Review: The Years

The Years by Annie Ernaux
My rating: 3 of 5 stars

באופן כללי אינני מרבה לקרוא ספרים חדשים או ספרים שמתנהל דיון אודותם. בדרך כלל אני מתייחס לספרים כמו אל יין (אינני מבין דבר ביין) – אני מניח להם להתיישן כמה שנים על המדפים (אומנם לפני כמה שנים הצטרפתי לקהילת קוראים של מודן-כתר ואז זכיתי במשך שנתיים לקרוא ספרים הישר ממכבש הדפוס, אבל זה היה חריג למדי). לפני כשנה וחצי ליוויתי את ביתי לחוג שנערך בספרייה עירונית. על מדף מחוץ לספרייה היו מונחים ספרים למסירה. ביניהם זיהיתי ספר בשם "השנים" מאת אני ארנו (בדרך כלל מתעקשים לכתוב את שמה הפרטי "אנני" משום מה), שיצא בהוצאת פיצקרלדו הבריטית, הוצאה שבדיוק נתקלתי בה באינטרנט, המפיצה בעיקר ספרי איכות. שם הספר ושם הסופרת לא היו מוכרים לי אבל בכל זאת לא עמדתי בפיתוי ולקחתי את הספר. לא היה נראה שקראו בו. מאוחר יותר קראתי ביקורות מפרגנות למדי על הספר. לעברית תורגמו רק שני ספרים אחרים, קצרים יותר, של ארנו. תכננתי לקרוא בספר ואף קראתי את פתיחתו. הפתיחה הייתה מורכבת מקטעים אסוציאטיביים ובהם תמונות מאירועים, סרטים או פרסומות שאירעו החל משנות הארבעים של המאה העשרים. חששתי שהקריאה בספר תצריך חיפושים באינטרנט בכל כמה דקות בכדי לעמוד על מלא משמעות הדברים, מה שעשוי היה להיות מייגע למדי ולכן דחיתי בלי הרף את קריאתו.

והנה התבשרנו (אני והעולם) כי ארנו זכתה השנה בפרס נובל לספרות. הכתבות בעיתונות הישראלית אודות זכייתה הזכירו (מטבע הדברים) בעיקר את שני ספריה שתורגמו לעברית: האחד העוסק בהפלה שעברה בצעירותה והשני במחלת האלצהיימר של אימה. בכמה כתבות הוזכר "השנים" (אולי "האנאלים"?) כאחד הספרים הידועים והחשובים שלה (שאף הייתה מועמדת בעבורו לפרס הבוקר הבינלאומי). בקיצור, בעבורי, הספר נשלף מאלמוניותו ועורר מחדש את סקרנותי בשל הזכייה בנובל. קראתי בו ואתם זוכים לקרוא הפעם ביקורת של מי שממהר לקרוא את האקטואלי ביותר.

בכדי לקשר את הפתיחה האישית והאנקדוטאלית שלי לספר אציין שלכל נושא ההתיישנות וההיזכרות הפתאומית בספרים או בדברים אחרים מיוחד חלק ניכר מן הספר של ארנו. הרצף האסוציאטיבי של התמונות נפסק לאחר כמה עמודים (ומתברר שהיה מעין פתיחה סמלית לספר – אבל מה היא מסמלת?) ומתחדש לכמה עמודים ספורים בסופו. בתווך נמצאים אוסף של קטעים, שניתן לומר שהם מעוגנים בנקודות זמן המסודרות בסדר כרונולוגי – מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד אמצע העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. ניתן לומר כי אסופת הקטעים מהווה מעין ביוגרפיה של ארנו, גם אם ביוגרפיה הכתובה בצורה אקספרימנטאלית ויוצאת דופן. מה בקשה ארנו להשיג או לבטא בדרך כתיבתה הייחודית? בתחילת הקריאה יש ללקט רמזים לכך מן הכתיבה עצמה, בהמשך מתוודעים לרצונה לכתוב יומן או אוטוביוגרפיה והספר הופך בנוסף על היותו סוג של ביוגרפיה, בין השאר, גם לסיפור התהוותה של צורת כתיבת הספר. הספר הוא ניסיון לבטא את השינויים בתפישת הזמן של המחברת לאורך השנים. לדבריה, "מתוך כלל הדרכים בהן מודעות-עצמית יכולה להיות מטופחת, אולי הכבירה מכולן היא יכולתו של אדם להבחין כיצד הם רואים את העבר בכל זמן בחיים ובכל גיל." (עמוד 75)

הספר נפתח ומסתיים באוסף של קטעים: רגעי זיכרון, תמונות חיים, קטעי סרטים, פרסומות – אולי אסוציאטיביים. האם מדובר באסוציאציות פרטיות של המחברת או שעלינו ליצור את החיבורים בעצמינו? יש כאן היגד מסוים. כבר מאה שנה שכל האוטוביוגרפיות הצרפתיות מציצות מתחת לאדרת של פרוסט, עם עוגיית המדלן שלו שהעירה שרשרת של זיכרונות. ארנו עצמה מציינת את פרוסט, אבל היא אינה מסוגלת או רוצה לכתוב כמוהו. משמעות החוויות שלנו אינה רק אישית אלא גם חיצונית - חברתית. זיכרונות שונים מזמנים שונים נערמים אחד על גבי השני בו זמנית, אך האם הם מצטרפים לכדי 'אני' שלם או שהם מבטלים האחד את השני ולבסוף יעלמו כשנמות או כשנחלה ונזדקן? יותר משנוכח כאן פרוסט נוכח כאן ז'ורז פרק וה"העלמות" שלו (הוא צץ לרגע בספר עם התייחסות לאמירה שלו בנוגע לזיכרון ונעלם). העלילה וההתרחשויות נדחקות כאן לרקע ומה שברגיל הוא הרקע עובר לחזית. צפיתי פעם בסרט בכבלים שבגלל תקלה ערוצי הדיבור, המובלטים בדרך כלל, הוחרשו במקצת וערוצי האפקטים ורעשי הרקע הוגברו. בספר נוצר אפקט דומה. התרחשויות אישיות מוגדרות מעומעמות והרגשות ביחד עם הציבוריות האופפת אותם מודגשים.

בתווך, עיקר הספר, הכתיבה מתנהלת בסדר כמו כרונולוגי. כל תקופת חיים נפתחת בתיאור כמו אובייקטיבי של תצלום בו מופיעה המחברת (היא מרבה להתייחס לרקע ולמשחקי האור והצל). ארנו מתייחסת לעצמה המצולמת כאל אדם זר ודוברת בגוף שלישי יחיד. גופה משתנה עם השנים. ללא הרף עולה בה הצורך לאשש את קיומה. מכאן היא ממשיכה ומנסה לתאר את עצמה באותה תקופה בחיים, כאשר מעשיה זוכים רק לאזכורים אגביים ולעומתם עוברים לקדמת הבמה תחושותיה ורשמיה. מהר מאוד התיאור משתנה. ארנו מתחילה לדבר בגוף ראשון רבים, כאילו היא מתארת את תחושותיו ומחשבותיו של דור שלם ולא רק של עצמה. זהו הטון השלט בספר. יש כאן שוב טשטוש של העצמי בתוך רוח הזמן. התיאורים הם של דברים ציבוריים. בעיקר חוזרים כאן שוב ושוב מערכות בחירות, חידושים טכנולוגיים ואירועים חדשותיים. ואז מתוארים רגשותיו, תפישותיו ודעותיו של הדור או של ארנו המרובה ביחס לשינויים. אירועים ציבוריים משמעותיים צצים ובמהלך הספר נסחפים במורד נהר הזמן: מלחמת העולם השנייה, מרד הסטודנטים של 68, המלחמה באלגיר. ארנו שבה ובוחנת אותם במהלך השנים – בתחילה הם נוצצים ומרעישים ובמרוצת הדורות נדמים דהויים וחסרי חשיבות. אירועים אישיים גם המשמעותיים ביותר: הפלה שנאלצה לעבור בצעירותה, גירושין, פרשיות אהבים, מחלתה של אימה, נוכחים רק במעומעם דרך גיבוש של תחושות ורעיונות, אך ללא שום תיאור של התרחשות. באופן מפורש מוקדשות לכל אירוע אישי כזה רק מילים בודדות כאילו אגביות. כמעט ואפשר לפספס אותן. ועדין הם נוכחים מאוד בהשפעתם על הנפש ועל תפישת הציבוריות והזמן החולף.

מדוע בחרה ארנו צורת כתיבה לא שגרתית זו ומה בקשה לבטא בה? כאמור הספר הוא בין השאר גם תיאור של תהליך הבשלתו של הרעיון לכתוב בצורה הזאת. ראשית היא מבחינה כי בתחילת החיים הזיכרונות אינם אישיים אלא הם זיכרונות שאנו מאמצים מתוך שיחות של המבוגרים סביב שולחן הארוחה. (במקרה שלה אלו הם זיכרונות מתקופת המלחמה). מכאן הטלת הספק הראשונה בזיכרון.

התגובה הראשונית היא רצון להשתמש בכתיבה בכדי לקבע ולגבש את ה'אני'. היא כותבת (בגוף שלישי לא אישי) "עבר ועתיד משנים את סדרם. האובייקט של ההשתוקקות אינו העתיד אלא העבר; היא משתוקקת להיות שוב בחדרה ברומא בקיץ 1963. ביומנה היא כותבת: 'מתוך נרקיסיזם מוקצן, אני חפצה לראות את עברי מוטבע על גבי נייר ובדרך זו להיות כפי שאינני." (עמוד 96) אך במהרה היא זונחת את התקווה הזאת. הטראומות המצטברות בחיים מביאות לשינויים בתפישת הזמן. לנתק בין הנרטיבים הציבוריים האופפים אותה לבין תחושת הזמן האישית הפרטית בעת התרחשות הטראומה. במקרה שלה מדובר בראש ובראשונה בהפלה שנאלצה לעבור. "תחושת הזמן ומעברו לא תאמו" (עמוד 121) היא כותבת מאוחר יותר, "בין מה שמתרחש בעולם ובין מה שקורה לה, אין שום נקודת התכנסות. אלו שתי סדרות שונות: האחת אבסטרקטית, כלל המידע, הנשכח מיד עם קליטתו, השנייה תמונות סטטיות." (עמוד 97)

הטראומה האישית וההבנה כי רגשותיה וכל המצב הפרטי שלה נגרמים כתוצאה מנסיבות חברתיות, היסטוריות ותרבותיות חיצוניות: חברה פוריטנית קתולית שאינה רואה בעין יפה יחסי מין לפני הנישואין, איסור חוקי על הפלות מתוך רצון להסוות יחסי מין בגיל ההתבגרות, מביאים אותה להבנה כי "בכל רגע בזמן, בסמוך לדברים שנראה טבעי לעשות ולהגיד ובצד הדברים שמצווים עלינו לומר ולחשוב – על-ידי ספרים ופרסומות במטרו ולא פחות מכך על-ידי סיפורים מצחיקים – ישנם דברים אחרים שהחברה מבקשת להשתיק מבלי לדעת כי היא עושה כן. בכך היא גוזרת סבל של בדידות על כל האנשים החשים בדברים האלה אך אינם מסוגלים לקרוא להם שם. ואז הדממה מופרת, זעיר פה זעיר שם, או בבת אחת יום אחד, והמילים פורצות קדימה, מזוהות סופסוף, בעוד שמתחתן דממה חדשה מתחילה להתהוות." (עמוד 97)

הגירושין מבעלה הם אירוע נוסף המשנה את מעמדה בעולם ואת מקומה בחברה וכך את תחושותיה ורגשותיה ואת האופן בו היא תופסת את ספרה. "מאחר שבבדידותה שנמצאה מחדש היא מגלה מחשבות ותחושות שחיי הנישואין דחקו אל הצללים, עולה בה הרעיון לכתוב 'סוג של גורלה של אישה' המתרחש בין 1940 ל 1985. זה יהיה משהו בסגנון 'חיים' של מופאסאן' ויבטא את מעבר הזמן בתוכה ומחוצה לה, בתוך ההיסטוריה, 'רומאן טוטאלי' שיסתיים בויתור על אנשים ודברים: הורים ובעל, ילדים שעוזבים את הבית, רהיטים שנמכרים. היא פוחדת לאבד את עצמה בתוך שיפעת האובייקטים שהם חלק מן המציאות וחייבים לתפסם" (עמוד 150) ושוב יש כאן הרמז לספרו של פרק "הדברים".

סדרת רומנים עם גברים צעירים ממחישה את הצורך שלה בפיצוי חוזר ונשנה, בצורך לשוב ולאשש את הקיום ולהחיות כל פעם מחדש את חיי הרגש. "היא הייתה רוצה לצרף את כל ריבוי התמונות של עצמה, נפרדות ולא תואמות ולשזור אותן יחדיו עם הסיפור של קיומה, החל בלידתה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וכלה בימינו אלה. ולכן, קיום שהוא סינגולארי ויחד עם זאת ממוזג בתוך תנועות של דור. בכל פעם שהיא מתחילה היא נתקלת באותם מכשולים: כיצד לייצג את מעבר הזמן ההיסטורי, את התמורות בדברים, רעיונות ומנהגים והחיים הפרטיים של האישה הזאת? ... דאגתה העיקרית היא הבחירה בין 'אני' לבין 'היא'. יש משהו קבוע מידי ב'אני', משהו מצמק ומחניק." (עמוד 169)

מנגד מחלת האלצהיימר של אימה ממחישה לה את שבריריותו של הזיכרון ואת אי היכולת להסתמך עליו כדבר היכול לבסס את ה'עצמי'. ייצוג סימבולי לכך היא מוצאת בתמונה "birthday" של הציירת הסוריאליסטית דורותיאה טנינג בה ניצבת הדמות הנשית התוהה מעורטלת על חידת קיומה (עליה מרמזת דמותו של יצור דמוי ספינקס) בפני סדרה אינסופית של דלתות.



"דרך סדרה של תהומות – אלו של "יום הולדת", ציורה של דורותיאה טנינג – המבטלות את כל פעולותיה, כל האירועים, כל דבר שלמדה, חשבה, והשתוקקה אליו ואשר הביאו אותה דרך השנים הלום ... זוהי תחושה המבטלת את ההיסטוריה שלה, בעוד שבספרה היא הייתה רוצה לשמר כל דבר שהתמשך סביבה. היא רוצה לשמר את הנסיבות. והאין התחושה עצמה תוצר של ההיסטוריה" עמוד(192) היא מבינה כי בסופו של דבר הזיכרון אינו מצטבר לרגעים הניתנים להשוואה אלה הם פשוט מבטלים האחד את השני. "מופשטת מלמידה ומהיסטוריה, היסטוריה שלה ושל העולם, או חולה באלצהיימר, לא מסוגלת לנקוב בשמם של היום, של החודש, של העונה. מה שחשוב לה, ..., הוא ללכוד את הזמן הזה, המרכיב את חייה על כדור הארץ ברגע נתון, הזמן שהתנתב דרכה, העולם שהיא תיעדה פשוט בכך שחיה." (עמוד 223)

וכך מתגבשת צורת הספר: "לא יהיה זה חיבור של היזכרות במובן הרגיל, המכוון לצקת את החיים כסיפור, היוצר הסבר של העצמי. היא תצלול לתוך עצמה רק בכדי לשלות את העולם, הזיכרון והדמיון של ימים עברו, לתפוס את השינוי שחל ברעיונות, ברגישויות, את הטרנספורמציה של אנשים ונושאים." עמוד (224) "יהיה זה נרטיב חלקלק מתחבר בזמן מתמשך ומתמיד, אבסולוטי, המכלה את ההווה תוך כדי התקדמות, כל הדרך אל התמונה האחרונה של החיים. פעפוע נמשך, אבל מושהה במרווחים קצובים באמצעות תצלומים וסצנות מסרטים הלוכדים את צורות הגוף והמיקומים החברתיים העוקבים של ישותה – קיפאון – מקטעים על גבי זיכרונות ובעת ובעונה אחת, מדווחים על התקדמות קיומה, על הדברים שהפכו אותו לייחודי, לא משום טבעם של מרכיבי חייה, חיצוניים (מסלול חברתי, מקצוע) או פנימיים (מחשבות ושאיפות, התשוקה לכתוב), אלא בגלל הצירוף שלהם, כל צירוף ייחודי לעצמו. ל'אחר שאינו חדל להיות אחר' הזה שבתצלומים תותאם תמונת מראה, ה'היא' של הכתיבה. אין 'אני' במה שהיא רואה כאוטוביוגרפיה לא אישית. ישנו רק 'אחד סתמי' ו'אנחנו', כאילו היה זה תורה לספר את הסיפור של הזמן שלפני היות." עמוד (225)

זהו רומן בעל מבנה ייחודי. האם הוא אפקטיבי ובפרט עבור הקורא הישראלי? בגלל שהציבוריות מודגשת כאן ומאחר שמדובר בציבוריות צרפתית בעיקר, נאלץ הקורא שאינו צרפתי לתרגם אותה לעולם התרבותי ציבורי שלו. זה מצריך חיפושים באינטרנט וקצת יגיעה. והשתקעות כזו עבור קורא מזדמן שאינו צרפתי אף פעם אינה שלמה. מנגד צמתים רבות של בעיות ולבטים ציבוריים מתבטאים בצורה דומה גם בחברה הישראלית (גם אם באיחור מה, איחור שהולך ומצטמצם עם מפנה האלף וההתפתחות הטכנולוגית המואצת) ובעזרת תרגום לאירועים דומים בחברה שלנו ניתן לעמוד ולהזדהות עם תחושותיה של המחברת. דווקא הפן האישי הוא גם האוניברסאלי ביותר בכך שהוא משותף לרוב בני האדם.

ארנו דבקה בהשקפת עולם סוציאליסטית (למרות השינויים, התלאות והמכות שההשקפה הזאת עוברת במרוצת הזמן). היא מודעת היטב לשינויים הרגשיים שהדבקות הזאת עוברת. ואכן חלקים רבים בספר באים לתאר דווקא את השינויים הללו - מנאיביות מסוימת לגישה צינית יותר ואת הכישלון האישי, או שמא הציבורי, לדבוק בפועל באידיאולוגיה זו: הפחד האישי והחברתי מפני המהגרים וההיכנעות התמידית והמואצת להרגלים של תרבות הצריכה המוחקת ללא הרף את המודעות לעוול שהיא גורמת. למרות זאת חשתי כאן קצת אי נוחות מסוג נוסף. אצלנו היו אולי מבקרים אותה על תסמונת "יורים ובוכים" ועל הימנעות מביקורת פחות סנטימנטלית ורגשית. ומצד שני הרגש והשתנות האידאות הם כאמור מה שארנו מבלטה כאן אקטיביזם ופעולה נדחקים כאן לרקע.

מההשקעה היחסית שלי בניתוח ובהצגת הספר ניתן להבין שהוא עניין אותי מבחינת מבנהו וצורת סיפור הדברים ומבחינת הפוקוס שלו על תגובותיה הרגשיות של המחברת על השינויים החברתיים והתרבותיים. אבל לכל מטבע יש שני צדדים. המיקוד בתרבות ובחברה הצרפתית, ההצפה של הרקע החברתי והרשימות הארוכות של דמויות, סרטים וחפצים שמשתלטות לאחר כל תמונה אישית על הכתיבה, טשטוש של כל אירוע וכל עלילה – כל אלו גם משרתים את הכתיבה ואת מה שהסופרת מבקשת לומר אבל גם משרות על הספר שעמום קל. קראתי אותו בלגימות קצרות. הקריאה התמשכה ומשהבנתי את הפרנציפ, גם לוותה בקוצר רוח מסוים. בקיצור התרשמתי אבל גם קצת השתעממתי. כ3.5 כוכבים. לשיקולכם.

View all my reviews