Review: A View of the Harbour

A View of the Harbour by Elizabeth Taylor
My rating: 5 of 5 stars

מי שמעיין בקטלוגים של הוצאות ספרים באנגלית, המתמחות ב"גילוי מחדש" של סופרים וספרים נשכחים (כגון nyrb, VMC ואחרות) סביר שיתקל בספריה של אליזבת' טיילור. היא כתבה כשנים-עשרה רומאנים ומספר קבצי סיפורים קצרים. רוב ספריה זוכים לביקורות טובות שהמשותף להן בדרך כלל הוא הסופרלטיב – "הסופרת האנגליה הטובה ביותר שכנראה לא שמעתם עליה" (כמעט כל סופרת נשכחת שבחרו להוציא מחדש מכתביה עשויה לזכות בו) וההבהרה – "שאין מדובר באליזבת' טיילור ההיא, כלומר בשחקנית המפורסמת."

החלטתי לנסות אותה ובחרתי לפתוח בספר הזה בעיקר בגלל השם שמשך את ליבי (הספר נחשב לאחד הבולטים ביצירותיה אף כי יש לה ספרים הזוכים לציונים גבוהים יותר בקרב קהל הקוראים וספר אחד שאף עובד לסרט). הופתעתי לטובה. אם הופתעתי לאחר שכבר קראתי בעיקר ביקורות משבחות טרם הקריאה, סימן שמצאתי שהספר ממש מעולה, לטעמי.

מצאתי בו ארכיטקטורה מורכבת שנבנתה ביד אומן בוטחת מעשרות לבנים ומקטעים המשתלבים זה בזה בטבעיות לא מאולצת. כל קטע כתיבה מלוטש וחסכני, אך גם עשיר מבחינת המבע וקולע בדיוק למטרה. כל פרט עשוי לצוץ שוב בהמשך ולהתגלות כבעל משמעות עמוקה יותר וסמלית. הקטעים נדמים כעשויים שכבות של שלוש טכניקות שונות, שטיילור שולטת בכולן בצורה מושלמת: קטעי תיאור ציוריים שניתן למצוא בהם מלבד אווירה גם משמעות סמלית דקה, קטעי דיאלוג טבעיים, אך גם שנונים ועתירי רמזים ואבחנות פסיכולוגיות משל המספרת הכל יודעת – חכמות, מושחזות כסיכות, מדויקות ומתובלות בסרקזם – טיילור אינה חסה על אף אחת מן הדמויות שבסיפור.

בגדול הרומאן הוא טרגדיה קומית של טעויות. הדמויות בסיפור (אף אם כוונותיהן טובות) אינן חדלות מלפרש את המציאות בצורה שגויה ואינן יכולות להימנע מבחירות שיש להן משמעות הרסנית בעבורן. אם לחדד את העניין – כפי שמציינת שרה ווטרס בהקדמתה, תמונת העולם (נופו של הנמל) של כל אחת מן הדמויות תחומה במסגרת מוגבלת (חוזרים ונשנים מצבים בהם הדמויות משקיפות מחלונן על העולם החיצוני). רבות מן הדמויות מסתגרות כמעט תמיד בביתן – מבחירה או בשל נכות נפשית וגופנית או בשל לחץ חברתי. כל הדמויות כאן מיטיבות לראות ולהבין את תחומן הצר אבל עיוורות ממש לכל מה שחורג, לכל מה שמתרחש מחוץ לטווח ראייתן. למשל בעלת חנות לבגדים יד שניה שהיא רכלנית בחסד ובעלת לשון והבנה חדות, אך גם נכה המרותקת למיטתה וכזו שאינה יכולה לחרוג מגבולות החברה השמרנית והקרתנית בה חיה כל חייה. או דמותה של בת', סופרת ממוצעת, שכולם משבחים את היותה בעלת תפישה ושימת לב לפרטים, אך היא גם זו הלוקה בעיוורון הגדול מכולם – אינה מבחינה ברומן שמנהל בעלה עם חברתה הטובה ממש מתחת לאפה. כל אחת מן הדמויות כלואה, מבחינה נפשית בעולמה – ממש כדמויות הילדים שאינן מצליחים לפרש את עולם המבוגרים פשוט מפני שהם חסרות את הבגרות הנפשית והמינית. הניתוק הזה בין תמונות העולם השונות הוא שמביא לחוסר תקשורת מהותי בין כל אחת מן הנפשות הפעילות לכל הדמויות האחרות ולחברה באופן כללי.

המקום הוא כפר דייגים אנגלי קטן בשוליה של עיר חדשה (בסגנון ברייטון), וביתר דיוק, שורת הבתים הראשונה על קו המים של הנמל. מקום מוזנח, עלוב ומבודד, נעדר כל עניין וברק ושרוי בעזובה בעיקר בשל תקופת ההתרחשות – השנה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה, על הדלדול והשכול שהביאה עמה. מקום שחלף זמנו ושהתיירים חדלו מלפקוד אותו אף בעונת הקיץ. הכתיבה היא כתיבה נשית והספר הוא ספר נשי – כמעט כל הדמויות בעלות הנפח הן דמויות נשים וכל הדמויות הגבריות (למעט אחת – דמותו של ברטרם המינגווי) הן חיוורות וחסרות כמעט עולם פנימי (הספרן השמרן, הכומר, בעל הפאב, בנה של הגרושה, ואפילו דמותו של הרופא, מאהבה השתקן והקפדן). המתח העיקרי, המקיף את כל ההתרחשות, הוא המתח החברתי בו מוצאות עצמן הנשים בחברה הכפרית האנגלית השמרנית של התקופה. יש כאן ייצוג לכל הספקטרום הנשי – הרעייה (אך גם בעלת קריירה של סופרת, שלא לוקחים אותה ברצינות), הגרושה (הדמות החופשית ביותר מבחינה מינית, אך גם היא מתקשה להסתדר בחברה השוטמת אותה), אלמנת המלחמה (המוצאת עצמה זנוחה וחרדה) הנערות הצעירות (חלקן מעיזות יותר וחלקן פחות), הילדה התמימה ואף הזקנה המנוסה אך הנכה. כולן מדוכאות, אינן מוצאות את מקומן וחסרות לגיטימיות להשמיע את קולן או לזכות להתייחסות רצינית ולא תועלתנית. וכאמור הן אף מתקשות להבין האחת את רעותה וסופן לרכל ולפגוע האחת בשנייה.

יוצאת מן הכלל דמותו של ברטרם המינגווי – גימלאי של הצי, התייר היחיד במקום. צייר חובב, סקרן בלתי נלאה, ג'נטלמן שנון ואיש העולם הגדול התוחב את אפו בעסקיהם של כל האחרים, מצליח להתחבב על חלקן ומהווה מעין דבק המחבר בין הדמויות ונקודות המבט השונות. אך אבוי, גם הוא בסופו של דבר, טיפוס ריק, המשתעמם בקלות וסופו לפגוע באחרים וכמובן נושא גם הוא עמו עיוורון – עיוורונו של רווק יהיר, אנוכי ומזדקן שאינו מרגיש או מסרב לסייע באמת למצוקותיהן של הנשים הסובבות אותו. גם הוא מנותק – למרות שיש לו רעיונות לאינסוף תמונות של הנמל הוא אינו מצליח כמעט לממש אותם ומתגלה כחסר כשרון ממש כבת' הסופרת המוגבלת לעולמה הפנימי העמלה לכתוב סצנת לוייה למרות שהיא סולדת מלוויות ומעולם לא השתתפה באחת. וכאן מודגש עוד ניגוד מהותי לספר – זה שבין האומנות לחיים האמתיים. בשעת מריבה מאחלת טורי לבת' שתדע פעם אחת בחייה כאב משמים שלא תוכל מיד להתחמק ממנו באמצעות הפיכתו לאמצעי ספרותי בכתיבתה.

הסביבה אפרורית. שני צבעים מתבלטים וחוזרים שוב ושוב. הלבן, המסמל כניעה, חוסר פעולה והחמצה והסגול המסמל את המיניות, הלהט והיצר. חפצים שונים ודומים מפציעים לרגעים במקומות שונים (קנקנים למיניהם למשל) ומקנים תחושה של קשר, שמתחת לפני השטח, בין הסצנות השונות, לקורא שאינו מוגבל בנקודת מבט אחת.

טיילור מפליאה לצייר תמונה של הנמל, מקליידוסקופ שלם של דמויות מוגבלות. היא עושה זאת בצורה חפה מקלישאות ותפרים גסים, והיא שנונה וחדה (יש המשווים אותה לאוסטין). התובנות הפסיכולוגיות הצצות ללא הרף לא חדלות מלהפעים. אני בהחלט מתכוון (אם ירצה אלוהי הקריאה) לקרוא עוד מספריה וסיפוריה. אומנם קריאתי האיטית, הואטה עוד יותר בשל האנגלית הבריטית והסלנג של התקופה, אבל מילון קולינס (דווקא הוא ולא קיימבריג' או אוקספורד) הזמין, און-ליין הפליא לבאר את המונחים.


View all my reviews