Review: שנות העשרים

שנות העשרים by Yaara Shehori
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש אני מתלבט אם לרכוש את The Penguin Book of the Prose Poem. מאחר שכבר מיציתי את התקציב הספרותי שלי לשנתיים הקרובות הרכישה תאלץ לחכות עוד חודש חודשיים עד שאשכח כמה מההבטחות שהבטחתי לכרטיס האשראי שלי. בינתיים הגיע אלי "שנות העשרים" ליערה שחורי המתואר בסיכום שבגב הספר כממואר. נגשתי אליו בחשש מה. המילה הצרפתית הזאת נדבקה בזמן האחרון ללשונם של כל אנשי הספרות. נדמה שלא עובר יום מבלי שקורצים אלי מתוך מודעות של ההוצאות לאור השונות איזה ממואר אחד או שניים או עשרה. אין בכך כל רע אבל זה גם לא ממש עושה עלי רושם. בסך הכל בכל הקשור לספרות, בדיונית או דוקומנטרית, דמיונית או ריאליסטית, אני תמיד מנסה לאתר את השכבה הפרשנית הנאמנה למוטו שקבעה המשוררת – "רק על עצמי לספר ידעתי" (בדרך כלל במידה זו או אחרת של הצלחה, כשרון הפרשנות הספרותי שלי אף פעם לא חרג מעבר לממוצע). בכל מקרה לא צריך להיבהל מן הממואר הזה. כבר לאחר שקראתי מספר עמודים הבנתי למזלי שהכי טוב להתייחס לרומן פשוט כ Prose Poem אחד ארוך (או אסופה של כמה כאלו).

כבר בלשון שבה כתוב הספר יש סוג של כפילות המעוררת בקורא סוג של פאתוס: פניה בגוף שני - הן של המחברת למי שהייתה לפני עשרים שנה והן פניה לקוראת (או לקורא) השמה עצמה במידה מסוימת בנעלי הגיבורה. בנוסף יש כאן תבנית צורנית של תיאור ופרשנות שלו לסירוגין. משפט או מספר משפטים מתארים אירועים שהתרחשו בשנות העשרים של המחברת ומיד לאחריהם משפט או מספר משפטים המפרשים את המסופר מנקודת מבטה של הסופרת הבוגרת יותר, זו שכבר השילה מעל עצמה את רוב ההגנות והתירוצים שסיפרה לעצמה ולאחרים בעבר, וחוזר חלילה. הכל מאוד מלוטש אך גם שומר על מיידיות התגובה. בעיקר ניכר הדבר בחלק הפרשני המצליח למזג נוגות ואירוניה בסגנון פואטי מודרני. צורת הכתיבה הזאת משרה מעין מקצב שירי קבוע על המסופר.

והשיר פותח ומספר על שירותה הצבאי של המחברת כממיינת מיועדים לשירות, שנמזגים בו כמו באיזו הפרעה דו-קוטבית גם תחושות של חוסר תכלית, עליבות ורמייה מוסרית וגם שכרון כוח של "יפה רעה", של מפתה, שאין אחד שיכול לעמוד בפניה ולא לספר לה את צפונות ליבו. הפער הזה בין דימוי היופי החיצוני לתפישה העצמית חוזר ומלווה את גיבורת הסיפור לאורך כל שנות העשרים שלה. לדבריה "ובכל זאת היופי, מתנה חמקמקה, עומד לך לאורך רוב שנות העשרים ... את מבינה ששם טמון זרע הפורענות, אבל זה לא גורם לך לסגת ... שהיופי שהוא מייחס לך נותר זר, שאת ישנה איתו כמו מי שישנה עם סכין" (עמ'166-167).

המספרת ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו התבגרה למשך שנה ואז עוזבת אותו אל מגורים בתל-אביב בשלל דירות שכורות עלובות תוך שהיא מתפרנסת במגוון עבודות זמניות איומות. תוך כדי כך היא גם הולכת ונפרדת מדמותה של אימה. בקשר בינה לבין זו שתחילה מהווה עבורה מודל חיקוי ואף חולקת איתה קווי דמיון, נפער פער שאינו ניתן לאיחוי בין זו שכבר התייאשה מן החיים, הדוחה כל מחוות פיוס או חדוות גילוי שמציעה לה זו שרק החלה לחפש את דרכה בעולם. הפער רק מעמיק עם השנים בעקבות הידרדרות נפשית ובריאותית של האם.

מתוך כך הגיבורה אינה מפסיקה לחפש את מקומה בחברה ולנסות ולזכות בהכרה. היא עושה זאת מתוך תחושה או אולי דחף חצי מודע שעל כך יש לשלם בהקרבה של חלק מעצמה, של חלק מגופה. היא מתארת זאת כך (עמוד 142) "אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהו בתמורה לפתיחת הדלת ... בסיפור הישן על הנפש שאחרי המוות, עלייך המתה ללכת ולאסוף את כל גזירי הציפורניים שהשארת בעולם הזה ... ולכתבי עת אינך שולחת לא שירים ולא ציפורניים." ולא רק ציפורניים. אצבע כרותה מתפרשת כמובילה לזכייה באהבה תמימה ושמירה על אצבע מכריתה כרוכה בהשפלה. וכמובן וויתור על הגוף כולו ואך על חלקים מן העצמי במסגרת מערכות יחסים.

כל הוויתור הזה על העצמי מוביל (אולי בהכרח?) לרצף של מערכות יחסים איומות (ממרחק השנים זה ברור, אך חצי נעלם מעיני בת העשרים). לא נעדרים מן הסיפור למרבה הצער, בני הזוג האלימים, רבים, דווקא כאלו הנהנים כבר מסמכות מסוימת בתחום האומנות המטרידים מינית, ואלו המרוכזים בעצמם בלבד ואינם מסוגלים לתפוס את הכותבת כשווה להם והיא נאלצת לשחק במחיצתם "מישהי אחרת".

ויש כמובן גם נעדרת נוכחת אחת גדולה בכל העסק והיא כמובן הספרות. נוכחת בכל הניים דרופינג הספרותיים, הציטוטים וההקבלות הספרותיות לרוב באמצעותן נוטה הסופרת המפוקחת לפרש את אירועי העבר; נוכחת בתשוקת הגיבורה הצעירה שהייתה – להיעשות לחלק מעולם הספרות, לפרסם, להתפרסם, לפרוץ ולהיכנס בסוד העניינים למצוא את מקומה. ונעדרת מכל השאר. מן השקפת החיים הפרקטית של חברי הקיבוץ, מחנויות הספרים, מסדנאות כתיבה של שרלטנים, מהקורסים המקובעים באוניברסיטה, מהמרצים המטרידים מינית, מן המשוררים בעיני עצמם הרואים רק את עצמם, מכל אלו הנעזרים בשרותיה אך אינם מכירים בהם ולבסוף אפילו מן העבודה בהוצאת הספרים העלובה שהסופרים נמנעים מלפקוד אותה. ובעיקר היא נעדרת מן הגיבורה עצמה שאינה מצליחה ליצור ולכתוב גם דבר אחד בעל משמעות ואיכות במשך כל שנות העשרים שלה.

תמצאו כאו יצירה סיפורית-שירית יפה אך גם מעוררת דיכאון קל. ואולי כך הן שנות העשרים אצל כולם? אי אפשר להימנע מהרהורים כאלו בעקבות הקריאה, גם אם באופן אישי לא עברתי בכל שנות העשרים שלי וגם השלושים והארבעים כל-כך הרבה "הרפתקאות" (אולי לכן אני בינתיים רק קורא ולא כותב ...) הקריאה בספר זורמת בקלות, גם אם הדברים המתוארים קשים להכלה. כל זה עטוף בפואטיקה יפה וחכמה שהופכת את הספר לפרי ראוי לאותו סבל נעורים.


View all my reviews

Read more...

Review: The Radetzky March

The Radetzky March by Joseph Roth
My rating: 5 of 5 stars

כבר חודש וחצי כמעט אני מצליח לקרוא רק בסופי שבוע וגם אז בתפוקה נמוכה. זה לא היה באשמת הספר אלא בזכותו. דווקא בגלל שהוא כל כך טוב הוא הצליח להרים אותי לפעמים מעבר לעייפות המצטברת. אז נכון, כמו שטוענים בהקדמה למהדורת ה- Folio הנהדרת (לא תמיד הן כאלה מוצלחות אבל הפעם הספר מרגיש ונראה נהדר) הסיפור איטי ולא הרבה קורה בו ובכל זאת יש כאן ספרות. תולדות חייהם של בני שלושה דורות במשפחת פון טרוטה שגורלם נקשר בגורלו של הקיסר פרנץ יוזף וסיפורם מסמל את סיפור עלייתה ונפילתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הסב, איש צבא, בן למשפחת איכרים פרובינציאלית, שעלה באחת לגדולה אך מעולם לא הצליח להסתגל לזיוף הגלום במעמדו החדש. רוחו ומעשה הגבורה שלו מרחפים כמו תמונתו מעל ראשי צאצאיו ומשפיעים על חייהם השפעה מדרבנת והורסת כאחת – ככל מעשה ארצי שרומם וזכה לגדולה מזויפת משהו.

הבן, המנהל המחוזי, המהווה מעין בבואה של הקיסר. דמות נוקשה עד גיחוך אך גם נוגעת ללב המסמלת את הממלכה הבורגנית קתולית על כל הסדר המלאכותי הגלום בה.

ובעיקר הנכד, המנסה ללכת בעקבות סבו ולרצות את אביו אך נכשל על כל צעד ושעל בעיקר בגלל המופת שהציב לו סבו שאינו ניתן למימוש בעולם המודרני. אדם ממוצע וישר שאינו מוכשר להתמודד בהצלחה עם חיי איש הצבא שנבחרו בעבורו. שוב ושוב הוא ניצל בזכות מעשה אבותיו וחסדו של הקיסר אך במחיר ייאוש הולך וגובר. כל זאת על רקע התפוררותה של האימפריה וקיצה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה המביאה איתה גם את קיצו.

הכל כתוב בפשטות, אך כזו המצליחה להעביר את רוח התקופה, עם מעברים פתאומיים בין הכללי לאישי ובין קורות דמות אחת לאחרת, ומשלבת בין המודרני לקלאסי.




View all my reviews

Read more...

Review: פריחה שנתאחרה: סיפורים

פריחה שנתאחרה: סיפורים by Anton Chekhov
My rating: 4 of 5 stars

שונא לכתוב סקירות על ספרים של קלאסיקונים. חוקר ספרות אני לא. אז מה אכתוב? שצ'כוב יודע לכתוב? שכתיבתו יפה? בצירוף "כתיבה יפה" כבר השתמשמתי עשרות פעמים (ועוד אוסיף להשתמש בלית ברירה) כשלא היה לי מה להוסיף גם לגבי תוצרתם של סופרים פחותים בהרבה ועלומי שם. (וכן כתיבתו של צ'כוב היא יפה וטובה וחכמה ומהוקצעת וכמו כל יצירה של קלאסיקון מצליחה בדרך כלל להרשים מעט יותר ממה שאתה כבר מצפה מלכתחילה).

בדומה גם הציון תמיד משקר. גם אם שניים מהסיפורים בקובץ, למרות שהיו כתובים לתפארת מעט "אכזבו" בסופם ואני חש צורך, אישי לחלוטין, להוריד בגינם חצי כוכב הרי שבעצם אי אפשר להשוות אותם לכל מיני זבלונים שהענקתי להם בחפץ לב ארבעה כוכבים.

אז אתאר בקצרה: אוסף של ארבעה סיפורים (או נכון יותר נובלות) העוסקים (איך לא) באהבה, על הכרחיותה, אי אפשרותה וכל אשליותיה. הוסיפו לכך מתחים על רקע הבדלי מעמדות בין אצילים שאיבדו את נכסיהם, פועלים חסרי כל, ובעיקר בורגנות חדשה ועתירת מממון, המהווים את מנוע ההתרחשות המרכזי (עד שבאו המהפכות וטרפו את הכל). שניים מהסיפורים הם בעלי אופי חצי הומוריסטי חצי מלאנכולי. הראשון שהעניק לקובץ את שמו הוא מעין פארודיה על מוטיבים מן הספרות הרוסית של המאה ה-19.

שני הסיפורים המוצלחים יותר (שמקבלים 5 כוכבים בלי מאמץ) מתארים תמונה מורכבת יותר וקשת רחבה יותר של דמויות ומצבים – "שלוש שנים", הנובלה הארוכה ביותר ו"ממלכת נשים" והם בעלי אופי ריאליסטי יותר.

התרגום מיושן וכתוב בשפה "גבוהה". ואני לא מציין זאת כחיסרון דווקא. בנוסף על סיפור טוב, נעים תמיד להתקל באותה הזדמנות גם בתרגום שמוכיח לך שוב עד כמה העברית עשירה דיה בכדי להעניק לכתיבה דיוק בהבעה וגיוון לשוני.


View all my reviews

Read more...

Review: תעלומת אנרי פיק

תעלומת אנרי פיק by David Foenkinos
My rating: 5 of 5 stars

שתי תעלומות נוכחות במיסתוריותן בספר הזה. הראשונה נוגעת לעלילתו של ספר בשם "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הרבה לא טורח דויד פואנקינוס לספר לנו עליה. כל שהוא מסגיר אודותיה הוא כי "מדובר על תשוקה שצריכה להגמר. מכל מיני סיבות, בני הזוג לא יכולים להמשיך לאהוב. הספר מספר על הרגעים האחרונים שלהם יחד. אבל העוצמה הגדולה של הרומן היא שבמקביל הסופר מספר על גסיסתו של פושקין." (עמוד 47) וגם מסתבר שמדובר בספרות ראויה לחלוטין. יש המגדירים אותה אפילו כיצירת מופת ואנשים נהנים לקרוא בה.

התעלומה השניה מהווה את הכוח המניע, ה"אקטיבי" של עלילת "תעלומת אנרי פיק" והיא נוגעת במה שאחד הגיבורים מגדיר באופן כללי "התעסקותה היתרה של החברה בת זמננו בצורה ולא בתוכן." (עמוד 261). וביתר פירוט בנסיבות חיבורו מציאתו והוצאתו לאור של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה". הספר מתגלה, כך מסופר, בספריית כתבי היד הדחויים, ספריה המיועדת לכתבי יד שלא פורסמו ולא זכו לצאת לאור, שיוסדה בעיירה נידחת בברטאן על ידי ספרן תמהוני כחיקוי לספריה שהוקמה בקנדה (קיימת במציאות) כמחוה לרעיון ספרותי שהעלה הסופר ריצ'ארד בראוטיגן בספרו "ההפלה". (די ברעיון זה לרמז על הרבדים המרובים שמניח כאן פואנקינוס).

שם המחבר המתנוסס על כתב היד הוא של תושב העיירה בשם אנרי פיק, בעל פיצריה, שלכאורה לא עסק בכתיבה ומעולם לא הפגין התעניינות בספרות. מכאן ה"רעש" המלווה את הוצאתו לאור של הספר וגורם בעצם להפיכתו לרב מכר ותופעה תרבותית, אולי הרבה מעבר לתוכנו ואיכות כתיבתו. ה"רעש" נוצר כתוצאה משתי מסקנות אפשריות (ומנוגדות) המסעירות את דמיונם של הקוראים, התקשורת והמוציאים לאור. האחת היא על "סיפור סינדרלה" – אדם אלמוני (שאולי נדחה על ידי הוצאות הספרים) שכתב בחשאי, מתגלה כסופר גדול. השניה שמדובר בתרמית - ומכאן שיש פה תעלומה האופפת את הסופר ומדרבנת אחדים (בעיקר עיתונאי ספרות ומבקר שעבר זמנו בשם רוּש) לנסות ולפתור אותה.

הכל כך נדמה בנוי על הדיכוטמיה הזאת שפואנקינוס מחדד לכדי קיצוניות. המסופר ב"שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" נוגע בליבם של אנשים אך רק ההפתעה שאדם אלמוני ובלתי ספרותי בעליל מוציא תחת ידיו יצירה שכזו מצליחה לחולל שינוי בחייהם של אנשים הנוגעים בדבר (בני משפחה, סופרים, עיתונאים, ספרנים וכו...) ולדרבן אותם לבחינה של חייהם ולפעולה.

את הגרעין הרעיוני הפילוסופי הזה מפתח דויד פואנקינוס בצורה כמעט ממצה לשלד סיפורי שלם עליו מונח סיפור בעל שני פנים.

מצד אחד מוצאים כאן סאטירה משעשעת על תעשיית ההוצאה לאור בצרפת. פואקינוס סונט בכולם: הוצאות הספרים, סופרים צרפתיים מפורסמים ואף עכשויים ואפילו בעצמו, כך נראה, (מזכיר למשל את השימוש המופרז של סלין בשלוש נקודות אבל משתמש בהן ביד רחבה, גם אם לא באותה רמה, בעצמו) ובתוכניות ספרות בטלוויזיה. לכך ניתן להוסיף את המתח החברתי שבין החברה הפריסאית המלומדת לאנשי ברטאן הקרתנים, שהוא פועל יוצא מהניגוד שבין יצירה ספרותית למחבר הדיוט. קל להסחף במחוזות הסאטירה ולעיתים נדמה שפואנקינוס עומד לעבור את הגבול אבל הוא משכיל, לטעמי לעצור בזמן טרם הפיכת כל העסק למשעמם.

כאן יש לציין שכתיבתו של פואנקינוס מדוייקת וחסכנית למדי (הספר אינו ארוך). אם שפע האלוזיות הספרותיות והרעיון המורכב למדי שבבסיס הסיפור, גרמו לכם לחשוב שמדובר בספר מסובך או קשה לקריאה הרי שההפך הוא הנכון. הספר נקרא בקלות ובמהירות עד סכנה (אצלי לפחות) שהדברים לא יוותרו בזכרון בסיום הקריאה. קראתי פעם ביקורת על ספר ביכורים שבה התלונן המבקר ששוב קרא ספר העוסק בספרים. אני חייב להתוודות שספרים העוסקים בספרים הם סטייה שלי והדבר ממש אינו מפריע לי (לכן למרות שהוא נדמה לי לעיתים כספר במשקל נוצה הענקתי לו ציון כבד של חמישה כוכבים).

בהקשר הסאטירה יש להוסיף כי קורא ישראלי יצליח להזדהות עם רוב הנקודות שהיא מציפה (מעניין כי פואנקינוס אינו מתייחס בהרחבה לשיווק אינטרנטי או לרשתות חברתיות). הדבר היחיד שכנראה מצטייר כשונה בין צרפת לישראל הוא שלפי המסופר, בצרפת ישנם עדין סוכנים ספרותיים המתווכים בין ההוצאות לחנויות הספרים וממש משתדלים לשכנע אותן למכור את הספר (אחרת העותקים יחזרו להוצאה). בשוק הישראלי, הדואופולי, קשה לי להאמין שפונקציה כזו עדיין מתקיימת.

ומה עם הצד השני תשאלו? במקביל לסאטירה מוצאת את ביטויה בספר גם כתיבה הגותית, פילוסופית משהו, סטייל אוליפו (מעניין שפואנקינוס אינו מאזכר אותם כמדומני, לא את קנו, לא את פרק ולא אחרים). בניגוד לתעלומת מחברו של "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" התעלומה הראשונה שהזכרתי בדבר עלילתו אינה מוצאת את פתרונה בספר בצורה מפורשת. אבל פואנקינוס מתוחכם מספיק בשביל למלא את החסר במישור אחר – מישור עלילת ספרו שלו. כשהייתי ילד השתעשתי בפנטוגראף: מכשיר מכאני שבכל אחד מקצותיו עפרון. כאשר כותבים או מציירים בעפרון האחד, כותב ומצייר העפרון השני במקביל העתק של היצירה. בדומה כאשר פואנקינוס מתאר את השפעת ההפתעה שמעוררת התגלותו של אנרי פיק כסופר על חיי הדמויות השונות שבספר וביתר דיוק על חיי האהבה והזוגיות שלהם, הרי שהוא כותב במקביל מחדש סיפור שיכול להקרא "שעותיו האחרונות של סיפור אהבה" (רק שבמקום מותו של פושקין, משולב בו סופר נעלם אחר – אנרי פיק, עם האלוזיה המפורשת ל"מלכה פיק" הידוע של פושקין).

בקיצור תמצאו כאן משל אבסורדי מתוחכם ומורכב למדי. גם אם באופן אישי אני מעדיף ספרים עם מבנה "פתוח" יותר וממצה פחות עדיין הייתי מסוגל להעריך אותו ולהנות ממנו.




View all my reviews

Read more...

Review: Love and War in the Apennines

Love and War in the Apennines by Eric Newby
My rating: 4 of 5 stars

אי שם מתוך הנבכים המעורפלים יותר של ילדותי, נצנץ אלי זכרו של ספר ששאלתי בספריה ועשה עלי רושם גדול בזמנו – "חיות הבר אשר ידעתי". כמובן שכיום עם המצאת צוללת המעמקים הזאת הקרויה אינטרנט נדמה שניתן, בעזרת מעט מוטיבציה וכישרון חיפוש מינימאלי לאתר ולשלות מן המצולות האלה כל דבר שחשבנו שנשמט לנצח מזכרוננו.

מחוץ לטקסט המלא של הספר הנ"ל (שכיום הוא נחלת הכלל) הגעתי לפני מספר שנים בחיפושי גם אל רשימת ספרים מומלצים שהופיע בה. מאז ילדותי (בה כמעט כל ספר היה נדמה כחלק מסדרת ספרים) אני אוהב רשימות ספרים – כאלו המופיעות לפעמים בסופי הכותרים המודפסים, או כאלו שקיבצו ממליצים שונים (10 ספרים שפלוני אהב במיוחד, 100 ספרים שצריכים להספיק עד גיל 18, 5 ספרים נוספים על ערפדים תת ימיים וכו...) הרשימה הזאת הייתה מעניינת במיוחד מכיוון ששילבה בתוכה אשליה נוספת שלוקים בה חובבי קריאה וכנראה כל מנויי goodreads – חדוות גילוי אוצרות שכוחים.

מדובר בספר A Reader’s Delight שיצא לאור בשנת 1988 ומאגד בתוכו ביקורות ספרים שפרסם נואל פרין בוושינגטון-פוסט. פרין יצא מן ההנחה הסבירה שישנם יצירות שלא זכו מסיבות כאלו או אחרות למעמד של קלאסיקות (דהיינו נשכחו ואולי אזלו מן הדפוס – מדובר בשנות השמונים הרי) אך שאינן גרועות ואפילו מהנות מאוד לקריאה. הכלל המנחה של בחירת היצירות (חוץ מן העובדה שגרמו לפרין הנאה בקריאתן) היה שלא יותר משניים מעמיתיו הספרותיים אכן הכיר את היצירות. כל זה לא אומר הרבה. אין סיבה להעדיף דווקא את בחירותיו של פרין וגם טעם ספרותי משתנה עם השנים, ובכל זאת זה מעורר עניין.

גם ספרו של פרין כבר מזמן אזל. למזלנו גוגל סורקת ספרים ומבחר מן הביקורות ניתן לקרוא בgoogle books. כמו כן ניתן למצוא את רשימת הספרים המלאה באתר הנהדר (אך הלא מתוחזק) neglectedbooks.com http://neglectedbooks.com/?page_id=74, שספרו של פרין מתאים לו במיוחד.

עם השנים דגמתי כמה מן הספרים שהופיעו ברשימה. חלקם באמת יפים וחלקם רק נחמדים. בין השאר הופיעה בספרו של פרין ביקורת על הספר When the Snow Comes, They Will Take You Away מאת סופר המסעות וההרפתקן הבריטי אריק ניובי. חיפוש נוסף העלה שזהו שמו האמריקאי של הספר והוא פורסם באנגליה בשם מוצלח פחות - Love and War in the Apennines. ניצלתי מכירה מוזלת של עותק של folio ורכשתי אותו.

ניובי התפרסם בעיקר בזכות ספרי המסעות שלו והוא חלק ממסורת מכובדת של סופרי מסעות בריטים. בדומה לסופר בריטי ידוע אחר – פטריק ליי פרמור, גם ניובי לקח חלק במלחמת העולם השנייה כלוחם בכוחות הבריטיים המיוחדים. הספר שלפנינו (לפני לפחות) עוסק לא במסעותיו כהרפתקן אלא במסעותיו הכפויים כאיש הקומנדו הימי הבריטי במלחמה. הספר פותח בתיאור משימת חבלה כושלת שניובי היה חלק ממנה, ממשיך בתיאור קורותיו במחנה שבויים באיטליה ובמיוחד מתמקד בקורותיו לאחר ש"נמלט" ממנו. למעשה שוחררו האסירים לאחר הדחתו של מוסוליני אך הפכו עד מהרה לניצודים לאחר שהפשיסטים חזרו ותפסו את השלטון הפעם כשליחים ישירים של גרמניה הנאצית שואפת הנקם על בגידת איטליה שחתמה על הסכם שביתת נשק עם בנות הברית.

בסיועם של אנטי-פאשיסטים ואיכרים איטלקים פשוטים הצליח ניובי להסתתר ולשרוד כשנה בהרי האפנינים עד שנלכד בידי הגרמנים והפשיסטים והועבר למחנה שבויים בצ'כוסלובקיה. על הדרך גם מצא אהבה – נערה בשם וונדה, שלימים תהפוך להיות אשתו.

תמצאו כאן סיפור יפה (אם כי קראתי ושמעתי כבר מדהימים ומעניינים ממנו בהרבה). ניובי הוא מספר מוכשר ולא בלתי מתוחכם שמצליח להעיר גם תקופות המתנה משעממות בצורה משעשעת. כתיבתו מלאה פיתולים, אנקדוטות ואלוזיות, במיוחד לעולם הספרות (כל דמות מזכירה לו דמות מספר ...) וכמו כל בריטי הוא מצויד במנות עודפות של חוש הומור וסרקזם. כפי שמצוין בהקדמה, ניובי אינו מצייר את עצמו כגיבור. למעשה ההפך הוא הנכון. למן הפשיטה הכושלת ועד ללכידתו מצטייר ניובי הצעיר כלא יוצלח ואף כתמים וזאת למרות תעוזת הנעורים שללא ספק ניחן בה. הספר אינו כתוב בצורה נאיבית (חלק מהסייענים האיטלקים שלמו בחייהם על הסיוע לשבויי המלחמה) אך גם אינו נעדר הילה נוסטלגית מסוימת. הוא הזכיר לי במשהו את כתביו של הוטרינר ג'יימס הריוט.

זו אינה יצירת מופת אך גם לא סבלתי. עוד סיפור חיים (שגם עובד לסרט אותו לא ראיתי) המסופר בכישרון.


View all my reviews

Read more...