Review: גן עדן וגיהינום

גן עדן וגיהינום by Jón Kalman Stefánsson
My rating: 5 of 5 stars

כשמתחילים לקרוא בספרו של יון קלמן סטפנסון מקבלים את ההרגשה שהוא זועק מרוב פשטות. האירועים בו מתרחשים במהלך ימים בודדים, באזור מבודד באיסלנד, מתישהו בסוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים והעלילה פשוטה להחריד. הדמויות בחלקו הראשון ספורות: שני נערים, האחד שמו לא ידוע והשני מכונה "ברדור", עוד ארבעה דייגים איסלנדים, שותפיהם של הנערים לצוות של סירת משוטים, אשתו של ראש הצוות, ההרים, הים, וספר שירה ששאל ברדור – "גן העדן האבוד" למילטון בתרגום לאיסלנדית. הנערים חוזרים מעיירה מרוחקת בה הצטיידו במצרכים. בלילה, טרם אור ראשון יוצא הצוות לים, סופת שלגים, אסון כמעט ידוע מראש. הנער עוזב את צריפי הדייגים ועושה את דרכו חזרה לעיירה, בודד, מוכה יגון.

סטפנסון בונה את היצירה מחומרי גלם גסים – תיאור איתני הטבע (ההרים והים, כאמור, נוכחים מאוד בסיפור), אמירות "פילוסופיות" שחוקות על החיים וגודש של מטאפורות הקושרות את התיאורים והאמירות בפקעת. נדמה לי כי יותר משהעלילה והתיאורים באים לבטא איזו פילוסופיה מיוחדת, הפילוסופיה והתיאורים באים לבטא את עולמם הנפשי של הדמויות. וסטפנסון מצליח לטעמי לגעת בנפש ולהכות בה בעוצמה. נדמה שהוא מעצב את חומרי הגלם האלו במהלומות גרזן מדויקות ומהדהדות. והתוצר המפליא הוא אבחנות קולעות ודקות כגפרורים ודמויות מדויקות שכמו עוצבו לא באבחות משפטים בודדות אלא באזמל מנתחים דקיק. הוא מצליח להעביר בדייקנות את חוויותיהם של הדייגים, את הבדידות שנדמה שעוטפת, כמו הקור, כל דמות ודמות בסיפור ואת חיותו הברוטאלית של המגע בכפור ובאיתני הטבע.

למילים ולשירה שמור מקום מיוחד בספר. הן מגלמות איזו דואליות, סוג של ניגוד. רק השירה והמילים מסוגלות להיות טרנסצנדנטיות, לחרוג מן העולם והחיים ואולי להרקיע אל הנשגב, אולי לגעת במישהו שכבר עבר לעולם הבא. מצד שני הן מוגבלות עד כאב. השירה היא דבר שאין לו מקום בחיי העמל הקשים של הדייגים האיסלנדיים, היא סוג של חולשה. ובעולם אכזר וקשוח, הנשלט בידי כוחות טבע הרסניים וחסרי חמלה משלמים על חולשה בגרוע מכל. מן היצירה "גן העדן האבוד" מצטט הסופר רק שורות שיר בודדות, אך עושה שימוש נרחב במטאפורות של גן עדן וגיהינום. מאחר ואינני מכיר את יצירתו של מילטון לעומקה קשה לי להצביע בוודאות על ההקבלה שבין השיר לסיפור. הנער, שהוא כבר יתום, נקרע בעקבות האסון מעולמם הפשוט של הדייגים וחוזר בודד לעיירה. אולי (וזו פרשנות שלי) כמו השטן המגורש מגן עדן (גן עדן אכזרי וקשה ביותר) בתיאולוגיה הנוצרית.

חלקו השני של הספר מתאר את קורותיו של הנער במשך כיום בעיירה. נדמה כי החיים מחלחלים אט אט אל גופו הקפוא והמת כמעט למרות רצונו. הנרטיב אינו נצמד אליו אלא עוזב אותו לפרקים ועוקב אחר דמויות אחרות המתגוררות במקום. למרות שאופי הכתיבה נשאר דומה לחלק הראשון בדייקנותו ובחומריו וכמוהו הכפור והבדידות, הרי שכאן ישנו גיוון רב יותר בעיקר כפועל יוצא מן הגידול במספר הדמיות, דהיינו בני ובנות העיירה. העונג שבקריאה נותר. העיירה נדמית (בעיני לפחות) כשאול, בה לכל דמות עול כבד שהיא נושאת או נגיעה של משהו דמוני. האם הפרשנות שלי נכונה? קשה לי לקבוע מאחר והספר הוא חלק מטרילוגיה ששאר חלקיה עדין לא תורגמו לעברית (למרות שכסיפור הוא עומד בפני עצמו). נותר לי רק לקוות שהם יתורגמו בידיה האמונות של דנה כספי המוכשרת ובמהרה!


View all my reviews