Review: ימים קרועים

ימים קרועים by Israel Berama
My rating: 5 of 5 stars

כרגיל תמצאו כאן את יומן הקריאה שלי. הפעם הוא מוקדש לספר "ימים קרועים" לישראל ברמה. אך אציין כבר בראשית דברי כי ספק אם תוכלו באמת ללמוד ממנו משהו על הספר. רוב הספרים שאנו קוראים הם בדיון. גם אלו מהם המספרים דברים שקרו באמת, הרי שבעבורנו הקוראים הם בדיון. גם זה כמובן אינו נכון. כל קריאה היא סוג של תקשורת. התקשורת (שאינה יכולה להיות רק פענוח פונקציונאלי אוטומטי, שאם לא כן לא תהיה תקשורת) תמיד אינה מושלמת ותמיד נעשית מתוך קונטקסט והקשר. ובכל זאת משהו עובר. משהו אנחנו מבינים (או מדמים שאנו מבינים, תוך שהיא משתלבת בעולמינו הפנימי). ולכן כל סיפור הוא תמיד גם "אמתי" במידה מסוימת, אמתי בעבורנו.

ולמרות זאת. ישנם דברים (גם בדיוניים) שאנחנו (אני) נוטים לייחס להם (בטעות) קיום קונקרטי יותר, הכרות נאיבית יותר, שיקוף של עולם פרטי יותר. במיוחד מושכים אותנו לפנטזיות מסוג כזה הזמן והמקום. אם נתעלם מן הידוע לנו על תורת היחסות ונצייר תמונת עולם ניוטונית יותר, כפי שאנו עושים ברגיל, נתפוס את הזמן-מקום בצורה נאיבית יותר. נדמה לעצמנו כי ישנו מרווח (ארוך או קצר, לא קבוע, משתנה – אך נוכח בכל זאת) ספטיאלי וטמפוראלי שאותו אנו חולקים עם העולם ויצורים אחרים, עליו אנו אומרים כי אנו מכירים אותו (אבל האם אפשר להכיר משהו באמת) בצורה אינטימית יותר, בלתי נמנעת יותר – רקע משותף, הקשר משותף, פחות או יותר. (כמובן שאפשר גם לחלוק זמן ומקום מבלי להבין כלל לנפשו של הזולת, לראות דברים בצורה שונה לחלוטין מזו שרואה מישהי שיושבת ממש לצדינו באותו הזמן – ואולי סוג כזה של ראשומון הוא המצב האמתי, תמיד). נכון, אין הרבה טעם בנאיביות כזאת. היא גם דבר שולי, ביטוי נרקסיסטי לכל היותר. ובכל זאת הלב נמשך אחר "נוסטלגיה" מתעתעת שכזאת.

אנסה להבהיר אולי את כוונתי בכל ההגיגים המבולבלים האלו באמצעות דוגמא. אני שביליתי את ילדותי (ובעצם את כל חיי) בשכונותיה השונות של העיר הקסומה פתח-תקוה, עיר שהעמידה לה סופרים רבים (עד כי מישהי, רות אלמוג אם אינני טועה, כתבה אפילו על "אסכולה פתח-תקואית" בספרות העברית), קראתי בילדותי בספריה של אחת מאותם סופרים, על אודות תעלוליו של קוף מדבר בשם "קופיקו", שהתגורר בשכונה גנרית בשם "עין-גנים". ראוי לציין כי באותם ימים רחוקים, לא הבנתי כלל כי "עין-גנים" היא מקום "אמתי" ועוד שהיא שכונה בעיר שהתגוררתי בה (בשכונה אחרת) – הלא היא פתח-תקוה, האמתית אולי לא פחות. מתוך הקריאה, הצטיירה בדמיוני דמותו של הבית שהתגוררה בו משפחת לזר, על הפרדס שמאחוריו (בעצם עד אז לא בקרתי בשום בפרדס), שבתעלות ההשקיה שלו שייט קופיקו בגיגית כביסה. כעבור מספר שנים עברתי להתגורר בשכונה אחרת של העיר, שגבלה בעין-גנים. בסמוך לביתנו היה פרדס קטן, שריד אולי לפרדסים גדולים יותר, שבאותה תקופה (שנות השבעים והשמונים של המאה ה-20) עדין הקיפו את העיר על חלקות הבור הרבות שעוד היו בה. מדי פעם הייתי משחק בפרדס. משהו בפרדס הזה היה מוכר. קשה לומר בדיוק מה. כאמור, לא היה לי ניסיון רב בפרדסנות. אולי משהו בארגון המרחבי שלו (אבל סה"כ היה מדובר בסבך, לא מתוחזק כבר בימים ההם, של עצים נמוכים ועשבים). מאוחר עוד יותר, משהתרחבו מעט ידיעותיי על העולם הסובב (בזמן שהפרדס הנ"ל כבר נעקר ועל אדמתו נבנו כמה בתים ובית-ספר), הבנתי כי הפרדס גבל בגב חצר ביתה של הסופרת המפורסמת. כלומר ששחקתי בעצם בחלק מאותו פרדס, עליו קראתי בספריה שיוטחדו לעלילות אותו קוף דמיוני. בעובדה זאת היה משהו מוזר, מענג, נוסטלגי בצורה מטופשת. גיליתי כי שחקתי בפרדס שהיה עד אז יצירה בדיונית לחלוטין, אך שבאופן מוזר עורר בי משהו, על גבול הבדיוני והאמתי. ואולי אין זה אלא זיכרון כוזב, שאני המבוגר, יצרתי מתוך פרשנות מאוחרת יותר לדברים? אין זו יותר מאנקדוטה: חלקתי עם הספר (האומנם חלקתי?) מקום קונקרטי מסוים, בזמן שעדין ניתן היה לזהותו כאותו המקום שהיה בזמן כתיבת הספר כ-15 שנה קודם לכך. מה רציתי לומר בכל זה? כבר אינני יודע. כהרגלי רק סבכתי יותר את הדברים בשטויות מטופשות. אני קורא בספרו של ברטוב כיצד הגיבור נוסע על אופניו ברחובות פתח-תקוה של שנות השלושים, ולתדהמתי מזהה בהם (פחות או יותר, או מבקש, או מדמה, כי אני מזהה בהם) את אותם הרחובות שהכרתי ארבעים וחמישים שנה מאוחר יותר, למרות שהשתנו כבר כמעט בכל דבר. הלא אם יש משהו שהוא מהותי לפתח-תקוה הרי הוא האתוס החלוצי של פיתוח והשתנות מתמדת, של מחיקת העבר הפיזי. בשנה האחרונה, גם פתח-תקוה של שנות השבעים והשמונים, על הבניינים שנבנו בה בשנים אלו, הולכת ונמחקת בקצב מדהים בעקבות התחדשות עירונית. הפרדסים כבר מזמן נעקרו כולם ועל חורבותיהם קמו שכונות גדולות בהרבה מכל העיר שהכרתי בילדותי וספק אם תושביהן מכירים או מבקרים בכלל בלבה הישן של העיר. ואיך הפיקנטריה השולית הזאת רלוונטית לספרות של ברטוב? היא לא. זהו רק קוריוז שסקרן אותי. הרי אם אני קורא ספר של סופר אמריקאי על ניו-אורלינס, בה לא בקרתי מעולם, ומצטיירת במוחי תמונה פיקטיבית ואישית לחלוטין של העיר כתוצאה מן הקריאה, אין לכך כמעט כל חשיבות בנוגע לאיכות הספרותית עצמה של כתיבתו ורעיונותיו (אף אם הוא מיטיב לבטא, לחקות ולשקף תוך־כדי־כך את העיר האמתית).

ובכלל רציתי לכתוב על הקריאה בספרו של ברמה, שגם הוא אחד מאותם סופרים פתח-תקואים. סופר של סופרים כפי שרבים מכנים אותו. קראתי על אודותיו בעבר באיזו המלצה. הסתקרנתי, אך רק לאחרונה מצאתי בחנות ספרים משומשים את הספר - קיבוץ של סיפוריו שראו אור בכתב העת "עכשיו" בשנות השמונים, שיצא לאור ב-1991 בהוצאת כתר כחלק מסדרה שיוחדה לכתב העת (ושהוא כנראה הספר היחיד שראה אור במסגרתה),– ניכר כי מעולם לא נקרא.

אבוי. הנטייה הזו שלי להתחקות בספר לא רק אחר הספרות אלא גם אחר הקונקרטי "האמתי", חיבלה או אולי הוסיפה, או אולי השתלטה, או אולי מנעה או אולי העצימה במשהו את הקריאה הספרותית. כל־כך חייתי את הספר שאינני יודע איזה רושם יקבל מישהו אחר, שכלל לא היה בפתח-תקוה בשנים ההם, אם אכתוב על הקריאה הקונקרטית שלי בסקירה הזאת. ולא שברמה מרבה להזכיר מקומות מפורשים בפתח-תקוה (למעשה את מספר הפעמים בהם מוזכרים בספר מקומות בשמם אפשר למנות על אצבעות יד אחת בלבד, אפילו שמה של העיר מוזכר רק פעם או פעמיים). אבל בדיוק בכך העניין.

ברמה כותב בסגנון של זרם תודעה אסוציאטיבי (הכל כמובן מתוכנן לעילא) תוך שילוב של תמונות ממקומות שונים וזמנים שונים. כפי שמוסבר במאמרו היפה של אמנון נבות, המהווה פתח-דבר (והכתוב בשפה עברית-אקדמית קצת בלתי נסבלת), ברמה הוא סופר המהתל בקורא. הוא משלב מספר סיפורים, חלקם סיפורי מסגרת, ולרוב מתברר שהסיפור שחשבנו אותו לעיקרי הוא רק אסוציאציה לסיפור אחר מזמן אחר. כתבתי סיפור, אך אל תצפו למצוא כאן עלילה (אומר אפילו שמי שמחפש עלילות טוב יעשה אם ימנע מלקרוא בספר). ברמה הוא סופר שכל כתיבתו ציורית – ציור של תחושות. הוא מפליא להעביר את הפנומנולוגיה הפנימית של הגיבור, לעיתים דרך עיני הילד המתבונן, החש בדברים, לעיתים בפעם ראשונה קמאית, או רגעית – כל הספר הוא קרעים חולפים של רגעים.

הוא עושה זאת בשפה עברית משונה, חצי מומצאת, או נכון יותר משתמש בצורות ייחודיות ולא מקובלות בשפה. בכך הוא נדמה כמושפע (באופן אנכרוניסטי) מכתיבתו של גנסין (מי שמחפש שפה זורמת יותר טוב יעשה אם ימנע מלקרוא בספר). הוא גם ממשיכו של ס. יזהר בהתמקדותו בשפע התיאורים (כ90% מהיצירה), בעיקר תיאורי טבע, המתוארים מתוך תחושות הנפש. (מי שאינו אוהב תיאורי טבע עירוני על גבול הכפרי – כפי שהייתה פתח-תקוה בשנות השישים והשבעים, או בכלל סולד מתיאור בכתיבה, מוטב שימנע גם הוא מן הקריאה בספר). בעיקר הוא מזכיר את כתיבתו של ישעיהו קורן. אבל אצל קורן (הכפר-סבאי) יש ארכיטקטורה של תמונות חיצוניות (דומות), מנקודת מבט של צופה חיצוני, המבטאות את הנפשי, מתוכן מתגבש בדרך־לא־דרך הסיפור והמסתורין שלו, בעוד שאצל ברמה יש חזרה בלתי פוסקת, פנימית יותר, בניסיון למצות את התחושות ולתאר את רגעיותן. כל זה הופך את היצירה לכזו שצריך להתאמץ בכדי לחדור אליה (כמו היה ברמה איזה פוקנר ישראלי). כלומר, צריך לנסות לחוש את התחושות ו"לראות" את המראות שהסופר מבקש להעביר לקורא. אצלי זה נפל ממילא למשבצת של הנטייה שלי לזהות בספר מראות מפתח-תקוה של ימי ילדותי (שנות השבעים והשמונים) שחפפה ברובה, או לא הייתה עדין שונה כל-כך מפתח-תקוה, הבלתי מפורשת בכלל (למעט שם פה תמונה שם), הדמיונית בחלקה או ברובה, המתוארת בספר (פתח-תקוה של שנות השישים והשבעים). ברוב המקרים, אם נרצה לדייק, מתרחשים הדברים בגבולה המשתנה ובטבעה הנחרב (כבר אז) של העיר.

ברמה מפליא לעשות זאת. אצלי הספר העלה מראות ותחושות מתקופת הילדות עד כי תוך קריאה בתיאור של רחוב חובבי-ציון בשנות השבעים, תיאור עמום מאוד של קירות מתקלפים, חנויות ופאסג'ים, שהיה יכול להתפרש באלף דרכים אחרות, מצאתי את עצמי הוגה את שם הרחוב בטרם ציין זאת (במפתיע) ברמה עצמו. כאמור, ברמה אינו ריאליסט, הכל מומצא בעצם וכמעט לא מצוינים שמות מקומות מפורשים (פג'ה, חובבי-ציון, הבית של ברנר, כיכר המייסדים שמפציעה לרגע). חלק מן המקומות כמעט דמיוניים – בתים שנים בפאתי העיר. אבל הוא מיטיב לבטא את מראות העיר באותה תקופה (שכאמור כיום נמחו כמעט לחלוטין) וגם את התחושות המתהוות בנפשו של ילד או צעיר באותה תקופה. ואולי אין זה פלא.

כאן נכנס לתמונה אלמנט נוסף הקשור לקריאה הפרטית (והחד-פעמית) שלי בסיפוריו של ברמה, אלמנט זמן הקריאה. אני נמצא (לפתע) באמצע שנות החמישים שלי (איך זה קרה מצריך בירור נוקב עם החיים והזמן) - הגיל בו זיכרונות תקופת הילדות מתעמעמים והולכים. ברמה כתב את סיפוריו בין גיל 17(!) לגיל 27. גיל בו תחושות הילדות עדין בהישג יד, אף כי צריך להשקיע מאמץ מסוים, ומידה של גאונות, בכדי להצליח לבטאן (גיל שיש בו לעיתים אותה העזה, מחושבת וגם נאיבית ובוסרית מספיק, המאפשרת לבעלי הכישרון להעמיד יצירה שאפתנית, קשה ומורכבת מבחינה סגנונית ומבחינת שפתה). בכך קריאתי ביצירתו (שהייתה איטית מאוד וחייבה עיקול במנות קטנות) העלתה אצלי זיכרונות ומראות שהיו כבר קבורים עמוק, כולל ממש תחושות מתקופת גן־הילדים ובית הספר היסודי. מעין טריפ ספרותי.

אולם לאלמנט זמן הקריאה שלי בברמה היה גם היבט נוסף, נוסטלגי פחות ונעים פחות. תמה בולטת בכתיבתו (למעט כמה שחזורים של תחושות ילדות קמאיות), כמו ביצירתם של רוב הסופרים הישראלים הוא המלחמה והשפעתה על הנפש. במיוחד שמור כאן מקום למלחמת יום הכיפורים. רבים מן הסיפורים מתרחשים במסגרת זמן ספציפית ומוגבלת – קיץ 1974, כחצי שנה לאחר סיום הלחימה. גיבורו של ברמה (כנראה ברמה עצמו) הוא תלמיד כתה י"ב באותה שנה. יחד עם בני כיתתו הוא נקרא להתנדב בבית החולים בילינסון בזמן המלחמה ודמויות החיילים המפונים השרופים והגוססים (חלקם בני המחזור שהתגייס שנה קודם) רודפים אותו. המלחמה העמיקה את הקרע שעמד בכל מקרה להיקרע בחייו עם סיום בחינות הבגרות ושגרת הלימודים והגיוס לצה"ל. קרע שהוא גם קרע חברתי בין האתוס ההתיישבותי הציוני והמיתולוגי להווה המפוכך. הימים שנמשכים לאחר התרחשות הטראומה הם "ימים קרועים", בהם השגרה מאבדת מכוחה ומתפצלת לרגעים (שכל אחד מהם מתואר באריכות בזרם התודעה או התחושות של המספר), רגעים שאינם מצליחים להצטבר לכלל תחושה של מציאות מתמידה. מאחר שקראתי את הספר בזמן שגם הוא עדין בגדר "ימים קרועים," מאז הטראומה של חמישים שנה מאוחר יותר, הייתה גם כאן התמזגות של תחושותיי עם זרם התחושות של ברמה. מדהים עד כמה קטעים שנכתבו לפני ארבעים וחמש שנה, עדין רלוונטיים ומשקפים במדויק את התחושות הנוכחיות, עד כי אם היו מתפרסמים כיום, במנותק מן היצירה, היה ניתן לחשוב שנכתבו בימינו אנו.

כל זה מתומצת היטב בקטע הבא: "כתוב בדפים תלושים קורע שורות במהירות נטען בחרדה למילים הנכונות, רק מילים נכונות, וחוזר וכותב אותם דברים שנתקעו לך בראש באותן מילים עצבניות לא אמתיות ושוב, לפח, למגירה, בתוך ספר במדף גבוה, בהסתר. שתיקות מתהוות מאחורי המילים, בעייפות; מנסה לדבר על ימים ריקים כל כך בתקווה שסיכום הדברים יביא להתמלאות כלשהי, ומשהו יסתיים בקיץ, המלחמה שהייתה לפני כמה חודשים, החול המכסה והעצים המלבינים והרחובות המרופטים. כעס מוקצף מתפוגג ואובד וסרבנות סתומה נשארת לאחר הזמן השוקע. יוני, יולי, שבעים וארבע, תחילת קיץ באור ובצל ובשמים מפולשים במרחקים הגדולים ביותר בסילונות אובך בצלילות קווקוויות מעבר לגבעות הניגרות בקו אופקי מתחת לדיסקית שמש מעוטפת שנהבית כמעט ומוזרה, והזמן ניתך ביובש ובדקות נמנומית וחריפה."

היכן בדיוק התגורר ברמה בפתח-תקוה של אז, קשה לומר מתוך הסיפורים, אך מן הרמזים הפוזרים בתוך הקולאז' הדמיוני שיצר כמו גם מן התיאורים הקולעים, נראה שילדותו עברה עליו בשכונה סמוכה לשכונת מגוריי. הנה חזרתי בספר הזה, בצורה מוזרה, לפרדסו של קופיקו, לאשליית הביקור במקום ספרותי - מוזר לחשוב שבזמן ששחקתי ברחובות השכונה בפאתי פתח-תקוה כבר היה הגאון הספרותי המסכן מרותק למיטתו, במרחק לא רב, בעקבות מחלת ניוון השרירים שלקה בה, פחות או יותר, בזמן שהחל בכתיבתו. ניתן לקרוא על עטיפת הספר את תשבחות להם זכתה כתיבתו מידועני עולם הספרות של התקופה: יהושוע, קניוק ואורפז ולהתרשם מן ה"הספד" שהעלה נבות בהקדמתו – חבל שמת בדמי־ימיו (בגיל 28), מי יודע מה היה עוד כותב. כיצד תיתפס יצירתו בידי קורא שלא חלק עם הכותב משהו מן הזמנים או המקומות ההם, שיתאמץ להשיגה ולהבינה לאחר שהעיר שינתה כבר את פניה? לא ברור. אך הנוסטלגיה הפרטית שלי אינה העיקר ולא ניתן ללמוד ממנה כמעט דבר על הספרות שלו. אף יצירה אינה נצחית, אך אני מאמין שדווקא קורא מנותק יותר יבחין בגאוניותה האמתית. ביצירה של צעיר, שהיה ואינו, שכבר מהווה שיא מסויים בספרות העברית.

View all my reviews