Review: שארל בובארי - רופא כפרי

שארל בובארי - רופא כפרי by Jean Améry
My rating: 3 of 5 stars

ז'אן אמארי מבצע כאן תעלול מסוג התעלולים האהובים עלי. הוא מציג ביקורת על תפישה מקובלת (לגבי יצירת אומנות נודעת) תוך שהוא "מוכיח" את קריאתו הלא שגרתית מתוך חומרי היצירה עצמה. היצירה היא הרומן "מאדאם בובארי" לפלובר. רומן מפתח בהתפתחות הכתיבה המודרנית והריאליסטית. התפישה "המקובלת" , העומדת למבחן, אינה רק הפרסום לו זכתה במשך השנים כיצירת מופת אלא (בעיקר כנראה) ניתוח היצירה שהעמיד סארטר ושהפך גם הוא לקאנוני (לא קראתי).

תפישתו של אמארי היא הומנית מרקסיסטית. טענתו היא כי פלובר, הבורגני המסתגר, המאוהב בקונסטרוקציות הלשוניות שיצר גורם עוול לבורגנות בת זמנו שבתוכה חי ושממנה בא הונו. למרות שלדעתו ספרות ריאליסטית לחלוטין היא פרדוקס (שהרי יצירה ספרותית היא בהכרח תמיד בדיונית) ולכן אינה אפשרית, ולמרות שלדעתו פלובר כן מצליח לבטא בדיאלוגים ומטאפורות מדוייקות מציאות ריאליסטית, הרי שבתור מספר ריאליסטי הוא כושל. הוא כושל מפני שהוא אינו משכיל לתפוס במלואה את ההוויה הבורגנית שצמחה בצרפת המלוכנית שלאחר המהפכה. עיקרה של בורגנות זו הוא המימוש של ערכי המהפכה – למרות קרתנותם ועליבותם של הבורגנים הרי שהם מגלמים את אפשרות החריגה מהתפקיד שהוקצה להם בחברה, מבטאים את החירות. הדמות היחידה שהיא בעלת נפח ונשמה אמיתיים ברומן היא זאת של אמה בובארי. היא היחידה השואפת לחרוג ממעמדה כבת איכרים בזכות יופיה. לדעתו של אמארי בדמות זו מגלם פלובר את עצמו (וגם לא מעט שנאה עצמית שהרי היא נענשת בסופו של דבר על החריגה שלה). לכל שאר הדמיות ברומן שמורים הבוז והאירוניה שרחש פלובר לחבריו הבורגנים אותם הוא שם ללעג ברומן.

במיוחד מתרעם אמארי על עיצוב דמותו ברומן של בעלה של אמה – שארל בובארי, אותו גולם לא יוצלח ותמים לחלוטין, שמהווה למעשה את הציר עליו בנוי הרומן – מתחילתו המגוחכת ועד לסופו העלוב והסתמי. אמארי מציג את טענותיו בשתי צורות – כתיבה מסאית (שני פרקים בלב הספר); והעמדת חלופה ספרותית לרומן של פלובר, מונולוג הכתוב כזרם תודעתו של שארל בוברי המתרעם על בוראו ועל העוול שנגרם לו, תוך שימוש בחומרי הרומן המקורי.

אז כל הרעיון יפה ולאמארי יש מה לומר בכל הנושאים הללו. למרות זאת המימוש מוצלח פחות. שני הפרקים הראשונים (המונולוג) טוחנים עד דק את אותן נקודות, ולמרות השימוש בחומרי הרומן עצמו, אינם מעניינים. שתי המסות שבלב הספר מעניינות אבל כתובות בצורה קצת "גבוהה" ומאוהבת בעצמה ובטיעוניה ושוב אמארי נוטה לחזור על עצמו. יכול היה לתמצת את כל הרעיון לחצי עמוד מנוסח היטב ובפשטות. שאר פרקי המונולוג משתפרים והופכים מעניינים יותר מאחר והם מציגים חלופות למסופר ברומן.

בכל זאת מצאתי בקריאתו של הספר גם נחמה מסויימת. נאלצתי להוריד את "מאדם בובארי" מן המדף ולעיין בו לעיתים תכופות. קראתי מחדש חלקים שלמים ברומן של פלובר בכדי להתחקות אחר השימוש שעושה בהם אמארי. כך נזכרתי ברומן המופתי ונוכחתי לדעת עד כמה הוא מהנה ומבדר (לא באמת משנה שלדעת אמארי פלובר חוטא באירוניה שלו כרשע, בכל זאת היא מענגת).

View all my reviews