יום רביעי, 29 באפריל 2026
Review: גץ ומאייר
גץ ומאייר by David Albahari
My rating: 4 of 5 stars
זהו הספר השלישי של אלבחרי שאני קורא (קדמו לו "הספר הקצר" ו"צינק"). למרות שנשמרים בו מאפייני כתיבתו של אלבחרי – רוודים מרובים; כתיבה המדמה זרם תודעה; קפיצות אסוציאטיביות בין נושאים; שילוב בין פרוזה למטא-פרוזה (הרהורים על מלאכת הכתיבה); ורעיונות פילוסופיים בדבר אי היכולת לזכור, לשחזר, להבין ולכתוב אודות – נעדר ממנו השימוש הרווח במשפטים חווייתיים סתומים, מה שהופך אותו, מבחינה טכנית, לספר קל יותר לקריאה. מבחינה טכנית אך לא מבחינת תוכנו, שהוא אולי מן הקשים שסופר וקוראים יכולים לעסוק בו.
אז מה יש לנו כאן בעצם? סופר יהודי, בן הדור השני לשואה, שרוב משפחתו, לרבות בני זוגם וצאצאיהם של הוריו מלפני המלחמה הושמדו ביחד עם רוב יהודי בלגראד, כותב על מספר יהודי סרבי, מורה לספרות בן חמישים (מבוגר מאלבחרי בכעשר שנים, מה שהופך אותו למעשה למי שניצל במקרה מן ההשמדה – ואת נסיונות הפענוח של ההשמדה למקבילים לנסיונות הזכרות בילדות מוקדמת) הפותח בחקירה, כללית ואישית, אודות בני משפחתו והשמדת יהודי בלגרד, תוך התמקדות ברציחתם של הנשים, הזקנים והילדים באמצעות משאיות גז.
החקירה הזאת היא חקירה המועדת לכשלון מכמה סיבות. אחת, מעצם מושג ההשמדה "הפתאומית" , שלמעשה מונע ברוב המקרים איזושהי היכרות משמעותית ואינטימית עם הקורבנות, שזכרם נמחה. הסיבה השניה היא שמהות ה"חקירה" היא אינסופית, כל שאלה מובילה לשאלות אחרות ולעולם לא ניתן לענות על כולן. כל זה מביא את הדובר לראות בחקירה תשבץ שבלתי אפשרי למלא את כל משבצותיו: "... אני מורכב מהמון משבצות ריקות, שלעולם לא תכתב בהן ולו מילה אחת? שמיום ליום נעשים חיי חלולים יותר ויותר ..." (עמוד 61).
פה המקום להבהיר כי חקירת ההשמדה וההיסטוריה המשפחתית והאישית של הדובר (והסופר) אינה חיבור היסטורי בלבד. הספר מציין עובדות היסטוריות וטכניות רבות אודות ההשמדה אך הוא אינו מחקר היסטורי. המספר מרבה לדמות ולתאר סצנות מתהליך ההשמדה אך הספר אינו סיפורת בדיון אודות השואה. זרם התודעה הוא אסוציאטיבי, ומבטא את מצוקותיו הנפשיות של בן הדור השני יותר מאשר את סבלם של הניצולים או הנרצחים. הספר אינו מסוגל לספר סיפור שלם (כמו אוטביוגרפיה של ניצולים למשל) אלא רק מחשבות נטולות מיקוד.
מכאן שהסיבה השלישית בגינה מועדת החקירה לכישלון מהותי היא בדיסוננס שבין המהות הדינמית של ה"חקירה", כלומר של הזיכרון לבין המהות הסטטית של "ההיסטוריה". החי זוכר ומנסה להבין אך אינו מסוגל לגעת במי שהושמד ואיבד בבת אחת כל יכולת בחירה וגורלו נחתך ונחתם. "אתמול עוד היו עולם ומלואו, היום נקודה. אי אפשר לתאר זאת, כי בכך היה נגרם עוול לעולם, או לנקודה. כלומר, אי אפשר לדבר על שניהם באותה שפה עצמה: במקום שמסתיים האחד מתחיל האחר; האחד כלל אינו מסוגל לתפוס את קיומו של האחר ... החיים הם הסטוריה ... ובהיסטוריה איש אינו מסוגל לעזור לאיש" (עמוד 94).
בסופו של דבר מביא כל זה את המחבר לנסות ולחבר "סיפור" אודות דמות אחת מבני משפחתו שהושמדו תוך שהוא מנסה לקיים בו דינמיות, אפשרות להתחמק מן ההשמדה. בנוסף הוא מארגן סיור לתלמידיו במסלול ההשמדה תוך שהוא מצווה עליהם לחוות ולספר סיפור של דמות שנרצחה. יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שמצווה להגיד אותו גם בדורות הבאים, כל זאת בלי יכולת אמיתית לספר ולהבין.
הסיבה הרביעית, המונעת את הצלחת הסיפור והחקירה היא באי היכולת הנפשית (שלנו ושל הדובר) לתפוס ולהבין את מחוללי ההשמדה. החל בהחלטה השרירותית להפוך את היהודים לשעיר לעזזאל, החלטה טכנית המתגלגלת בסבל בלתי ניתן לתפישה. וכלה בסוכני ההשמדה, האנשים שבצעו את המשימה בפועל וסייעו לה, מפקדי מחנה הריכוז, אנשי עיריית בלגראד ובעיקר צמד קציני אס אס זוטרים – גץ ומאייר, נהגי משאית ההשמדה. גץ ומאייר הם אלו שמבצעים את ההשמדה במו ידיהם, שמחברים את צינור הפליטה אל ארגז המשאית ושנוהגים בה אל אתר הקבורה. דמותם רודפת את הדובר. הוא אינו מסוגל לצייר לו את פניהם או לקבע אותם לחלוטין (הם ברי החלפה ולא ניתן לשייך דבר לגץ שאינו שייך אולי בעצם למאייר ולהיפך). אך הוא אינו מפסיק לשוחח איתם, לדובב אותם ולנסות להבין אותם ובסופו של דבר אינו מסוגל להשתחרר מהם. כל זה נובע מן האימה הנובעת מן הכפילות הדיסוננטית שלהם – מהיותם בני אדם נורמטיבים וצייתנים ובעת ובעונה אחת רוצחים יעילים להחריד, חלק מהמון סוכני ההשמדה הנטמעים באידאולוגיה הרצחנית ומאבדים את פניהם, עצמיותם.
למרות שלעיתים כל המבנה האסוציאטיבי שמעמיד כאן אלבחרי ניכר במלאכותיות מה, זהו עדין ספר מרשים ומעורר מחשבה (יותר מאשר מעורר אימה לדעתי). כ 4.5 כוכבים.
View all my reviews
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה