Review: ספר הצחוק והשכחה

ספר הצחוק והשכחה by Milan Kundera
My rating: 5 of 5 stars

בנקודה מסוימת בספר מספר קונדרה על אביו המוסיקאי, שחקר את הסונטות של בטהובן. בסוף ימיו הפך האב דמנטי ואיבד את יכולת הדיבור הקוהרנטי. סמוך למותו הוא מצהיר באוזני בנו כי הוא "הבין", אך אינו מצליח לבטא מה הבין. קונדרה מספק הסבר משוער משלו: הכלי העיקרי שבטהובן עושה בו שימוש הוא הוואריאציות על נושא. התפתחות המוסיקה תחילתה בקווים פשוטים של מלודיה ומקצב שניתן להקבילם לפעולות החיים הבסיסיות וההכרחיות של תזונה, תנועה, מין וכו... זהו הבסיס למוסיקה העממית ולמוזיקת הפופ, שתפקידן לסחוף את המאזין בצורה פשוטה וחסרת מודעות. המוסיקה הופכת עם השנים למורכבת יותר ומתפתחת שפעה של סגנונות שונים. בשלב מסוים התחוללה המהפכה של שנברג, שהחלה להכניס דודקפוניה ליצירות מתוך כוונה טובה – לחדש. אבל המהפכה הלכה ונוונה את המוסיקה, ניתקה אותה מן החיים והביאה לגסיסתה. מכאן שהעיסוק של בטהובן בוואריאציות מהווה סוג של שיא של חיבור מוסיקה שאינה מהפכנית מנוונת ואינה פשטות חסרת מודעות. זהו חיבור פראקטלי המתאמץ לחזור שוב ושוב לאותו נושא ולבחון אותו כל פעם מזווית אחרת. לדעתו זו החקירה האמתית ולא ההיסחפות חסרת המודעות או השאיפה לעתיד מהונדס ודמיוני.

במטאפורה הזו מתגלם כל הספר הזה. כפי שמעיד קודרה בעצמו, "כל הספר הזה הוא רומאן בצורת וריאציות. החלקים באים בזה אחר זה כקטעים נפרדים של מסע, המוליך אל תוככי הנושא, אל תוככי המחשבה, אל תוככי מצב אחד ויחיד, שמובנו הולך ונעלם מעיני." (148)

יש כאן אוסף של שבעה סיפורים. שהם למעשה ווריאציות, על כמה תמות מרכזיות. הוואריאציות באות לידי ביטוי גם בקווי עלילה שונים (שגם מצטלבים לעיתים) וגם בסגנונות המשתנים של הכתיבה. בנוסף קונדרה מכריח אותנו כל הזמן להיות מודעים לתמות הכלליות בכך שהוא משלב לכל אורך הספר הערות, הסברים ופרשנויות שלו עצמו לקטעים שכתב ולהתנהגות ומחשבות גיבוריו. הוא אינו מוכן להסתפק ב- show ומתעקש ללא הרף על ה- tell. הסברים אלו כמו גם סגנון הכתיבה הבהיר והצלול (הנשמר בכל סוג סיפור) של קונדרה הופכים את הספר לקריא במיוחד גם אם מורכב ולמובן לקורא אך גם לכזה המשמר מתח פנימי ומשחקים אינסופיים בין המטאפורות השונות לתמות המרכזיות.

נראה לי כי הנושא המרכזי בו עוסק הספר הוא השבר הנוצר בתפישת העולם בעקבות טראומה. במקרה של קונדרה מדובר בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. כיבוש שהביא לסיומה של הקריירה המקצועית האומנותית שלו במולדתו ולבסוף לגלות בצרפת. השבר הוא גם שבר בתפיסת העולם. מי שבתחילה צידדו במרקסיזם בתור סוג של מהפיכה חברתית אידאלית מוצאים עצמם נרדפים בידי שלטון טוטליטארי – ובעצם נאלצים להתמודד עם קטסטרופה שהביאו על עצמם מתוך עיוורון ילדותי. גם שבר זה משוקף במטפורה המוסיקלית שלו – בניגוד שבין המלודיות הבסיסות למהפכה הדודקפונית החדשנית אך המנוונת.

במיוחד יש כאן ווריאציות בשימוש במוטיב הזיכרון (או השכחה) ובמוטיב הצחוק. לצחוק כפל פנים. מצד אחד הוא יכול לסמל ילדותיות, התמסרות תמימה לישירות חווייתית בסיסית או להנאה ארוטית. בכך הוא עשוי להפוך לצחוקם של מאמינים פתאים המתמסרים לחלומות אוטופיים. אבל מצד שני הצחוק מסמל גם את ניגודה של ההתמסרות הלא מודעת – כלומר את תוצאות הטראומה. הצחוק מבטא אירוניה. הוא מרחיק אותנו מהחוויה אל תחומו של הגולה, העומד מן הצד, המשקיף מעבר לגבול. משורר סרקסטי מבטל את השירה המידית המבטאת רגש כן. אדם הנוכח במגוחכותו של המשגל, כאשר הוא מצוי באמצע האקט המיני, כבר אינו יכול להמשיך בהתעלסות ונמנע ממנו הפורקן.

השכחה היא שכחה אישית וציבורית. הגולה מתנתק מסביבתו הטבעית וכך מתחיל לשכוח את עברו, הופך לשחקן בסביבה לא מוכרת שבה הוא מאבד את קולו. השלטון הטוטליטרי, השולט באמצעות טיפוחה של תמונת עולם אוטופית מוחק ומלטש ללא הרף את פגמי העבר, את כל מי שהוצא מחוץ למעגל וכבר אינו מקובל. גיבוריו של קונדרה נמצאים כל העת במאבק קפקאי, בלתי אפשרי, להציל את שאריות זיכרונם. אבל, שוב כפל פנים, הם גם נרדפים בידי זיכרונם – זיכרון תמימותם שהביאה עליהם כליה וזיכרון "פשעיהם" שהממשל מנצל כתירוץ לחסלם. השכחה כמוה כמוות, אבל באופן פרדוקסלי, רק היא יכולה לבטל את הכאב, לאפשר חזרה לאי מודעות ילדותית.

בפינג-פונג האינסופי הזה, שבין הניגודים המטאפוריים, נתונים המחבר, דמויותיו הספרותיות והקורא. נתונים מצד אחד בבהירות מוסברת ללא הרף ומצד שני בסחרור שאינו מאפשר חקירה עד תום. הכתיבה היא ניסיון להסביר את הדברים. ניסיון של מחבר גולה הלחוץ בתרבות שבה הספרות מבקשת לבטלו. הגולה מאבד מעצמיותו, מהיכולת להיות מובן בחברה החדשה והוא מוגדר רק ביחס להיותו גולה. כל אדם מבקש לספר את סיפורו ויכול להפוך לסופר. אך כל סיפור אישי מבקש להשתלט ולכן הכתיבה ההמונית היא גם כלי כוחני המבקש לבטל את האחר. לכן בחר קונדרה בכתיבה שהיא קולאז' של סגנונות שונים, שהמחבר אינו חדל מלהפציע בתוכה ולהפוך דברים למודעים – לשבור במשהו את קסמו של הסיפור.

תמצאו כאן שפע של הקשרים ליצירות ספרותיות אחרות, כמו "סיפור העין" של בטאי וסיפור האנשים המנוולים הרוקדים במעגל מ"מחברות האוקטבו" של קפקא. וכמובן גם ניתוחים מפורשים שהם חלק מ"הסבריו" של קונדרה עצמו המשתלבים בסיפורים. יצירה מורכבת אך גם צלולה וקלה לכאורה לקריאה, אך גם בעלת עומק כך שהיא אינה משעממת.

View all my reviews