Review: אורח נטה ללון

אורח נטה ללון by S.Y. Agnon
My rating: 4 of 5 stars

קשה לי לכתוב ביקורת על ספרו זה של עגנון מכמה סיבות. הראשונה מאחר ואצל עגנון הצורה משחקת לעיתים תפקיד חשוב יותר מאשר התוכן (ואוהדיו יש ויאמרו תפקיד שקול). עגנון כותב בשפה הייחודית לו (העברית ש"המציא") ויש לקחת זאת בחשבון. אפשר ורצוי להתענג עליה. לי באופן אישי אין בעיה לקרוא בה, אינני בטוח לגבי אחרים (האם ילדי יהיו מסוגלים לקרוא אותו אי פעם?) לרוב אני נהנה אם כי קריאתי איטית במקצת. אך יש ומתגנבת לה מחשבה "נ-ד נפוח שכמותו, את המשפט הפשוט ביותר הוא מתעקש לכתוב תוך שימוש במילים ובביטויים הכי פחות שגורים". יש לו גם נטייה לתאר כל זוטא ולפרש כל דבר עד תומו, וכמו פרשן פוליטי מסויים בטלוויזיה, לחזור על אותה חוכמה פעמיים. בספר עשיר כל כך בדמויות משנה וסיפורי משנה, זה לרוב עוזר לבעלי זיכרון קצר שכמותי ולעיתים מעיק, עד כי אתה שואל את עצמך אם יש לו בכלל דבר בעל ערך לספר או דבר מקורי שלא סופר כבר.

הסיבה השניה היא דמותו של הגיבור הראשי שהוא גם המספר וגם, כפי שנהוג לומר, בן דמותו של עגנון. כאן צריך להיזהר. הגיבור אף פעם אינו לגמרי הסופר, לפחות לא באופן ישיר ופשוט. הסיפור מתבסס על ביקור של עגנון בעיירת הולדתו אך ביקור זה היה קצר ואינו זהה כמובן לביקור, בן השנה כמעט, המתואר בספר. בכל זאת יש כנראה דמיון בין הגיבור לסופר. מספרים על עגנון שהיה טיפוס "לא פשוט", יהיר, רודף כבוד, מתעקש לומר את המילה האחרונה ומתעסק בפילפולי לשון מיותרים. יש כאלו שאפילו מאשימים אותו בפלאגייאט. (סירב להודות שקרא את קפקא למרות שכנראה הושפע ממנו). תהייה האמת מה שתהייה, דמות זאת משתקפת הייטב בדמות המספר הגיבור. מצד אחד הוא מעורר הזדהות בחולשותיו האנושיות (ועגנון לפחות מודע לחולשותיו ויודע לצחוק עליהן) מצד שני לעיתים הוא מעצבן בטרחנותו, בחוסר סבלנותו ובמשחקי הלשון הלא תמיד מוצלחים.

הסיבה השלישית היא אופי הכתיבה העגנונית, המלאה עד להתפקע סיפורי משנה, מעשיות, דרשות ופלפולים. לעיתים הם מעשירים את הסיפור ולעיתים מרגישים קצת מאולצים, כאילו התעקש עגנון לדחוף לסיפור כל מעשייה וסיפור שאי פעם נתקל בהם.

הסיפור הראשי מספר על סופר ארצישראלי בן ארבעים ואחת שביתו בירושלים ומרבית רכושו נשרפו בידי פורעים ערבים. כספי הפיצויים אינם מספיקים לו לרכוש בית חדש אך מספיקים למסע נאה. גם הטראומה ומשבר אמצע החיים משפיעים עליו לעקור עם משפחתו לחו"ל. אישתו וילדיו מתארחים אצל קרובים בגרמניה ואילו הוא יוצא לבקר, מצוייד בכספי הפיצויים, בעיירת הולדתו – שבוש, שהייתה בעבר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. התקופה היא התקופה שבין מלחמות העולם. הוא מגלה כי העיירה חרבה בהמהלך מלחמת העולם הראשונה ורוב תושביה נפוצו ואבדו. בקיצור אי אפשר לחזור לילדות, אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים וכו... בעיירה הוא מנסה לשקם את בית המדרש הישן שבעיר וכעבור כשנה, משאזל כספו, עוזב וחוזר לא"י. בתוך כך הוא פורש לפנינו את סיפורם של אינספור דמויות ומקומות שבעיירה.

לסיפור משמעויות אלגוריות ופסיכולוגיות רבות. ישנם מספר מוטיבים השזורים בו לכל אורכו. למשל מוטיב הנכות. רוב (אולי כל) הדמויות בסיפור הן בעלות מום, חסרות איברים מאיברי גופן או פגועות בנפשן. מוטיב אחר הוא ההשוואה בין ארץ ישראל והגלות ובפרט בין הציונים לאנשי העולם הישן. מוטיב נוסף הוא הנושא של מתן צדקה וסיוע. לאורך כל הספר המספר מתחבט בינו לבין עצמו האם לתת צדקה או לא (לעיתים באופן קטנוני לכאורה), ובתוך כך מעלה תהייה לגבי היותו של האדם גורם פעיל או סביל בעולם.

למעשה ניתן לקרוא את כל הסיפור לא כביקור שארע במציאות אלא כביקור מדומיין המתרחש בנפשו, דמיונו וזכרונו של המחבר. תורמים לכך נטייתו של המחבר להפגש בדמויות שרק העלה אותן בזכרונו, תיאורי חלומות והרהורים רבים, נטייתו של המחבר להזיות תוך כדי הליכה – מתגלות אליו בהזיותיו דמויות שונות ומשונות ומשוחחות עימו, ותיאור התפצלותו של האגו שלו למספר דמויות – בעיקר לדמויות פחות מוסריות, המתוארות כאנשים שדרים עמו בכפיפה אחת או בחדרו, למשל כאשר הוא נמשך אחר בתו הצעירה של בעל המלון.

הסיפור מהנה אך היה לי ארוך במקצת לימי מגפת הקורונה. יש לציין כי תיאור עליבות החיים, הדלות והרעב בגולה שלפני השואה שמו גם מגיפה זו בפרופורציה ראוייה. הוא מרשים מאוד אך יכול היה עגנון לזקקו ועורכיו לשפר את עריכתו.


View all my reviews