Review: Down and Out in Paris and London

Down and Out in Paris and London by George Orwell
My rating: 4 of 5 stars

הערה: בימי קורונה אין לי כל כך חשק לכתוב ביקורות ולכן הביקורת התמהמהה למרות שסיימתי לקרוא כבר מזמן.

ג'ורג אורוול בילה תקופה מסויימת במחיצת העניים בפריז ובלונדון. סוג של משובת נעורים מעורבת באידאליזם סוציאלי. והוא חזר בכדי לספר. כרגיל אצלו הכל כתוב קל וזורם, באנגלית פשוטה יחסית (אם כי הייתי צריך לתרגם ביטויים מצרפתית, שהמהדורה האנגלית שקראתי לא טרחה להסביר, בעזרת גוגל). אורוול יודע לספר סיפור ומשלב בכתיבתו סוג של סרקזם והומניזם המצליחים לעניין את הקורא גם כשהוא מאריך בדברים שאינם מושכים את הלב לכאורה. היום היו קוראים לזה רפורטאז' או כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם.

בחלקו בראשון של הספר אורוול מתגורר ברבעים העניים של פריז, חיים שהופכים במהרה, משאוזל כספו לקיום מן היד לפה. הוא זוכה להתנסות במה שקרוי חיים של עוני מחפיר, עד רעב. והוא מעניק לנו הקוראים הצצה לאופיים של חיים אלו. בשלב מסויים הוא חובר לגולה רוסי, רב מלצרים לשעבר, בחיפוש אחר עבודה. הוא זוכה להתנסות בעבודה בתור שוטף כיילים – אחת המלאכות הנמצאות קרוב לתחתית סולם הפרנסות. החיפושים חסרי התכלית אחר עבודה פנטסטית מובטחת, המועדים לכשלון, כמו גם חיי העוני המחפירים והעבודות שאינן אלא עבדות, מתוארים בחן ובהומור.

בחלק השני נוטש אורוול את פריז ועובר ללונדון בעקבות עבודה שהובטחה לו. ההבטחה אינה מתממשת והוא נאלץ (למרות שיש כאן גם בחירה מסויימת שלו) להתקיים על פרוטות. הוא הופך לנווד ("הומלס" בלשון ימינו), וחובר לנוודים אחרים בחיי נדודים מבית מחסה ציבורי אחד למשנהו, תוך שהוא מתאר את הגיהנום החברתי והתבאורתי הזה ואת דמויות הנוודים והקבצנים בהם הוא נתקל. הוא מצליח להדגים כיצד הסלידה הבורגנית מפני העוני המשולבת בחוקים גרועים בעצם יוצרים ומנציחים את תופעת ה"נווד".

את כל החוויות האלו אורוול מלווה גם בקצת תאוריה סוציאלית והצעות משלו לתיקון המצב. עם דעותיו בחלקים אלו ניתן להתווכח אך הן בכל זאת מאירות עיניים במידה מסויימת. כיום המצב באירופה שונה (יש לקוות) וגם אופי הבעיות השתנה מבחינות מסויימות (גלובליזציה, דחיקת העוני למדינות נחשלות, הגירה, קפיטליזם מתוחכם יותר, נפילת הקומוניזם ועוד ועוד). יחד עם זאת גדולתו של אורוול בכך שהוא מתווך למעננו את האנשים העניים ומעניק לנו לא רק הצצה לחייהם אלא גם משיל מעליהם את הניוול הממסך שהעוני מלביש אותם בו ומציג אותם כבני אדם רגילים. הוא גם מפרש לנו את את שפתם המיוחדת (רמז אולי ל- 1984) וכמובן מתבל הכל באינספור אנקדוטות וסיפורי הווי.

יש לציין כי אורוול מרבה להתייחס ליהודים בספר בצורה הנגועה באנטישמיות. מוויקיפדיה הבנתי שהוא דווקא כתב בגנות האנטישמיות. גם בספר זה רוב ההתבטאויות הסולדות מן היהודים נובעות בעצם מן הדמויות השונות ולא ישירות מפי המחבר. בכל זאת ניתנה לנו כאן טעימה מעולם המושגים שטרם השואה והתגשמות תכלית הציונות. היהודי הוא שם נרדף לנוכל בזוי. והוא מהווה בעצם תת קבוצה בזויה ושנואה עוד יותר אפילו מן העניים המרודים (למרות שאורוול אינו מתייחס לכך או מנתח את התופעה). זה גורם לך לחשוב שלמרות כל המגרעות שהיו ונותרו בישראל בכל זאת נחסכו מאיתנו שנולדו במדינה ה"יהודית" כמה התייחסויות משפילות (בתקווה שנחדל להתייחס כך לאחרים ולזרים). גם ההתייחסות לנשים מטבע הדברים והתקופה דומה והדברים שכתבתי בנוגע ליהודים תקפים גם לגביהן בתקופה טרום פמיניסטית.

אסכם שמדובר כאן ביצירה שכבר הפכה לקלאסיקה ומצליחה לרוב לחרוג ממגבלות התקופה ולהשאר מהנה ומאירת עיניים, לדעתי, גם בימינו, שלא חסרות בהם יצירות ספרות המתארות זוועות מכל סוג.


View all my reviews