Review: נתן

נתן by עדי שורק
My rating: 3 of 5 stars

על רותי בתו הקטנה של נתן גיבור הרומן בשם זה של עדי שורק נאמר כי אחיה "תמיד התפעל מדמיונה השוקק המגבב כחלום את דחיסות העולם במשחקי אטימות ונצנוץ." (נתן, 129) בהמשך הסיפור נושא פסלו של וולטר בנימין דברים באוזנו של ילד אודות משחקי ילדים בפסולת וטוען כי "באמצעותם הם לאו דווקא מחקים את עבודותיהם של המבוגרים, אלא בעיקר קושרים קשר חדש ולא צפוי בין חומרי השיירים ... תוצר פסולת כזה הוא המעשייה, אולי המהותי ביותר בחיי הרוח של האנושות". (נתן, 160)

כולנו, הקוראים כמו הכותבים, מצרפי מקרים ומספרי מעשיות. גיבור ספרה של שורק הוא נתן, פושט רגל מחפש עבודה, המבקש לשקם את חייו בניו-יורק. אני שמי "נתן", את ניו-יורק אינני מכיר ולאחרונה עתידי הכלכלי לוט בערפל. הקורא נתן ביקש סיפור שיתעתע בו, ישתלב בסיפורו הוא וילווה את חייו כברת דרך קצרה. כאן זומן לו סיפור כלבבו. רומן קפקאי קצר על שוטטות הנידונה לכישלון, רווי הגיגים ומראות סוריאליסטיים. לבו של הרומן הוא המעשייה, כפי שמרמזים המובאות והציטוטים כמו גם מוטיבים מרכזיים (כתב ההמלצה, המאכלים המפתים וכו'...) והתבנית הכללית השאולים מאודיסאת הקבצנים של עגנון "והיה העקוב למישור" וסביבו נכרכים והולכים עוד ועוד חוטי עלילה לכדי פקעת שלמה. במה לא הזינה שורק את גלגל הטוויה שלה: הנובלה העגנונית, סיפורי חסידים, האודיסאה, מדרשי שמות, קטעי הגות של וולטר בנימין, סיפורי מהגרים, פיסות חלום, קפקא, הקוראן, העיר ניו-יורק על בניניה, מוזיאוניה ומנהרות הרכבת התחתית וכמובן (נדמה כי בלתי אפשרית בלעדיה פרוזה עברית) הקבלה על שלל ניצוצותיה, מאורותיה, שבריה ומסדרי מלאכיה. ואת כל זה ארגה בסופו של דבר בשלל צורות ומבנים – כתיבה מודרנית, פוסט-מודרנית, סוריאליזם, משחקי מילים ושפה לא הכי קונבנציונלית, רשימות מצאי, ציטוטים, הקבלות, חלומות, שירה, שוטטות, צירופי מקרים, דמויות משנה עלומות שדרכן מצטלבת בדרכו של הגיבור, אומנות מיצג ועוד ...

נתן הקורא – אתה קורא והקריאה אופפת אותך משהו באווירה מיוחדת. אתה תועה על כורחך בתוך פקעת (האם אפשר אחרת כשמדובר בפקעת?) תוהה מה יפקע לו מתוך הפקעות המרובות ולפעמים אף פוקעת סבלנותך. יש בספר מספר קטעים פיוטיים יפים. גם אין לי דבר נגד "שפה גבוהה" או מומצאת במקצת. אין לי דבר נגד כתיבה אקדמית במידה ולא נגד הפוסט מודרניזם. גם אינני מבקש התרה או תכלית. משהו מהסיפור ימשיך וישוטט עמדי עוד זמן מה.

נתן המבקר – לפעמים פשוט צריך לחתוך את הפקעת במספריים. כל מרכיבי הפקעת הסיפורית הזאת תורמים לספר אך גם פוגמים בו. צעד פה צעד שם בנבכי הסיפור מותירים אותך אחוז התפעלות אך צעדים רבים אחרים משאירים אותך מתוסכל. כמובן ניתן לפתור זאת בתירוץ פותר-כל שזו הייתה בעצם כוונת המחברת ובכל זאת אעיז ואומר את דעתי. קטעים רבים בספר מותירים רושם של הדבקה מלאכותית, של טריקים שכבר נתקלנו בהם בעבר (משום מה כשמדובר בסוג כזה של כתיבה יש לי אליהם פחות סבלנות), של שוו-אוף אקדמי. קטעים רבים נותרים סתומים (כן האשמה בי, לא תמיד יש לי כוח להתחיל דוקטורט על כל משפט). קטעים רבים מאולצים, מותירים הרגשה של גודש, של רצון לדחוס לתוך הסיפור קצת יותר מידי מרכיבים. למשל הפגישה הפורסט-גאמפית בצלמת התמהונית ויויאן מאייר (מאיירס בספר).

עורך טוב היה ממליץ לוותר גם על חלק מן האמצעים הצורניים שהמחברת עושה בהם שימוש. הם אינם מעיקים במיוחד מאחר שפשוט מדלגים עליהם (כמו שהמליץ לעשות, אם אינני טועה, דון דלילו בנוגע לרשימות המופיעות בספריו). מצד שני מה שהיה אופנתי בשנות השמונים והתשעים (ואולי עדין אופנתי בגרפומניה האמריקאית) נראה לי כיום פשוט סתמי ומיותר ורצוי להשמיטו. את רשימת המספרים של כלי הנשק או את שמות כל הנספים בשריפה בסדנאות היזע כמו גם את התרגום ליפנית של דברי בנימין היה ניתן לתמצת במשפט תיאורי מסכם אחד. (כן אני מבין שגם הצורה היא המשמעות וכו... ובכל זאת אפשר לוותר).

בקיצור ספר שהוא גם מענג לעיתים וגם מתסכל לפרקים. אינו מומלץ לכל אחד.


View all my reviews