Review: צלופחי הזהב

צלופחי הזהב by Ota Pavel
My rating: 5 of 5 stars

בזמן האחרון יצא לי לקרוא, לגמרי במקרה, מספר ספרים שעוסקים בדייגים – דייגים איסלנדיים, דייגים ניגריים ועכשיו דייגים צ'כים. דייג (כך התרשמתי מהקריאה) הוא מלאכה הדורשת בקיעות ומיומנות. כשלעצמי לא התנסתי עד עכשיו בדייג דגים. ככה זה, יש אנשים שעושים משהו בחיים. קחו למשל את הגברים במשפחת פופר-פאוול,שידעו להפשיל מכנס ושרוולים, ומה שנקרא, לקפוץ למים ולבוסס בהם. אחד מהם גם נולד מספר סיפורים, אז היה לו על מה לכתוב והוא כתב. אני איכשהו לא שייך לזן המתנסים ולא לזן הכותבים. אני שייך לסוג חרישי יותר – זן הקוראים. לא קורא גדול אבל קורא. ובאופן נלווה למלאכת הקריאה הפכתי גם אני קצת לדייג (ושמא לדג?) לא דייג של דגים אלא דייג של ספרים. טוב. לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מבחין בספרים, מחפש, מתעניין. הייתי רוצה להאמין שפיתחתי איזשהו חוש לספרים. אבל זו כנראה שטות.

אז הלכתי להחזיר את הילדה מחוג גיטרה במתנ"ס. המנוולים הציבו בפינה פתיון בדמות מדפי ספרים משומשים של "סיפור חוזר". הספר הזה נצנץ אלי ממש מקצה המדף כמו חתיכת דגיג על קרס. לא יודע מה אתכם, אבל ציור מוזר על הכריכה (עיצוב כמעט חובבני, כמו שפעם עיצבו כריכות של ספרים) בשילוב עם שם כמו "צלופחי הזהב" ומחבר צ'כי וכבר אני פותח פה ובולע (עוד לפני שבדקתי אודותיו בגוגל. ולא מצאתי הרבה – גם זה משהו, לפחות לא קטלו אותו). שלשלתי עשרים שקלים לתיבת האמון ושמתי אותו באמתחתי ובליבי טמנתי אמונה שלא אתאכזב. ושוב הרהרתי בחוש המתהווה, המפוקפק הזה.

מה אומר לכם? אומר שהוא לא הכזיב. כותב אוטה פאוול (עמוד 108): "אחר כך דברו על דגים וחשבו מה תפסו ומה לא תפסו. ושניהם הגיעו למסקנה שאליה מגיעים מרבית הדייגים, שהדגים הגדולים באמת למעשה התחמקו מהם." זה נכון בוודאי גם לגבי ספרים. יצירות המופת האמיתיות עוד מחכות במעמקים. אבל (כפי שמעיד גם המסופר בספר זה) נצחונות מקומיים (וגם הרבה אכזבות וצחוק הגורל) יש לפעמים. אז זו לא יצירת מופת (אולי כן). ובכל זאת כל-כך נהנייתי! ואין צורך לחשוש מלהשתמש בקלישאות. הקריאה בו הייתה פשוט תענוג.

במבנה שלו היה משהו שהזכיר לי את "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. אולי לא עמוק כמוהו מבחינה פילוסופית. אבל החליפו את הכימיה בדייג ותגלו את הדמיון. אוסף סיפורים קצרים, שרובם מאוגדים סביב רעיון כללי אחד, חלקם מתרחשים בתקופת ילדות שלפני מלחמת העולם השניה, חלקם סיפורי בדידות מתקופת המלחמה והשאר סיפורים שלאחר חזרת האב היהודי והאחים מהגטאות ומחנות עבודת הפרך וההשמדה (הסבתא נרצחה באושוויץ). שלא כלוי אוטה פאוול נשאר עם אימו הנוצריה בתקופת המלחמה ולא התנסה במחנות, אבל בכל זאת סבל מהפרעה נפשית והתאבד. עוד יותר הזכיר לי הספר את "מצוקות נעורים" לדנילו קיש. שוב המבנה והכרוניקה, המיתולוגיה המזרח אירופית ויותר מהכל דמות האב – גאון נורא, מגוחך ואובססיבי. אצל קיש הוא הלך לבלי שוב ואצל פאוול חוזר חבול מהמלחמה.

אבל הספר אינו קודר כל-כך. קמצוץ העצבות, הציניות והסנטמנטליות בא לאזן את הנוסטליה המתקתקה וההומור הצ'כי הזעיר בורגני האופייני כל כך לסופרים בני העם הזה. יותר מכל הוא הזכיר לי בכתיבתו את ספריו של פאניול הצרפתי "הכבוד של אבי" ו"הטירה של אימי". הוא זורק אותך לימים עברו, בהם עדין ניתן היה להתענג על צייד ודייג ועל אידיליה כפרית ולהעריך מיומנות של רועים וכפריים ואת העימות בינם לבין הבורגנות העירונית.

הסיפורים אינם מתוחכמים יתר על המידה ואין כאן הפתעות גדולות. אבל לאחר כמה סיפורונים אתה מוצא את עצמך בעולם אחר. הדברים חוזרים על עצמם מכל מיני זוויות, דברים מתעבים ואתה מתחפר בסיפור כמו ילד בשמיכת פוך. פאוול, שהיה ספורטאי ואחר כך כתב ספורט, כותב בפשטות אך יודע לספר סיפור כמו רינג לרדנר האמריקאי. לאט לאט מצאתי את עצמי מחייך לעצמי חיוך טפשי של ניצחון. יש לי חוש לספרים (טוב לפחות הפעם נמנע מפח נפש.) גיליתי אוצר. מזל שהיתה לנו רות בונדי שידעה להעשיר את הספרות העברית בתרגומים של מיטב הסופרים הצ'כים. עם הספר הזה היא ממש עשתה עימנו חסד.

אז חפשו אותו בחנויות הספרים המשומשים. (מופיע באתר ההוצאה אבל מנסיון שלי איתם מופיעים שם כמה וכמה ספרים שכבר אינם זמינים.) כריכה קשה (כזו שנשארת פתוחה לרווחה – למה לא עושים אותם כאלה היום?), איור מוזר ועימוד בכתב צפוף. ספר בטעם של פעם. מומלץ ביותר.

View all my reviews