Review: תש"ח

תש"ח by Yoram Kaniuk
My rating: 5 of 5 stars

קריאה של מלחמה. תרתי משמע. סיפור על מלחמה שנקרא בשעת מועקת מלחמה. בכדי להבין יצירת אומנות לא די בניתוח שכלתני שלה, צריך גם לחוות אותה בצורה מסוימת. החוויה נובעת מכוחה של היצירה עצמה, שלעיתים כופה עצמה על הסובייקט אך גם (לפעמים למרות ולעיתים בזכות) ממצבו הנפשי של הסובייקט. צפיתי פעם, במקרה, בהפקה לא מוצלחת במיוחד של "המלט" בשעת התקף דיכאון. לסולילוקווי שנושא המלט מתוך הקבר הייתה עלי ממש השפעה ממוטטת. ספק אם בקריאה (מלומדת ככל שתהייה) או בצפייה בהפקה עם טובי השחקנים, בכל זמן אחר, הייתי נוגע במעמקים שהגעתי אליהם אז. הקריאה בספר הזה של קניוק לא מוטטה אותי אבל בהחלט השתלבה בצורה מועצמת במצב הרוח הכללי שלי בעת הזאת. בקיצור ספר חזק.

זה הספר האחרון שכתב קניוק והראשון שלו שאני קורא. למרות שכבר קראתי דברים משלו (בעיתונות) ולכן לפחות הסגנון האוטובגיוגרפי שלו, בספר הזה, לא היה זר לי. המלצות על קניוק אני שומע כבר שלושים שנה. "הילד הרע של הספרות העברית" וכו... ואיכשהו רק מקריאת ביקורות עליו במהלך השנים ידעתי בדיוק למה לצפות. גם הספר הספציפי הזה עורר הד רב כשיצא – קניוק מנפץ מיתוסים, סוגר חשבונות, אין לו מה להפסיד, מערב בדיון במציאות (או שכן או שלא), סוג של זרם תודעה, הזיכרון הבלתי מהימן, האישי, המתעתע.

טוב, לנפץ מיתוסים יכול כל היסטוריון סוג ב'. הקריאה שלי בספר היא שונה. לדעתי, קניוק בספר הזה, הוא בעיקר "פורע סדרים" – המלחמה היא פורעת הסדר האולטימטיבית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באחד משיאיו של הספר, בסיפור הקרב בנבי סמואל. תכנית הקרב ידועה רק למפקד והוא נמלט ונעלם, אלוהים הוא עיט החג במרומים – התגלותו הארצית היא העורבים, אוכלי הנבלות, שקניוק מתאר כ"חרדים מוקיונים", חבר ילדות, בן דמותו של קניוק, נהרג בסמוך אליו – בקלות היה הדבר יכול להתהפך. לכאורה, בתחילתו הספר מצטייר כ"בילדוגסרומאן", שזור לכל אורכו בארוטיקה סמויה (ובעצם גלויה מאוד) בסיומו קניוק אמור לצוץ כבוגר מגובש, אך קניוק הופך לרוצח בשיא אחר של זוועה – הרג הילד הערבי (וגם הרג הילד שבו) וסופו שהוא הופך להלום קרב. גם סיפור התבגרותה של המדינה הוא פיקציה – מתוך כל האי סדר מפציעה פתאום המדינה החדשה על מוסדותיה שאינה אלה מיתוס מזויף.

נדמה שאין בספר תפישת מציאות שאינה נפרעת – מלבד אחת – הסדר של מעשה האומנות. תמונה של צייר המצייר את גופת בנו המת וכמובן עוד אחד משיאיו של הספר – הפוגה של באך (פסגת הסדר האומנותי), שלמרות שהתקליט מנופץ אל הסלעים, היא שבה ונשמעת (חוזרת לחיים) מעל גלי האתר. זהו האבסורד של קניוק ואולי המקור לתרעומת שמעורר הספר אצל קוראים אחדים – כל סדר נפרע ומתפורר, חוץ מהסדר האומנותי שבורא כאן קניוק. למרות זרם התודעה, וסגנון כתיבתו ה"עממי", בעל התנופה של קניוק, המנוגד לכאורה לכתיבה אומנותית הרי שדבריו משובצים לכל אורכם במטאפורות מהממות ביופיין המבליחות לפתע מתוך הטקסט. ואף יותר מזה, כל הטקסט הוא מחרוזת של סיפורים קצרים בעלי מבנה מוקפד ומהונדס המוסתר על ידי סגנונו המחוספס והקופצני של קניוק, המצטרפים למבנה-על מתוחכם ביותר. בפרק העוסק בקרב המאוחר יותר במנזר סן-סימון, בו כל סדר כבר אינו ניכר, ניתן למצוא את הדימוי לרומן כולו – קניוק מתאר גופת נזירה עירומה, כדבר שאינו ארוטי אלא כ"אסון יפה באמצע גיהינום" (עמוד 145).

האסון היפה הזה מומלץ ביותר לקריאה בזכות ההתרסקות על קרקע ה"מציאות" ובזכות אומנות הספרות המרחפת מעל.

View all my reviews