מטר פרסאידים

שיר שכתבתי בקיץ 2024 כחלק מקובץ שירה אקולוגית.

פורסם לבסוף בגליון מספר 7 בנושא "תיקון לילה" של כתב העת האינטרנטי "שפה חדשה".

מטר פרסאידים

Read more...

Review: The Far Field

The Far Field by Theodore Roethke
My rating: 4 of 5 stars

ביצירתו של תיאודור רות'קה נתקלתי לראשונה בשיעורי האנגלית בתיכון כשלמדנו את שירו הידוע ביותרMy Papa's Waltz. מאוחר יותר קראתי כמה שירים ידועים שלו באנתולוגיות של שירה אמריקאית. לפני כשנה מצאתי זרוק ברחוב עותק של ספר השירים הזה, ספרו האחרון שיצא לאור לאחר מותו. כריכה קשה במצב טוב למעט השוליים העליונים המתפוררים (עטפתי אותו בניילון בשביל שלא יתפוררו לי בין האצבעות). דפים ישנים ושחומים, בעלי חספוס נעים, שהדיו יבשה עליהם מזמן יחד עם חותמת של חנות ספרים משומשים מדיזינגוף.

השירים אינם קלים לקריאה. הם אינם מסוג השירים הקצרים והמחורזים, אף כי במקצתם ישנה חריזה חופשית. הספר מורכב מכמה מחזורי שירים. המחזור הראשון – מחזור צפון אמריקה – מכיל פואמות ארוכות יחסית במבנה חופשי. מי ששולט כאן הוא הטבע. יש כאן קטעי התבוננות ארוכים בחי ובצומח, בנופי החופים והנהרות, מעורבים בהבלחות של זרם תודעה, פרצי זעם, הרהורים וחלומות. הטבע כמובן מבטא את הנפש, על חרדותיה וניסיונותיה למצוא מפלט מפני הכיליון. הטבע אינו יפה או רומנטי. יש כאן רפש וסירחון ומראות אבסטרקטיים של אור על המים ועולם הנבלע בחשיכת הערב. לרוב הוא תיאור של מה שיש, של שיטוט מבט הנדמה כאקראי, של רשימת מצאי בעלת אופי אובייקטיבי לכאורה. כאן מצוי המשחק. הטבע אינו אנתרופומורפי אבל השיר הוא עיבוד של הנפש המתבוננת ומרגישה את החומרים האובייקטיבים. הטבע מנוכר אבל לרגעים גם אישי - כאשר המבט מצטמצם והאסוציאציות דבקות בו. (כשמו של אחד השירים – "המסע אל הפנים") הניכור הזה מבטא גם חרדה אנושית עמוקה (השדה הרחוק הוא שולי האנושיות בהם נתקל האדם בגבולו של המוות ובסימניו הראשונים) וגם לרגעים שביב של תקוה מיסטית – הפחד הנסוג עת העצמי מתפורר ומכיר כי הוא צפוי להתאחד עם הטבע המתערבל.

המחזור השני הוא מחזור של שירי אהבה. שירי אהבה בעיקר לאשתו של המשורר (ביאטריס כשם אהובתו של דאנטה). מחזור אקלקטי של שירים קצרים יותר. כאן הטבע נוכח לעיתים אבל אינו המרכז. השירים בסגנון מגוון ואינם רומנטיים במובהק. יש בהם הבלחות רומנטיות נוסטלגיות, תיאורים של רגעי חיים המשתלבים בתודעת המשורר והתרשמויות שלו. לעיתים האישה היא רק דמות צדדית לאירוע, לפעמים השיר הוא ניסיון לבטא משהו מדמותה בעיני המשורר. התשוקה מלווה גם בהרס וכאב. ניכר כי האהבה עבור רות'קה היא משהו שהגיע במפתיע למישהו שאינו ראוי לה – יש בה רגעי סערת תשוקה שקשה להביע במילים, אבל הכל בר חלוף, המשורר ימות לפני אהובתו והיא תמשיך בחייה (כפי שבאמת קרה).

במחזורים האחרונים הטבע חוזר לתפוס מקום מרכזי, אבל הוא חוזר בדמות סימבולית מודגשת יותר וסטנדרטית יותר מאשר במחזור צפון אמריקה. יש כאן רפרנסים לשירים של משוררים אחרים, הבלחות של פילוסופיה מזרחית, ניסיונות לגעת בקדושה נוצרית חלופית, בדמות טבעית יותר של אלוהים.
"Things without hands take hands: there is no choice,-
Eternity's not easily come by.
When opposites come suddenly in place,
I teach my eyes to hear, my ears to see
How body from spirit slowly does unwind
Until we are pure spirit at the end.

כמה מהשירים מוצלחים מאוד: הגרניום, העץ – הציפור, הסערה.
במיוחד ניכר כאן הדיכאון ממנו סבל רות'קה. במחזור האחרון האימאג'ים של הטבע משועבדים כמעט לחלוטין לסבל הזה.
Rising and falling's all one discipline!
The line of my horizon's growing thin!
Which is the way? I cry to the dread black.
Which is the way? I ask and turn to go,
As man turns to face on-coming snow.

לאחרונה הקריאה שלי מפוזרת יותר וחסרת מנוחה. קראתי בספר לסירוגין במקביל לקריאה בקובץ מסות נוסטלגיות ובספר פילוסופיה מסובך. זו לא הייתה הפוגה קלה ולא רק בגלל שפע שמות הצמחים, הציפורים והדגים הצפון אמריקאים שהייתי צריך לחפש את משמעותם ללא הרף או בגלל החלקים הסתומים וחוסר הבהירות והחדירות. חרדת הסוף והדיכאון באים והולכים בשירים ללא הרף כתנועת השפל והגאות ושירה משפיעה בדרכה על נפשו של הקורא. בכל זאת יש כאן פנינים לרוב בין שברי הצדפים. מה יישאר בזיכרוני מן השירים הלא מתמסרים הללו תלוי כמובן בכמה אדגום את הקובץ לקריאה חוזרת בעתיד.


View all my reviews

Read more...

Review: Selected Poems

Selected Poems by Mark Strand
My rating: 5 of 5 stars

באמצע שנות התשעים היה עוזי וייל מפרסם בשער האחורי של עיתון העיר תרגומים משיריו של המשורר הקנדי/אמריקאי מארק סראנד. השירים מצאו חן בעיני, כנראה בגלל שפתם הפשוטה והציורית. קשה לי לזכור עד כמה ירדתי לעמקם באותם ימים. בכל אופן, הורי ביקרו בלונדון וקנו לי לבקשתי את האסופה הצנומה הזאת משיריו (לא ביקשתי אותה ספציפית, אך זה מה שהם מצאו באותם ימים טרם היות אמזון ושות'). קראתי כמה שירים פה ושם. לא לכולם "התחברתי". הנחתי את הספר על המדף במטרה לשוב אליו כשאהיה קצת יותר מרוכז. אך... Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back (כמאמר משורר אמריקאי אחר). עם השנים פרסם וייל את תרגומי כל שיריו לעברית בשני ספרים. אצלי נשאר המבחר הזה שכלל גם את האלגיות לאביו של המשורר שהייתי נתקל בהן גם באנתולוגיה של רנדום האוס לשירה אמריקאית.

בזמן האחרון קשה לי לקרוא. אני לא מרוכז. בגלל כל כך הרבה סיבות אישיות וכלליות. חזרתי לספר פילוסופיה סבוך שהפסקתי לקרוא באמצעו והתקדמתי עוד כמה עשרות עמודים. התחלתי קלאסיקה אירית בלשון עשירה מידי שהצריכה אינסוף חיפושים ברשת. הרגשתי תקוע. היכנשהו נתקלתי באזכור של איזה שיר וניגשתי לחפש אותו באחד הכרכים על מדף השירה. על הדרך נתקלתי שוב באסופה הזאת. לפעמים ספר דק בשפה (שעכשיו נראתה לי) פשוטה לחלוטין זה מה שאתה צריך. אמנם קריאת שירה מצריכה חזרה וגם הרהור על כל שיר ובכל זאת העובדה שכל שיר הוא יצירה העומדת בפני עצמה הקלה על הקריאה המקוטעת.

בעצם שיריו של סטראנד הם שירה בפרוזה. הוא נוגע בעמום אבל מתוך צלילות ופשטות נדירים. הרבה מן המטאפורות שלו והנופים שהוא מתאר בשיריו חוזרים על עצמם – הירח ואורו המונוכרומטי, השלג, האגם, הבית שלרגע יש בו חום והתרחשות, ריקנות הנופים. השפה ציורית מאוד. הפאלטה אחידה למדי. הנופים ריאליסטים אבל האווירה המפציעה סוריאליסטית. אבל הכל מדוייק ומדוד מאוד. הרבה ביקורות משוות את שירת סטראנד לסגנונם של ציירים מפורסמים. לריקנות בציוריו של ג'ורג'ו דה קיריקו. על הכריכה של האסופה הזאת הוא מושווה לאדוארד הופר – השוואה מצוינת בשל הצלילות, הקור והבדידות הנודפים מן השירים והציורים. אבל היא תופסת בעיקר לשיריו המאוחרים יותר (ישנם גם מאוחרים יותר מן האנתולוגיה הזאת שיצאה ב-1995, אבל אודותם לא אוכל לספר). שיריו המוקדמים יותר, מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, דומים, אבל נוסף עליהם סוג של סוריאליזם פוסטמודרני שהיה פופולארי אז – מעגליות קפקאית, קורא הקורא את עצמו, כותב הכותב את עצמו כותב... לי הם הזכירו את ציוריו של מגריט על הריאליזם המופלג שבהם שנוספת עליו שכבה מודעת של משחק מושגי היוצר את המוזרות.

כיום השירה ממש מצאה חן בעיני. הרעיונות שמעבר לשירה דברו יותר אל ליבי המזדקן– בדידות, פרידה, פשטות, השארות מאחור, ניסיון לגעת בדברים שמעבר למילים. הנופים הפשוטים השקיטו את העולם התזזיתי של ה- AI והרעש והסחות הדעת הבלתי פוסקות. אין כאן עודף מיסטיקה ואם יש אז הציוריות והפרוזה המלוטשת וה"פשוטה" מרגיעים אותה מלהפוך לקשקוש מתעתע. מעבר לעומק הרעיוני (אף אם אינו מקורי מאוד) יש בשירים צלילות ניכרת עד שאני מתפלא שלא הצלחתי להתרכז בהם בעבר. הם קצת כמו שירי הייקו שהתנפחו מעט. מומלץ לדגום משירתו, לנקות את הראש מהרעש ולהרהר.

View all my reviews

Read more...

אל הצינוריר

שיר אקולוגי, שנכתב באביב 2024

  

פורסם בגיליון מספר 3 של "טפר" - כתב עת לספרות נסיונית

 

אל הצינוריר

Read more...

Review: ניצוצות ססגוניים

ניצוצות ססגוניים by Shlomo Zamir
My rating: 4 of 5 stars

מי שניסה לכתוב את חלומותיו – לא רק לכתוב תיעוד שלהם או לנתח אותם מבחינה פסיכולוגית, אלא יותר כנסיון להופכם לסיפור, לספרות – יודע שמדובר בחוויה חמקמקה. החלום מבוסס על חוויות פרטיות, תלויות הקשרים אישיים, על תמונות מחוויות יום-יומיות משמימות בעיקרן. לכן משמעותו - ותהיה יד החלום כשרונית ככל שתהיה, וצרופן מורכב וססגוני ככל שיהיה - תדבר או תהיה בעלת משקל, לרוב, רק לבעל החלום. מיעוטם של חלומות אוצרים בקרבם מספיק גז הליום בכדי להצליח לפרוח ולהתרוממם מן התחום האישי אל הסימבולי אל הבין אישי. וגם אז רק חלק מהם מתרומם, עדין חלק ניכר ממהותם הוא שרשרת כבדה האחוזה בחוויה הפרטית ובמשמעות האישית, כך שהם תמיד נדמים לאחר קריאה רק כקצה קרחון. מיעוט שבמיעוט מצליח להדהים אותנו באמת (כמובן אם כתבנו אותם כראוי, ותיאור המשמר אופי חלומי אינו טרוויאלי). ואולי זה רק אני. אולי אם הייתי קצת יותר פרוייד או יונג הייתי מוצא פלא בכל חלום.

שיריו של שלמה זמיר המקובצים כאן הם ברובם שירי חלום – בין אם הם חלומות שחלם, חלומות שהמציא או אירועים מציאותיים שהלביש בלבושו אפוף המוזרות של חלום באופן כתיבתם. למעשה ניתן לומר סיפורים ולא שירים כי השירים כאן הם שירי פרוזה כולם, נעדרי חרוז ומשקל.

כחלומות הם מלאים מוטיבים חוזרים אך גם עשירים בתפניות לא צפויות ומסחררות. כולם כמעט סוריאליטים לעילא. גם מבחינת הנוף והתמונות שהם מציגים וגם מבחינת ההתרחשויות. הם כאוטיים וצבעוניים כאשר קוראים אותם ברצף ומעבירים אותנו אל עולם פלאי ולא צפוי. כותרת הקובץ "ניצוצות ססגוניים" יאה לו. גם אופן כתיבתו של זמיר יאה לחלומות – שילוב של שפה פשוטה (מליצית במקצת – כבן גוריון הוא מוותר על השימוש במילה "את") עם שינויים קטנים פתאומיים לצלילים או הגייה או דיבור חריג ולא צפוי. איני בקיא לגמרי בשירתו אך נראה לי כי מדובר כאן בקוטב שלה, שונה מן השירים שפרסם בראשית ימיו, ומזכירה רק בחלקה את השירים שפרסם באחרית ימיו. זה יאה אולי לקובץ שירים המפורסם לאחר מות המחבר – מעין השתחררות יפה מכל הכבלים והחובות, מן בלבול רב משמעות של טרם מות (למרות שניכרת גם הקפדה על כל שורה ומילה).

באשר למשמעות, במיעוטם היא ברורה יחסית, בחלקם אפשר לשער השערות הקשורות בחיינו בארץ הזאת או לנתח אותם מבחינה סימבולית. לרוב היא פתוחה לפרשנות, בלתי חדירה ולכן יפה תמיד אך גם פשוטה מידי תמיד, שילוב מתעתע של פשטות ומורכבות כפי שציינתי קודם לכן. גם את האמיתות הפילוסופיות שחלומות אלו מציגים אפשר לתאר באותו אופן. אלו הם אמיתות פרדוקסליות אך פשוטות מאוד, עד שהן לעיתים נדמות כרדודות, ממש כיללת התן באחד השירים "הו הו, הו הו" – סוגים של כמעט טאוטולוגיות, ששינויים זעירים והצבעה על האירועים המשתנים מחדירים בהן נפח. השירים פשוטים לקריאה אך בכל זאת נעים לחזור ולקרוא בהם ולהרהר אחריהם.

כל הסיפורים זורמים כחלום, כמסע וכנדודים. עוברים בהם בשיטוט מוכוון או חסר מטרה כאחד ישימונים ואיים כמו גם ערים מוזרות. חוזרים ונשנים בהם ציפרים ונשים מעופפות, עורבים מאיימים, תנים מייללים, חתולים, דמותו יוצאת הדופן של החולם, דמויות סמכותיות שונות ופרכות מסויימות כמו הרים קטנים וכו... גם התרחשויות טורדות לא חסרות כאן – משהו תמיד נחטף או מועלם בידי דמויות דמוניות.

בדף הספר באתר ההוצאה ניתן להתרשם משירים אחדים המייצגים את אופיו של הספר. אני נהנתי מאוד מן הקריאה בו ואני מוסיף ומעיין בו לפני השינה. אולי אחלום גם אני חלומות ססגוניים.



View all my reviews

Read more...

Review: כל השירים

כל השירים by Dan Pagis
My rating: 5 of 5 stars

שירה אני נוהג לקרוא בדרך כלל באופן ספוראדי, שיר פה שיר שם. לרוב שירים בודדים מתחבבים עלי יותר מאשר מכלול יצירתו של משורר. לעיתים אני מנסה לקרוא ספר שירה שלם (אני מתכנן לסגל לעצמי מנהג זה בעתיד). לעיתים רחוקות יותר מבחר ממצה פרי עטו של משורר. לעיתים החוויה גם מוכיחה את עצמה ככדאית. יצא שבמשך השנים נתקלתי בכמה וכמה שירים משל דן פגיס ועם הזמן שמתי לב שאהבתי את כולם. הקיבוץ המאוחד מוציא לאחרונה ספרונים הדוגמים את יצירתם של סופרים עברים. בסדרה גם ספרון ובו מבחר משל פגיס. יחד עם זאת עדין זמין לרכישה גם הספר הזה של מכלול יצירתו. באתר ההוצאה מצוטט מבקר השירה מנחם בן ז"ל כמי שטען כי "אין לדן פגיס שירים גרועים. אף לא אחד." מכאן ההתלבטות באיזה ספר לבחור. כפי שניתן להבין בחרתי לרכוש את הספר הזה – מכלול יצירתו. הגיע ספר אימתני – גדול, קשה כריכה, עבה וכבד. זה לא דווקא חיסרון, שירה ראויה לפעמים לפורמט שמכבד אותה גם אם עשוי להכביד על היד. האם היא באמת ראויה? האם בחרתי נכון או שהייתי יכול להסתפק במבחר?

לדעתי, שאינה דעת מומחה, השירה ראויה מאוד ואני אף מצטרף לדעתו של בן – כמעט ואין כאן שירים חלשים (למעט כמה שברי טיוטות), ממש בודדים בין מאות השירים וגם בכל אחד מהם יש כמה שורות טובות.

ומה באשר לשירים עצמם? מי שרוצה להתרשם שיחפש דוגמאות באינטרנט. בכל זאת אפרט קצת את התרשמותי. פגיס הוא משורר מודרני. הוא היה מומחה לשירת ימי הביניים העברית ואף ערך ספרים בנושא. הוא גם הושפע מאוד מן השירה האנגלית והאמריקאית המודרנית. עקבות שני הסגנונות, זה החדש יותר וזה הקדום ניכרים מאוד בשירתו. יש בה מיזוג של רוחן של שנות השישים, השבעים והשמונים של בישראל של המאה ה-20 עם ה"נצחיות" של הקדמוני. אף שקובצי השירה הראשונים שלו מחורזים ובעלי משקל (זה לא פוגם ביופיים) הרי שפגיס זנח כתיבה זו בהמשך ועבר לכתוב בסגנון חופשי, מעין שירה בפרוזה. החלק האחרון בספר מוקדש ליצירה מעיזבונו המכונה "אבא". אלו הם כבר ממש קטעי פרוזה, מעין השלמה של הגלגול משירה לשירה בפרוזה.

מה מאפיין את שירתו? ראשית פגיס הוא משורר צלול מבע. לא שאין כאן שירים סתומים או שירים שאפשר לקוראם אינסוף פעמים ותמיד לגלות בהם דבר מה חדש. אבל פגיס אינו צלאן (ועל הקשר לשירת "שואה" בהמשך). יש שרואים בכך חיסרון או נחיתות. לא אני. אני מעריך את צלילותו וביני לבין עצמי מודה לו עליה. גם שירים שבקריאה ראשונה נדמים מוזרים הרי שבקריאה חוזרת (ושירה תמיד יש צורך לחזור ולקרוא) חלה בהם התבהרות ורובם הופכים מובנים משהו. יש בשירתו גם פאן מאוד אנוכי. הגיוון בנושאים הוא עצום ופגיס הוא בעל ראייה מקורית ונבונה אבל בסופו של דבר כמעט הכל נצוק בתוך תבנית הנפש שלו. לכן גם לא התאכזבתי מקריאה רציפה במשך מספר שבועות של מכלול שיריו. תמצאו כאן קלידוסקופ נהדר ומגוון להפליא, אך כזה בעל מסגרת, שחוט מקשר בין כל תמונותיו. יותר מאשר קריאה של ספר שירה, הייתה כאן חוויה של קריאת רומן הגות מקוטע. קריאה חוזרת ונשנית של הטראומה שלו, כל פעם בלבוש אחר. בתחכומו ובסיפוריות של שיריו הזכיר לי פגיס במידת מה את בורחס. אעיז ואומר שפגיס הוא בורחס "שלנו". אעיז עוד יותר ואומר שבזכות או בגלל נסיבות חייו המשתקפות ללא הרף בשירתו פגיס גם עולה עליו.

כמעט כל אחד מכיר את שיר "השואה" המפורסם של פגיס "בקרון החתום". ובוודאי שתמצאו כאן גם שירי שואה מפורשים אחרים (והם "טובים" לא פחות). אבל למעשה הטראומה של ההשמדה ניכרת בכל השירים גם אלו הנייטרלים לכאורה. כפי שהוא כותב בקטע פרוזה ב"אבא", פגיס, כניצול שואה, אינו יכול להבדיל בין רגעי האימה לרגעי החיים לאחר שחלפה. אין כאן חוטים של פחד ויגון התוחמים חיים נטולי משקעים אלא רשת של טראומה המסתרגת בכל רגעי החיים שלאחריה והיא תשתית קיומו ותשתית השירים. לא ניתן להשתחרר ממנה.

ילדותו של פגיס עברה עליו ברומניה שבטרם המלחמה. אביו עזב את הבית ועלה בגפו לארץ ישראל מתוך כוונה להכין שם את הקרקע להצטרפותם מאוחר יותר של אשתו ובנו. אבל העניינים הסתבכו. אמו של פגיס נפטרה במפתיע והוא עבר להתגורר בבית קרוביו בעוד שאביו (שביקר אותו) נשאר בישראל. אבל אז הסתבכו העניינים עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם ומוראות השואה לא פסחו על פגיס הצעיר. טראומת היתמות והנטישה הולחמה לחוויית ההישרדות. לאחר המלחמה עלה פגיס לארץ וחידש את הקשר עם אביו. אבל תהום נשארה פעורה ביניהם, קרע וזרות בלתי ניתנים לגישור או להבנה שגרמו חוויית השואה והנטישה. הקרע הזה, החיפוש אחר האב שלכאורה נגיש כמו כל הישראלים, אך גם לוקה בחוסר הבנה אמיתי של הניצולים מביאה לאי האפשרות לחידוש אמיתי של הקשר. הוא כמו ונוס ממילו, חסרת הזרועות – אותה הוא מכנה – נמנעת נצחית. הוא אינו מסוגל לגעת.

מעבר לכך, בדומה למה שקראתי פעם אצל חורחה סמפרון, השואה עבור הניצולים היא סוג של מוות נוכח שממשיך לנכוח, המשנה את אלו שעברו אותו. פגיס הוא אדם מפוצל. קיים פגיס הילד שלפני המלחמה שהוא יצור המוקף משמעות רגילה ותא משפחתי אוהב. ואז שנים של שכחה שחורה שאינה באה כמעט לביטוי בשירים. פגיס של אחרי המלחמה הוא אדם שמת ונולד מחדש. אבל נולד בצורה שונה. הוא מהורהר ומשועשע אך גם נתון לזעם מתפרץ חסר מען שהזיכרון מעורר. פגיס החדש הוא מאוד מאוד אקזיסטנציאליסטי. קו החיים ניתק. העבר אינו נגיש יותר (גם מומחה לשירה היסטורית אבל יוצר מודרני). ולא רק זאת אלא שמשמעות ההיסטוריה במידה שהייתה לה משמעות אינה קיימת בעבורו יותר. החלופה היא לחיות את הרגע החולף – לוליין שאיבד את החבל ולרגע נצחי הוא חופשי בנפילתו. המזלות אינם בעבורו, הכל חסר מטרה. אחד מיציריו המלאך זריאל, מלאך הזרות, מלאך נשכח שבטרם הטראומה בורא במאמר את הרגע העכשווי שהוא במהותו חולף. על האני המפוצל הזה פגיס לובש בכל שיר כסות אחרת אבל מהותו המפוצלת נשארת. "חייתי, ניתן לי לשהות" הוא כותב.

נהניתי מאוד מן הקריאה בשיריו של דן פגיס. בשל יצירתיותו ונסיבות חייו הוא עמוק ושונה ממשוררים ישראלים אחרים. הוא גם מקורי ופילוסופי, גם יודע להשתעשע אך שיריו הם גם בעלי לכידות של טראומה הקבורה מתחת לפני השטח. הקריאה כאמור מגוונת ואינה משעממת. היא גם מציירת שוב ושוב את נפשו. אני ממליץ לדגום אותו ומעבר לכך להתמסר לקריאה שלמה של יצירתו.

View all my reviews

Read more...

יַלְדֵי פּוֹלֵשׁ

עַל צַלְעוֹת גֶּבַע לֹא נוֹשֵׁם
מִשְׂחָק, כִּכְתָמִים בֵּן וּבַת,
בָּדָד, אַךְ גַּם בֵּית כֶּתֶם שָׁם.
עֵין הַחַמָּה תַּבִּיט;
עֵת תְּמַצְמֵץ, צוֹלְחִים הֵם אָז
גַּלֵּי עֲנָק שֶׁל צֵל וּפָז.
רִצּוּד צָהֹב, גּוּר כְּלָבִים,
נִגָּשׁ, נֶעֱרָמוֹת עָבִים;

סְעָרִים גַּב בֵּיתָם עוֹמְסִים.
בְּמִשְׂחָקָם בּוֹר נֶחְצָב.
קַרְקַע קָשָׁה; הֵם מְנַסִּים
אֶחָד מִכְלֵי הָאָב,
שְׁבוּר קַת מִן הַמַּכּוֹשִׁים.
לְהָנִיפוֹ הֵם מִתְקַשִּׁים.
נוֹפֵל פּוֹעֵם. כָּךְ בִּצְחוֹקָם
זִיו בְּרָאשֵׁי הָרַעַם קָם,

הֶבְזֵק קָלוּשׁ שֶׁל חֲקִירָה
יָשִׁיר הוּא כִּנְבִיחַת הַגּוּר.
לְתֵבָתָם הַמְּסִיסָה,
שֶׁאֵין לָהּ כֹּל אִשּׁוּר,
הַגֶּשֶׁם, כִּתְשׁוּבָה אוּלַי,
נִדְמֶה כְּאֶכּוֹלַלְיָה.
קוֹל אִמָּא בָּהּ, כְּחֵטְא כָּעוּר,
שָׁב וְקוֹרֵא אֵלָיו לָסוּר.

מִפְתָּן הַסּוּפָה, יְלָדִים,
שָׁט תַּחַת בֹּץ נַעֲלֵיכֶם;
עוֹטִים מִקְסָם וּמַיִם בֵּין
דִּירוֹת לִבְחִירַתְכֶם –
בִּנְיָן שֶׁמִּבֵּיתְכֶם כַּבִּיר,
חֹק תָּקְפּוֹ שָׁרִיר.
בִּשְׁטַר מֵימָיו לָכֶם יֻעַד 
קִנְיָן בְּחַדְרֵי גֶּשֶׁם רָד.

מאת אֱלִיזָבֵּת' בִּישׁוֹפּ (1911-1979), מתוך הקובץ 'סוגיות במסע' (1965)

(תרגום שלי מאנגלית)

הערות המתרגם

ש' 1 – גבע – השיר הופיע בקובץ 'סוגיות במסע' המאוגדים בו שירים שנכתבו בזמן שהותה של בישופ בברזיל. הוא מתאר כנראה את המורדות עליהן בנויות (בניה שאינה חוקית) הפאבלות - משכנות העוני של ריו.

ש' 16 – thunderheads – 'ראשי רעם' - הכינוי באנגלית לעננים מסוג קומולונימבוס (עננים ערמתיים האופייניים לסופות רעמים). בעברית מכונה ענן מסוג זה 'עב חשרה' או בפשטות 'ענן סופת רעמים'.

ש' 22- echolalia – הידדוּת  - חזרה על דברי אחרים ללא הגיון, מטרה או שינוי סיגנוני. 

המקור: 

Squatter's Children

On the unbreathing sides of hills
they play, a specklike girl and boy,
alone, but near a specklike house.
The Sun's suspended eye
blinks casually, and then they wade
gigantic waves of light and shade.
A dancing yellow spot, a pup,
attends them. Clouds are piling up;

a storm piles up behind the house.
The children play at digging holes.
The ground is hard; they try to use
one of their father's tools,
a mattock with a broken haft
the two of them can scarcely lift.
It drops and clangs. Their laughter spreads
effulgence in the thunderheads,

Weak flashes of inquiry
direct as is the puppy's bark.
But to their little, soluble,
unwarrantable ark,
apparently the rain's reply
consists of echolalia,
and Mother's voice, ugly as sin,
keeps calling to them to come in.

Children, the threshold of the storm
has slid beneath your muddy shoes;
wet and beguiled, you stand among
the mansions you may choose
out of a bigger house than yours,
whose lawfulness endures.
It's soggy documents retain
your rights in rooms of falling rain.

By Elizabeth Bishop (1911-1979) 

Read more...

טוֹב עִוָּרוֹן, עֵינַי

טוֹב עִוָּרוֹן, עֵינַי, רְאוּת תַּרְמִית,
דֹּמִי לָשׁוֹן, מֵרוּחַ חֲנֵפִים,
לֵב הִבָּקַע, דַּמֵּם, כִּי אֵין תָּכְנִית,
תַּכְרִית הֲפַכְפָּכוּת מֵאֲנָשִׁים.

וְאִם אָזְנֵי כָּזָב, רָצֵי לִבְּךָ,
בִּשְּׂרוּ הֵן לְרֹאשְׁךָ הֶשֵּׂג תִּקְוָה,
חֵרֵשׁ, הַשֵּׁמַע עֵד, חָרָשׁ שָׂמְךָ,
כֵּנוּת אֵין בַּחֲרֹשֶׁת אַהֲבָה,

קֵרֵחַ רַק מִי שֶׁגָּלוּי מֹחוֹ
חִבָּה יֵדַע אַךְ מִי שֶׁבַּמֵתִים
גְּמוּל אוֹהֵב, עָמָל כְּרֹב טָרְחוֹ,
אַשְׁפַּת אָהוּב זָהָב; חִצָּיו סִיגִים.

נִדְהַם צוֹפֶה, גּוּפִי לִי מְסָרֵב,
אֱמֶת הוּא חֲלוֹמִי, אַךְ עוֹד אוהֵב.

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השני (1600)

(תרגום שלי מאנגלית)

הערות המתרגם

ש' 2- Be dumb … winds – לצורך שמירה על המשקל נאלצתי לקצר. התרגום המלא הנו: דֹּמִי לָשׁוֹן (שחצנית), (מילים/דיבור הן רק) רוּחַ חֲנֵפִים

ש' 7,8 – בשתי השורות ניתן למצוא כפל משמעות. המילה "art" משמעותה, בין השאר, "אֻמנות", "מיומנות" או "ידע נרכש" אך גם "נכלוליות", "ערמומיות" ו"דברי רמיה". המילה "plain" משמעותה "פשטות" אך גם "כנות" ו"דיבור ישר ומובן". הדובר מכריז כי הוא חרש, חרשות שנרכשה באופן מלאכותי ולא טבעי – שנגרמה בידי אֻמנות. לאחר מכן מוסיף הדובר ומבאר, כבדרך אגב, כי האהבה הינה אֻמנות חסרת פשטות ובכך רומז כי הוא חרש בשל חוסר הכנות שבדברי אהבה.

שתי המשמעויות הן אם כך: א. חרשות שנגרמה באופן מלאכותי, אהבה שהיא אֻמנות שאין בה פשטות. ב. חרשות שהיא לקח נלמד ממעשה רמיה ערמומי, דהיינו האהבה, שהיא ערמומיות חסרת כנות.

בנוסף יש בשורה הראשונה כפל צליל – המילה "art" מופיעה פעמיים. פעם אחת במובן של אֻמנות וקודם לכן בשימושה כפועל "היות" לגוף שני הווה, "הנך" (באנגלית מודרנית משתמשים ב- "are").

אני בחרתי לתרגם "art" תוך שימוש בשורש ח.ר.ש במובן של: חָרָשׁ, חֲרֹשֶׁת. מלבד הסיוע בחריזה, שמרתי בכך על כפל הצליל בשל הדמיון למילה "חֵרֵשׁ". וגם רמזתי לשימוש אחר של השורש: חָרַשׁ מְזִמּוֹת, ובכך אולי שימרתי משהו מכפל המשמעות המקורי.

ש' 9 – brains – באנגלית אליזבטאנית משמעותו, אם באופן ליטראלי ואם מטאפורי, "מוח", בהתיחסות לאיבר עצמו. המשמעות של "שכל", "חוכמה" או "שימוש בחשיבה בצורה חכמה" הוא מאוחר יותר.

ש' 11 - labors for his pains – גם כאן יש כפל משמעות. המילה "pains" משמעותה "טירחה" אך גם "כאבים"; המילה "labors" משמעותה "לעמול" אך גם "לידה". מכאן המשמעות יכולה להיות: א. שכר הטרחה הוא עמל נוסף ומכאן חוסר התוחלת שבאהבה ב. כאבי האהבה מביאים לידי כאב נוסף, כאב הלידה.

המקור:

Praise blindness' eyes

Praise blindness' eyes, for seeing is deceit,
Be dumb vain tongue, words are but flatt'ring winds,
Break heart and bleed for there is no receipt,
To purge inconstancy from most men's minds.

And if thine ears, false Heralds to thy heart,
Convey unto thy head hopes to obtain,
Then tell thy hearing thou art deaf by art,
Now love is art that wanted to be plain,

Now none is bald except they see his brains
Affection is not known till one be dead
Reward for love are labors for his pains,
Love's quiver made of gold, his shafts of lead.

And so I watched amazed and could not move,
I know my dream was true, and yet I love.

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת

מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת
מַחֲשֶׁבֶת תַּדְהֵמוֹת?
אֵי דְּרָכַי בָּאוֹת,
כִּי שָׁוְא חִפַּשְׂתִּי אוֹת?
עֵת וֶאֱמֶת מוֹרוֹת,
חִנָּם עָמַלְתִּי זֹאת.

הַיּוֹם נִשְׁקַף בָּהִיר,
רָחוֹק אוֹתִי מוֹתִיר,
יָגוֹן עוֹד צָץ תָּדִיר,
צָהֳלָתִי יַקְדִּיר,
כָּל הַשָּׁנָה אַכִּיר,
רַק חֹרֶף וְסַגְרִיר.

קֹר, עֲצֹר,
שֶׁמֶשׁ תַּקְרִין חֹם,
אָז אַל תִּירָא פִּתְאוֹם.
בָּרוּךְ הַפָּז,
חֵן שָׁם נִתַּז
חֲלוֹם אוֹהֵב בָּאוֹר נֶעֱלָז.

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

המקור:

O what hath overwrough

O what hath overwrough

My all amazed thought?

Or whereto am I brought,

That thus in vain have sought

Till Time and Truth hath taught,

I labour all for nought?

The day I see is clear,

But I am ne’er the near,

For grief doth still appear,

To cross our merry cheer,

While I can nothing hear,

But winter all the year.

Cold, hold,

The sun will shine warm,

Therefore now fear no harm.

O blessed beams,

Where beauty streams

Happy happy light to love’s dreams.

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?
הַלְיֵאוּשׁ אֶכָּנַע,
וְעוֹד, יָגוֹן אֶשְׂבַּע
שֶׁאֵין בּוֹ תַּקָּנָה?

אוֹ אַהֲבָה אַחֲלִיף?
כִּי יֵשׁ עֹז בִּי לִפְרֵדָה,
אוֹכִיחַ בְּשִׂכְלִי
לִבִּי לִי לִפְקֻדָּה.

אִם בָּהּ נֶחָמָה לִתְשׁוּקָתִי, לָאוֹהֵב שָׂכָר,
תִּחְיֶה כְּעֹנֶג לִלְבָבִי יָקָר.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי!

גַּם אשֶׁר כִּי נֶחֱלַם,
לֹא יַמְתִּיק בִּי הַלָּשׁוֹן,
תַּשׁ בִּטְרָדוֹת כֹּחָם,
יָגוֹן נָד לְיָגוֹן.

תִּקְוָתִי נִזְנַחַת
כְּיָד גּוֹרָל בְּעָלוּב,
מַטְּרַת אוֹהֵב - אַחַת,
אוֹבֵד, הֵן שׁוֹב יָשׁוּב.

מִי שֶׁבִּתְשׁוּקַת אֱמֶת אָהַב לֹא יוּכַל לֵילֵךְ,

כִּי קוּפִּידוֹן בְּכָל לֵבָב מוֹלֵךְ.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי! 

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

הערות המתרגם 

ש' 1– speed: הצלחה, שגשוג. ומכאן גם ברכת הפרידה "good speed". את שלילתה "never speed" תרגמתי כ"כישלון".

המקור:

What if I never speed?

What if I never speed?

Shall I straight yield to despair,

And still on sorrow feed

That can no loss repair?

Or shall I change my love?

For I find pow'r to depart,

And in my reason prove

I can command my heart.

But if she will pity my desire and my love requite,

Then ever shall she live my dear delight.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

Oft have I dreamed of joy,

Yet I never felt the sweet,

But tired with annoy,

My griefs each other greet.

Oft have I left my hope

As a wretch by fate forlorn,

But Love aims at one scope,

And lost, will still return.

He that once loves with a true desire never can depart,

For Cupid is the king of ev'ry heart.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

 

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...