Review: מקדמות

מקדמות by S. Yizhar
My rating: 5 of 5 stars

עד עכשיו לא קראתי את יזהר. לא קראתי יצירות של הרבה סופרים כמובן. אבל ס. יזהר היה מסוג הסופרים שעוררו אצלי רתיעה, שנמנעתי מלקרוא. "ימי ציקלג" שלו הטילה בעיני צל על יצירתו, צל שמאפיין יצירות פרדוקסליות כאלו - מצד אחד יצירה "גדולה" שיצא לה שם של ספרות מופת שכדאי וצריך לקרוא ויחד עם זאת שם של יצירה שמפאת אורכה, סגנונה ושפתה מצריכה מאמץ רב לקראה. את "ימי ציקלג" עדין לא קראתי. אבל כעת אני נרתע פחות בזכות הספר הזה, הקצר בהרבה והמאוחר יותר מבחינת זמן כתיבתו. למעשה הוא מהווה את תחילתו של שלב חדש בכתיבתו של יזהר שהחל עם פרסומו ב 1991, לאחר שנים רבות בהן נמנע מלפרסם, ונמשך, עם מספר יצירות נוספות שכתב עד למותו.

זהו ספר אוטוביוגרפי. הוא מתאר אפיזודות מתקופת ילדותו של המחבר בעשורים השלישי והרביעי של המאה העשרים, למן היותו עולל שרוע על גבו ועד לתחילת התגבשותה של תודעתו המינית. הספר כתוב בסגנון הקרוב (אך לא בדיוק) לזרם תודעה אך לא זרם תודעה אוטנטי. זוהי תודעתו של מחבר מבוגר המתאמץ לחדור לתודעתו של הילד שהיה כמו גם אל תודעתם של הוריו. ברור ששלביה המוקדמים של תודעת הילד, התינוק והפעוט, אינם ניתנים לזכירה. יזהר מפליא לשחזר אותם כנראה בעיקר מתוך דמיונו מאשר מתוך תמונות זיכרון. בקטע המרכזי והעוצמתי ביותר בספר, סיפור עקיצתו בידי נחיל צרעות, הוא מעבד, כנראה, את הסיפור שסופר לו חזור וספר בידי הוריו. הוא מעמיד מעין שחזור של רגעי האימה בעיקר מתוך ציור תודעת האב שהיא למעשה עירוב של מה שסיפר האב ושל תפישתו, הפוליטית והפסיכולוגית של המחבר הבוגר.

רוב רובם של הדברים "המפחידים" שמספרים על כתיבתו של יזהר נוכחים בספר הזה: תיאורי תמונות טבע ארוכים, קצב התרחשות איטי, העדרה של עלילה משמעותית ומעל לכל שפתו הייחודית של יזהר ואופן כתיבתו רווי החזרות ומשחקי המילים. יתכן ויצירות אחרות שלו נפגעות כתוצאה מסגנון כתיבה זה אבל בספר הזה הכתיבה תואמת את הנושא – תקופת הילדות – ככפפה ליד. באמצעות כתיבה זו מצליח, לדעתי, יזהר להעמיד תיאור חווייתי, פוקח עיניים ויפיפה של ילדות בארץ ישראל. זהו ספר שהיה תענוג לקרוא בו. גם אם לעיתים רצוי לחזור לקרוא קטעים נבחרים פעמיים, הרי שלמרות שפתו הייחודית (סה"כ גם עגנון ופוגל וגנסין בעלי שפה "מומצאת" משלהם) הקריאה מהירה ושוטפת.

מעבר לעושר הלשוני המשקף את השפה והמושגים שרווחו בארץ בשנים שבטרם הקמת המדינה הרי שהשימוש שעושה יזהר בשפה עוזר להמחיש את העולם החווייתי של הילד באשר הוא ילד. יזהר חוזר וכותב, חוזר ואומר דברים, תוך שימוש באותן המילים בשינויים מעטים בתוך המשפט וגם לאורך מספר משפטים. האמצעי הרטורי הזה מזכיר לי דברים שקראתי על כוחה הרטורי של הטאוטולוגיה. לכאורה לא מוסיפים תוכן "לוגי" בשימוש בה, אך מבחינה רטורית היא מגרה את המחשבה להבין דברים שבתחושה, דברי שמעבר למילים.

מה שמאפיין כל ילדות הוא המפגש הראשוני עם הדברים, הגילוי, וזאת בד בבד עם למידת הפונקציה של הלשון ואופן השימוש בשפה, בעצם מפגש עם הדברים כאשר אין עדין דרך לתאר אותם. מה שמשותף לכל האפיזודות המתוארות בספר הזה הוא ראשוניות המפגש. יש כאן שורה של מפגשים ראשוניים עם דברים שהילד לא היה מודע לאפשרותם בעולם: עם ספרות, חברות, גזוז, קולנוע, ג'אז, פחד, אדמה, כאב, מוות, שירת מקהלה ואיברי מין בוגרים. דברים שהם בראשיתם רק חוויה. בחזרות על מילים ומשפטים, בשינויים הקלים, בטאוטולוגיות, במשחקי המילים המחבר הבוגר מחזיר לחיים את מבוכתו של הילד באותם מפגשים, את התאמצותו להבין את העולם. יש בדישה הזאת בדברים גם אפקט של הדגשת הזמן הייחודי לילד. הזמן חוזר ומתארך, מושהה. כל חוויה הופכת לעולם ומלואו.

אבל הספר אינו רק תיאור אפקטיבי של חוויות ילדות הוא משקף גם את תודעתו של מחבר בוגר שעיבד את הדברים, גיבש לו דעה ואז שב ובנה את סיפור הילדות כמשל למסקנותיו. נוכח כאן מאבק הדמים הלאומי הבלתי נגמר בארץ. סיפור נחיל הצרעות הוא ממש אלגוריה למאבק הלאומי וגם ביקורת על תכליתה של הציונות. משלים אותו גם החלק העוסק בפרעות ביפו ובנווה צדק. תמצאו כאן גם ביקורת פנימית על מעשה החלוציות הסוציאליסטי המתגלה ככוזב. לתיאורי הטבע שמור כאן מקום מרכזי. מעשה החלוצים, הרואי ונואל ככל שיהיה מתגמד תמיד לנוכח כוחו חסר הרחמים של הטבע "הבתולי" של הארץ ושל יושביה המקוריים. "וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל-אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה-בכך בצד הבלתי משתנה הגדול." (עמוד 136).

תורמת לנקודת המבט הביקורתית של יזהר על הציונות גם הדגשת הפסיכולוגיה של הילד ובעיקר חריגותו ובדידותו. יזהר הילד תמיד מפגר קצת, תמיד חריג, מחפש את צמרות העצים הגבוהים, תמיד חומק מהחבורה או שנלקח ממנה בידי הוריו. הוא אוהב לשחק ולקרוא לבדו וחבריו אינם מבינים את תאוות הקריאה שלו. הוא אינו מצטרף אליהם להכשרה, חומק לבסוף מן הייעוד הציוני של החברה המגויסת שסביבו.

מעבר ליופיו ולשחזור תחושות הילדות הספר הזה נותן תחושה של ספרות אמיתית ואני ממליץ עליו מאוד.

View all my reviews