Review: וייט ריבר בוערת

וייט ריבר בוערת by John Verdon
My rating: 4 of 5 stars

הביקורת הזאת ממש דורשת שאשתמש בה לפחות פעם אחת בפתיחה: "חובבי הז'אנר ימצאו ...". אני לא בדיוק נמנה על החובבים הנ"ל. אני דווקא מאוד אוהב ספרי מתח בלשיים ותעלומות רצח אבל מעדיף אותם עם איזה ערך מוסף מקופל בתוכם – מעט יותר פילוסופיים, אלגוריים או פנטסטיים או לחילופין כאלו שהדמויות בהן (אנשי החוק או הפושעים) מקוריות או מוזרות או לכל הפחות מתוארות בתיאורים פסיכולוגיים דקי אבחנה ורבי עומק. מי שיחפש כאלו בספר הזה יתאכזב. כמות הגופות שצצות כאן מרובה מכמות המטאפורות וצריך להיות בלש אמיתי בכדי לגלות פה תובנה מעמיקה על טבע האדם. בעלילות פשע כאלה אני לרוב צופה באופן מזדמן בפרקים מתוך סדרות טלוויזיה. בכל זאת קבוצת הקריאה של "כתר" כבר גרמה לי לקרוא מותחן בלשי אחד השנה והנה הגיע אחד נוסף. אז מה דעתי?

הספר הזה הוא ספר טיסה אמיתי, דהיינו - למרות עוביו ולמרות שאני מה שנקרא קורא איטי למדי, הדפים התעופפו בו משמאל לימין במהירות הסילון. תרמה לכך כאמור הכתיבה חסרת היומרות הספרותיות של ורדון. הוא נצמד למשפטים פשוטים ובהירים ולרוב מדויקים. העלילה שומרת על קצב לא מהיר במיוחד אבל מדוד וקבוע עם תפניות בעלילה או אירועים יוצאי דופן במרווחי זמן קריאה שווים. חוקי הז'אנר מחייבים (לפחות בארה"ב) יחס עובי-רוחב 3:1 לפחות ועטיפה פשטנית בפונט גדול ולא מעודן. הכותר הזה עומד בקריטריונים האלה. ורדון לא מנפח את הספר בגסות (למעט מעידות אחדות – טורח לפרט מה לובשת אשת הגיבור ביוצאה לכל טיול הבוקר, הבלש גרני מסכם במוחו את התקדמות החקירה עד כה ואז זוכה לשיחת טלפון מאחד השוטרים המסייעים ומייד חוזר ומסכם באוזניו את כל הנקודות). מצד שני הוא נמנע מכל צורת התבטאות מרמזת או כזו המשאירה עבודת השלמה כלשהי לקוראים. מי שאוהב את הספרות שלו לעוסה היטב וחלקה למשעי יבוא על סיפוקו.

הרקע לעלילה ולשורה של מעשי ההרג הוא מהומות בין-גזעיות שפרצו בעיירה כושלת בצפון מדינת ניו-יורק (כל-מקום צפון אמריקאי טיפוסי) בזמן שלטנו של טראמפ כנשיא. ורדון סוחט מהנושא הזה כל טיפה המאפשרת לו לעבות בעזרתה את הסיפור. תמצאו כאן וויכוחים בין לוחמי חופש שחורים לגזענים לבנים, אינספור מהדורות חדשות שטחיות (גם כאן התקשורת תמיד אשמה), תגובות של שוטרים ובעלי הון גזענים ושל צדקנים שמאלנים וכו... יחד עם זאת האמירה החברתית כאן היא שמרנית למדי – דחייה הן של הגזענות הקיצונית הלבנה והן של צדקנות לוחמנית שחורה (ושוב כמובן הבעת מיאוס מליבוי היצרים שמעוררת התקשורת). רק בסוף הסיפור ישנה סטייה קטנה מהקו הרפובליקני המתון - הרגע בו מביעים גרני ואשתו תמיכה בגישה שאינה שואפת להסוות את חטאי העבר אלא בחשיפתם למרות אי הנעימות הכרוכה בדבר.

כל הדמויות הן פלקאטיות, מוקצנות וסטריאוטיפיות להחריד. יש להודות שזה גם משרת היטב את העלילה – נדרשת מנה רצינית של קיצוניות ויצריות בכדי להביא לידי שרשרת מקרי מוות רבים כל כך. ביניהם בעלי ההון מושחתים וחסרי מצפון, מפקדי המשטרה נוקשים עד גיחוך (פוגע קצת באמינות) הפרקליטים חלקלקים וציניים, הלוחמים למען זכויות השחורים קיצוניים לא פחות, העיתונאים טיפשים ורודפי רייטינג וכו...

גם דמותו של הבלש דייב גרני היא פלקאטית להחריד. ורדון גם מודה בזה בעקיפין (ואולי זה מכוון?) - גרני מוכר כ"בלש-על" וורדון שם בפיו של בעל הון, המבקש לשדל את גרני להתמודד על תפקיד בכיר, שורה של מחמאות המתארת אותו היטב ככזה. הוא שקול, נינוח, בעל עבר מפואר (יש לציין כי זהו ספר שישי בסדרה, העומד בפני עצמו ואני לא קראתי את הספרים הקודמים) ואפילו גבר יפה וצנוע. הוא אינו נרתע משום עימות, מתחמק בקלילות ובקור רוח מניסיונות התנקשות ודוחה בקלות כל פיתוי יצרי שמנסים להציב לפתחו. הוא סולד מכל קיצוניות ומן התקשורת.

ומה אנו מקבלים מכל הרדידות הזאת? למרבה הפלא היא זאת שמשרתת היטב את הספור. דמותו השטוחה של הבלש גרני מקלה עלינו להזדהות איתו וממש מזמינה אותנו להיכנס לעורו ולנסות ולהשתתף, בנחת ובלי דאגות אמיתיות, בפיענוח התעלומה. ההשהיה המהירה של כל קיצוניות וייצריות בתיאור דמותו מציפה אל פני השטח את העיסוק האינטלקטואלי, את המאמץ הקוגניטיבי לפענח מי עומד מאחורי מקרי המות השונים.

עם עד עכשיו זילזלתי בורדון ככותב הרי שבעצם כל פשטות כתיבתו ונטייתו שלא לפתח לעומקם גם קונפליקטים שהוא מעשיר בהם את העלילה לכמה רגעים, ממש כמו דמותו של גרני, גם היא מביאה לחזית את הדבר שהוא כשרונו העיקרי – טוויית העלילה הבלשית ובפרט הולכת השולל של הקורא וגיבוש הסיום המפתיע (יש כאן תחבולה נאה לדעתי, אני לא ממש שקלתי אותה ברצינות במהלך הקריאה). בכל הקשור לגיבוש מבוך העלילה הרי שורדון הוא בעל מקצוע טוב ואפקטיבי. הוא מציג סיפור מעניין, גם אם לא אמין במיוחד, בכילים סיפוריים פשוטים וחסרי יומרות השומרים עליו מפני שגיאות גדולות. הבעיה היחידה בהקשר זה גלומה אולי באופן המדוד וההדרגתי בו הוא בונה את שלבי הסיפור השונים. לאורך הדרך הוא צובר עוד ועוד עדויות הגורמות לקורא לחשוד באדם מסויים למרות שהוא כמובן מבין שעוד צפויות תפניות בעלילה ולכן מסיק מראש שלא בדמות זו האשם. יש רגעים שמתחשק לך לומר לורדון "בסדר הבנו. בוא נתקדם". למזלנו לאחר כמאה עמודים (מהירים, כבר אמרנו) זה באמת קורה.

אז חובבי הז'אנר (ספרי טיסה? מתח בלשי?) ימצאו כאן (כן האקדח שהצגתי בתחילת הביקורת גם יורה בסופה – גם לז'אנר הביקורת חוקים נדושים) ספר בנוי היטב, קליל (למרות הנושאים הכבדים) ומהנה כגלידת סאנדי בסירופ שוקולד והם יעניקו לו בודאי 4-5 כוכבים. למרות הסתייגויותי, גם אני מסוגל להנות מדי פעם מגלידה כזו שמחליקה בקלות במורד הגרון, גם אם לא הייתי מבסס עליה את כל התפריט הספרותי שלי. ולכן נהניתי למדי. אני הייתי מעניק לו שלושה כוכבים. הציון שבאמת הענקתי לו הוא לכן ממוצע.




View all my reviews