Review: Selected Poems

Selected Poems by Mark Strand
My rating: 5 of 5 stars

באמצע שנות התשעים היה עוזי וייל מפרסם בשער האחורי של עיתון העיר תרגומים משיריו של המשורר הקנדי/אמריקאי מארק סראנד. השירים מצאו חן בעיני, כנראה בגלל שפתם הפשוטה והציורית. קשה לי לזכור עד כמה ירדתי לעמקם באותם ימים. בכל אופן, הורי ביקרו בלונדון וקנו לי לבקשתי את האסופה הצנומה הזאת משיריו (לא ביקשתי אותה ספציפית, אך זה מה שהם מצאו באותם ימים טרם היות אמזון ושות'). קראתי כמה שירים פה ושם. לא לכולם "התחברתי". הנחתי את הספר על המדף במטרה לשוב אליו כשאהיה קצת יותר מרוכז. אך... Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back (כמאמר משורר אמריקאי אחר). עם השנים פרסם וייל את תרגומי כל שיריו לעברית בשני ספרים. אצלי נשאר המבחר הזה שכלל גם את האלגיות לאביו של המשורר שהייתי נתקל בהן גם באנתולוגיה של רנדום האוס לשירה אמריקאית.

בזמן האחרון קשה לי לקרוא. אני לא מרוכז. בגלל כל כך הרבה סיבות אישיות וכלליות. חזרתי לספר פילוסופיה סבוך שהפסקתי לקרוא באמצעו והתקדמתי עוד כמה עשרות עמודים. התחלתי קלאסיקה אירית בלשון עשירה מידי שהצריכה אינסוף חיפושים ברשת. הרגשתי תקוע. היכנשהו נתקלתי באזכור של איזה שיר וניגשתי לחפש אותו באחד הכרכים על מדף השירה. על הדרך נתקלתי שוב באסופה הזאת. לפעמים ספר דק בשפה (שעכשיו נראתה לי) פשוטה לחלוטין זה מה שאתה צריך. אמנם קריאת שירה מצריכה חזרה וגם הרהור על כל שיר ובכל זאת העובדה שכל שיר הוא יצירה העומדת בפני עצמה הקלה על הקריאה המקוטעת.

בעצם שיריו של סטראנד הם שירה בפרוזה. הוא נוגע בעמום אבל מתוך צלילות ופשטות נדירים. הרבה מן המטאפורות שלו והנופים שהוא מתאר בשיריו חוזרים על עצמם – הירח ואורו המונוכרומטי, השלג, האגם, הבית שלרגע יש בו חום והתרחשות, ריקנות הנופים. השפה ציורית מאוד. הפאלטה אחידה למדי. הנופים ריאליסטים אבל האווירה המפציעה סוריאליסטית. אבל הכל מדוייק ומדוד מאוד. הרבה ביקורות משוות את שירת סטראנד לסגנונם של ציירים מפורסמים. לריקנות בציוריו של ג'ורג'ו דה קיריקו. על הכריכה של האסופה הזאת הוא מושווה לאדוארד הופר – השוואה מצוינת בשל הצלילות, הקור והבדידות הנודפים מן השירים והציורים. אבל היא תופסת בעיקר לשיריו המאוחרים יותר (ישנם גם מאוחרים יותר מן האנתולוגיה הזאת שיצאה ב-1995, אבל אודותם לא אוכל לספר). שיריו המוקדמים יותר, מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, דומים, אבל נוסף עליהם סוג של סוריאליזם פוסטמודרני שהיה פופולארי אז – מעגליות קפקאית, קורא הקורא את עצמו, כותב הכותב את עצמו כותב... לי הם הזכירו את ציוריו של מגריט על הריאליזם המופלג שבהם שנוספת עליו שכבה מודעת של משחק מושגי היוצר את המוזרות.

כיום השירה ממש מצאה חן בעיני. הרעיונות שמעבר לשירה דברו יותר אל ליבי המזדקן– בדידות, פרידה, פשטות, השארות מאחור, ניסיון לגעת בדברים שמעבר למילים. הנופים הפשוטים השקיטו את העולם התזזיתי של ה- AI והרעש והסחות הדעת הבלתי פוסקות. אין כאן עודף מיסטיקה ואם יש אז הציוריות והפרוזה המלוטשת וה"פשוטה" מרגיעים אותה מלהפוך לקשקוש מתעתע. מעבר לעומק הרעיוני (אף אם אינו מקורי מאוד) יש בשירים צלילות ניכרת עד שאני מתפלא שלא הצלחתי להתרכז בהם בעבר. הם קצת כמו שירי הייקו שהתנפחו מעט. מומלץ לדגום משירתו, לנקות את הראש מהרעש ולהרהר.

View all my reviews