אני אינני יודע כיצד עשתה זאת. רק הטראומה עוברת בין הדורות. הטראומה של השואה, הטראומה של מלחמת האזרחים, של הגלות.

גם קריאתו של הספר בימינו אלה הוסיפה עליו משמעויות. המלחמה בעזה, ומלחמת האזרחים (הסמויה עדין) בישראל. טבח השביעי באוקטובר כמו גם הנקמה חסרת הגבולות בעזה ותושביה, התערבלו יחד עם תודעת המחבר. רבים מהדיסוננסים הקוגניטיביים המרצדים בספר רלוונטיים גם בישראל של 2025. משאתה מתמסר לסגנונו של אלבחרי, אתה גם נהנה מאוד מהספר ומן היופי של מורכבותו, אך גם סובל בשל המשך הדהודה של הטראומה, שכמו נובע מדפיו, ומילותיו חגות סביב שבר חדש, חסר פשר, שטרף את המציאות והפך את חיי תושבי האזור לזולים וחסרי חשיבות בשל היאחזות דוגמטית וקיצונית בהיסטוריות ומיתולוגיות אבסולוטיות שאינן סובלות אף פרשנות שאינה טריוויאלית בפשטותה ואכזריותה.

View all my reviews

Read more...

Review: Divorcing

Divorcing by Susan Taubes
My rating: 5 of 5 stars

ספר יפה. קריאתו התמשכה בעיקר בשל המלחמה, שגם פינתה זמן לקריאה אך גם גזלה את מירב תשומת הלב. בכל זאת נהניתי לקרוא בו בין אזעקה לאזעקה ודי בעובדה הזאת בכדי להעיד על טיבו. ספר קודם שקראתי עסק בחוויות של עקירה וגלות מתוך כתיבה פוסטמודרנית. הספר הזה גם הוא עוסק בכך, אך כתיבתה של סוזאן טאובס היא מודרניסטית לגמרי – כתיבה של סופרת נבונה שניכר שספגה את כל ההשפעות האינטלקטואליות "הנכונות" באקדמיה האמריקאית בשנות השישים של המאה העשרים, שיותר משהיא מחדשת בסגנונה היא בעלת מלאכה מצוינת המנצלת את כל טכסיסי הסופרים המודרניסטים של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

זהו סיפורה של סופי לנדסמן (אישה נבונה, בעלת מקום, שנדונה לאבד את מקומה וארצה ולהפוך לגולה ולנוודת) ההופכת לאחר נישואיה לעזרא בלינד לסוג של עיוורת, או למגששת ומחפשת נצחית. במקור נקרא הספר "לאמריקה, ובחזרה בארון מתים" אך הוא שונה כנראה בלחץ המו"ל האמריקאי ל"התגרשות" (אני דווקא חושב שמדובר בשינוי מבורך). ההתגרשות כאן אינה רק ניסיונה של סופי להשיג גט מבעלה (אלוהים ישמור אותנו מ"עזרה" שכזה) אלא היא גם מצב נפשי מתמשך של אישה בעלת נפש שבורה, שאינה מצליחה למצוא את מקומה – שאינה יכולה לאחות את הפער שנפער בינה לבין העולם. מצב פרדוקסלי של אישה שאינה מרגישה בבית שום מקום אך גם אינה מצליחה ל"התגרש" מאינסוף הקשרים הכובלים אותה לעברה. בנוסף סיפורה של סופי מהדהד גם את סיפור יחסיהם המעורערים של הוריה והגרושים שלהם בעולם מסורתי שהפך מודרני בהונגריה שבין שתי מלחמות העולם.

סופי היא נצר לשושלת רבנים ידועה בהונגריה, נכדתו של רבה הראשי של בודפשט, בת לאב שזנח את הדת המסורתית, לאחר מלחמת העולם הראשונה ועבר להאמין במדע החדש, הלוא הוא הפסיכואנליזה, דרכה הוא מפרש את העולם (ובכלל זאת את אשתו ובתו). והיא גם בתה של יהודייה מסוג אחר – אישה לא מוסרית – כלומר כזו הזונחת את בית בעלה ואת בתה ומתרועעת לעיני כל עם מאהביה השונים. האם היא דגם אחר המשפיע על רצונותיה המתנגשים של סופי. מצד אחד דמות אם חסרה ומזניחה, המעוררת בה כמיהה למגבלות העולם המסורתי הישן, לקביעות, ומצד שני מודל להתנהגות מינית חופשית ונהנתנית, שאינה מתחשבת בנורמות חברתיות. עם עליית האנטישמיות בהונגריה ובפרט לאחר סיפוח אוסטריה, הופכת סופי לזרה במולדתה. החיים נשברים. אביה ואמה מתגרשים וסופי ואביה עוזבים את הונגריה ברגע האחרון האפשרי ומהגרים אל ארצות הברית, שם הם משתקעים בניו-יורק ולאחר מכן בעיירה קטנה.

למרות שהיא משלימה את חוק לימודיה בארה"ב ואף את לימודיה האקדמיים, סופי אינה מצליחה להתאקלם בתרבות האמריקאית. היא נישאת במהירות, שבוע לאחר שפגשה בו, לאינטלקטואל יהודי מבריק בשם עזרא בלינד. כאן הופכים חייה לחיי נדודים. תחילה בעקבות בעלה המשוטט לו בין אוניברסיטאות ברחבי העולם ועם התפוררות היחסים ביניהם במסלול עצמאי משלה. מערכת היחסים בין עזרה לסופי היא בעלת מאפיינים מזוכיסטיים (ומצדו שילוב של מזוכיזם וסאדיזם). למרות שהם מנהלים מערכת יחסים פתוחה, ולכל אחד מהם מאהבים רבים, הם אינם נפרדים. בשלב מסוים גובר אצל סופי הרצון להפרד מעזרא אך הוא מסרב לתת לה גט. הוא אינו מתנגד לכך שיתגוררו בנפרד, הקשר שלו עם ילדיו כמעט אינו קיים ואין לו בעיה אם מאהביה של אשתו, אך התלותיות הילדותית שלו המשולבת בסאדיזם ובסוג של התעקשות דתית, אינה מאפשרת לו לשאת את המחשבה שיאבד את סופי. סופי עוברת לגור עם ילדיה בפריז וממשיכה במאמציה לשכנע את עזרא להתגרש. אך מה שהיא באמת רוצה הוא להתנתק מעברה, מגידול הילדים שאינו עולה אצלה יפה וממאהביה השונים. היא מנהלת רומן מכתבים עם מאהב צעיר בניו-יורק (עמו נפגשה לפני שהשתקעה בפריז) ושואפת להתאחד עמו שוב בעתיד. היא טסה לפגישה בארה"ב ואולי אף נפגשת עמו אך כנראה נהרגת בתאונת דרכים.

כמיטב המסורת המודרניסטית הספר כתוב בצורה אקלקטית למדי. הוא פותח בזרם תודעה – רצף של חלומות – התעוררות מחלום לחלום. הוא ממשיך בדילוגים וקפיצות בין סצנות שונות מחיי הנישואין של סופי ועזרא, מניסיונות ההשתקעות של סופי בפריז ומפגישותיה בניו-יורק עם מאהבה. הוא הופך לפנטסמגוריה של סצנות סוריאליסטיות המתרחשות כנראה ברוחה של סופי המתה, המשופעת באלוזיות ספרותיות. בדומה לגיבורו של קפקא, סופי עומדת למשפט במהלכו היא נפגשת עם רבות מהדמויות בחייה – אמה, אביה, בעלה, מאהבה, ילדיה, דודים ודודות שונים כמו גם רבנים אורתודוכסים . היא מובאת לבית המשפט בארון מתים ומנסה ללא הרף וללא הצלחה לברר מה השתבש. (אחד השופטים במשפטה מכונה "בלום" – כגיבורו של ג'וייס שהיה כזכור גם הוא יהודי ממוצא הונגרי). לאחר הפנטסמגוריה אנו עוברים לקטע של חקירה עצמית, תוך ביקור של סופי אצל אביה הפסיאנליטקאי (הנויירוטי) המזדקן. ובו מתברר השבר שנפער אצל הגיבורה עם המעבר לאמריקה. לאחר מכן מגיע אוסף של זיכרונות ילדותה של סופי מהונגריה שלפני המלחמה. הם מתוארים מנקודת המבט של הילדה שהייתה, מה שמקנה להם אופי קומי וסרקסטי. בסופו חוזר הספר אל זרם תודעה הזייתי.

כל המוזרות הזאת, אף שאינה מחדשת הרבה מבחינה סגנונית, כתובה היטב ואף מהנה לקריאה. הקטעים החזקים במיוחד לדעתי הם אלו המתארים את סצנות העימותים האובססיביים בין עזרא לסופי. קשה שלא להתפתות ולראות בסיפור הבדיוני סוג של אוטוביוגרפיה של סוזאן טאובס עצמה. כרגיל במקרים כאלו רצוי לעשות זאת עם מידה של הסתייגות – לא רצוי לרדד יצירה ספרותית על-ידי רדוקציה לביוגרפיה של מחברה. מצד שני, יותר מכל, הספר הזה מיטיב לצייר (כתוצאה מהשימוש בטכניקות המגוונות והדמיות השונות – אב פסיכואנליטיקאי, גיבורה אינטלקטואלית) דמות שלמה של נפש אישה חסרת מנוח. מקורבים לבני הזוג טאובס מעידים על הדמיון הבולט בין עזרא לבעלה הידוע של טאובס – הרב וחוקר הדתות יעקב טאובס. אפשר לקרוא אודותיו באינטרנט – אינטלקטואל מבריק, שלא כתב הרבה, לימד בארה"ב וגרמניה. היה תלמיד של הרב סולובייצ'יק. למד באוניברסיטה העברית והיה עוזר מחקר של גרשום שלום, עד ש" ב-1951 פרץ בין השניים משבר על רקע אישי ואקדמי, שהוביל להחרמתו של טאובס בכל המוסדות האקדמאיים בישראל" (וויקיפדיה) והוא עבר לגרמניה, שם ייסד מכוני מחקר.

במיוחד ניתן להתפתות לראות ברומאן סוג של אוטוביוגרפיה, מאחר ושבועיים לאחר פרסומו התאבדה סוזאן טאובס. כווירג'יניה וולף וסילביה פלאת' התאבדותה העניקה עוד ממד טראגי ורומנטי ליצירתה. בניגוד אליהן היא נשכחה קצת אבל ב-2020 הוצא ספרה מחדש ב-NYRB ועומד לצאת אצלם ספר נוסף שלה שלא יצא לאור בחייה. אני קראתי קודם סיפור קצר שלה שפורסם באינטרנט (אולי קטע מהרומאן השני), התרשמתי מאיכות הכתיבה והסתקרנתי לקרוא בספר הזה.


View all my reviews

Read more...

Review: הסוסה הירוקה

הסוסה הירוקה by Marcel Aymé
My rating: 4 of 5 stars

קראתי המלצה, ואת הפסקה הראשונה של הספר הזה בבלוג של המאייר המחונן ורב הפעלים דני קרמן. בעברית הוא יצא בשנות השישים והתקשיתי למצוא עותק שלו. חיפשתי במספר חנויות ספרים משומשים שפרסמו כי הוא נמצא בחזקתן אך המוכרים לא הצליחו לאתרו. מקץ שנה צץ עותק שלו ב"סיפור חוזר" ומיהרתי לרכשו. כמו בסרט "המיטה המעופפת" גיליתי במהלך הקריאה כי אחד מגיליונות הדפוס נעקר ואבד ולכן היו חסרים בו כשלושים עמודים. לא נאלצתי לבקר באי "נבומבו". למזלי הצלחתי למצוא עותק סרוק של התרגום לאנגלית באינטרנט. את שלושים העמודים החסרים קראתי באנגלית. התרגום לעברית נהדר, אך ארכאי (אני דווקא נהנה כך גם מעברית משובחת). התרגום לאנגלית יפה גם הוא.

מדובר בסאטירה חברתית ביזארית של החברה הצרפתית בראשית המאה העשרים. יחסי איבה בין משפחות כפריות, בין קלריקאלים לרפובליקנים, בין עירוניים לכפריים, בין דתיים ושאינם דתיים, בין אחים ובני משפחה ובין גברים לנשים. אך (כנראה בהשפעת פרוייד) אין כאן תיאור רגיל של השתלשלות עניינים אלא בחינה של הדברים דרך עדשה מעוותת, המדגישה בעיקר את המנהגים המיניים של הגיבורים והחברה. כאילו הדברים המוצנעים קודמו למרכז הבמה ושאר הדברים נסוגו לרקע.

בכפר קלקביו נולדת אצל סוחר סוסים, ראש משפחת האדוון, סוסה ירוקה כאזמרגד. אטרקציה לרגע, המושכת אליה קהל סקרנים ובכללם אפילו את הקיסר שקופץ לביקור. אך שוב, כל האירוע נדחק לרקע. הקיסר בקושי מביט בסוסה ומתעניין בעיקר במחשוף השופע של אשת סוחר הסוסים ואף מנסה לפתות אותה (בלא הצלחה, אף כי מתברר במהלך הסיפור שהיא אינה כה חסודה). מאוחר יותר מגיע למקום גם צייר מפורסם המבקש לצייר את הסוסה. הוא בקושי מספיק לצייר משהו עד שהוא נתפס מזיין את משרתת המשפחה ומגורש מהמקום. זמן קצר לאחר מכן מתה הסוסה (בנו הצעיר, הפוריטני והלא יוצלח של סוחר הסוסים, שהוכשר כווטרינר, אינו מצליח לרפאה).

כשרונו של הצייר, העובדה שצייר מתוך תשוקת בשרים ואולי אף ערבב בצבע משהו שהמספר נמנע מלפרט מפאת כבודו הביא ליצירתה של דמות סוסה ירוקה מיוחמת למדי הכלואה במסגרת הציור ואינה יכולה לממש את תשוקותיה המיניות. התמונה מוצבת בחדר המגורים של המשפחה. בגלל שהיא מתעניינת בעיקר במין ובגלל שהיא רק תמונה בחדר מגורים, זוכה הסוסה לתצפת על מנהגי המין של בני האדם (בעיקר בני משפחת האדוון). לאורך הספר, כל כמה פרקים, משובצות אבחנות מפי הסוסה בנוגע לסקס האנושי. בעיקר היא מפתחת תיאוריה של מנהגים מיניים כלליים המאפיינים לא פרטים בודדים אלא משפחות לדורותם – לדעתי, מעין פארודיה על מושג הרצון הכללי של רוסו. לא בדיוק ברור מדוע נזקק מרסל אימה לתחבולה הספרותית הפנטסטית הזאת, מאחר והמספר בספר הוא כל-יודע, ואף הוא אינו מפסיק לתאר את כל הרגעים האינטימיים שבין הסוטים השונים המאכלסים את הכפר.

תמצאו כאן סאטירה חברתית שהיא ממש לא פוליטיקלי-קורקט, כראוי לספר מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. קומדיה של טעויות, תככים פוליטיים, שקרים, קטנוניות, רמאויות, מעשי אונס, גילוי עריות, מין בין קטינים ועוד. הוסיפו לכך גם כפריים המתקשים לשים מחסום לפיהם, מתים מדברים, כמרים מחוכמים ונכלוליים, פקידי ממשל אימבצילים (הדוור הכפרי), ילדים תחמנים כשדים, זונות ופוליטיקאים יחד עם שלל אבחנות פסיכולוגיות וחברתיות ותקבלו קומדיה מהנה ולא לגמרי צפויה. ספר נחמד מאוד כ־4.5 כוכבים שקריאתו התמשכה בשל המצב המדכא וצרות פרטיות.

גם נוצר סרט צרפתי המבוסס על הסיפור

View all my reviews

Read more...

Review: רומנסרו צועני - מבחר שירים

רומנסרו צועני - מבחר שירים by Federico García Lorca
My rating: 5 of 5 stars

ישנן יצירות אומנות שמצריכות (אצלי) עיקול ממושך, או שאולי הן ממתינות לרגע הנכון שבו יגלו את יופיין. זה קרה לי כשהתחלתי להאזין למוסיקה קלאסית. מאחר שאין לי שמיעה מוסיקלית ומאלף סיבות אחרות (שפות זרות, יצירות ארוכות, סגנונות משונים) הייתי צריך להאזין לכל יצירה עשרות פעמים עד שהייתה נקלטת אצלי, עד שהייתי "מכיר" אותה. אבל גם לאחר שכבר צברתי ניסיון, לא הצלחתי להתחבר לאופרה. קניתי דיסק של "דון ג'ובאני" וניסיתי להאזין לו. אף-על-פי שכבר שמעתי ליד ורביעיות של ברטוק וסימפוניות של מאהלר ומוסיקת בארוק ומזמורים עתיקים – לא הצלחתי לעקל את האופרה, למרות שהתעקשתי וחזרתי ושמעתי אותה שוב ושוב. זה נשמע לי מלאכותי, מוגזם ומגוחך. הנחתי לכל העניין. מדי פעם הייתי חוזר ומנסה להאזין – ללא הצלחה, לא הבנתי כיצד אפשר ליהנות מזה. כעבור מספר שנים ניסיתי שוב – ופתאום משהו נקלט, קטע קצר ואז בבת אחת זה תפס אותי וגיליתי ביצירה יופי אדיר. עד שכיום לא ברור לי כיצד לא נפלתי מהכיסא בפעם הראשונה שהאזנתי לה.

משהו דומה קרה לי עם הספר הזה. בדרך כלל אני דוגם שירה ביום-יום. שיר פה שיר שם. אין ספק שקריאת ספר שירה שלם מצריכה ריכוז ומאמץ. את ספר שיריו של לורקה בתרגום אליעז, שכריכתו צהובה ודפיו מצהיבים, מצאתי (איך לא) מושלך ברחוב לפני שנה וחצי בערך, בדרכי למשרד. אספתי אותו ושמרתי אותו במגירה. פעם (1976) העניק אותו איזה מוטי לאיזו חנה באהבה. מידי פעם הייתי נוטל אותו ומעיין בו, מנסה לקרוא שיר פה שיר שם. זה לא הלך. לא הייתי מרוכז. הדימויים היו ציוריים מידי, סתומים מידי, ארכאיים משהו. שפת התרגום הייתה עברית גבוהה, ישנה, ארכאית. לא השלכתי את הספר, אבל ידעתי שהוא יאלץ לחכות למצב רוח מתאים. לפני שבוע קראתי שוב איזה שיר. הייתה שם מטאפורה יפה. קראתי שוב, ממש נכנסתי לאווירה. קראתי את הספר.

הספר מכיל מספר קבצי שירה של לורקה. הוא פותח ב"רומנסרו צועני" שבו השירים התובעניים יותר (לא פלא שהיה לי קשה להתחבר בקריאה רגעית). לאחריו באים שירי ה"זמר העמוק" (קאנטו חונדו) שהם שירים פשוטים יותר, תמציתיים (אך יפים לא פחות), המתעדים מסורת שירה אנדלוסית עממית – ובסוף הספר יש גם תרגום של דברים משל לורקה אודות ה"קאנטו חונדו" המספקים הסבר כללי על אופי השירה וכיצד הוא תפס אותה. בנוסף ישנם גם שירי קינה על מות מטאדור ותמונות מקוטעות ממחזות.

הרומנסרו הצועני מכיל שירים ארוכים יחסית שלורקה כתב בהשראת הזמר העממי. למרות הרכיבים המסורתיים, הם בעצם יצירות מודרניות מורכבות. מכאן שמשמעותם קשה להבנה גם על דוברי ספרדית. בכל אחד מהם ישנן מטאפורות מורכבות וסתומות משהו – מה שמוסיף להן מסתוריות, וריבוי פנים. מכאן שהן גם קשות לתרגום, מאפשרות תרגומים בעלי משמעויות שונות ודרוש כשרון מיוחד להעביר בגרסה אחת את מלוא המשמעות שבשיר לשפה אחרת. לכן נאלצתי לקרוא כל שיר כמה פעמים (מומלץ בד"כ בקריאת שירה) ואף לחפש תרגומים אחרים באינטרנט בעיקר לאנגלית (ישנו גם תרגום חדש יותר לעברית של רמי סערי), ולסקור מאמרים פרשניים, בכדי לנסות ולהבין מה ביקש לורקה לבטא (וכמובן ובעיקר להפעיל את הדמיון שלי). כל זה גרם לי להישאב אל תוך העולם הפנטסטי-ריאליסטי של אנדלוסיה הצוענית (ועוד יותר, ובצורה שונה, כשהמשכתי בקריאת ה"קנטו חונדו" העממי). הקריאה הפכה לחוויה והיופי השופע של השירה התגלה.

תרגומו של אליעז מרשים. מאחר שבדקתי תרגומים שונים לרבים מהשירים, גיליתי גם מקומות בהם הוסיף קצת משלו, או פירש בדרך שונה מאחרים ואפילו כמה שגיאות שלו (כנראה). מה שכן, גיליתי גם שרוב התרגומים לאנגלית מזעזעים ובעיקר מילוליים להחריד. מצד שני השפה של אליעז יצירתית, עשירה ויפהפייה. ובעיקר התרגום שלו מוסיקלי להפליא – מוסיקה, שמקריאה פה ושם במקור הספרדי ומהאזנה של דוברי ספרדית שמקריאים אותו (כנראה שאלו שדגמתי לא מבינים שירה כמו שאני לא מבין כמעט ספרדית) לא נמצאת אולי גם במקור (לא המוסיקה שהקנה לשירים אליעז, בכל אופן). אבל התרגום, משמתרגלים לצורת הכתיבה של אליעז, לצורת הביטוי שלו, הופך ליצירה עוד יותר מורכבת ומנצנצת בשל כך. בעיני זה מצא חן. וההשקעה במלאכת הפיענוח השתלמה. האסימון הזה נפל, כמו שאומרים.

עכשיו צריך לקרוא קבצי שירה אחרים שלו בתרגום סערי, ביוגרפיה שיצאה בעם-עובד, וכמובן את המחזות. (שרק נזכה). דווקא יש לי דיסק עם השירים שהלחין לורקה בביצוע עממי נהדר (חזרתי והאזנתי לו לאחר הקריאה, להוסיף משהו לאווירה). חיפוש בפרויקט בן-יהודה מגלה עוד תרגומים רבים של אליעז לשירי לורקה. בנוסף למדתי מהחיפושים על הפרשה הביזארית בה היה מעורב אליעז – המאהבת שלו רצחה (הרעילה) את אשתו (נשמע כמו משהו שלורקה היה יכול לחבר עליו שיר). בכל אופן ניכר שהיה מתרגם מוכשר מאוד.

View all my reviews

Read more...

Review: עוזר לכל עת

עוזר לכל עת by Robert Walser
My rating: 5 of 5 stars

ספרים שנאספו מהרחוב – ספרי חג החירות 2025 (#5)

הרומן הזה של ואלזר נחשב לספרו הידוע ביותר ומזמן רציתי לקרוא אותו. לכן הוא היה אחת המציאות המשמחות מבין הספרים שאספתי מן הספרייה שהושלכה לרחוב בפסח האחרון. היה גם חשש. עד כה קראתי רק אוסף סיפורים קצרים ונובלה משל הסופר. אמנם הוא התפרסם בעיקר בחדשנות של סיפוריו הקצרים, אך הסיפורים בקובץ היו סתומים ברובם, ואין אחד בהם שממש אהבתי או שנותר בזיכרוני. מכאן שמחתי הכפולה – גם מציאה וגם ספר נהדר.

הספר נחשב, בצדק או שלא בצדק, למבשר של קפקא. ואכן יש בו אווירה קפקאית. בחור צעיר בשם יוזף מארטי מגיע לשמש כעוזר בביתו של המהנדס טובלר. טובלר מתגורר בבית יפה בראש גבעה לצדו של אגם בסביבה כפרית. אך כפי שמעיד שמו (טובלר – מי שמתגורר בסמוך לערוץ – על סף תהום, אם תרצו) כל העסק ניצב על כרעי תרנגולת – טובלר הוא ממציא של אמצאות מוזרות, מהן הוא מבקש להתעשר, אך סופו שהוא מכלה את ממונו עליהן מאחר ואין לו כל חוש לעסקים. יוזף משמש מזכירו של טובלר, אך מאחר והעסק ממוקם בבית המשפחה ושם הוא גם מתגורר, וכמצוין בספר הגבולות במעון אינם ברורים בין הפרטי לעסקי, הוא מוצא עצמו גם "עוזר" לשאר בני הבית. המצב הכלכלי מתדרדר ויוזף נאלץ להתעסק בדחיית הקץ – קץ העסק של טובלר, קץ שהייתה של המשפחה בבית הבורגני וקץ העסקתו שלו עצמו. יוזף הוא מעין יוסף התנכי. הוא חולם חלומות, מייעץ, עוזר, חודשים טובים, חודשים רעים (שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות). אבל האלגוריה היא רופפת ביותר בשל צורת הכתיבה הייחודית של הספר.

אמנם יש כאן תובנות פסיכולוגיות, סוציולוגיות נהדרות – מדהים כמה מעט השתנה במאה ועשרים השנים שחלפו מפרסומו של הספר – בכל הנוגע לעסקים ולכישלונות עסקיים - אבל ייחודו של הספר הוא בצורת הכתיבה של ואלזר, שכאמור מזכירה את קפקא. הסצנות הן פרגמנטריות – דבר אמור להוביל לדבר אבל הדמויות (כולל יוזף) משנות ללא הרף את התנהגותן, את מצב רוחן ואת כוונותיהן. הדבר אינו משולל היגיון, ונוצרת כמן עלילה, אבל הוא מונע מן הקורא יכולת לצפות את המתרחש או לגבש דעה. ועוד יותר מכך, כתיבתו של ואלזר, המשפטים שלו, מונעים כל יכולת להבין. הכל הוא רק "לכאורה", כל משפט מלא בהסתייגויות שהן לכאורה הגיוניות אך למעשה בבדיקה מדוקדקת מכיל סתירות. משפט המסמן כיוון, נעקב במשפט מסייג המתווה כיוון אחר. בייחוד סובלת מן העניין (במכוון) דמותו של הגיבור יוזף. הוא מצטייר כאדם נטול ממשות או אופי. הוא אינו טיפש והוא בעל יכולת אבחנה גבוהה. הוא אפילו בעל מודעות עצמית ויוזמה. אבל הוא אינו מצליח לגבש דעה ואינו מצליח להתוות קו פעולה הנמשך לאורך זמן – ממש כמו הקורא של הספר.

כתוצאה מסגנון הכתיבה הזה הספר צובר "מוזרות" – ריצוד מתעתע. מצד אחד הוא מספר סיפור פשוט ושוטף בשפה נהדרת, מצד שני שום דבר אינו סגור, אינו מוחלט, ודעתו של הגיבור משתנה ללא הרף. זהוא ספר מהנה לקריאה וגם בעל חדשנות סגנונית. התרגום מופתי.

את קריאת הספר קינחתי בשמיעת ארבע הרצאות אודותיו משל הנרי אונגר שגיליתי ביוטיוב, גם הן טובות. בכלל נעים להאזין לדיונים על ספרים שקראת, ולהבין אותם בדרכים שונות ונוספות.

View all my reviews

Read more...

Review: מרתפי הוטיקן

מרתפי הוטיקן by André Gide
My rating: 5 of 5 stars

ספרים שנאספו מהרחוב – ספרי חג החירות 2025 (#6)

מזמן סימנתי לעצמי לקרוא את הספר הזה (לראשונה נתקלתי בשמו בגיל 23 כשהייתי שקוע בקריאת "יוליסס" של גוייס. למהדורת פינגווין קלאסיקס שקראתי אז, צורפה בסופה, כנהוג בימים ההם, רשימה של ספרים נוספים שיצאו בסדרה. כל אימת שהתעייפתי מניסיונות הפענוח של גוייס, הייתי מעיין בה. הספר הזה על שמו המוזר ועל התקציר הסתום, סקרנו אותי מאוד). ולכן לא היססתי כלל כשאספתי אותו מערימת הספרים שהושלכו לרחוב. בינתיים הספקתי כבר לקרוא לפני שנתיים את "מזייפי המטבעות" של ז'יד, רומן רעיונות סבוך, חדשני וכבד לפרקים. גם הספר הזה הוא רומן של רעיונות, אך הוא, למרות חדשנותו ולמרות מורכבות העלילה (כראוי לרומן קונספירציות), קל לקריאה מאחר ויש בו פרודיה על סגנון הכתיבה של המאה ה־19. מאחר שהרעיונות הפילוסופיים, מובילים, כאפקט משני, לסאטירה חברתית, הוא גם ספר מצחיק מאוד. בקיצור ספר מענג ממש, מפתיע ומבדר, שהוא גם יצירה עמוקה מבחינה רעיונית וחדשנית מבחינת המבנה. כמו בספר הקודם שקראתי, גילית כי הנרי אונגר, הבלתי נלאה הקדיש לו כשבע שעות של הרצאות שהעלה ליוטיוב, כך שגם זכיתי לשמוע ניתוח ספרותי-פילוסופי שלו. הנאתי הייתה שלמה.

במרכז היצירה עומד הרעיון של פשע או מעשה ללא מניע, כלומר כזה הנעשה למען עצמו בלי כל סיבה. הפושע הוא צעיר, שהוא יותר מניהיליסט – הוא אינו רוצה להרוס את הסדר החברתי הקיים, אלא הוא רוצה לפעול תמיד מתוך אקראיות, בניגוד אפילו למאווים שלו עצמו. הוא מבצע, בשלב מסוים בספר, פשע. אך מה תהייה ההשפעה של פשע מכוון שנעשה ללא מניע? כדי לבחון זאת עוטף ז'יד את המעשה בעלילה פרגמנטרית, אך כזו שכל אפיזודה בה משקפת בחינה של הרעיון המרכזי. בנוסף כל האפיזודות מתקשרות בעלילה אחת מתוחכמת וסבוכה - דברים רבים ודמויות רבות, שוליים לכאורה, מתגלים בהמשך כקשורים ברשת העלילתית ובעלות משמעות.

מה שמחזיק את העלילה ויוצר את ההקשרים בין האפיזודות היא מזימה של חבורת פושעים להוציא כסף מקתולים עמידים, באמצעות טוויה של תיאוריית קונספירציה חובקת כל והרמטית, שכל אירוע מתפרש לאורה. היד המכוונת את הקונספירציה היא של אמן תחפושות – עילוי מסתורי, שגם על מניעיו קשה לעמוד – דמות של אל כל־יכול וכל־יודע, בן דמותו של אל הים פרוטאוס, המחליף פנים ללא הפסק. ז'יד מבקש לערער את הנחות העולם הישן באמצעות העובדה שהפשע המנותק, המשובץ בתיאוריה קוספירטיבית, מוביל אנשים שונים למסקנות שונות, כולן הגיוניות וכולן חסרות משמעות.

הספר הוא פרודי בסגנונו. ז'יד משתמש בפסטיש של סכמות ספרותיות מקובלות, בעיקר של ספרות המאה ה־19, תוך שהוא שובר אותן ללא הרף ובכך מבקש להציב חלופה רעיונית מודרנית (ואפילו, בראייה אנכרוניסטית, פוסטמודרנית) גם לרומנטיקה וגם לריאליזם ולנטורליזם. יש כאן פרודיה על "החטא ועונשו", על בלזאק ועל "עלובי החיים" של הוגו, על סיפורי אבירים, על דיקנס ועל זולא. במיוחד הזכיר לי הספר הזה את "האיש שהיה יום חמישי" של צ'סטרטון, שגם בו תיאוריית קונספירציה, המאבדת בהדרגתיות את ממשותה, עד שאתה אינך יודע אם הייתה קונספירציה בכלל. כאמור כל זה גם מתוחכם וגם מצחיק מאוד.

התרגום מצויין ממש (למרות נטייתו של אביטל ענבר לדייקנות – המביאה לשיבוץ, לא רב מידי, של מילים שגם משמעותם בעברית אינה ידועה אף למשוגעים לדקדוק) מומלץ ביותר!

View all my reviews

Read more...

Review: הדודן פונס

הדודן פונס by Honoré de Balzac
My rating: 4 of 5 stars

ספרים שנאספו מהרחוב – ספרי חג החירות 2025 (#7)

זהו הרומן האחרון שפרסם בלזאק ובמרכזו שני חברים, רווקים זקנים.

האחד הוא פונס, מנצח בתזמורת תיאטרון. אדם שעבר זמנו והוא נסמך כטפיל על שולחנם של אחרים. אדם שהוא מטרד לאנשי החברה הגבוהה בפריס והכל בזים לו. יחד עם זאת הוא טוב לב ואינו מבקש להרע לאיש. הוא גם אינו מטפח את קשריו החברתיים אלא בשל שני חטאים קטנים שאינו מצליח להיגמל מהם (ע"פ אחרית הדבר של המתרגם – פיצוי על דחפים מיניים שאינם יכולים לבוא על סיפוקם). החטא האחד הוא הגרגרנות. החטא השני הוא משיכתו האובססיבית לחפצי אומנות. בשל משיכתו זו ולמרות שהממון אינו מצוי בכיסו, הופך פונס לאספן מומחה וממולח המצליח לצבור מציאות קטנות ההופכות עם השנים לאוסף השווה מאות אלפים.

הגיבור השני הוא גרמני בשם "שמוקה". התכשיט הזה הוא כבר צדיק גמור ותמים כילד. הוא מתעניין רק במוסיקה, שהיא כל עולמו ובחברות שלו עם פונס, חברות ללא תנאים. בפריס הוא זר ואינו נמנה על החברה הגבוהה. הוא מתבודד, עני ואינו מתמצא בהלכות העולם הזה או בתככים החברתיים. מה שהופך אותו לטרף קל.

פונס מבקש לעזור לאלו שאינם מעריכים אותו וסולדים ממנו בכדי שיוכל להישאר סמוך על שולחנם. אך מגושמותו ואי רגישותו החברתית, סופן שהן גורמות אי-הבנה ולתוכניותיו הטובות להשתבש ומביאות עליו קלון ונידוי חברתי. אך בדרך לשם הן גם מגלות לעין כל את אוסף האומנות המרשים שלו ששוויו מטריף את הסובבים אותו. כאן מתעוררת לה תאוות הבצע שהיא הכוח המניע את הרומן. אין אחד מבני חוגו של פונס (למעט שמוקה הטוב) - מראשי מערכת המשפט, מהאצילים, מבני הבורגנות ומן העניים המרודים – שאינו מבקש להרוויח מן האוסף היקר בדרך זו או אחרת. מובן שבחברה שכזו (ובהתאם לכללי הז'אנר הריאליסטי-נטורליסטי) גורלם של שני החברים התמימים אינו יכול להיות טוב.

זהו ספר נהדר. הפגם היחיד בו הוא אנכרוניסטי, כלומר שהסיפור אינו מפתיע ביותר, כי סיפורים שכאלו כבר נכתבו למכביר מאז בלזאק אף אם אולי בפחות כשרון. כפיצוי, כל שני עמודים בספר גדושים בכל-כך הרבה תובנות ואבחנות פסיכולוגיות וחברתיות, שהיו יכולות לפרנס רומן שלם בימינו. אעניק לו 4.5 כוכבים.

תרגומו של יהושע קנז (שתמיד מרשים בתרגומיו לסמנון, ז'יד ואחרים) הוא יצירת מופת ממש שלא הייתה מביישת אף את אוספו של פונס המסכן. חבל רק שכמאתיים שנה מאוחר יותר בישראל של שנת 2025 דבר לא השתנה או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד השועים "כסף, כח וכבוד"

View all my reviews

Read more...

Review: החיים הוראות שימוש

החיים הוראות שימוש by Georges Perec
My rating: 5 of 5 stars

בגדול אני אוהב את מה שקראתי משל ז'ורז' פרק. מעבר לתחכום הצורני ולפעמים הרעיוני יש בכתיבה שלו, הפארודית והפסטישית בעיקרה, משהו קליל ורענן. לעיתים הוא מרגיש סכמתי ואקראי והקריאה בו הופכת לאוטומטית, אבל זה המחיר שמשלמים על צורת הכתיבה המקורית שלו – כתיבה במסגרת אילוצים צורניים. את המגנום אופוס הזה שלו קניתי כבר לפני מספר שנים יחד עם עוד שני כרכים עבי־כרס, אותם קראתי תחילה. הספר הזה חיכה לרגע מתאים, אין ספק שהוא ארוך, כבד, והפונט קטן. כמעט כל מי שמתעתד לקרוא בו מודע מראש, במידה זו או אחרת, למבנה הסבוך שלו – מה, שבמקרה שלי, עורר גם את סקרנותי וגם את דחיינותי.

החששות שלי היו מוגזמים. למרות תקופה אישית קצת בעייתית ומדאיגה ולמרות שכאשר אני מלא בחששות קשה לי לקרוא, הרי שדווקא הרעיון הכללי של הספר הקל עלי להתנתק מהצרות, ברגע שמצאתי זמן וקשב לעסוק בקריאתו. הרעיון הכללי הוא "המשחק" – המשחק המספיק לעצמו. יש משהו ממכר במשחק לפי כללים, משהו שמושך אותך לחזור ולנסות שוב ושוב. והספר הזה הוא למעשה משחק. הוא ניסיון לארגן את חומרי המציאות (הכללית כמו גם החיים האישיים והיצירתיים של הסופר) ליצירה הכלולה בעצמה, מספיקה לעצמה ומשקפת ללא הרף את עצמה גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הרעיונות. כמובן שהדבר אינו ניתן לביצוע מושלם, וגם התובנה הזו משתקפת בסיפורים ובמבנה הצורני של היצירה.

אילוצים צורניים לא חסרים כאן. פרק העמיס על היצירה עוד ועוד כאלו, גם על המבנה הכללי וגם כאלו המבליחים לפתע באופן הנדמה כשרירותי כל מספר פרקים. כולם יודעים כי מדובר בתיאור של בניין. וכי התיאור מתקדם, כמו על לוח שחמט (אך לוח גדול יותר מלוח שחמט רגיל) בצעדי פרש – כאשר בסופו של דבר "מכוסים" כל חדרי הבניין וזאת מבלי לחזור אף פעם על אותה משבצת. למעשה אין לכך חשיבות רבה מעבר למשחקיות ולאילוץ הצורני. בסופו של דבר אתה הופך מודע, עם התמשכות הקריאה למבנה הבניין ולדייריו ואתה מתמצא במפתו (המצורפת). הדבר כן מכניס בלבול ואנדרלמוסיה לקריאה כמו גם גיוון נפלא ותחושת רנדומליות. מזל שיש בספר תוכן עניינים, רשימת הסיפורים, מפות, הערות משל המתרגם ואינדקס שמות, המאפשרים לחזור ולמצוא את הפרקים הקודמים בהם נזכרו האישים עליהם אתה עומד לקרוא בפרק הבא, כדי שתוכל לרענן את הזיכרון בכל אינספור הדמויות והעלילות. אבל חוץ מעניין "צעדי הפרש" יש כאן עוד אילוצים אינספור. לוח המשחק (הבניין הפריסאי) הוא גם ריבוע קסם בו משובצים זוגות של מספרים לפי חוקיות מסוימת. כמו כן פרק קבע רשימה של זוגות מושגים (לורל והארדי, יהלום ואפר, שייקספיר וראסין וכו') המופיעים בכל משבצת בצרופים שונים (כמובן שבהקשרים שונים ומשונים ולעיתים רק נרמזים). ישנם מושגים החוזרים ומופיעים בכל פרק – צבעים (סגול, ירוק, כתום, שחור), צורות (מתומן, משושה, משולש), חפצים (צעיף, טפטים, ...) ומושגים המקשרים באופן אסוציאטיבי כל שני פרקים עוקבים.

האילוצים ה"מקריים" הם שרירותיים, אך גם מבטאים את רעיון השיקוף העצמי. למשל, באמצע היצירה ישנה רשימה של כל הסיפורים (פרק מכנה אותם בכותרת הספר - "רומנים") המופיעים בספר. הרשימה מורכבת ממשפטים בעלי מספר אותיות זהה, כל משפט מתמצת סיפור. המשפטים מחולקים לקבוצות, כך שכל קבוצה היא למעשה לוח משחק. האות האחרונה שבכל שורה ראשונה בקבוצה "נעה" מקום אחד הצידה בכל משפט עוקב ובמשפט המסיים מגיעה למיקום האות הראשונה. חייבים להעריך את עבודת הנמלים שעשה כאן פרק ועוד יותר את המאמץ המטורף של המתרגם לעברית. כך אמצע היצירה משקף את כולה, כמו גם את המשחקיות. באחד הפרקים ישנה רשימת ציורים, שתיאורו של כל אחד מהם מכיל את הברות שמו של אחד מחברי קבוצת "אוליפו" בה היה פרק חבר. וכך עוד ועוד המצאות גדולות וקטנות, מורכבות יותר ופחות.

קריאתו של כל המבנה הזה מעוררת השתאות אך כמובן גם עשויה להיות מייגעת ולהידמות כחסרת תכלית. אי אפשר להימנע כנראה מקריאה אוטומטית של קטעים גדולים. פרק הוא אנציקלופדיה של פרטים, היסטוריים, אומנותיים, מדעיים ויום־יומיים. בכל פרק מתואר מבנה החדר הנוכחי, כמו גם כל פרטי הריהוט שבו. במיוחד מתוארות התמונות התלויות בחדר, או המעטרות חפצים שונים. כל תיאור כזה הופך למיקרו סיפור בפני עצמו. מידי פעם מופיע ציור המכיל את עצמו, מכיל את עצמו... מטאפורה של מראה משקפת מראה המשקפת מראה... האהוב על פרק. כרגיל אצל פרק יש כאן רשימות בלתי נגמרות, שגם אם שולטת בהן חוקיות נסתרת, הרי שאתה לא יכול להימנע לעיתים מן המחשבה "למה לעזאזל אני קורא את כל הגבב הרנדומאלי האינסופי הזה". אך יש בכך גם יופי מסוים – גודש חינני.

מזל שההשתקפות התמידית אינה מוגבלת לצד הצורני בלבד וגם לא למשחקים המומצאים, אלא קיימת גם בתוכן עצמו. כל פרק הוא גם סיפור אחד או שניים. ישנם סיפורים קצרים ואנקדוטליים לכאורה וישנם סיפורים ארוכים ומורכבים שהם ניסיון לבטא רעיון מוזר – לרוב פרפרזה על רעיון המעגליות, המספיקות העצמית. למשל סיפור על מבצע רמאות מורכב שבסופו אי־אפשר לקבוע מי רימה את מי. סיפור בסגנון בלשי בו כל אחד הוא הרוצח וגם אף אחד אינו בעצם הרוצח וזאת בעת ובעונה אחת. סיפור על קונצרנים בינלאומיים לתיירות המבקשים להקים רשת מלונות עולמית ולשבץ בה אטרקציות ביניהם יוכלו המבקרים לעבור בלי לצאת מגבולות המתקנים. סיפור נקמה שלא ברור אם הצליח או לא. ועוד ועוד. הסיפורים האלו "מצילים" את הספר ובהם ניכר כשרונו הספרותי של פרק, בתחום התחכום, הפרודיה והפסטיש. אחרת, עם כל הכבוד למבנה המורכב ולמדריכים המפרשים שנכתבו עליו, לא נראה לי שרבים היו טורחים לקרוא בספר.

התוכן מרפרר גם לסופר עצמו. כבספרים אחרים שלו, פרק טמן בספר קודים שהייתה להם משמעות אישית לגביו. זה דבר מעניין, אך צריך ממש להכיר את הביוגרפיה של פרק (ותשומת לב לפרטים זניחים) בכדי להבחין בהם. זה מוזכר בקצרה באחרית הדבר (כמו גם בהערות בספרים אחרים שלו – W או זיכרון ילדות ומתחם התפודים). ישנה גם ביוגרפיה של פרק באורך 900 עמוד שעוד לא קראתי (אם אקרא). נקודה מעניינת היא שחלק מן הסיפורים על הדיירים בבניין הם תקצירים או ווריאציות על ספרים אחרים של פרק, כלומר משקפים את מכלול יצירתו: הדברים, טוסטוס, איש ישן, המחזה "העלאה במשכורת".

עם כל הצבעוניות, פרטי הפרטים, המבנה הסימטרי וההשתקפויות בהחלט ניתן לכנות את "החיים הוראות שימוש" רומן קליידוסקופי.

עמוד השדרה של הספר הן שתי עלילות שלהן שני גיבורים. העלילה האחת היא סיפורו של הדייר הצייר ולן. אמן זקן המתגורר בבניין זה שנים ומכיר את סיפורו של כל דייר ושל דיירים קודמים, למעשה הוא המספר של הספר. עולה בו רעיון לצייר תמונת חתך של הבניין – מעין הקפאה בזמן של רגע אחד וכל ההתרחשויות הבו־זמניות בכל חדרי הבניין. למעשה הספר הוא הוא הציור שמתכנן ולן לצייר במחשבתו. העלילה השנייה עוסקת במשחק המספיק לעצמו ונסובה סביב סיפור חייו של ברטלבות. ברטלבות הוא ג'נטלמן אנגלי עשיר, בן דמותו של פליאס פוג (יש לו גם משרת נאמן צרפתי). הוא הוגה רעיון – לחיות את חייו באופן צורני לחלוטין, כמשחק המוגבל באילוצים, ללא תכלית פרט לרצון שלא להשאיר אחריו עקבות. משחקו משתקף (ובעצם משקף את מפעלו של פרק ביציאת הספר הזה) במושג הפאזל. ברטלבות לומד עשר שנים אצל הצייר ולן לצייר אקוורלים. לאחר מכן הוא נודד בכל רחבי העולם במשך עשרים שנה ובכל נמל מצייר אקוורל ובו נוף ים. כל אקוורל הוא שולח לאמן פאזלים (שגם הוא דייר בבניין) החותך את התמונה לפאזל. אך לא על פי תבנית קבועה אלא בצורה מחוכמת שכל תכליתה ליצור פאזל מתעתע (כמו שעושה פרק ברומן עצמו על כל ה"חתיכות" – סיפוריים שבו). לאחר מכן מבלה ברטלבות עשרים שנה נוספות בניסיון להרכיב את הפאזלים בדירתו (ממש כקורא הקורא את הספר). כשהוא מסיים פאזל הוא מעביר אותו לטכנאי כימאי המאחה את חלקי הפאזל ומשחזר מהם את האקוורל המקורי, הנשלח לאחר מכן לנמל בו נוצר ומושמד שם (סגירת מעגל).

נשאלת השאלה, האם פרק התכוון שהקוראים בספר יזהו ויעמדו על כל התחבולות שהכניס לתוכו? על פי אחרית הדבר הוא לא התכוון לך, או שהתכוון לכך באופן מוגבל. ממש כפאזלים המאוחים של ברטלבות, הקורא צריך להנות מהסיפור השלם והחוויה ופחות לזהות כל קוד וקידוד. לכן גם לא צריך לפחד מן הספר שלמרות מורכבותו מעוררת ההשתאות הוא גם קל לקריאה. גם גודש הפרטים אינו מפחיד כשמבינים שהוא אמנם נוצר באופן מלאכותי לפי חוקים, אך בעצם בעיקר לצורך יצירת רושם של אקראיות החיים. (כמובן גם שאפשר לקרוא את הספרים המגלים את כל תכסיסיו של פרק האמתיים או המשוערים – אם אתה ממש משוגע לדבר). בכל זאת חלק מכל הקשרים המוזרים מפציעים לעיתים מתוך הקריאה האוטומטית של הרשימות הבלתי נגמרות, כך שניתן להתרשם וליהנות גם מההיבט המשחקי של היצירה. בכלל, בתור מי שניסה לפעמים ליצור מיתוך אילוצים בעצמו, נראה לי כי לכל האילוצים הללו יש אפקט מדרבן, ממכר, ליוצר. ספק אם פרק היה מצליח לכתוב כל-כך הרבה לולא ההתמכרות הזאת. כלומר היא בעיקר מדרבנת את הסופר עצמו.

למרות המבנה המייגע נהניתי מן הקריאה. קצת נמאס לי מכל אופנת הממוארים והאוטופיקשן. הבו לי יצירות מלאכותיות, בדיוניות במפגיע (ריאליסטיות או לא) ורעיוניות. בסוף היה חבל לי שהוא נגמר (אך גם שחררתי אנחת רווחה). בנוגע לציון – איני יכול שלא להעניק לו 5 כוכבים על המפעל הכביר וגם 5 על העונג האישי שלי (למרות שיהיו אולי כאלו שלא יתחברו לסבך הזה).

View all my reviews

Read more...