Review: גרסת הבמאי

גרסת הבמאי by Inna Eizenberg
My rating: 5 of 5 stars

"הדבר הזה של להיות גם בפנים וגם בחוץ, גם חלק מעולם בדיוני וגם מתבוננת בעולם הבדיוני הזה מהצד, האירוניה הזאת, המודעות, כל אלה הם חלק מאוד גדול מהיצירה" (עמוד 39) מספרת מורה למשחק לקבוצת תלמידי שנה א' בגיהנום הקרוי בית ספר לאומניות הבמה. אלי הצעירה, שוויתרה על לימודי רפואה ועברה אל העיר הגדולה מתוך רצון להימלט מן הגורל הבורגני שהוריה וחברותיה מייעדים לה, עתידה לחוש במהרה את האירוניה הזאת על בשרה.

ראשית תוך התמודדות עצמית, לאורך כל הספר. מאבק אישי בין האני הנרקיסתי של צעירה שאפתנית לציווי הביקורתי של האורקל "דע את עצמך!"

שנית מתוך נסיונותיה למצוא את מקומה בבית הספר, בלימודים ובחברת התמידים. ההשתלבות קשה ועד מהרה נדמה שהיא תמצא את עצמה בחוץ - נכשלת בלימודים, מסוכסכת עם המורים ודחויה על ידי רוב חבריה. היא נתקלת בקשת צפויה של טיפוסים מחרידים – תלמידים בוסריים הנושאים את עיניהם לקריירה עוד לפני שיש להם הבנה או עניין באומנות עצמה ושלל מורים איומים – שהמשעממים שבהם עוד נסבלים לעומת המתעללים הסדיסטים והמטרידים מינית.

ושלישית בנסיון ליצור אומנות, כאשר תדמה שמצאה סוף סוף את מקומה, כשהיא מתחברת אל שני תלמידים בוגרים יותר וחריגים בנוף בית הספר – רוני השחקן המוכשר מכל ובן הבמאי הגאון קורא המחשבות. האומנות אינה יודעת פשרות, "לא משחקים שם משחקים" מזהיר אותה בן. השחקן בעיניו נדרש לקורבן – "מה את חותכת מעצמך ונותנת לצופה שלך" הוא שואל את אלי (עמוד 99). לדעתו, "רק בחקירה עצמית שחקנים יכולים להתעלות, שזה, ולא פחות מזה, מה שהקהל צריך לקבל. קרבן." (עמוד 110) "הוא אומר שזה התפקיד הכי חשוב של השחקן, לתת לקהל דוגמה אישית של חיפוש אחרי המודעות הזאת. לגרום לצופים לרצות גם." מילים גבוהות, אך אלי עתידה לגלות שהחקירה והמודעות האלה אינן פשוטות או ישירות ויכולות להיות מבלבלות מאוד. דברים אינם כפי שהם נראים גם אם הם נדמים כאותנטיים. מי מוביל ומי מובל? מי שולט ומי רק מדמה שהוא בשליטה? מי מלאך ומי שטן והאם יש בכלל מלאכים בסיפור? והאם המודעות העצמית אינה עתידה להקנות במחיר הטראגי האידיפלי של עיניים מנוקרות?

זרע הפורענות נזרע בסיפור עם מותו של אחד התלמידים בבית הספר. "החיים באו לבקר אותנו. שלא נתבלבל ונחשוב שהם משהו אחר." (עמוד 133) מכריז בן. אבל המוות הזה דווקא גורם לבלבול אצל אלי והעניינים הולכים ומסתבכים ככל שעוד ועוד מסכות נקרעות מעל פניהן של הדמויות השונות.

בתחילת הספר (עמוד 55) ממליץ אחד המורים לגיבורה לעשות רשימה של ציטוטים מתוך מחזות שיש להם ערך עבורה. "אלה יהיו הפירורים שאת משאירה לעצמך, ..., תני לעצמך צ'אנס למצוא את הדרך." האם תצליח אלי למצוא בחזרה את הדרך מתוך היער שהלכה או הולכה בו לאיבוד? הדבר אינו ברור. מי שכן מביאה ציטוטים כאלה היא המחברת, אינה אייזנברג, שהשתמשה בהם בכדי לטוות, מהם וכנראה מתוך חוויות מלימודי משחק, שלד של סיפור (רשימת הציטוטים אף מובאת לנוחיות הקורא בסוף הספר, מה שגרם לי לתהות מדוע אין בספרים בימינו תוכן עניינים? – אולי בגלל המעבר לדיגיטל). השלד הוא בעל מבנה מתוחכם והרמטי – דמויות מראה, משולשי אהבה, ופרדוקסים שחוזרים ומשתלבים בסיפור ללא הרף: השחקן כיוצר בעל מודעות השואף להיעשות כלי ליצירה ומוותר בכך על שליטו העצמית; שאיפתו של הבמאי לממש את חזונו באמצעות השחקנים אך תוך המנעות מהפיכתם לרובוטים חסרי אישיות.

את השלד הזה אייזנברג ממלאת בדמויות אקצנטריות שכאילו עומדות בניגוד למורכבות שברומן, ובכתיבה זורמת וקלילה – כמעט הייתי אומר על גבול רומן התבגרות לבני נוער, שכאילו נוגדת את הפרדוקסים המסובכים שהיא מבטאת. התוצאה היא ספר שנקרא בקלות אך גם מצליח לעניין ולעורר מחשבה. את מבחן ההסתגרות בימי קורונה עם אישה ושלושה ילדים שאינם יודעים כיצד לפרוק מרץ ובנוסף שלל דאגות קיומיות מפני העתיד הוא צלח בהצלחה יתרה.

View all my reviews