Review: אישה מעבר לים

אישה מעבר לים by Sarit Yishai-Levi
My rating: 2 of 5 stars

עיקר עיסוקו של הספר הזה באופן שבו אירועים טראומתיים ובחירות אישיות מולידים טראומות חדשות בחייהם של צאצאינו ובאפשרות שריפויה של הטראומה בבני דור הצאצאים תלוי בפתירתה (ואולי מאפשרת פיתרון כזה) בחייהם של בני המשפחה המבוגרים יותר. הוא מביא את סיפורן של שלוש נשים, בנות משפחה אחת: אליה, אימה לילי וסבתה רוחל. כל אחת מהן שוקעת בתהומות של כאב וייאוש בלתי פתורים. הסבתא מעבירה את הטראומה והכאב לאם וזו, בתורה, מורישה אותם לבתה. מתוך התפקחותה של הבת אליה ונסיונותיה לשקם את עצמה נולד תהליך של ריפוי או לפחות של השלמה אצל אימה ולאחר מכן גם אצל סבתה. בתוך כך אנו מתוודעים לסיפור חייהן של השלוש הנפרש לאורכה של המאה העשרים: בתל אביב ובפריז של שנות השבעים, בירושלים ותל אביב של שנות הארבעים והחמישים ובירושלים המנדטורית בסוף שנות העשרים.

משהו בסיפור הזה זרק אותי שנים אחורה אל תקופת הילדות שלי עצמי.

כילד לא אהבתי במיוחד לשחק בפאזלים. אז עוד לא למדתי מדעי המחשב ולא הכרתי שיטות שונות של מיון וחיפוש. פאזל נראה לי תמיד כסוג של חידה מנוונת ולא מעניינת במיוחד. התמונה הסופית כבר נתונה מראש על גבי עטיפת הקופסא. כל שנותר הוא להתמיד. לחבר חלק אל חלק ולבסוף, במוקדם או במאוחר יסתיים תהליך ההרכבה. למרות זאת כשבגרתי מעט התחשק פתאום גם לי לנסות ולהרכיב פאזל. בקשתי מסבא רוּבן לפני יציאתו לחופשה בחו"ל שיביא לי כמתנה פאזל של 1500 חלקים. לשאלתו מה ארצה שתהייה תמונת הפאזל סיפקתי בתור תשובה את ההגדרה "תמונת נוף שווייצרי". מאחר ואהבתי טבע ונופים ציפיתי כנראה לאיזו תמונה של נוף עוצר נשימה, פסגות מחודדות ומושלגות, עמקים מוריקים, פרחים עדינים, תמונות שכיום נפוצות בעיקר כרקע לשולחן העבודה במחשב. סבא רובן שהיה מותק של סבא ובעל מעלות רבות לא התברך לצערי בעל טעם אומנותי משובח במיוחד (ולא זה המקום להתייחס לטעמו הספרותי – חוברות מערבונים מתורגמות או כתובות גרמנית היו הסוגה המועדפת עליו). לכן הייתי צריך אולי לחזות מראש את האכזבה שהנחיל לי הפאזל שטרח להביא לי. זה אומנם לא חרג מן ההגדרה שספקתי ואף ענה עליה במלואה. אך לא מצא במיוחד חן בעיני.

הנוף אכן היה שוויצרי אך משעמם משהו. חציו שמים תכולים חסרי כל ענן או גוון וחציו צמרות עצים. ובתווך ניצב לו מה שכיניתי, ביני לבין עצמי, המנזר. מבנה עתיק וענק. מרובע לחלוטין ולו גג אדום עם אלפי רעפים. בקיר המבנה היו קבועים עשרות חלונות קטנים וצפופים. לו רק היה מעוטר בצריחים או בחפירים, בקשתות או במגדלים או לכל הפחות באיזה פיתול פה ושם. הפאזל עצמו התגלה כסיוט. חלקיו היו בלתי מגוונים בעליל. יכולת להיתקל רק בחלקים תכולים, או מכוסי עלים זעירים או רעפים אדומים וכמובן עשרות חלונות חסרי כל הבדל. עד היום לא ברור לי אם לא הצלחתי לסיים אפילו מאית ממנו בגלל הקושי או בגלל השעמום.

את הספר הזה דווקא התאמצתי וסיימתי. כמו הפאזל שתיארתי הוא עונה על התיאור שסיפקתי בפתיחה אך לא על ציפיותיי - עלילתו פשטנית משהו והיא אינה בדיוק כוס התה שלי. לא מפריעים לי שלל האסונות שהחיים מפילים על ראשן של הגיבורות (החיים עשויים להיות אכזריים) וגם לא הקיצוניות הטוטאלית של כל אחת מהנשים (לפעמים נדמה לי שכל דמות המתוארת בכתיבה נמצאת בקצה הדברים באיזשהו אופן). אבל כמו בפאזל שהביא לי סבי הייאוש מתגלה עם בחינת החלקים המרכיבים את השלם. כל קטע וקטע, כמעט כתבתי כל משפט ומשפט, הם קלישאתיים לעילא. הכתיבה בהירה וקולחת אבל במחיר של חזרות אינסופיות על אותם הדברים שכבר נאמרו. הכותבת דווקא מדלגת בין נקודות המבט של הגיבורים השונים אבל כותבת הכל בלשונו של מספר כל יודע ובכך מטשטשת כל הבדלי סגנון אפשריים שיכלו להפוך גם חזרות על דברים למעניינות. סיומו של הספר היה ממש טלנובלה אחת גדולה (למעט סיפורה של רוחל) וכמעט נשברתי.

גם העריכה הייתה יכולה להיות טובה יותר. אליה מסיימת טיפול פסיכולוגי בתובנה שכבר סופרה לנו כמה פרקים קודם. שאול ואליה מגלים דברים משגרת יומה של לילי שכבר ידועים לנו כקוראים. אנו מתוודעים לסיפורה של רוחל אבל אליה ולילי מגיבות לדברים בקשיחות כמו לא הפנימו את משמעותו ונדרשות לעוד כמה קלישאות מפיה של רוחל בשביל להתרצות. דילול של החזרות, לפעמים פשוט סדר שונה של הפרקים היו יכולים להוסיף לעלילה קורטוב של מסתורין שהיה יכול לשפר במשהו את הסיפור.

היה בכתיבה משהו קצת ילדותי לפרקים. מצד אחד ביטויים של שנאת הנצרות (הנזירות, הכובש הבריטי) ומצד שני שאיפה לאיזו השלמה וסליחה גדולה. אצלי זה יצר דיסוננס מסוים אבל יתכן וזו הייתה כוונת הכותבת.

בקיצור קראתי על אוטומט. ולמרות שהסופרת לוחצת על כל בלוטות הדמעות נשארתי קצת אדיש לדמויות ולגורלן.

View all my reviews