Review: צינק

צינק by David Albahari
My rating: 5 of 5 stars

זהו הספר השני של דוד אלבחרי שאני קורא. הראשון היה ה"הספר הקצר". יש בהם מן המשותף ויש מן השונה. הספר הראשון היה יצירה בדיונית סוריאליסטית בעלת מימד אלגורי ואילו הספר הזה נכתב כספר אישי והוא יחסית נטול מימד היסטורי (או כפי שהמחבר מציין באחרית הדבר – נטול מימד היסטורי לכאורה רק בשעת כתיבתו, כי הטלטלה שעברה על יוגוסלביה ועל המחבר שגלה ממנה כמה שנים מאוחר יותר, הפכה גם את התקופה "חסרת האירועים", שנות השמונים, לתקופה מוגדרת ותחומה).

הדומה הוא סגנונו הפוסט מודרני של אלבחרי והמוטיב המשתלב בסיפור והוא "הסיפור המסרב להכתב" או "סיפור על כתיבת סיפור". גם ספרו זה של אלבחרי רווי בהגיגים על הרצף הדק שבין פסיכולוגיה חווייתית ופילוסופיה קונטיננטלית. אני מתייחס אל הגיגים אלו בעיקר כאמצעי הזורע בלבול ואי וודאות בטקסט מתוך רצון לשקף את לבטיו ובלבולו הנפשי של המחבר עצמו. הגיגים כאלו, על ערעור הלכידות ואי הוודאות שהם מקנים לסיפור הופכים (בעיקר את ראשיתו של) הסיפור לסתום במקצת. דבר שאינו מקל על הקריאה ומצריך, כמקובל בקריאת טקסטים מסוג זה, אורך רוח ו"השתקעות" בטקסט. ההמשך משתפר. והספר הופך לרצף של תמונות, זכרונות והגיגים נוגעים ללב.

בעיקרון זהו סיפור העוסק בהתמודדותו של המחבר (דור שני לשואה – על כל המשתמע מכך) עם טלטלה נפשית בעקבות מות אביו. אביו ניצול השואה, שאיבד בה את משפחתו הראשונה, לוקה בהתקף לב ובשבץ בעת ביקור בישראל. המחבר יוצא לישראל לסעוד אותו ומאוחר יותר מחזיר אותו לאישפוז בבלגרד. למעשה מאז השבץ מתפוררת דמות האב והוא נמצא בתהליל של גסיסה. אנו למדים גם על מותו ועל התמודדות המשפחה (הבן) עם האבל. זמן מה לאחר המות יוצא (בורח) המספר לטיול נדודים בארה"ב.

בשלב מסויים מאוחר יותר מבקש אלבחרי לכתוב סיפור. כאשר הוא מתחיל בכתיבה הוא מוצף לפתע בהבזקים של הבנה/תמונות הנוגעות לאב. המוות המודחק צץ ומונע ממנו לכתוב את הסיפור. יותר מכך הם מערערים על האוטונומיה של הסיפור שהוא ביקש לכתוב ומפוררים אותו ואת בטחונו של המחבר באשר לטיבו ואפשרות סיפורו של סיפור בכלל. לא ברור מה יתרון הבדיה על האמת ולא ברור האם אפשר בעצם לכתוב על המת והאם אפשר באמת להכיר אותו. המילים מוגבלות ואינן מצליחות לגעת במהות החווייתית של העולם. הסיפור מנסה להשליט סדר מלאכותי קלישאתי בעולם כאוטי, סדר שאלבחרי הנשתף גלים של מודעות עצמית אינו יכול לקבל למרות רצונו לכתוב.

"אלה אינם עוד שברים או קרעים, כי "שברים" – משמע שהסיפור היה קיים פעם וכעת הוא נשבר, כך שמלאכת הסיפור נדמית לכעין פעולת הדבקה סבלנית: בדומה לכך "קרעים" – משמעו שמארג הסיפור היה שלם ועתה הוא שסוע ומבעד לפתחים מסתמנת מציאות אחרת כלשהי. הסיפור, לעומת זאת, איננו בבחינת נתון: הסיפור הולך ונכבש לאיטו. לעולם אין רואים אותו בשלמותו, כמו במשפט "פתאום ראיתי הכל", כי בכך היתה מלאכת הכתיבה מאבדת את משמעותה; שהרי כתיבה היא מלאכת הגילוי"

אלבחרי מצטט את היידגר – "כל אדם נולד כמו אנשים רבים ומת כיחיד". הבעיה של המספר היא שקשה לו (ולמעשה בלתי אפשרי בעיניו) להצביע על הנקודה שבה סיפור על אדם הופך מאוסף אמיתות וחוויות כלליות הנכונות אולי לגבי בני אדם רבים לביוגרפיה המצליחה לגעת במהותו של אותו אדם, או נכון יותר באופן האינטימי בו הוא נתפש בתודעת הבן המתאבל עליו ושבעבורו הוא נעלם וחוסר. התלבטות הגותית זאת רק משקפת את הנעלמים האחרים שבתשתית תפיסת הבן את האב – העובדה "שהאב נולד מחדש לאחר המלחמה" ושחלק מעברו נמחק ואין מדברים עליו והריחוק והזרות מתוכה תפס המחבר את דמותו של האב בחייו, ריחוק זרות ושוני פסיכולוגי בלתי ניתן לגישור המאפיינים את בני הדור השני לשואה.

אלבחרי הוא פוסט מודרני. לעיתים עד כדי תסכול מהגיגיו. יחד עם זאת, לטעמי, הספר גם מצליח להיות מעניין ובעל משקל. המחבר מצליח לצקת בכל הרצף הזה מורכבות מעוררת מחשבה.





View all my reviews