Review: בשולי הנוחות

בשולי הנוחות by Sayaka Murata
My rating: 4 of 5 stars

לפני שנים, כשעבדתי בחברת הייטק גדולה, ישבתי במשרד והאזנתי באוזניות ליצירתו של המלחין הצרפתי לוק פררי – "חדשות המערב הרחוק". בסוף שנות התשעים ערכו פררי ואשתו מסע בארצות הברית כשהם מצוידים במכשיר הקלטה נייד איכותי במיוחד. מן ההקלטות ערך פררי יצירה מוזיקלית מורכבת שאחד ממאפייניה הוא האופי התסכיתי שלה. בתחילת היצירה נשמעת פגישתם של פררי ואשתו עם עמית אמריקאי בחנות כלבו. ניתן לשמוע קטעי שיחה ובמיוחד את רעשי החנות – צלצולי קופות רושמות, צפצופי מכונות לקריאת בר-קוד, רעשי מערכות כריזה ועוד ... מאוחר יותר סיימתי את ההאזנה ועשיתי את דרכי במבוך המסדרונות האינסופי אל אחד מחדרי הישיבות. החוויה הייתה מוזרה. אחת התוצאות (מכוונת או לא) של ההאזנה ליצירתו של פררי הייתה שינוי זמני במיקוד הקשב שלי. הלכתי במסדרון כהרגלי, אך במקום לשים לב לקולות שאני מבחין בהם בדרך כלל – דהיינו בעיקר דבריהם של עמיתים המכוונים אלי או בוקעים מחדרים – השמיעה שלי הייתה ממוקדת דווקא ברעשים שהמוח שלנו נוהג בדרך כלל לסנן חלקית מתודעתנו – רעשי מכונות צילום, צפצופי מעלית, רעשי מכוניות בכביש. חוויה מוזרה של שינוי תודעתי מסוים.

לא יכולתי שלא להיזכר בכך בשעה שקראתי את פתיחת הנובלה של סייקה מורטה – "אשת חנות הנוחות", ששמה תורגם לעברית, בה המושג של "חנות נוחות" עדין נשמע מלאכותי במקצת, כ"בשולי הנוחות". בפתיחה מתוארת חנות נוחות יפנית באמצעות רעשי החנות, רעשים שרוב האנשים נוטים לסנן אך רעשים שממלאים, מפעילים ואף מגדירים את גיבורת הספרון קייקו. קייקו היא אישה חריגה – נדמה שהיא מעוקרת מרגשות ותשוקות, חשיבתה לוגית והיא נוטה שלא להבין מצבים בעלי דקויות תלויות תרבות וחברה או נכון יותר להבין אותם בצורה שונה. היא שומעת, רואה ומבינה את העולם בצורה שונה מבני אדם שהיא מכנה "נורמאלים", תוך שימת לב לפרטים שוליים לכאורה החומקים מרובנו. במהלך הסיפור היא מתפקדת כעדשה מעוותת, הגורמת לעצמה ולנו הקוראים לראות את החברה המוכרת לנו (גם אם החברה היפנית שונה במעט מזו הישראלית) באופן שונה. את השונות הזאת ניתן לפרש (כפי שמעדיפה הסופרת) באופן קומי או לפרש באופן טראגי או פשוט להשתמש בה בכדי לגלות עוד רובד בחיים שלא תמיד הוא גלוי לנו.

חוסר היכולת של קייקו לפענח את החברה בה היא חיה גורמת לה עם סיום לימודיה ועזיבתה את הבית לא רק לחוסר יכולת לגבש לעצמה כיוון בחיים אלא גם לאיבוד של הכוח המניע אותה. ביקור מקרי בחנות נוחות מביא אותה להתחיל לעבוד בה כעובדת "זמנית" והיא מתמידה בכך במשך שמונה עשרה שנה. בחנות היא כמו נולדת מחדש, היא מוצאת בה משהו שמפעיל אותה וממלא אותה. העבודה בחנות מוגדרת על ידי חוקים קשיחים וצרכים הגיוניים, דברים שהגיונה העמיד בפני הסחות דעת מסוגל להזדהות איתם. רעשי החנות הם דבר שהיא מסוגלת לקרוא ולעשות בו שימוש מושכל בשעת העבודה. במוחה רעשים אלו אינם פוסקים גם כשהיא נמצאת מחוץ לחנות בימי החופש ואפילו בחלומותיה. גם עצם קיומה – אכילה, שינה ורחצה מקבלים מוטיבציה מכך שהיא חלק מהמכונה ההגיונית של חנות הנוחות. קייקו כמעט ואינה קיימת בלי החנות. החנות מזינה אותה (ממש) ויוצרת עבורה אשליה של נורמליות המיועדת לעיני משפחתה, חבריה ועמיתיה לעבודה. היא אינה מסוגלת להסביר את עצמה לחברה הסובבת בכוחות עצמה ונזקקת לתרוצים שממציאה עבורה אחותה בכדי להתחמק מהצקות. יחד עם זאת היא נותרת חריגה. עם התבגרותה והתמדתה בעבודה שרוב העובדים בה זמניים והמשכורת בה נמוכה, מאבדים התרוצים מן האפקטיביות שלהם וחייה הופכים קשים ומנוכרים יותר. אפילו החנות היא סביבה משתנה ורק קייקו החריגה בריקנותה היא נקודה קבועה בה.

חייה של קייקו עוברים טלטלה תודעתית כאשר היא פוגשת בשיראבה, טיפוס שהוא במובנים רבים העתקה ובמובנים אחרים תמונת תשליל שלה. לא אגלה יותר מידי, גם ככה מדובר בספרון קצר. זוהי נובלה הרמטית מאוד. במרכזה רעיון – העבודה המודרנית המוחקת את צדדיו ההומניים של האדם; המפותח באמצעות דמותה החריגה של קייקו וסביבתה המוגדרת היטב, קוביית הזכוכית המוארת המתנהלת לפי חוקים קבועים - חנות הנוחות. אם להשתמש בדימוי יפני – דף מרובע המקופל בסדרה של טרנספורמציות ליצירת דמות אוריגמי בעלת צורה מעניינת. האופי הרעיוני מועשר לכדי עלילה באמצעות קונפליקטים עם מספר דמויות שוליות, אנשים "נורמאלים" המתקשים לקבל את חריגותה של קייקו ואת נסיונותיה של קייקו לפתור אותם למראית עין. יש כאן ייצוג קיצוני של התרבות המודרנית בכללה ושל תרבות העבודה היפנית בפרט כמו גם מבט ביקורתי עליהם באמצעות בינת היחס שלהן לפרטים חריגים.

הנובלה כתובה בפשטות (פשטות שאצל הקורא יכולה לעורר אסוציאציות לאסתטיקה יפנית, דלות מודרנית או רדידות יכולת הביטוי של הדורות האחרונים). כל זה יכול להיתפס כיתרון – צורניות הממחישה היטב את חייה של הגיבורה ואת המסר שהסיפור מבקש להעביר, אך גם להיתפס כחיסרון (אצלי לפחות) – כתיבה חכמה ומדויקת אך גם יבשה במקצת הסולדת מכל סיבוך ועושר לשוני (שנדמית לפעמים כשכפול של קורסי כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ברחבי העולם, או שזהו פשוט אופן הכתיבה המועדף על הדור?) למרות שנהניתי מן הקריאה היה חסר לי כאן משהו. אולי היה עדיף לא לפרסם את הסיפור במסגרת "הסדרה הקטנה" (פורמט קצר שמספר הוצאות ספרים מקדמות בשנים האחרונות) אלא לתרגם עוד יצירות משל המחברת ולפרסמן בכרך אחד, דבר שהיה מעשיר אותנו במספר נקודות מבט ודרכי ביטוי ומלמד אותנו קצת יותר לעומק על החברה היפנית ועל עולמה של הסופרת.

אז איפשהו בין 3 ל-4 כוכבים.


View all my reviews