Review: בת-האיים הפלאית

בת-האיים הפלאית by Simone Schwarz-Bart
My rating: 4 of 5 stars

ספרים שהושלכו לרחוב – ספרי חג החירות #3.

את ספרה זה של סימון שוורץ-בארט (ואת סימון שוורץ-בארט בכלל) גיליתי בכלל כשחיפשתי מידע על ספר של בעלה הצרפתי היהודי (שראיתי בספריית רחוב, ומאז נעלם). לעברית תורגמו שני ספרים שלה. זה הספר הידוע ביותר, שגם תורגם מאוחר יותר לאנגלית ויצא בNYRB בשם שונה (לפעמים נדמה לי שהם מוצאים את הספרים שהם מחדשים מתוך עיון בקטלוגים של ספרים ישנים שתורגמו לעברית). סימנתי לי לקרוא בו. מאז נתקלתי בו לרוב בחנויות ספרים משומשים. כשמצאתי אותו מושלך ברחוב לא היססתי ואספתי אותו.

מדובר בזיכרונותיה וסיפור חייה של בת גואדלופ בתחילת המאה העשרים. בתקופה זו כבר בוטלה העבדות, אך עקבות ידו של הקולוניאליזם ולפיתתה עדין ניכרים באי ובתושביו. האישה ואבותיה הם כפריים, צאצאי עבדים, בני המעמד הנמוך ביותר, הקובעים את מושבם באזור מבודד של כפרים אותם מאכלסים אנשים אבודים ואביונים שלא מצאו את מקומם בחברה. הדמויות הראשיות בסיפור הן דמויות הנשים. הגברים, טובים או רעים, חזקים או חלשים, הם צללים חולפים בעולמן של הגיבורות. במיוחד מתמקדת העלילה בחייה של הגיבורה ובחייה של סבתא, "מלכה בלי שם", דמות מטריארכלית יוצאת דופן, המגדלת וחונכת אותה ומלווה אותה במסעה רווי התלאות.

הנושא העיקרי כאן הוא היכולת הנשית להתאושש ממשברים, כפי שהיא באה לכדי ביטוי בחייה של הגיבורה ובחיי סבתא. הסיפור הוא סיפור של נשים חריגות, הבוחרות לחיות חלק ניכר מחייהם בבידוד מבני הקהילה בעקבות האסונות הפוקדים אותן. מצד שני מועלית כאן על נס חשיבתה של היכולת להמשיך בחיים למרות המשברים – הייאוש נמשל כאן לסוס, שמי שמרבה לרכב עליו סופו שינשא למרחקים ויאבד את דרכו. למרות בידודן, והפחד והדחיה שהאסונות מעוררים בקרב הקהילה, הנשים הן גם (בגלל יכולתן להתאושש) מקור תקוה לבני הקהילה.

מלבד סיפור (ההעצמה) הנשי, יש כאן גם נגיעה במגוון נושאים על קצה המזלג - ביקורת על הקולוניאליזם, על העבדות, על הניצול הכלכלי, דמויות של מתבודדים משולי החברה, אלימות במשפחה וכמובן נוכחות של נופי האי הקריבי, המסורות והטכסים הנוצריים והפגאניים – סיפור אקזוטי על גבול הפנטסטי. הכתיבה יפה, לעיתים העולם הפנימי המתואר אינו ברור לגמרי לקורא מערבי, אך לא בצורה קיצונית מידי. הסיפור זורם. והתרגום מצרפתי של אהרון אמיר, כפי שתלה בו מאיר אריאל - יפה.

הביקורת היחידה שיש לי על הספר אינה הוגנת ונגועה באנכרוניזם. כאשר יצא לאור בסוף שנות השישים, נישא על גבו של גל הספרות הפנטסטית הדרום אמריקאית (אם כי הספר הזה יותר ריאליסטי-אקזוטי ופחות פנטסטי), ופריחת הפמיניזם בצרפת, היה כנראה בספר משהו יוצא דופן ומושך. אבל העשורים שחלפו מאז, הביאו איתם כמויות נכבדות של סיפורי חיים נשיים-אקזוטיים מכל קצוות תבל, כך שקריאה בספר נתנה הרגשה של סיפור שכבר קראנו רבים כמותו. אומנם (וזה אינו דווקא חיסרון) הוא אינו נגוע בטראומות מוקצנות ובסיפורי אומללות נוראה כפי שמקובל כיום. מה שהופך אותו לסיפור נוגע ללב בשעת הקריאה, אך לא ברור אם יישאר ממנו הרבה בזיכרוני בסיומה.


View all my reviews