Review: תעלומת אנרי פיק

תעלומת אנרי פיק by David Foenkinos
My rating: 5 of 5 stars

שתי תעלומות נוכחות במיסתוריותן בספר הזה. הראשונה נוגעת לעלילתו של ספר בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הרבה לא טורח דויד פואנקינוס לספר לנו עליה. כל שהוא מסגיר אודותיה הוא כי "מדובר על תשוקה שצריכה להגמר. מכל מיני סיבות, בני הזוג לא יכולים להמשיך לאהוב. הספר מספר על הרגעים האחרונים שלהם יחד. אבל העוצמה הגדולה של הרומן היא שבמקביל הסופר מספר על גסיסתו של פושקין." (עמוד 47) וגם מסתבר שמדובר בספרות ראויה לחלוטין. יש המגדירים אותה אפילו כיצירת מופת ואנשים נהנים לקרוא בה.

התעלומה השניה מהווה את הכוח המניע, ה"אקטיבי" של עלילת "תעלומת אנרי פיק" והיא נוגעת במה שאחד הגיבורים מגדיר באופן כללי "התעסקותה היתרה של החברה בת זמננו בצורה ולא בתוכן." (עמוד 261). וביתר פירוט בנסיבות חיבורו מציאתו והוצאתו לאור של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הספר מתגלה, כך מסופר, בספריית כתבי היד הדחויים, ספריה המיועדת לכתבי יד שלא פורסמו ולא זכו לצאת לאור, שיוסדה בעיירה נידחת בברטאן על ידי ספרן תמהוני כחיקוי לספריה שהוקמה בקנדה (קיימת במציאות) כמחוה לרעיון ספרותי שהעלה הסופר ריצ'ארד בראוטיגן בספרו "ההפלה". (די ברעיון זה לרמז על הרבדים המרובים שמניח כאן פואנקינוס).

שם המחבר המתנוסס על כתב היד הוא של תושב העיירה בשם אנרי פיק, בעל פיצריה, שלכאורה לא עסק בכתיבה ומעולם לא הפגין התעניינות בספרות. מכאן ה"רעש" המלווה את הוצאתו לאור של הספר וגורם בעצם להפיכתו לרב מכר ותופעה תרבותית, אולי הרבה מעבר לתוכנו ואיכות כתיבתו. ה"רעש" נוצר כתוצאה משתי מסקנות אפשריות (ומנוגדות) המסעירות את דמיונם של הקוראים, התקשורת והמוציאים לאור. האחת היא על "סיפור סינדרלה" – אדם אלמוני (שאולי נדחה על ידי הוצאות הספרים) שכתב בחשאי, מתגלה כסופר גדול. השניה שמדובר בתרמית - ומכאן שיש פה תעלומה האופפת את הסופר ומדרבנת אחדים (בעיקר עיתונאי ספרות ומבקר שעבר זמנו בשם רוּש) לנסות ולפתור אותה.

הכל כך נדמה בנוי על הדיכוטמיה הזאת שפואנקינוס מחדד לכדי קיצוניות. המסופר ב"שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" נוגע בליבם של אנשים אך רק ההפתעה שאדם אלמוני ובלתי ספרותי בעליל מוציא תחת ידיו יצירה שכזו מצליחה לחולל שינוי בחייהם של אנשים הנוגעים בדבר (בני משפחה, סופרים, עיתונאים, ספרנים וכו...) ולדרבן אותם לבחינה של חייהם ולפעולה.

את הגרעין הרעיוני הפילוסופי הזה מפתח דויד פואנקינוס בצורה כמעט ממצה לשלד סיפורי שלם עליו מונח סיפור בעל שני פנים.

מצד אחד מוצאים כאן סאטירה משעשעת על תעשיית ההוצאה לאור בצרפת. פואקינוס סונט בכולם: הוצאות הספרים, סופרים צרפתיים מפורסמים ואף עכשויים ואפילו בעצמו, כך נראה, (מזכיר למשל את השימוש המופרז של סלין בשלוש נקודות אבל משתמש בהן ביד רחבה, גם אם לא באותה רמה, בעצמו) ובתוכניות ספרות בטלוויזיה. לכך ניתן להוסיף את המתח החברתי שבין החברה הפריסאית המלומדת לאנשי ברטאן הקרתנים, שהוא פועל יוצא מהניגוד שבין יצירה ספרותית למחבר הדיוט. קל להסחף במחוזות הסאטירה ולעיתים נדמה שפואנקינוס עומד לעבור את הגבול אבל הוא משכיל, לטעמי לעצור בזמן טרם הפיכת כל העסק למשעמם.

כאן יש לציין שכתיבתו של פואנקינוס מדוייקת וחסכנית למדי (הספר אינו ארוך). אם שפע האלוזיות הספרותיות והרעיון המורכב למדי שבבסיס הסיפור, גרמו לכם לחשוב שמדובר בספר מסובך או קשה לקריאה הרי שההפך הוא הנכון. הספר נקרא בקלות ובמהירות עד סכנה (אצלי לפחות) שהדברים לא יוותרו בזכרון בסיום הקריאה. קראתי פעם ביקורת על ספר ביכורים שבה התלונן המבקר ששוב קרא ספר העוסק בספרים. אני חייב להתוודות שספרים העוסקים בספרים הם סטייה שלי והדבר ממש אינו מפריע לי (לכן למרות שהוא נדמה לי לעיתים כספר במשקל נוצה הענקתי לו ציון כבד של חמישה כוכבים).

בהקשר הסאטירה יש להוסיף כי קורא ישראלי יצליח להזדהות עם רוב הנקודות שהיא מציפה (מעניין כי פואנקינוס אינו מתייחס בהרחבה לשיווק אינטרנטי או לרשתות חברתיות). הדבר היחיד שכנראה מצטייר כשונה בין צרפת לישראל הוא שלפי המסופר, בצרפת ישנם עדין סוכנים ספרותיים המתווכים בין ההוצאות לחנויות הספרים וממש משתדלים לשכנע אותן למכור את הספר (אחרת העותקים יחזרו להוצאה). בשוק הישראלי, הדואופולי, קשה לי להאמין שפונקציה כזו עדיין מתקיימת.

ומה עם הצד השני תשאלו? במקביל לסאטירה מוצאת את ביטויה בספר גם כתיבה הגותית, פילוסופית משהו, סטייל אוליפו (מעניין שפואנקינוס אינו מאזכר אותם כמדומני, לא את קנו, לא את פרק ולא אחרים). בניגוד לתעלומת מחברו של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" התעלומה הראשונה שהזכרתי בדבר עלילתו אינה מוצאת את פתרונה בספר בצורה מפורשת. אבל פואנקינוס מתוחכם מספיק בשביל למלא את החסר במישור אחר – מישור עלילת ספרו שלו. כשהייתי ילד השתעשתי בפנטוגראף: מכשיר מכאני שבכל אחד מקצותיו עפרון. כאשר כותבים או מציירים בעפרון האחד, כותב ומצייר העפרון השני במקביל העתק של היצירה. בדומה כאשר פואנקינוס מתאר את השפעת ההפתעה שמעוררת התגלותו של אנרי פיק כסופר על חיי הדמויות השונות שבספר וביתר דיוק על חיי האהבה והזוגיות שלהם, הרי שהוא כותב במקביל מחדש סיפור שיכול להקרא "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" (רק שבמקום מותו של פושקין, משולב בו סופר נעלם אחר – אנרי פיק, עם האלוזיה המפורשת ל"מלכה פיק" הידוע של פושקין).

בקיצור תמצאו כאן משל אבסורדי מתוחכם ומורכב למדי. גם אם באופן אישי אני מעדיף ספרים עם מבנה "פתוח" יותר וממצה פחות עדיין הייתי מסוגל להעריך אותו ולהנות ממנו.




View all my reviews