Review: סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר by David Grossman
My rating: 4 of 5 stars

דוד גרוסמן הוא עוד אחד מן הסופרים האלה שקצב הכתיבה שלהם גבוה מקצב הקריאה שלי (ביחד עם הומרוס, שייקספיר, דנטה, דוסטוייבסקי ועוד חצי מיליון סופרים בערך, שלא להזכיר את הישראלים שביניהם). עד עכשיו קראתי רק את "ספר הדקדוק הפנימי" שלו. אתרץ זאת בכך שאני קורא איטי. עד כאן התירוצים. בקיצור, כהרגלי, הלכתי ברחובה של עיר ונתקלתי בספריה שלמה שזרקו לרחוב. אספתי כמה ספרים לתרמיל והמשכתי בדרכי. שלושה של גרוסמן (למי שמתעניין – "סוס אחד נכנס לבר", "בגוף אני מבינה", "אתי החיים משחקים הרבה" כמו גם "רפסודת האבן" של סראמאגו ו"סוויטה צרפתית" של נמירובסקי – את מה כדאי לי לקרוא אתם מוזמנים לכתוב בהערות) כמו חדשים. אפילו לא פתחו אותם (מ"בגוף" נפל פתק החלפה של סטימצקי מ-2005). התחלתי עם "סוס", בגלל הפרס בוקר אתם יודעים (וגם בגלל שהוא קצר – לא ספר שבורח לך מבשורת הסיום שלו, ספר שאפשר לרוץ אתו, אם אתם מבינים מה אני מנסה לומר).

ולהלן התרשמותי. גרוסמן לא צריך את ההמלצות שלי. הוא סופר טוב. אפילו טוב מאוד. לא חסר אצלו כלום. רעיון – יש. שפה –יש. מסר – יש. העיצוב – מוקפד. איזון – יש. הברקות – בשפע, מכיר את נפש האדם - מכיר. בקיצור הבנאדם יודע את העבודה. הקריאה זרמה במהירות גם לקורא איטי כמוני. הספר בנוי לתפארת – למן היסודות ועד לאנטנה שעל הגג – כולל כל הקישוטים שבאמצע. אז למה כמעט כל הקריאה הספר הזה התנדנד אצלי ככה באמצע על שלושה כוכבים ולא יותר?

משתי סיבות. דבר ראשון מבחינת הסיפור ועם כל ההבדלים שביניהם (גם מבחינת האורך) הספר הזה היה די דומה ל"ספר הדקדוק הפנימי" שכבר קראתי. בעצם בהתאמות קלות הוא היה יכול להיות פרק נוסף, מסכם, של "הדקדוק הפנימי". כזה מן "הדקדוק הפנימי" רק עם הרבה בדיחות או גרסא מקוצרת של "הדקדוק", כמו שמקצרים קלאסיקות לילדים. מה הלאה "הדקדוק הפנימי" גרסת הקומיקס? (אולי כבר עשו). כך שכל הזמן קיננה אצלי איפשהו במוח ההרגשה שבסרט הזה כבר הייתי.

את הדבר השני קצת קשה יותר להסביר. אבל אנסה. הספר מוביל אותך באופן הדרגתי אל הפואנטה. הוא גם ספר "דחוס" מאוד. גרוסמן לא משאיר דבר לסופרים אחרים. כל בורג שיכול לשמש את הסיפור נדחס לתוכו. וכל חלק (וזאת גדולתו של גרוסמן וגם חולשתו) בצורה מושלמת ומשמעותית, שמשרתת את הסיפור. כך שמצד אחד לא ניתן לוותר והשמיט אף חלק בספר או לערוך אותו בצורה שונה (טוב לא יודע איך הספר נראה לפני העריכה אבל יש לי הרגשה שאצל גרוסמן לא נשאר מקום לעורך, אבל זה סתם רושם אולי אני טועה), ומצד שני יש בספר סוג של מונוטוניות מרגיזה. גם את המונוטוניות הזאת הוא חולק אולי עם "ספר הדקדוק הפנימי". אתה קורא שם סצנה של שבירת קיר. בהתחלה זה מסקרן. אחר כך מתפתח קצת. אחר כך מתמשך, אבל זה לא נורא – יש לך זמן להבין את הסיפור מכל היבטיו השונים: סמליות, אלגוריות, דימויים, מטאפורות, פרשנויות, אנא ערף. וזה עדין ממשיך, באותו קצב, אותה התקדמות איטית, מעודנת. טוב צריך לצבור קצת נפח בשביל שגם לחוקרי הספרות יהיה עם מה לעבוד. ואז זה ממשיך. אלוהים כמה עמודים לוקח לאבא הזה לשבור את החתיכת קיר המז... שלא לדבר כמה עמודים צריך לטחון עד שלגיבור יוצא ה... ב"סוס אחד" העסק מעט דומה.

זה קצת כמו לטפס לראשו של בניין גבוה דרך חדר המדרגות. אתה נכנס ללובי המפואר ומסתובב שם קצת. קולט את הסגנון האדריכלי ומתרשם. ואז אתה עובר לחדר המדרגות ומטפס גרם מדרגות אחד. קצת פחות מרשים אבל חלק מהבניין. ואז אתה מטפס עוד גרם מדרגות, די זהה לראשון. טוב זה הכרחי וגם הרווחת קצת גובה. אבל אז אתה מטפס עוד חמישים גרמי מדרגות ומתחיל להתעייף ולרצות שכל העסק יגמר, גם אם בכל קומה משהו קצת שונה: המספרים על הדלתות, קצת לכלוך על הקיר, פתאום איזו אישה שיצאה להפסקת עישון יושבת על מדרגה. גם לא ניתן לבטל קומות. לקפוץ מקומה עשר לקומה עשרים. אבל בכל זאת מתחשק לך להשתמש במעלית או להרים טלפון לגרוסמן ולומר לו "נהגוס שים גז."

אבל, וגם זה חלק מהקריאה. בסוף אתה מגיע לקומה האחרונה ויוצא אל הגג. ואז אתה מגלה משהו, שאולי ראית גם קודם, אבל עכשיו בשלמותו זה עושה לך משהו. אתה רואה את הנוף ואת הבניין מזווית אחרת. בכל זאת הרווחת משהו נוסף. סוג של שביעות רצון אומנותית. וזה קרה לי בעשר העמודים האחרונים. גיליתי את היופי האסטטי של היצירה. בכל זאת בנויה יפה, הגימור נהדר והיא יצירה שלמה ומהודקת. אז עוד כוכב.




View all my reviews