Review: הסֶרטָאוּ הגדול

הסֶרטָאוּ הגדול by João Guimarães Rosa
My rating: 5 of 5 stars

... מלכתחילה לא ביקשתי אלא ליצור תיעוד אישי של הספרים שאני קורא. אז למה התחלתי עם זה בכלל, עם כל ביקורות הספרים הארורות האלה. השפעה רעה של כמה מעמיתי לגודרידס. לך תמצא מה לכתוב כל פעם. הרי אין דבר עלוב יותר מכל הקלישאות האלו. ספר מענג. יצירת מופת. קריאת חובה. ביטויים שגורים, שעמום. אז נתתי ציון גבוה, כמו כולם. טוב אי אפשר אחרת. איזה ציון גודרידס לעזאזל! וזה לא איזה צ'יקליט – אל תחפשו נשים בספר הזה. וגם לא צ'יקצ'אק-ריד - הספר הזה מצריך קצת לעיסה. אפשר לשבור עליו איזו שן או שתיים. ושפת המקור אפילו אינה אנגלית. טוב ... הרי בחרתי לקנות ולקרוא אותו לא. זה לא אומר הרבה. על הכריכה האחורית כל ספר הוא יצירת מופת שנתגלתה בעליית הגג של הספרות אפילו אם הוא רק נובלה סוג ב'. כמובן גם שקראתי ביקורות על אודותיו. ברור. ולא שהיו חסרות בזמנו, כשרק יצא לאור במקומותינו, ביקורות משבחות, מלטפות. אי אפשר שלא לשבח. וגם מחכימות מאוד. יותר משלי זה בטוח. הספר הזה כתוב צפוף, מין גוש שכזה, פסקאות ארוכות שלא מפסקות כלום. סוחב אותך לחתיכת מסע. חציה של נהר, זרם, ואתה לא יודע איפה תנחת בצד השני, אם תנחת בסוף ואם תהייה אותו אדם. זרם תודעה לא נגמר, מודרני כמו שרק מודרני יכול להיות. אז השוו אותו לג'וייס. ויש הרבה תיאורי טבע, מרחבים, מדבר, שמים. אומרים שכמו אצל יזהר. הסרטאו הוא גדול, הוא השטן, הוא חיצוני, הוא פנימי, הוא יכול לנער אותך כמו שכלב מנער פרעוש. פתאום. תפניות עלילה. והוסיפו שלמרות האורך הוא לא משעמם לרגע. טוב יש בו הכול. מין עלילת מערבונים עצבנית מעורבבת עם שטניות הגורל. קארל מאי מתחפש לתומאס מאן או להיפך. הז'גונסו דוקטור פאוסטוס ממש. ועוד נמזגת בכל זה תשוקה הומואירוטית, מאבקים של הנפש, שאלה של מוסר. וגם הסופר המציא שפה משלו, גבוהה ונמוכה ומעורבבת כזאת. לוקח זמן להתרגל. ויש משפטים סתומים ששוברים עליהם את הראש כמה זמן. והברקות. כמו שירה. אני אומר לכם הבנאדם משורר. ואישתו חסידת אומות העולם. ככה לפחות טוענים במבוא. והתרגום מלאכת מחשבת. הוא קיבל פרס? תנו לו פרס! הפילו עליו ארון פרסים! וגם על העורכ/ת של התרגום – 536 עמודים בלי טעות אחת. ממש צדיק בסדום של המולות הישראלית. ובראש כל ערימת הקצפת הזאת שערמו לנו כאן גם תקעו בסוף דובדבן. סוף מפתיע. פתאום הכל כמו איזה מיתוס ימי בייניימי. ולמרות כל הביקורות המשבחות וכל ההוהא החיים זורמים וספרים צצים כמו פטריות ונובלים בזכרון. וגם הוא נדחק, נשטף, מחזור חיים של מוספי ספרות. הזמן הוא מעשה שטן. אז אני רוצה לזעוק. יצירת מופת. איך זה שכבר שמעת על כל יצירות המופת, אני שואל, כולן כבר ברשימה, וגם קראת אחת או שתים, והתאבלת על השאר ופתאום מתרגמים ומפילים עליך משקולת כזו, מאיזה חור בברזיל, מפורטוגזית, מלפני איזה 65 שנה. ככה משומקום. ונדמה שכל התשבחות והביקורות וההשוואות לא עוזרות. והספר נמחק מהזיכרון, חומק מהידיים. ואז בום – משתכנעים לקרוא. באתי בגלל ההנחות נשארתי בגלל האיכויות. כמו שאומרים. ארבע במאה אחד מאלף. פתאום ספר שכזה. אז אין ברירה נתלהב. זה בזוי אני יודע – אקרא את הביקורת הזאת בעוד שנה ואקלל את עצמי יחד אתכם. אבל חייבים. נזרוק קלישאות. נתפרע. אולי הן יציפו אותו לעוד איזה רגע. יצירת מופת. תענוג של ספר. יופי של ספר. לרוץ ולקרוא. תעשו טובה לעצמיכם. הנפש האומללה הזאת מתחננת בפניכם, האמינו לי ...

View all my reviews