Review: שדים

שדים by Fyodor Dostoevsky
My rating: 4 of 5 stars

כרגיל במקרים בהם אני סוקר קלאסיקות, במיוחד קלאסיקות מורכבות ועבות כרס, הסקירה תהיה פחות ניתוח ספרותי (שאיש לא יתעניין בו ושאין בכוחי ויכולתי לכתוב) ויותר תאור אישי של חוויית הקריאה. לאור ציפיותי ולנוכח המבנה הבלתי רגיל של הספר אודה שהוא הצליח להפתיע אותי.

מה שידעתי על הספר מראש היה שהוא ספר "אישי" מאוד של דוסטוייבסקי ושהוא עוסק בגורמים המהפכניים שפעלו ברוסיה הצארית במאה ה-19. ראשית, אומר שלא מדובר באוטוביוגרפיה אלא בעלילה בדיונית. אמנם יש בה פארודיה על דמויות, כתבים וסיטואציות שדוסטוייבסקי הכיר, אך עיקר ההשראה לה בה מפרשיות שדוסטוייבסקי למד עליהן מן העיתונות. בעיקר הספר נתפס כיום כספר "נבואי", ספר שחזה כביכול מאורעות והלכי רוח עתידיים. לכן יש לשים את ה"אישי" במרכאות כפולות.

שנית, כאשר קוראים את השליש הראשון של הסיפור מגלים בו רומן רגיל של המאה ה-19, או ביתר דיוק פארודיה על הרומנים בני התקופה. אומנם בתחילה מציגים בהומור ובלעג את עלילותיו של סטפן וורחובנסקי, ליברל ומהפכן כורסא לא יוצלח, המנסה להפוך למורה דרך לדור המהפכני הצעיר וסופו לפרוש אל הפרובינציה הרוסית בבושת פנים, אך עניינים אלו נזנחים כבר בפתיחה. מכאן העלילה מתמקדת, כרגיל ברומנים מהתקופה, בעיסוק כפייתי בביקורי נימוסין, דקויות של מעמד וכבוד, נישואין ושערוריות פרובנציאליות. העניינים גם נפתרים בסופו של דבר (וקצת מסתבכים) הודות לבנו של סטפן, פיוטר וורחובנסקי, הנדמה כנפש טובה, תמימה ותזזיתית. ובעיקר הכל כאן פארודי וקומי להפליא. בתחילה ישנם קטעים ממש גאוניים ובהמשך עלילה של רומן בינוני למדי. כך שמהר מאוד שאלתי את עצמי איפה כאן לעזאזל התנועה המהפכנית?

אבל בשני החלקים הנוספים עובר הספר מהפך. לפתע פתאום מתברר שכל מה שחשבנו שהבנו מן הסיפור המגוחך שבחלק הראשון אינו נכון. מתברר שחלק גדול מן הדמויות המרובות שבחלק זה הן למעשה חברות במחתרת מהפכנית המונהגת על ידי אותו פיוטר וורחובנסקי הקליל. ובתוך זמן קצר מוסט מרכז הכובד של העלילה. פחות ופחות ג'יין אוסטן ויותר ויותר פרשיית פשע חתרנית. וורחובנסקי הופך יותר ויותר מפלצתי. אבל גם כאן נשמרת מין כפילות מוזרה. מצד אחד רוב הקטעים מוקצנים ופארודיים וקומיים בעליל. יש כאן כמה קטעים פארודיים מוצלחים מאוד, למשל תאור הנשף הכושל של אשת המושל ותיאור מצחיק ביותר של אספה סודית של קושרים פרובינציאלים. לרגעים חשבתי שאני קורא את "האיש שהיה יום חמישי" לצ'סטרטון. מצד שני ישנן גם אפיזודות טראגיות, הכתובות בצורה מודרנית והן רחוקות מאוד מלהצחיק. למעשה ככל שמתקדמת העלילה מסיימות רוב הדמיות את חייהן בצורה עקובה מדם, עד שכל המיתות האלו כבר הופכות למוגזמות במקצת. הוסיפו לכך גם פרק שלא פורסם במקור ובו מוסברים מניעיה של עוד דמות ראשית, סטברוגין, ותקבלו כתוספת עוד חופן של פשעים מחרידים. השילוב הקיצוני הזה של הטראגי והקומי מוסבר קצת באחרית הדבר שצורפה לתרגום זה לעברית על-ידי הדגשת תפקידה של הפרובוקציה במאבק בין חתרנים למשטרה ברוסיה הצארית, אך נותר מוזר מאוד.

גם האופן בו מסופר הסיפור מעט משונה. אם החלק הראשון סופר מנקודת ראותו של מספר עד לאירועים (מספר שהיה גם שותף להם וגם נתון באי ידיעה לגבי המחתרת המהפכנית) הרי שבחלקים האחרים המספר הופך לכל יודע ומתאר סצנות שלמות שלא היה עד להן. לעיתים הוא מתרץ זאת בחקירה שלו את הדברים ובעדויות עתידיות שהעלתה חקירת השלטונות ופרסמה העיתונות, ובכל זאת ישנם קטעים שלמים בהם רמת הפירוט אינה מציאותית. למרות הריאליזם שלהם והכתיבה המופתית (בכל זאת מדובר בדוסטוייבקי) יש כאן צרימה מסויימת.

למרות שאין ברומן הארוך הזה (600 עמודים בפונט קטן על גליונות גדולים) חלקים מיותרים, הקריאה שלי התקדמה בקצב לא אחיד. מצד אחד הרבה קטעים מרשימים ומהנים ביותר ומצד שני הרבה קטעים שקראתי קצת על אוטומט, טיפין טיפין. אבל זאת העסקה. הדמויות רבות אך לרוב אינן מיותרות. רמת העניין שלי עלתה וירדה ושוב עלתה. בסוף סיימתי, קצת מתוך סיפוק וקצת מתוך הקלה.


View all my reviews