Review: ברונז

ברונז by Amir Harash
My rating: 5 of 5 stars

אמיר חרש כתב רומן ספקולטיבי המתבסס בעיקר (אבל לא רק) על המיתולוגיות הכנענית האשורית והמצרית. אינני מומחה לכל המיתוסים האלה והכרותי איתם שטחית בלבד אך הדבר אינו משנה הרבה כי חרש לוקח מן המיתוסים האלה ומשדך ומשנה ומתאים אותם לצרכיו. התוצאה היא רומן מד"ב פנטסטי או משהו בדומה. הפרקטיקה הזאת כמובן מקובלת בספרות ממין זה בעולם אך חרש מצליח ליצור כאן גם גרעין רעיוני ייחודי משלו. הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים, כתובים בסגנונות שונים מנקודת ראותן של דמויות שונות. כל אחד מהם עומד כמעט בפני עצמו וכולם יחדיו מספרים ומפתחים עלילה שלמה. זהו סגנון כתיבה אהוב עלי במיוחד.

חטיבת הפרקים הראשונה נאמנה לתודה שמביע חרש לבורחס בסוף הספר. היא מורכבת ממספר סיפורים קצרים אשר חוץ מלתרום להתפתחות העלילתית הכללית – אדם דתי ההופך לאתיאיסט ממציא לו זהות ושייכות לדת דמיונית המקבלת עם חלוף השנים כוח חיות משל עצמה; וחוץ מלפרוש בפנינו את הרקע החברתי והתרבותי הכללי בו מתרחש הסיפור – חברה מהונדסת מנסה לשרוד מציאות פוסט-אפוקליפטית באמצאות מיתולוגיות וטקסים דתיים שמטרתם שמירה על חיים במעין תקופת ברונזה נצחית; בעיקר בנויים סביב לגרעין של רעיונות פילוסופיים ומפתחים אותם באופן ספקולטיבי. יש כאן זיווג מרשים בין דמויות שונות וקולות שונים המושכים כל אחד בכיוונו הוא את העיסוק בשאלות של זהות ויחסי פרט חברה.

המערכה השנייה ממשיכה לפתח את אותו קו עלילה מן המערכה הראשונה, ובאותם אמצעים – תיאורי התרחשות משובצים בציטוטים מן המיתוסים הרלוונטיים לאותה אפיזודה (חרש מרחיב כאן את המיתולוגיה שבנה ואת המקורות עליהם הוא מסתמך ומגיע עד לתולדותיהם של עריצים סיניים עם קורטוב של קונפוציוס ולאו דזה). הרעיונות הפילוסופיים אינם נעלמים אבל הם עוברים לרקע ומפנים מקום לכתיבה אפית יותר – תיאור תולדות מלחמות הדת המתפתחות. לי זה הזכיר קצת את "אדון האור" של ז'ילאזני וספרים אחרים משלו שקראתי בנעורי. אז הפילוסופיה קצת נעלמת אבל יחד עם זאת בנקודה זו העלילה כבר שואבת אותך בכוח לתוכה לפחות ברמה של פרק טוב של משחקי הכס. כל העסק נדמה כבא לשרת את התפנית העלילתית בחלק השלישי – לספק צידוק לחבורות הפליטים המבקשים להימלט מן האנרכיה המתהווית.

במערכה השלישית מקבל הספר כאמור תפנית מעניינת. העלילה מתמקדת בעיקר בקורותיה של חבורת פליטים המנסה להימלט בדרך הים מן הגיהינום המתרחש על היבשה ובקורותיהם ב"עולם החדש". הים (הכוח הדמוני, תיאמת, הנלחם באלים) הוא רב משמעות כאן. הוא גם מושך וגם דוחה, גם ממית וגם מושיע. בהתאם לשינוי העלילתי גם סגנונם של הסיפורים משתנה. יש כאן אלוזיות רבות לספרות אמריקאית – החל כמובן במובי דיק (אחאב וישמעאל מתים), עבור בפרודיה על כתיבה עיתונאית הומוריסטית בסגנון טוויין או רינג לרדנר (המדגישה את העליבות וחוסר ההבנה שהן מנת חלקם של מהגרים) וכלה בכתיבה אקזיסטנציאליסטית ואפילו פאלפ-פיקשן. חרש מפגין כאן את כוחו ככותב מוכשר ומגוון.

המיתוסים ושאלות הזהות שמעלה החלק הראשון עוברים כאן טרנספורמציה לשאלות של פליטות, הגירה והיחס לבני תרבות זרה ומעומתות באופן ישיר יותר עם אותם מופעים של שאלות אלו בחברה המערבית בת זמנינו. אי אפשר שלא לחשוב במהלך הקריאה על יחס הממשל האמריקאי או הישראלי להגירה ועל גורלם המר של פליטים אפריקנים המנסים לחצות את הים התיכון בדרכם לאירופה. כל אחד מן הפליטים מגיב באופן שונה לקשיים בהם הוא נתקל. יש המשתלבים יותר ויש שפחות ויש שאינם מצלחים בכך ונותרים לנצח מנותקים וחסרי מנוח – ויפה מצויר כאן גורלו של נח הממשיך לנדוד בין היבשת החדשה לישנה (מישהו אמר גרוסמן?).

על אף העובדה כי רגל אחת של עלילת הספר נטועה בעולם מיתוסים מזרחי-כנעני (בעיקרו) ורגלה השנייה בחברה מערבית שהדגם לה הוא ארצות הברית, על שפע האלוזיות לספרות האמריקאית, הספר הוא גם ישראלי מאוד. לא יכולתי שלא להשוותו לספר "מד"ב" ישראלי אחר שיצא לאור לפני שנתיים בקרוב – 'שַֹדְרַךְ' לשמעון אדף. מלבד דמיון קלוש בנקודות שונות בעלילה – שורדי קטסטרופה אפוקליפטית המתרחשת בכדור הארץ הופכים עם הזמן לשומרי חומות הידע ואף ליצורים מתקדמים יותר, אלוהיים משהו - חולקים שני הספרים את פנטזיית ה"שחזור". מדוע קוסם כל כך לאדף ולחרש להעמיד יצירות ספרותיות שלמות שברקע של כל אחת מהן שחזור גנטי ותרבותי של אוכלוסיית העולם (ובפרט של ישראל דמויית ישראל של המאה העשרים ואחת אצל אדף ומזרח תיכון של תקופת הברונזה אצל חרש), שחזור דומה אך גם שונה כל-כך מן המקור?

התשובה הפשוטה היא כי השחזור הוא אמצעי ספרותי (כדוגמת זה של ספרות ספקולטיבית המציגה התפצלות של ההיסטוריה בעקבות תוצאות שונות של אירועים היסטוריים – כיצד היה העולם נראה לו היו הגרמנים מנצחים במלחמת העולם? וכדומה ...) שחוץ מהיותו מעורר עניין גם מאפשר לנו להשוות ולבחון בעיניים אחרות את החברה והתרבות שלנו ולמתוח עליהן ביקורת. למשל ביקורת על היחס למהגר בן תרבות זרה אצל חרש או ביקורת על תנועות דתיות משיחיות והשפעתן על הפרט אצל אדף. אך בכך אין משהו המתאים לחברה הישראלי דווקא. אם זו המטרה הרי שאין בשחזור פוסט-אפוקליפטי יתרון על כל תחבולה ספרותית אחרת המציגה תרבות שונה וקיצונית, באותה מידה יכולים לשמש את המחבר גם היסטוריה חלופית או שערים המעבירים את הגיבורים למימדים אחרים וכיוצא בזה כיד הדמיון.

תשובה מורכבת יותר אולי תהיה שדחף השחזור הזה (כמו גם כמובן האוקסימורון הפסיכולוגי/זמני "האפוקליפסה שכבר התרחשה" - קרי השואה) טבוע כבר, ככוח מניע תרבותי, בחברה הישראלית על גווניה השונים. בין אם מדובר ב"מקראיות" הבן-גוריונית, בשלילת היהדות והחזרה למיתוס טהור מבית מדרשם של רטוש, דנציגר ודומיהם או בפרשנות היסטורית משיחית של מה שמכונה "הציונות הדתית", התפיסה היא זהה – אין קיום לחברה ישראלית מודרנית בלי ניסיון שחזור של בסיס תרבותי ופענוח המשכיותו של עבר רחוק. הצבתו של זרם פרשני תרבותי סמוי למחצה זה אל מול "נרטיב שחזור" ספרותי פנטסטי מוקצן מאפשרת לנו לבחון באופן מודע את הבניות העבר וה"המשכיות התרבותית" שנתנו ושנותנות את רישומן בחברה הישראלית. בד בבד עצם קיומן של שאיפות "שחזור" כאלו עשוי להעצים את האפקטיביות העלילתית של ספרות ספקולטיבית מן הסוג הזה אצל הכותב כמו גם אצל הקורא הישראלי (טוב לפחות כך זה אצלי כנראה).

כמובן שגם חרש וגם אדף אינם רואים בשחזור תהליך מוגמר ואינם בונים בעבורנו אוטופיות. תפיסתם אינה נאיבית ועבורם השחזור לעולם אינו שחזור גמור. נהפוך הוא. המציאות החלופית שהם מעמידים אל מול התרבות הישראלית רק מדגישה כמה ההתיימרות לשחזר איזו המשכיות של עבר מיתי קדמוני היא מובנית ונדונה לסילופים ובכך מדגישים את ארעיותם ושרירותם של האילוצים. אצל אדף הכיתתיות היהודית המשיחית מתייחדת דווקא באימוץ של יחסים הומוסקסואלים שהיא דוחה ופוסלת במציאות. אצל חרש המיתוסים, למרות התחקיר שעשה, הם מיתוסים שעברו שינויים מן המיתוסים המקוריים. וכמובן בולטת עצם בחירתו ה"חתרנית" לעשות שימוש בפנתיאון כנעני-מצרי בעיקרו ולא לשוב לסוג של מונותיאיזם יהודאי.

גם חרש וגם אדף מעשירים את ספרם בשפה עברית שהוכנסו בה שינויים המותאמים לשימוש בחברות שהם מתארים. בברונז שפה המתאימה לחברת החילופין ה"שוויונית", בה פשוטי העם הם נטולי שם, זהי פנים ורובם חסרי ייחוד מקצועי. בשדרך עברית המותאמת לשינויים מגדריים וגופניים הרמפרודיטיים עתידיים. וגם בכך מכריחים אותנו, דוברי עברית שונה, לבחון את המוסכמות החברתיות בישראל ואת האפשרות לשנות אותן.

לסיכום נהניתי מאד מן הספר שלמרות כל מורכבותו נקרא בקלות. הוא היה כתוב יפה, פיתח רעיונות בצורה חכמה, רגישה ומאתגרת והצליח לבנות אשליה של עולם שונה ומורכב שסחף אותי לתוכו וגרם לי להתעלם מכל מיני השגות עלילתיות שניתן תמיד להעלות (מדוע העולם החדש לא גילה את הישן?). בכך אולי נמדד כל רומן ספקולטיבי טוב.

View all my reviews