Review: הדיירים

הדיירים by Bernard Malamud
My rating: 5 of 5 stars

זה היה הספר השני של מלמוד שקראתי השנה. לא תכננתי לקרוא אותו דווקא, אבל מצאתי אותו בארגזי קרטון של תכולת דירה שנזרקה לרחוב והיה חבל לי עליו. הארגזים גם עברו השקיה מאיזו טפטפת של העירייה ואז התייבשו בשמש הקופחת. מאחר שהצטופף בצוותא עם עוד כמה "עם עובדים" כמוהו, נדבקה כריכתו, בגלל ההשקיה, לזו של "הכפיל" של דוסטוייבסקי. כשהפרדתי ביניהם נשא עמו חלק מהכריכה של זה. זה היה דווקא זיווג מוצלח כי הספר הזה הוא כל כולו "ספרות כפילים". ביתר דיוק הכפילים בספר הם כפילים מנוגדים, סימטריים – כלומר דומים אך גם שונים מהותית.

סופר יהודי, לבן, הארי לסר (פחות) מתבצר בבניין נטוש בניו-יורק של סוף שנות השישים ועמל במשך עשר שנים על כתיבת ספר שאינו יודע כיצד לסיימו. בשלב מסוים מופיע בבניין כפילו – סופר אפרו אמריקאי, שחור, ווילי ספירמינט (חנית שבטית), שגם הוא מתקשה בכתיבתו, דומה לו אך גם שונה להחריד. היחסים ביניהם יודעים עליות ומורדות עד שהם מוצאים עצמם במאבק תחרותי ואלים – חברתי, ארוטי וספרותי, מאבק המדגיש את אנושיותם אך גם את התהום העקרונית הפעורה ביניהם ואינה ניתנת לגישור.

הכתיבה האנושית, הצנומה והכנה של מלמוד, עשויה להטעות – מדובר בספר אלגורי פילוסופי להחריד. אלגורי משמות הגיבורים ועד לרעיונות שהוא מתחבט בהם, מתאורי החלומות וההזיות ועד לדיאלוגים ולמעשים שהם מטרימים. המאבק הבין גזעי הוא רק חלק מן הסיפור, משולבים כאן כתמונת מראה התחבטויות בנושא מהות הכתיבה הספרותית, מהות האהבה (נושא ספרו של לסר, שהוא מתקשה להשלים) והחיים בכלל. צפות ועולות כאן בעיות שעדין שרירות וקיימות ובפרט בעידן הפרוגרסיבי, המבטל לעיתים (גם אם איני יודע כיצד מתקבל הרומן היום בציבור ובאקדמיה האמריקאית, אם בכלל קוראים בו). צורה מול תוכן, החיים עצמם מול הכתיבה, מהפיכה אלימה מול אוננות יצירתית, אוניברסאליות מול החוויה הפרטית ועוד.. לכל דבר כמה פנים, ראו למשל את השילוב בדיאלוג הבא (עמוד 66):

(השחור פותח) "... סיפורת לבנה אינה דומה לשחורה, לא יכולה להיות דומה."
"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתן על הנייר."
"שחור אינו לבן ולא יכול להיות לבן. שחור הוא אך ותמיד שחור. זה לא אוניברסאלי אם לכך אתה מתכוון. אתם מרגישים אחרת ממה שאנחנו מרגישים. איכות הרגשות שלנו שונה משלכם. אתה תופס את זה? וככה זה מוכרח להיות. אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עברים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לסר, אם המוח שלך לבן?"
"גם המוח שלך לבן. אבל אם החוויה ענינה הצד האנושי שבנו והיא נוגעת אל ליבי, הרי עשית אותה לחוויה שלי. יצרת אותה גם בשבילי. אתה יכול להכחיש את קיומה של אוניברסאליות אבל אינך יכול לבטלה."
"הצד האנושי הוא חרא. הוא לא מעניק לכם שום זכויות כמו שלנו לא העניק."
"אם אנו מדברים על אומנות, הרי הצורה דורשת את שלה. בלעדיה היצירה חסרה סדר, ואולי גם משמעות. מה עוד חסרה היא אני מניח שאתה יודע בעצמך."
"האומנות יכולה לנשק לי בתחת העסיסי שלי. אתה רוצה לדעת מהי האומנות באמת? אני האומנות. וילי ספירמינט, אדם שחור, הצורה שלי היא אני בעצמי."

בשלב מאוחר יותר מגיע גם החורבן הבלתי נמנע ולאחריו, מתוך מעמקי הייאוש והניסיון חסר הסיכוי לחזור לחיים שהיו, הניגודים והמאבק הם אלו שתופסים את המושכות גם בתוך נשמתו של הארי עצמו ובאופן פוסט מודרני גם בכתיבתו של מלמוד. עד שגם הספר הזה נשאר פתוח, מוצעים לנו מספר סיומים הזויים, אך הגבולות בין ההזיה למציאות מטשטשים.

הספר הוא נהדר לדעתי. חכם מורכב ונוגע ללב. נהניתי מאוד לקרוא בו. לא הייתי ממליץ דווקא על התרגום הזה לעברית. עדיף לקוראו במקור האנגלי. התרגום ארכאי להחריד. זה ניכר במיוחד בתרגום הסלנג, העגה האפרו אמריקאית והקללות והתיאורים המיניים. ממש הייתי צריך לתרגם בחזרה לאנגלית את התרגום המילולי מידי של המתרגם. שפטו בעצמיכם: "אל תחריא לי, לסטר" = Don't shit me, Lester. וכיו"ב.


View all my reviews