Review: אמן את החפירה

אמן את החפירה by Varlam Shalamov
My rating: 5 of 5 stars

חלקו הראשון של אוסף סיפורי קולימה מאת ורלם שלמוב תורגם ויצא לאור בידיעות אחרונות. חיפשתי אותו בחנוכה במכירת החג במחסן הספרים שלהם ולא מצאתי. תמיד הם משאירים חלק מן המחסן סגור למבקרים וכמעט תמיד הספרים שאני מבקש נמצאים דווקא שם. נאלצתי לפנות לעזרתו של העובד הותיק שמסתובב שם, סהרורי במקצת, ביום חגו. הבחור דווקא מתמצא ותמיד מוצא. בקשתי את "סיפורי קולימה" והמלך ליום אחד הזה רק גיחך ואמר שאזל מזמן. התעקשתי וספרתי לו שהספר מופיע באתר. "אז תזמין באתר אולי הם ימצאו" השיב בלעג קל. טוב אולי אנסה זאת בעתיד ואם לא אז בחנויות הספרים המשומשים או בספריות.

כדרכה של המולות הישראלית הכל, כך נדמה, מתנהל בשיטת הביתור והחטיפה. הוצאה אחת מתרגמת מבחר. האחרת עטה על הפגרים. "כרמל" תרגמה את שני החלקים האחרים (חבל שלא יצאו שלושתם באותה הוצאה. היו מוצגים יפה יותר על המדף).

את הספר בהחלט כדאי להציב על המדף. הבעיה היחידה שנתקלתי בה, מבחינתי כקורא, בספר הנפלא הזה, היא הצורך התמידי להזכיר לעצמך שכל היופי הגלום בקונגלומרט הסיפורי הזה מורכב אך ורק ממות ומעוד מות, מאכזריות אין קץ ומהבנאליות של הרוע שהיא שידרתו של ממסד אידאולוגי שאת ראשו מעטר עריץ דמים.

נמצא כאן את אותו פרדוקס מוכר מספרות השואה. השפה שמשתמשים בה בגולאג – הביטויים הציוריים הקולעים שמשמעותם נהירה לגמרי (מבחינת מובנם הלוגי וגם המובן שמעבר לזה – התחושתי חווייתי) רק למי ש"זכה" לחוות אותם על בשרו – נוצרה על ידי ה"מיוחסים", דהיינו אסירים פליליים ולא על ידי ה"פראיירים" האסירים הפוליטיים (שבעצם אינם פושעים כלל וכל ההאשמות נגדם מפוברקות) המגיעים ברובם המכריע לדרגת מוזלמנים (כבמחנות ההשמדה הנאצים), שכבר אינם מתעניינים בדבר ובוודאי שלא בשפה או בסיפור. עבור האסירים המחר אינו קיים ואין יכולת להשתחרר מה"פלנטה" הסיבירית. מצבו של אסיר טוב מזה של מי שסיים לרצות את מאסרו מכיוון שמיד ידביקו לזה האחרון אישום מפוברק חדש ויגזרו עליו עונש מוות או תקופת מאסר נוספת. חיים רק את הרגע, את היום. שלמוב הגיע מספר פעמים בחייו לדרגה כזו של חוסר איכפתיות. הוא מספר את סיפוריו רק שנים לאחר שהתמזל מזלו והוא השתחרר (פיזית אך לא נפשית) מן המחנות. לא פלא שאחד מן השמות שהוא מעניק לגיבוריו הוא קריסט – מי שחזר מן המתים. הוא משלב בסיפוריו את הביטויים ששימשו במחנות, אך זו כל הציוריות האפשרית. השפה רזה יחסית. כל שנותר בכדי להעביר משהו מאווירת המחנות הוא כשרון הסיפור והארגון האומנותי של המחבר.

ושלמוב הוא מספר מחונן. כל הסיפורים ושברי הסיפורים, מכניסים אותנו לאט אל תוך עולם אחר. לאט לאט אנו מתחילים להבין את חוקיו האחרים וללמוד את מושגיו שרק שאולים מעולמנו שלנו אך בעלי משמעויות והשלכות שונות לגמרי.

הגולאג הוא מקום קפקאי. בתוך שלושה חודשים הוא מחסל אותך. אתה תלוי כמו דג מתפתל על חוט המזל. כמעט ואי אפשר לשרוד את הקור, מכסות העבודה המפלצתיות, מנות האוכל החסרות ואת אכזריותם של המנהלים והשומרים. כל מה שלא תעשה לא יצליח למלט אותך מן המקום הזה. גם אם תשיג הפוגה, גם אם בדרך נס תצליח להתרחק, לשנות מקום, במהרה ישתנה כיוון הרוח ותמצא את עצמך שוב גוסס באותו המקום. החוקר, השומר, מנהל המחנה המתעלל, השכירים המתעמרים, הפוליטיקאים הבכירים – לכולם נדמה שנקבע גורל אחד – מקץ זמן מה, עם עוד גחמה של סטלין - יהפכו גם הם, בעלי הכוח, חברי המנגנון, הרוצחים והשותפים לפשע ההפללה האוטומטית, לאסירים.

שלמוב מצליח להפוך כל אחד מן הסיפורים והסיפורונים מכתיבה תיעודית גרידא (מה שאמנם מזריק לספר עניין בלתי נגמר) ליצירה ספרותית אומנותית והגותית וכל זאת בכילים ספרותיים מינימליסטים (מה שמרווה את הקורא נחת ספרותית בלתי נדלית). כתיבתו חכמה ומצליחה לבטא תובנות משלו לגבי המתואר. לכן לא השתעממתי וגם נהנתי מאוד לכל אורכה של הקריאה. אם זה עוזר למישהו ניתן לתאר את שלמוב כפרימו לוי של ספרות הגולאג או אולי נכון יותר (בכדי לא להמעיט מכבודו של זה הראשון) את פרימו לוי כשלמוב של מחנות ההשמדה הנאצים. וזאת מבלי לחטוא בהרבה לאמת.

בין חלק מן הסיפורים ישנו קשר ואחדים אינם קשורים. כל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו ויחדיו הם מתגבשים ליצירה אחת מצמיתה בקוויה הכלליים והרקע המשותף והאיום, אך גם מנצנצת ברבבות גוונים של סיפורים ומקרים אישיים. הפרטים מזוויעים, המכלול הוא יצירה ספרותית מהמעלה הראשונה שגם טעויות הגהה ספורות אינן מצליחות לחבל בהנאה שבקריאתה.

View all my reviews