Review: ולנטינו

ולנטינו by Natalia Ginzburg
My rating: 5 of 5 stars

הספר הזה מאגד ארבע נובלות של נטליה גינצבורג. הספר פורסם ב-2001. בינתיים הוציאה "הספרייה החדשה" את אחת הנובלות בתור ספרון העומד בפני עצמו ומאוחר יותר (כנראה במסגרת שאיפתם לארגון מחדש של "כל כתבי" סופרים נבחרים תחת הוצאתם) פוצלו הנובלות בין ספרים חדשים, הכוללים כל אחד מהם עריכה מחודשת ועוד סיפורים קצרים נלווים. אני מצאתי את הספר הזה מושלך ברחוב אבל במצב מצוין (למעט צהבהבות קלה, אבל זו בעיה מוכרת גם בספרים שלהם השמורים בביתי – חבל שאינם משקיעים גם באיכות הנייר). יש כמה טעיות עריכה בספר אבל בסך הכל התרגום מצוין. מביקורות שקראתי הסיפורים שהוסיפו אינם באיכות של הנובלות. לכן גם הקובץ הזה כנראה אינו חסר ואפילו מצטיין במיצוי של כתיבה נבחרת ומעולה.

אלו אינן יצירות רעיוניות אלא בעיקר חגיגה של מספרת סיפורים מוכשרת, של ציירת פויינטליסטית המשתמשת בעשרות מיקרו אירועים ודמויות משנה רבות מבלי לאבד לרגע את הקוהרנטיות של התמונה כולה. המשפטים קצרים, הכל ריאליסטי אבל משתולל. לאחר כל תיאור מגיע תיאור או הערה שכאילו גורמים לקטע שהקורא הובל בו לסוב על עקביו, מה שמייצר דמויות בעלות נפש ייחודית, עקשנית ומרדנית ואווירה של סרקזם מרחף. למרות העושר המסחרר של דמויות ואירועים, הקריאה (וקורא איטי כמוני לא יכול להימנע מלשים לכך לב) שוטפת בקצב מסחרר. לעיתים מתקבלת תחושה שגינצבורג היא סופרת של טריק אחד, של צורת כתיבה עליה היא חוזרת שוב ושוב. אבל היא עושה זאת בכישרון כה רב כך שאינך מואס בסיפור אף לא לרגע.

המשותף לכל הנובלות הוא שהן עוסקות במשפחה. ברובן משפחה שאינה "נורמלית" אבל נורמלית ברב-גוניות שמוצאים בה. המשפחות אינן בדיוק משפחות מתפקדות. הן יותר אוסף דמיות החגות אחת סביב רעותה, לא מתקשרות ולעיתים מתנגשות בחוסר הבנה. הנובלה הראשונה, "ולנטינו", היא סיפור נוגה, הכתוב נהדר והוא עוד יחסית סטנדרטי. הנובלה השנייה "מזל קשת" היא הארוכה ביותר. גם כאן עלילה פשוטה לכאורה, אבל כאן בולט כבר העושר בפרטים ממנו מתגבשת דמותה של אם המשפחה הנלעגת והמרשימה, העצובה והמגוכחת כאחד. הנובלה השלישית "משפחה" היא האקספרימנטלית ביותר. השפע המסחרר של דמויות ואירועים מגיע כאן לשיא עד כי נדמה (בצדק) שיש כאן רק רעיון צורני – שפע הפרטים והתפניות מכוון להעביר את הרעיון כי מושג המשפחה כאן הוא דינמי ומתעתע ביותר וחסר גרעין. לכן זהו גם הסיפור המייגע ביותר. נדמה כי גינצבורג יכלה לקצרו כדי חצי או להאריכו פי שניים, באותה מידה. למרות שבשלב מסוים מתחשק לך להגיד לנטליה "בסדר הבנתי," בכל זאת בסיום הקריאה אתה נהנה מתחושת הסחרחורת כמו ילד שירד מקרוסלה. הנובלה האחרונה מספרת על שנותיה האחרונות של אלמנה מזדקנת – ושוב אותו מחול נוגע-לא-נוגע של דמויות מרובות, ושפע אירועים שגינבורג מתזמנת בשליטה של להטוטן.

View all my reviews