Review: The Far Field

The Far Field by Theodore Roethke
My rating: 4 of 5 stars

ביצירתו של תיאודור רות'קה נתקלתי לראשונה בשיעורי האנגלית בתיכון כשלמדנו את שירו הידוע ביותרMy Papa's Waltz. מאוחר יותר קראתי כמה שירים ידועים שלו באנתולוגיות של שירה אמריקאית. לפני כשנה מצאתי זרוק ברחוב עותק של ספר השירים הזה, ספרו האחרון שיצא לאור לאחר מותו. כריכה קשה במצב טוב למעט השוליים העליונים המתפוררים (עטפתי אותו בניילון בשביל שלא יתפוררו לי בין האצבעות). דפים ישנים ושחומים, בעלי חספוס נעים, שהדיו יבשה עליהם מזמן יחד עם חותמת של חנות ספרים משומשים מדיזינגוף.

השירים אינם קלים לקריאה. הם אינם מסוג השירים הקצרים והמחורזים, אף כי במקצתם ישנה חריזה חופשית. הספר מורכב מכמה מחזורי שירים. המחזור הראשון – מחזור צפון אמריקה – מכיל פואמות ארוכות יחסית במבנה חופשי. מי ששולט כאן הוא הטבע. יש כאן קטעי התבוננות ארוכים בחי ובצומח, בנופי החופים והנהרות, מעורבים בהבלחות של זרם תודעה, פרצי זעם, הרהורים וחלומות. הטבע כמובן מבטא את הנפש, על חרדותיה וניסיונותיה למצוא מפלט מפני הכיליון. הטבע אינו יפה או רומנטי. יש כאן רפש וסירחון ומראות אבסטרקטיים של אור על המים ועולם הנבלע בחשיכת הערב. לרוב הוא תיאור של מה שיש, של שיטוט מבט הנדמה כאקראי, של רשימת מצאי בעלת אופי אובייקטיבי לכאורה. כאן מצוי המשחק. הטבע אינו אנתרופומורפי אבל השיר הוא עיבוד של הנפש המתבוננת ומרגישה את החומרים האובייקטיבים. הטבע מנוכר אבל לרגעים גם אישי - כאשר המבט מצטמצם והאסוציאציות דבקות בו. (כשמו של אחד השירים – "המסע אל הפנים") הניכור הזה מבטא גם חרדה אנושית עמוקה (השדה הרחוק הוא שולי האנושיות בהם נתקל האדם בגבולו של המוות ובסימניו הראשונים) וגם לרגעים שביב של תקוה מיסטית – הפחד הנסוג עת העצמי מתפורר ומכיר כי הוא צפוי להתאחד עם הטבע המתערבל.

המחזור השני הוא מחזור של שירי אהבה. שירי אהבה בעיקר לאשתו של המשורר (ביאטריס כשם אהובתו של דאנטה). מחזור אקלקטי של שירים קצרים יותר. כאן הטבע נוכח לעיתים אבל אינו המרכז. השירים בסגנון מגוון ואינם רומנטיים במובהק. יש בהם הבלחות רומנטיות נוסטלגיות, תיאורים של רגעי חיים המשתלבים בתודעת המשורר והתרשמויות שלו. לעיתים האישה היא רק דמות צדדית לאירוע, לפעמים השיר הוא ניסיון לבטא משהו מדמותה בעיני המשורר. התשוקה מלווה גם בהרס וכאב. ניכר כי האהבה עבור רות'קה היא משהו שהגיע במפתיע למישהו שאינו ראוי לה – יש בה רגעי סערת תשוקה שקשה להביע במילים, אבל הכל בר חלוף, המשורר ימות לפני אהובתו והיא תמשיך בחייה (כפי שבאמת קרה).

במחזורים האחרונים הטבע חוזר לתפוס מקום מרכזי, אבל הוא חוזר בדמות סימבולית מודגשת יותר וסטנדרטית יותר מאשר במחזור צפון אמריקה. יש כאן רפרנסים לשירים של משוררים אחרים, הבלחות של פילוסופיה מזרחית, ניסיונות לגעת בקדושה נוצרית חלופית, בדמות טבעית יותר של אלוהים.
"Things without hands take hands: there is no choice,-
Eternity's not easily come by.
When opposites come suddenly in place,
I teach my eyes to hear, my ears to see
How body from spirit slowly does unwind
Until we are pure spirit at the end.

כמה מהשירים מוצלחים מאוד: הגרניום, העץ – הציפור, הסערה.
במיוחד ניכר כאן הדיכאון ממנו סבל רות'קה. במחזור האחרון האימאג'ים של הטבע משועבדים כמעט לחלוטין לסבל הזה.
Rising and falling's all one discipline!
The line of my horizon's growing thin!
Which is the way? I cry to the dread black.
Which is the way? I ask and turn to go,
As man turns to face on-coming snow.

לאחרונה הקריאה שלי מפוזרת יותר וחסרת מנוחה. קראתי בספר לסירוגין במקביל לקריאה בקובץ מסות נוסטלגיות ובספר פילוסופיה מסובך. זו לא הייתה הפוגה קלה ולא רק בגלל שפע שמות הצמחים, הציפורים והדגים הצפון אמריקאים שהייתי צריך לחפש את משמעותם ללא הרף או בגלל החלקים הסתומים וחוסר הבהירות והחדירות. חרדת הסוף והדיכאון באים והולכים בשירים ללא הרף כתנועת השפל והגאות ושירה משפיעה בדרכה על נפשו של הקורא. בכל זאת יש כאן פנינים לרוב בין שברי הצדפים. מה יישאר בזיכרוני מן השירים הלא מתמסרים הללו תלוי כמובן בכמה אדגום את הקובץ לקריאה חוזרת בעתיד.


View all my reviews