Review: Houses

Houses by Borislav Pekić
My rating: 4 of 5 stars

ספרו זה של בוריסלב פקיץ' - אחד מסופריה הבולטים של יוגוסלביה במחצית השנייה של המאה ה-20, לוחם למען הדמוקרטיה וגולה חלק גדול משנותיו, נקרא במקור "מסע הצליינות של ארסני נגובן". לא מצאתי תרגום שלו (או של ספרים אחרים משלו) לעברית. בהוצאה באנגלית תורגם השם פעם כ"בתי בלגרד" ופעם, במהדורת NYRB המצוינת שקראתי אני, פשוט כ"בתים". שני השמות קולעים במידה מרובה לתוכנו. ניתן לומר כי כל תוכנו של הספר נסוב סביב דמותו של גיבורו – ארסני נגובן – וכי כל אישיותו וקורותיו של זה מתמצים באובססיה שלו לבתים.

נגובן הוא דמות מודרנית לעילא, דהיינו מלא בכפילויות וסתירות. מצד אחד נוגע מעט ללב בעליבותו ומצד שני אדם ממש בלתי נסבל אנוכי ואובססיבי. בורגני מן היישוב המצליח לרשת גיהנום (הזכיר לי קצת את דמות אבי המשפחה הנרקסיסט ב"פקעת הצפעונים" לפרנסואה מוריאק). לכאורה נגובן (לפחות עד שלב מסויים בחייו) הוא איש עסקים מצליח וביתר דיוק מי ששייך למעמד בעלי הרכוש – בבעלותו בתים רבים ברחבי בלגרד המניבים לו רווחים בעיקר מדמי שכירות שמשולמים לו. הוא נושא איתו גם טראומה, הקשורה במעמדו החברתי – אירוע מעברו רודף אותו – רודף וגם חוזר ומתרחש (לפחות מבחינתו של נגובן) עוד פעמיים בימי חייו בווריאציות מסויימות. הארוע המקורי מעורר בו פחד עמוק עד כדי פארנויה מפני הבולשביקים ומאוחר יותר מפני ברית המועצות הקומוניסטית החומדים את נכסיו ומבקשים לנשלו מהם. הארוע השני פוגש אותו בנקודת מפתח בחייו (ובחיי האומה היוגוסלבית), מספר ימים לפני הכיבוש הגרמני של בלגרד ב 1941. הטראומה החוזרת מערערת אותו ומחוללת מפנה בחייו. הוא מפקיד את עסקיו בידי אשתו ועורך דינו ומסתגר בביתו למשך עשרים ושבע שנים. במשך הזמן בריאותו מידרדרת, הוא אינו מתעניין באקטואליה ואישתו וקרובי משפחתו המבקשים לגונן עליו מסתירים ממנו את המתרחש בעולם החיצון. נגובן הנרקסיסט מצליח בכל זאת להשיג מידע חלקי בנוגע לאי אלו אירועים אישיים ולכן מדמה בנפשו כי הוא דווקא יודע את אשר מתרחש מסביבו.

האובססיה של ארסני נגובן היא מיוחדת במינה. הוא אוהב בתים. אוהב לא רק במובן של בעל נדל"ן שהבתים הם בעבורו מחוללי רווח אלא אוהב ממש. לכל בית הוא מעניק שם של אישה. בינו לבין בתיו שוררת ממש אהבה אירוטית. (זהו הספר הראשון שקראתי בו מתואר מעשה ניאוף של אדם עם בית). כל זה מוביל אותו לפתח פילוסופיה מיוחדת של יחסי קניין – הבתים הם רכושו והוא רכושם של הבתים. הבתים המיוחדים שהוא אוהב מגדירים אותו. הוא נמשך אל הבתים עצמם והוא בז לבעלי ממון שבעבורם הרכוש הוא רק שורה הכתובה במאזן.

הבתים הם העיקר בחייו והתעסקותו ההחריגה והאובססיבית בבתיו היא זו שמעוררת בנו עניין והערכה אך גם תיעוב וסלידה. נגובן הוא איש "טוב". הוא משכיר את בתיו לא רק לצרכי רווח אלא כי להשקפתו בית ללא דיירים הוא בית ללא נשמה. לעיתים, אם הדייר נקלע לקשיים הוא מפחית מדמי השכירות או דוחה את תשלומם ובלבד שהדייר ידאג לתחזוקת הבית האהוב. אך הדיירים נשארים בעבורו תמיד חסרי פנים, נתונים משתנים שהם חסרי ערך יחסית לבתים שהם מושא אהבתו. הוא אינו אוהב למשל את הגרמנים הכובשים מטעמים פטריוטים. אלה אף מאימים על שלמות בתיו בפצצות שהם ממטירים על בלגרד ומאוחר יותר בההפצצות של בעלות הברית שהביא על בלגרד כיבושה בידם. אך הם נסבלים בעיניו. לטעמו הם דווקא שומרים על משטר מסודר וכל פינוי של דיירים נרשם ומוסדר על ידם. מה עלה בגורל הדיירים המפונים – על כך הוא אינו נותן אפילו את דעתו.

לאחר עשרים ושבע שנות בידוד מחליט נגובן לשוב ולצאת את ביתו. תאור יציאתו ושיטוטיו בבלגרד משתלב בזכרונותיו וקורות ימיו. למרות שבפתח הסיפור הוא דוחה כל התעסקות בחקירה עצמית הרי שאופיו האובססיבי הופך את כל המתואר על ידו לחקירה אחת ארוכה בנבכי נפשו, לנסיונות הצטדקות בלתי נגמרים. נגובן הוא בעל יכולת התבוננות – הן פנימית והן חיצונית ובעל מידה מסויימת של כנות, אך טרופו והעובדה שהתנתק זמן כה רב מן העולם אינם מניחים לו כמובן לפרש את המציאות בצורה מדוייקת. כל זה גורם להתרחשויות בעלות אופי אירוני (בראש ובראשונה נגובן אינו מודע לכך כי יגוסלביה מאז סיום מלחמת העולם נתונה כבר לשלטון עריצות סוציאליסטי וכי רוב רכושו ובתיו כבר הולאמו בעצם) ובעיקר מוביל אל סוף טראגי.

אנו מוצאים כאן ביקורת מתוחכמת על המשטר היגוסלבי, דמות טראגית קומית בעלת יחוד, הרבה הרהורים על בתים וארכיטקטורה ושוב בתים.

View all my reviews