מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת

מַה הִפְעִים עַד בְּלוֹת
מַחֲשֶׁבֶת תַּדְהֵמוֹת?
אֵי דְּרָכַי בָּאוֹת,
כִּי שָׁוְא חִפַּשְׂתִּי אוֹת?
עֵת וֶאֱמֶת מוֹרוֹת,
חִנָּם עָמַלְתִּי זֹאת.

הַיּוֹם נִשְׁקַף בָּהִיר,
רָחוֹק אוֹתִי מוֹתִיר,
יָגוֹן עוֹד צָץ תָּדִיר,
צָהֳלָתִי יַקְדִּיר,
כָּל הַשָּׁנָה אַכִּיר,
רַק חֹרֶף וְסַגְרִיר.

קֹר, עֲצֹר,
שֶׁמֶשׁ תַּקְרִין חֹם,
אָז אַל תִּירָא פִּתְאוֹם.
בָּרוּךְ הַפָּז,
חֵן שָׁם נִתַּז
חֲלוֹם אוֹהֵב בָּאוֹר נֶעֱלָז.

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

המקור:

O what hath overwrough

O what hath overwrough

My all amazed thought?

Or whereto am I brought,

That thus in vain have sought

Till Time and Truth hath taught,

I labour all for nought?

The day I see is clear,

But I am ne’er the near,

For grief doth still appear,

To cross our merry cheer,

While I can nothing hear,

But winter all the year.

Cold, hold,

The sun will shine warm,

Therefore now fear no harm.

O blessed beams,

Where beauty streams

Happy happy light to love’s dreams.

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?

אִם כִּשְׁלוֹנִי נִקְבַּע?
הַלְיֵאוּשׁ אֶכָּנַע,
וְעוֹד, יָגוֹן אֶשְׂבַּע
שֶׁאֵין בּוֹ תַּקָּנָה?

אוֹ אַהֲבָה אַחֲלִיף?
כִּי יֵשׁ עֹז בִּי לִפְרֵדָה,
אוֹכִיחַ בְּשִׂכְלִי
לִבִּי לִי לִפְקֻדָּה.

אִם בָּהּ נֶחָמָה לִתְשׁוּקָתִי, לָאוֹהֵב שָׂכָר,
תִּחְיֶה כְּעֹנֶג לִלְבָבִי יָקָר.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי!

גַּם אשֶׁר כִּי נֶחֱלַם,
לֹא יַמְתִּיק בִּי הַלָּשׁוֹן,
תַּשׁ בִּטְרָדוֹת כֹּחָם,
יָגוֹן נָד לְיָגוֹן.

תִּקְוָתִי נִזְנַחַת
כְּיָד גּוֹרָל בְּעָלוּב,
מַטְּרַת אוֹהֵב - אַחַת,
אוֹבֵד, הֵן שׁוֹב יָשׁוּב.

מִי שֶׁבִּתְשׁוּקַת אֱמֶת אָהַב לֹא יוּכַל לֵילֵךְ,

כִּי קוּפִּידוֹן בְּכָל לֵבָב מוֹלֵךְ.
כִּי, כִּי, כִּי עוֹד לִבִּי חָפֵץ, בּוֹא תָּבוֹאִי,
כִּי! כִּי! כִּי, אַעֲרִיצֵךְ אוֹ אֹהַבֵךְ; בּוֹאִי! 

מאת ג'ון דאולנד (1563-1626), מתוך ספר השירים השלישי (1603)

(תרגום שלי מאנגלית) 

הערות המתרגם 

ש' 1– speed: הצלחה, שגשוג. ומכאן גם ברכת הפרידה "good speed". את שלילתה "never speed" תרגמתי כ"כישלון".

המקור:

What if I never speed?

What if I never speed?

Shall I straight yield to despair,

And still on sorrow feed

That can no loss repair?

Or shall I change my love?

For I find pow'r to depart,

And in my reason prove

I can command my heart.

But if she will pity my desire and my love requite,

Then ever shall she live my dear delight.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

Oft have I dreamed of joy,

Yet I never felt the sweet,

But tired with annoy,

My griefs each other greet.

Oft have I left my hope

As a wretch by fate forlorn,

But Love aims at one scope,

And lost, will still return.

He that once loves with a true desire never can depart,

For Cupid is the king of ev'ry heart.

Come, come, come, while I have a heart to desire thee,

Come, come, come, for either I will love or admire thee.

 

By John Dowland (1563-1626) 

Read more...

קפה של בוקר

בסופו של דבר דממה הדירה. הייתי חולה ונשארתי לבדי בבית. לא הרגשתי טוב ובשעת בוקר מאוחרת נשכבתי שוב על גבי ועצמתי את עיני. נרעדתי פעם או פעמיים ושוב לא הייתי בדירה; ולא הייתי לבד; ולא הייתי חולה; ולא הייתי שוכב; אלא ישבתי פקוח עיניים עם אבי במעמקיו האפלוליים משהו של בית הקפה הצר שברחוב "ההגנה", בסמוך לחנות הספורט של אשכנזי.

בקיר האחורי הייתה קבועה דלת, פתוחה למחצה, ומבעדה נגלה בדל חצר אחורית מגודלת עשבים. לפניה היו פזורים שולחנות וכסאות, מאוכלסים בדלילות בשעת בוקר שכזו. אף אני ואבא היינו ישובים אל שולחן שכזה, זה למול זה, על הכיסאות הגבוהים. גם אבא היה גבוה ורזה, מוארך ממש כצווארון חולצתו, כפאות לחייו, כשערו המגודל ופרוע התלתלים וככוס המשקה המונחת לפניו על גבי השולחן.

אני, שהייתי נמוך יותר, נעצתי את עיני בכוס, שהייתה מלאה קולה אפלה ובתוכה צפה, ענברית, אפופה בועות של קסם, חתיכה שחוטה של פלח לימון. את הקולה וטעמה (שלא ערב לחיכי) כבר הכרתי מבקבוק ה"טמפו" הגדול שהיו מגישים אל שולחן השבת בביתה של סבתא, ואילו הלימון, "טעמו ודאי חמוץ," כך שיערתי. אך כאן צף למולי פריה הזהוב של אלכימיה מופלאה. ראשיתה במאמר, דברו של המפרסם – "שוופס, קולה עם טיפת לימון!" מילים שהביאוני אל סיפה של התגלות – "התתכן התמזגות כזו של ישויות, של צבעים, של טעמים?" ושעוררו בי סקרנות – "מהו טעמה של קולה זו שנמזגה בה טיפת הלימון?" ואחריתה של אותה מאגיה - ההתגשמות. תהליך יצירה ממש, לא מוצר בבקבוק מן המוכן. נח שם לפני באותה כוס, משקה של גדולים, אל תוכו הטיחה ידו הנעלמה של בעל בית הקפה, אותו נתח גולמי קרוע, שהגיר, ממש לנגד עיני, טיפות עלומות של עסיס לימוני שנמזג בשיממון טעמה של הקולה בנימים דקים, בהם יכלה לחוש רק לשונם של למודי ניסיון, מביני דבר ויודעי ח"ן.

עוד אני שקוע בהרהורים ואבא שסיים לשתות לקח אותי בזרועותיו, או אחז בידי ומשכני אחריו, איני יודע. הסבתי את ראשי לאחור וכבר הלך והתרחק ממני פנימו של בית הקפה ומשמאלי נמתח והתארך כזנבה של רכבת פורמייקה הדלפק הצר, שלאורכו היו קבועים כסאות עגולים שעמדו על רגל אחת. בקצהו נגלה, מיתמר כארובת קטר מן המערב הפרוע, מיכל זכוכית גדול, בצורת חרוט מהופך, שחנוטים היו בו פולי קפה קלוי, שחומים ומחורצים כשפתיים צרובות וצבות. איני יודע כיצד הצלחתי בזאת, אולי מכוחה של מחשבה בלבד, אך משחלפנו על פני ארובה מסתורית זו, אחזתי בקצה הדלפק ומשכתי והצמדתי את חזי אליו והבטתי אל מעבר לו. שם נגלה לעיני המנוע שזו הייתה ארובתו. היה קבוע בו מד לחץ עגול בעל מחוג, וטיפות מים רותחים היו נוטפות מקצה צינורותיו המעלים קיטור אל בינות כוסות זכוכית.

נשען על הדלפק תחבתי את ידיי אל תוך מיכל הזכוכית, אשר קצהו היה פתוח משום מה, ושליתי מתוכו מלוא החופן מאותם גרגרים מופלאים שאת טעמם, המתוק ודאי כצימוקים מצופי שוקולד, יכולתי רק לנחש מתוך מראה דמותם. אך בטרם הספקתי לתחוב אותם אל פי, לגורסם בשיני ולמצוץ את עסיסם, והנה כבר משכו אותי ידיו הנעלמות של אבא מטה מן הדלפק. ודפנו הלכה והיתמרה מעלי, תופחת מעט ומתרככת, והנה הפכה לגבו של מושב נהג ומעליו בצבץ לא חרוט זכוכית כי אם ראשה של אימא.

חלפו השנים ואימא כבר למדה לנהוג. יושבת היתה על-יד ההגה, מסיעה אותנו במכונית הסובארו הישנה, אל קרובי משפחה או לבקר חברים. הבטתי ימינה, אחי רבץ לצידי במושב האחורי רגליו מקופלות אל חזהו. נסעה לה המכונית והנסיעה התמשכה. עברנו איתה את כל מרחבי העשור החדש. טלטלותיה הרכות של המכונית עוררו בי תחושה לא נעימה, אותה מחלת נסיעה שהייתה תוקפת אותי כשהייתי ילד. מעט מן הפולים והצימוקים נשרו להם מאגרופי הקמוצים. "עוד מעט נגיע," הבטיחו לי. עצמתי לרגע את עיני מפאת תחושת הבחילה המתעצמת.

וכששבתי ופקחתי אותן נמצאתי שוב בדירה, בכאן ובעכשיו: חולה; מסתובב בדירה אנה ואנה; לא יודע מה לעשות. הטלפון צלצל, הנחתי לפולים שבידי השמאלית ונטלתי אותו. אשתי בישרה לי שהיא נמצאת במרכז המסחרי בלוויית שכנתה של אימי - זאת שגרה בסמוך אלינו בילדותינו ורכשה עכשיו גם היא דירה בשכונה החדשה; זו שאחת מבנותיה קנתה לנו מתנה יקרה (מפוארת מידי לטעמי, בגינה הוטרחנו עד לחנות בכיכר "המדינה") לכבוד הולדת הבת. "היא ממש מתעקשת לקנות לנו עוד מתנה," הודיעה לי אשתי. אמרתי לה שתסרב; שתדחה אותה; ש"זה כבר ממש מוגזם ולא נעים לי." "על מה אתה מדבר," ענתה אשתי בקוצר רוח, "אמרתי שפגשתי אותה במרכז המסחרי ושהיא כבר קנתה לנו עוד מתנה." "אני כאן למטה עם הקניות," הוסיפה, "פתח לי את הדלת, ידי מלאות, חם לי ואני חייבת פיפי."

לחצתי במרפק זרועי על ידית דלת הכניסה והדפתי אותה. יצאתי ונעמדתי בפתח הדירה. בדיוק נפתחה דלת המעלית וממנה יצאה אשתי: ידה האחת סוחבת את הקניות, אשכול שקיות ניילון מתוחות, וידה השנייה שומטת על הרצפה ערימה מרובעת, צרורה בחוט קשירה לבן, של עלוני פרסומת, מקומונים ועיתונים יומיים. "עשה לי טובה, הכנס את המתנה הביתה," אמרה ונדחקה במהירות לעבור בפתח.

ואני קפאתי על מקומי נבוך. כמובן שהתכוונתי להכניס בסופו של דבר את המתנה הביתה. אבל בעצם איזה צורך היה לי בכל אותם סיפורי זוועות ומעשיות ותלונות מקומיות? בכף ידי השמאלית החזקתי בטלפון, ובימנית? "אם ארים בה את החבילה," חשבתי, "ישמטו כל אותם גרגרים שדליתי מארובת הקטר שבבית הקפה, שאת מתיקותם לא הספקתי עדין להכיר או שכבר הספקתי לשכוח, ויתפזרו לכל רוח ..."

על-פי חלום,

פתח-תקווה,

שעת בוקר, 25.7.2012

חולה.

Read more...

תמונת מצב

העננים היו יפים כמו שרק עננים מסוגלים להיות. יפים כמו שרק זה אשר עוצב בידה של הרוח ונצבע באצבעות החמה השוקעת על פני מרחבי הרקיע, יכול להיות. הפגם היחיד בתמונה היה אולי אותו אד כהה שעמד תלוי במרכז השמים, מעין כתם שחרחר ,קטן ומרגיז על גבי שכבות הפסטל.

מה שהציל, אולי, את - נכנה זאת האסטטיקה של המצב, הייתה אותה להקת תוכונים משוגעת, שהתפרצה לפתע מצד שמאל; דהויים על רקע שמי המזרח הססגוניים, צווחניים עד כדי לעורר צמרמורת ומסתחררים סביב עצמם במין תנועה מורכבת, ספק מוסדרת, ספק אקראית, כאילו היו אצבעות ילדים מיומנות, אזוקות זו לזו בלולאות משחק 'סבתא סורגת' שחילופי הידיים בו מהירים להחריד. (דרך אגב, שמעתי פעם כי השובבים האלה מקורם חזק ונשיכתם מסוגלת לבתק אצבעות רכות). הם חגו מספר פעמים סביב לכתם השחור במין חדוות משחק משולחת רסן והמשיכו ישר, נעלמים בצמרות העצים מימין. נדמה היה כי התפרצות זאת של תנועה הוסיפה מעין שרבוט גס על פני הרקיע, כזה שעיגל את גבולות הכתם ואיזן את התמונה, כאילו כפה סימטריה על כל העניין.

והם - האם ידעו את שעוללו? האם ראו גם הם את התמונה שנגלתה לעיני? האם מסוגל מי שחי לו כך, מסוחרר באוויר, להבחין בשמים? 

צומת האלוף שדה, רמת-גן, 20.11.2011

Read more...

טיול קצר

לאחר שהקטנה מיצתה את העניין שהיה לה בסיבוב הסחרחרות, בתנועת המטוטלת של הנדנדות, ובעליה ובירידה בסולמות ובחבלים, הצעתי כי נצא לטיול קצר. אחזתי בידה ויחד עזבנו את המולת חלקת מתקני השעשועים שבגן הציבורי ופסענו לאיטנו בשביל המתפתל בדשא בינות לעצי הדולב.

שביל קצר זה נסלל בפינתו הזנוחה יחסית של הגן. את עיני הוא משך בירק שסביבו ואת ליבי דווקא בגלל שהיה שקט ועזוב. בעבור הקטנה היה כאן אולי מסתורין, רצון לחקור מקומות רחוקים וזרים. סיבת קיומו של השביל לא הייתה ברורה. אולי משום היעדר תכנון, אולי בגלל ביצוע קצר מחשבה ואולי בשל שינוי בתוכניות לאחר שכבר קם והיה, הסתיים השביל, לא בפתח או בשער כשאר שבילי הגן, אלא בגדר מתכת גבוהה שחסמה את דרכנו לאחר דקות ספורות של הליכה. העזובה ניכרה במקום, כנראה שגם הגננים הזניחו פינה חסרת מוצא זו של הגן. בערוגה הסמוכה לקצהו של השביל התפשטו שיחים, ארוכי עלים כעשבים והחניקו פרחים נמוכים שבצבצו בקושי ביניהם ככוכבים בשעת דמדומים. עלים יבשים למכביר נערמו בשוליה.

הקטנה כרעה, תפסה באצבעותיה עלה אחד ובחנה אותו. אחר, הרימה בידה השנייה עלה נוסף, הזדקפה והניפה את ידיה מציגה את שללה לעומתי. יבשים וחומים היו העלים השסועים, מעוקלים ומעוותים. נדמה היה לי כאילו צימחה הקטנה כפות ידיים גדולות, נגועות בדלקות פרקים, אשר הזיקנה צרבה אותן והפכה את עורן לצלופן דקיק שדבק בורידים שחורים.

 
פתח-תקווה, 22.7.2011

Read more...