Review: היה שלום, להתראות מחר

היה שלום, להתראות מחר by William Maxwell
My rating: 5 of 5 stars

בשמו של וויליאם מקסוול נתקלתי לראשונה ברשימה באתר הספרים הזנוחים (http://neglectedbooks.com/). כאשר שב שמו וצץ ברשימות נוספות באתר כבר הסתקרנתי ובדקתי אותו ואת ספריו בגודרידס. קבלתי את הרושם שמדובר בעוד סופר אמריקאי משובח אבל "נשכח". הייתה תקופה בחיי (גיל 15-23 בערך) שקראתי רק באנגלית ולכל תרגום התייחסתי בזלזול. היום זה כבר פחות משנה לי. אז לפני שהזמנתי מספריו בדקתי אם לא תורגם משהו משלו לעברית. להפתעתי גיליתי ששניים מספריו דווקא תורגמו ויצאו לאור בכריכה אחת בשוקן. חיפוש בגוגל גילה כמות נכבדה של ביקורות משבחות (חלקן אמנם בעיתונים מבית שוקן), כך שלא ניתן לומר שזכה להתעלמות לפני שסיים את חמש עשר דקות התהילה שלו באור הזרקורים מהירי התנועה של הביצה הספרותית המקומית.

אז שני הספרים המאוגדים הללו היו באמת הזדמנות להתוודע לסופר מצוין. אקדים ואומר שתרגום שמו של הספר הראשון "כסנוניות הם באו" הדליק אצלי נורת אזהרה בנוגע לאיכות התרגום. מדוע לא לתרגם פשוט "כסנוניות באו"? ואכן, לצערי, הספר הראשון נגוע בבעיית שימור מבנה המשפט האנגלי במקום התאמתו למבנה העברי. בעיה זו בולטת בעיקר בגלל צורת הכתיבה בסיפור זה המשופעת בציטוטי דברים מפי הדמויות ובצורה מסוימת של זרם תודעה (פחות זרם ויותר כתיבה המפליאה לתאר נקודת מבט אישית של הדמויות). התרגום (שוב אולי הבעיה גם בכתיבה המתוחכמת במקור) גרם לדברים לזרום קצת פחות ולצרום קצת יותר. אבל התרגלתי. בסיפור השני (בגלל שגם אופי הכתיבה משתנה) הבעיה נעלמת. עדין נוכחות גם בסיפור השני מספר טעויות בתרגום מילים וביטויים. מתחשק לך לומר "מה אתם לא רואים שהמשפט לא הגיוני בעברית?" אבל טעויות כאלו מעטות.

כפי שניתן להבין ההפתעה השנייה הייתה בצורת הכתיבה. הסיפור בראשון (המוקדם יותר) הוא סיפור קורותיה של משפחה בעיירה במערב התיכון. הספר מחולק לשלושה חלקים שכל אחד מהם מתואר מנקודת המבט של דמות אחרת – האח הצעיר, האח המתבגר והאב. מקסוול מתאר יפה מאוד (לעיתים בצורה מופלאה) את הדברים מכל נקודת מבט. במיוחד הוא מצטיין בהחייאת צורת ההסתכלות של ילדים על העולם. מסירת הדברים בנויה באדריכלות מחושבת והקריאה מצריכה ריכוז ותשומת לב לפרטים. הסיפור נוגע ללב ומרגיש אמיתי. יש כאן כתיבה מודרנית קלאסית, מתוחכמת ומלוטשת.

ההפתעה השלישית שציפתה לי הייתה בסיפור השני "היה שלום להתראות מחר", המאוחר יותר בסדר הכתיבה (הפרש של כארבעים וחמש שנה אם אינני טועה). לא רק מכך שסגנון הכתיבה השתנה – מעין ממואר אישי, המרבה לעסוק באופן פרוסטיאני בזיכרון. אלא פשוט מפני שמהמתואר בגב הספר קיבלתי את הרושם שמדובר בשני סיפורים בעלי עלילה נפרדת (והם אכן שונים) אך מסתבר שקיימת חפיפה ביניהם ולמעשה הספר השני הוא "ממשיכו" של הראשון. ממשיכו לא רק מבחינת הזמנים אלא גם בהבנת עומק נפשו של הגיבור (המספר). ואכן עשתה שוקן בחכמה כשאיחדה את שני הספרים.

תמצאו כאן כתיבה נהדרת במגוון סגנונות כך שהיא אינה משעממת. סיפורים נוגעים ללב, מלוטשים במיוחד, כך שאתעלם ממספר בעיות בתרגום ואעניק לו את מלוא כמות הכוכבים.

View all my reviews