Review: החדר של ג׳ובאני

החדר של ג׳ובאני by James Baldwin
My rating: 5 of 5 stars

נדמה כי נקודת המוצא של ספרו של בולדווין היא כי אנשים שאין מאפשרים להם לחיות חיים שבהם יוכלו לבטא את דחפיהם הבסיסיים מתוך לגיטימיות חברתית משולים לאנשים חסרי מנוח הנחבטים בלא הפסק בקירות כלא התפיסות החברתיות השליטות ואף הקיבעונות הנפשיים. הם מוצאים עצמם לכודים בתמונת עולם מקוטבת, הן חברתית והן אישית, שאינה מאפשרת כל עידון מחשבתי או התפתחות נפשית ודינם להפוך לבסוף למסכנים או למנוולים.

"... אנשים בקושי מספיקים לראות את גן העדן שלהם וכבר הם רואים את להט החרב המתהפכת. ואולי החיים מציעים רק את הברירה בין לזכור את הגן ובין לשכוח אותו. או-או: צריך כוח כדי לזכור, צריך סוג אחר של כוח כדי לשכוח. צריך להיות גיבור כדי לעשות את שניהם. אנשים שזוכרים מחזרים אחרי השיגעון באמצעות כאב, כאב המוות של תמימותם, המתארע שוב ושוב. אנשים ששוכחים מחזרים אחר סוג אחר של שיגעון, השיגעון של הכחשת הכאב ושנאת התמימות. והעולם מתחלק ברובו בין משוגעים שזוכרים למשוגעים ששוכחים. יש מעט מאוד גיבורים." (עמוד 43)

הדחף המניע את גיבורי הרומן הזה הוא התשוקה ההומוסקסואלית והתפיסה החברתית המדכאת היא זו של החברה המערבית בשנות החמישים של המאה העשרים. הספר בנוי כווידוי של אמריקאי צעיר בשם דיוויד המתאהב בג'ובאני, צעיר איטלקי עני, במהלך שהותו בפריז. (זאת בשעה שנערה לה הציע נישואין שוקלת את המשך יחסיה עמו ונופשת בספרד.) העלילה אינה מורכבת. לאחר אקספוזיציה קצרה וחיוורת משהו – בעיקר תיאור ילדותו של דיוויד והתנסות הומוסקסואלית ראשונה ומודחקת שלו, מגיע תיאור פגישתו בג'ובאני ומערכת היחסים הנרקמת ביניהם. דיוויד נמשך לג'ובאני אך אינו מסוגל להשלים עם משיכה זו בגלל התפיסה החברתית המגנה יחסים כאלו, אותה הפנים, והיעדר האפשרות החברתית (באותה תקופה) לנהל מערכת יחסים הומוסקסואלית גלויה ופתוחה. הקונפליקט מוביל, כמיטב המסורת הספרותית המודרנית אל הסוף הטראגי.

על העלילה הפשוטה משהו מפצה בולדווין במבנה ספרותי מרשים. זהו בהחלט ספר שיש להתענג על אופן כתיבתו ופחות על האירועים המתוארים בו. זאת בנוסף כמובן על הערכת תעוזתו של המחבר לכתוב על נושא שלא הרבו לעסוק בו באותה תקופה (הרומנים הקודמים שלו עסקו בעיקר בביקורת חברתית על היחס לו זוכים אפרו-אמריקאים מצידה של החברה האמריקאית).

בולדווין יוצר מבנה דימויי מרשים המשלב את הגוף והנפש עם מושגים מרחביים – ארץ, עיר וחדר, באמצעותו הוא מביע את הקונפליקט הנפשי בו מצוי דיוויד וזאת בשעה שדיוויד מתקשה מאוד לבטא את עצמו או אפילו להגדיר את מחשבותיו. הקונפליט בו הוא מצוי מערער על הסדר החברתי הקיים ואף על מוסכמות השפה כפי שניתן לראות בקטע היפה הבא בו דיוויד מצוטט לשתי בחורות בתור לדואר:

"החברה דחקה בה "לעמוד על שלה" – באיזה עניין עקרוני לא הצלחתי לגלות. הנערה המאוהבת הנידה כל הזמן את ראשה, אבל ניכר בה שהנהוניה נובעים ממבוכה ולא מהסכמה. על פניה הייתה הארשת החנוקה של מי שיש לו עוד דברים לומר, אך הוא אינו מוצא דרך לאומרם. "אל תהיי מטומטמת," אמרה לה החברה. "אני יודעת, אני יודעת," ענתה הצעירה. לצופה מן הצד היה הרושם שאך על פי שהיא בוודאי לא רצתה להיות מטומטמת, היא אבדה את אחת ההגדרות של המילה הזאת, ויתכן שלעולם לא תצליח למצוא אחרת." (עמ' 144-145)

חוסר היכולת להתבטא מובילה את דיוויד לשוטטות אינסופית ברחובות פריז. פריז נוכחת מאוד בסיפור, על סמטאותיה ועל שווקיה ובעיקר על בתי הקפה והבארים העלובים בהם מתנהלת פעילותם של חברי הקהילה ההומוסקסואלית. פריז היא מקום מלא ניגודים – מצד אחד היא אנטי תיזה לארצות הברית בה ההומוסקסואליות אסורה באותה תקופה על פי חוק ולחברה האיטלקית הכפרית השמרנית ממנה נמלט ג'ובאני. ומצד שני עדין שולט בה הסדר הבורגני שאינו מאפשר קיום של מערכת יחסים גלויה בין גברים. מסעות השתייה והשוטטות של דיוויד מזכירים את אלו של בני הדור האבוד בספריו של המינגווי אך בניגוד להמינגווי שגיבוריו נמלטים ממנה לספרד הכפרית הרומנטית והמשחררת הרי שספרד אצל בולדווין היא מקום שנתפס כמשעמם ואינו מסוגל לספק מפלט לגיבוריו. דיויד שואף כל הזמן להימלט מפריז –בחזרה לאמריקה (חזרה לחיים נטולי מיניות), לספרד, לדרום, אך הוא למעשה לכוד בה כפי שהוא לכוד בתשוקתו לג'ובאני.

המקום בו מממשים ג'ובאני ודיוויד את אהבתם היא חדרו העלוב של ג'ובאני. החדר ממש הופך לדימוי המרכזי למיניותו וגופו של דיוויד. מצד אחד הוא דוחה אותו (והוא מתואר כמקום עלוב ומלוכלך) ומצד שני החדר הוא מקלט, רק בחשאיות שבו הוא מסוגל לאמץ תפקיד נשי יותר וחופשי יותר. החדר הוא גם חדר פנימי, המקום היחידי בו דיוויד מסוגל להודות בנטייתו המינית, מקום אליו נדחסים כל המאוויים האסורים, עד שהוא הופך למעין אני פנימי ומנותק שלו - "לא חשוב מה עשיתי, היה עוד אני שישב לי בבטן, קפוא מאימה מפני השאלה של חיי." (עמוד 133)

נהניתי מהספר המצוין הזה ואני ממליץ לקרוא בו. יש לקוות שכיום השתנה מעט היחס החברתי לחברי הקהילה הגאה. יותר פתיחות וקבלה מובילה ותוביל מן הסתם לחיבור יצירות ספרותיות בעלות מבנה אחר, הרמטי ומקוטב פחות ומורכב יותר.


View all my reviews