Review: תחנת־האטום

תחנת־האטום by Halldór Laxness
My rating: 4 of 5 stars

ספרים שנאספו מהרחוב – ספרי חג החירות 2025 (#8)

הספר הזה תמיד סקרן אותי בשמו המוזר ובכריכתו המשונה, לכן אספתי גם אותו מן הרחוב בפסח לפני שנה, למרות שמחכה לי על המדף כבר כמה שנים ספר אחר של הסופר זוכה פרס הנובל.

בגדול הספר הוא סאטירה ביקורתית חברתית של איסלנד שלאחר מלחמת העולם הכי שניה. וכמובן שבחלקה היא גם רלוונטית לימינו ובכלל. במקרה בחרתי לקרוא בו כאשר ארה"ב בראשות הנשיא חובב העסקים טראמפ מבקשת לרכוש/להשתלט על גרינלנד – עוד טריטוריה אסטרטגית שנמצאת בסוג של שליטה דנית, כמעט כמו שהייתה איסלנד שזכתה בעצמאות מעט לפני כתיבת הספר. גם לה תרבות בעלת שורשים בסאגות וויקינגיות וימי ביניימיות. בספר נציגי ארה"ב מבקשים לרכוש את איסלנד או רק את רקיאוויק או רק שטח אדמה באי (לא מטעמי שליטה בנתיבי שיט כמו בגרינלנד של ימינו) ולבנות שם בסיס טילים גרעיני, כחלק מן המלחמה הקרה ומאזן האימה מול ברית־המועצות הקומוניסטית. השמרנים והקפיטליסטית חסרי המוסר (שמדברים גבוהה גבוהה בשבח הלאומיות) משתוקקים לסגור עסקה ולגזור קופון על הדרך. הקומוניסטים מסתייגים בטענה שמוכרים את המדינה לקפיטליסטים חזירים. העם הפשוט חושש להפוך מאי נידח שרק זכה בעצמאות למטרה לטילי השמדה סובייטים.

הטכניקה של לכסנס בהצגת הביקורת החברתית על הצדדים השונים מוכרת – שימוש בדמות של אדם פשוט ותמים הנקלע ללב ההתרחשות והצגת הדברים דרך עיניו, יותר נכון באמצעות הניסיון שלו לרדת לעומקם של דברים. דמות הגיבורה היא "אוגלה" (ינשוף באיסלדית) אישה צעירה המגיעה לעיר הבירה הדרומית מן הצפון הנידח, דליל האוכלוסין והכפרי נוודי למחצה. היא מוצאת עבודה בביתו של נציג המחוז הצפוני בפרלמנט (שכמובן חי בדרום וכמעט ואינו מבקר בצפון) – איש אשכולות עשיר ובעל משפחה (אישה מפונקת ושחצנית וילדים מתבגרים ומשועממים), פילוסוף, חבר־פרלמנט, נשוי לאחותו של ראש הממשלה הנכלולי ועומד בראש חברה לייבוא העושה עסקים מפוקפקים עם ארה"ב. אוגלה נמצאת בחיכוך תמידי עם בני הבית הבורגני אך גם נמשכת לראש המשפחה. את זמנה הפנוי היא מקדישה ללמידת נגינה בעוגב (משום שאביה, איש הצפון, מגדל הסוסים, מבקש להקים מחדש כנסיה, באחד העמקים הנידחים). היא לומדת נגינה אצל עוגבר זקן יוצא דופן (שהזכיר לי במשהו אחד ממורי באוניברסיטה) – פילוסוף, השוחה נגד הזרם החברתי, חכם, שביתו פתוח לכל – לשוטרים כמו לפושעים, לכוהני דת מפוקפקים, לזונות מזדקנות ועוד.

הספר הזה היה לי מוזר לקריאה. מצד אחד, הוא היה מיושן ונאיבי בחלק מן הביקורת שלו. באופן כללי נתקלתי בסוג כזה של סאטירה וביקורת הבורגנות בהרבה ספרים. כך שבחלקים ניכרים לא היה משהו מיוחד שצד את תשומת ליבי. מצד שני היה בספר פן שאם לתאר אותו באופן כללי, אבחר ב־"אי־חדירות", "אי־מובנות". "אי החדירות" הזאת מקורה במספר סיבות. לפני שאנסה לבאר אותן, אכתוב כי התחושה הזאת היא, בעת ובעונה אחת, גם מתסכלת ודוחה אך היא גם מה שמעניק לספר עומק ויותר מכך זורה עליו איזשהו קסם מושך.

אז מה מקור "אי המובנות"? גורם אחד הוא האקלקטיות של העלילה (כפי שניתן להתרשם מהתיאור הכללי שלי למעלה), הקופצניות שלה, ריבוי הדמויות המוזרות, שלרוב (חוץ מאבי המשפחה) אינן נזכרות בשמם אלא בכינויים משונים (הרבה פעמים מעולם הפשע). גורם שני היא העובדה שמדובר בתרבות וחברה וזמנים שונים חלקית מאלו שאני חי בהם, מה שמקשה בהתחלה על ההתמצאות, על זיהוי צירי הקואורדינטות של המחלוקות. גורם שלישי הוא ששמור כאן מקום מיוחד לגיבורי הסאגות האיסלנדיות, כמו גם להיסטוריה קרובה יותר של איסלנד מהתקופה הרומנטית. הקשר נוכח אבל גם כללי ורופף. חיפושים באינטרנט ושימוש ב-LLM הניבו רק ביאורים רומזניים ומעורפלים בנוגע למשמעות האזכורים והסימבוליקה שביצירה. כנראה שצריך ממש לקרוא והתנסות בסאגות בכדי להבחין בקווי האופי המשותפים, לזהות את הגיבורים ואת הביקורת, כמו גם את הסאטירה. הגורם הרביעי הוא שלכסנס בנה את הדמויות מתוך הסתמכות על מכרים אמתיים שלו מחיי החברה האיסלנדית בסוף שנות הארבעים. מה שהיה ניתן לזיהוי ע"י קוראיו בזמן ההוא הוא סתום עבורי.

מקום מיוחד שמור לדמותה של "אוגלה". הינשוף במיתוסים האיסלנדיים מייצג חוכמה (כמו אצל היוונים). אוגלה היא חכמה באופן טבעי, מכיוון שהיא אינה מושחתת ואינה בת הדרום הבורגני. היא גם מתקדמת במחשבתה (נוטה אל הקומוניסטים), אבל גם מגלמת חוכמת חיים בסיסית ומגיעה מחברה שמסתמכת על הסאגות העתיקות בתור מקור הסמכות היחידי וכדגם לחיים הראויים. היא מצליחה לראות בלילה (חלק ניכר מן העלילה מתרחש בלילות, סה"כ מדובר בטריטוריה צפונית). לפי מה שהצלחתי להבין היא מייצגת את גיבורות הסאגות (אולי יש כאן רמיזה לגיבורה ספציפית ששרדה ארבעה בעלים). במיוחד היא מייצגת את רוח החירות – שאיפתה הגדולה היא להיעשות אישה עצמאית שאינה תלויה באיש ובשום מוסכמה בורגנית. היא דמות חריגה, במיוחד ביחס לבני המשפחה המפונקים. המוזרות שלה בולטת ביחס לעולמה הפנימי ולרגשות שמפעמים בה. היא אינה רפלקסיבית במובן המוכר לנו מהתרבות הנוצרית. היא אינה מתכחשת לרגשות, לפחדים או לתשוקה מינית, אבל כל אלו אינם שונים בעיניה יותר מאילוצים חיצוניים כסערות, סוסים ושחיתות. הם פשוט דבר שקורה לה, הם אינם חסרי משמעות, אבל גם אינם בעלי משמעות יתרה ואינם מתגבשים למאפייני אישיות, כי כאמור האישיות נמדדת לאור גיבורי הסאגות. (העוגבר הפילוסוף עוזר לה לפרק את המוסכמות הבורגניות שהיא נאלצת לתפקד בתוכן). "בתוכי התרחשו חיים מסוג מיוחד שלא הייתה לי שליטה עליהם אלא במידה שאינה מעלה ואינה מורידה, אף שראיתי אותם כחלק ממני." (ע86)

אי היכולת לראות בחיים הפנימיים סיפור בעל משמעות מביעה גם לאופן הפרגמנטרי משהו של העלילה ולחורים הבלתי חדירים. "היה אפשר לדבר על עצירת גשמים אבל לא על השמש הזורחת. בדומה לכך היה אפשר לדבר על הסאגות, אבל לא לומר דברי ביקורת; היה אפשר להתחקות על שושלות משפחתיות אבל לא על השתלשלות המחשבות במוח: רק המוח יודע מה קרוב ללב, נאמר באדה. אם הסיפור יצא מגדר סיפור ונגע לך עצמך בלבד, לעצמותך הפנימית, נחשבת חוטא אם דברת על כך, וחוטא גדול יותר אם כתבת. כך חונכתי, כזאת אני; שום אדם אינו יכול לחרוג מגדר עצמו. מטעם זה לא אומר כיצד נתרחש הדבר או מה היה, אני יכולה רק לספר לכם את הסיבות החיצוניות עד שיצא הסיפור מגדר סיפור." (ע82)

זו גישה לחיים השונה מן החיים הבורגניים במערב. היא משפיעה על כל היחס לחיים ולחברה. בייחוד היא גורמת לכך כי האמריקאים (אולי גם, באופן חלקי, קוראים ישראלים) לא יבינו את ייחודיות גישת החיים והתרבות האיסלנדית, שאינה משתבצת בנקל בדיכוטומיה שבין קומוניזם וקפיטליזם. חיים הנשלטים על ידי המיתוסים והגיבורים באופן נוכח ביותר ולא רק כפנטזיות. בין השאר היא יוצרת דת חדשה. הנצרות הפרוטסטנטית נוכחת. כנסיה נבנית. אבל היא גם דבר שנכפה על-ידי שליטים דנים שהתנצרו. כשמנסים להבין מה הדת אומרת בדיוק מגלים שהיא שונה מאוד מהנצרות, אבל גם אינה בדיוק הדת הוויקינגית הקדומה. "נדמה לי שאתה עצמך אינך יודע במה אתה מאמין, אבא," אמרתי. "אדרבה, ילדתי, אני מאמין באלוהים, אנחנו מאמינים באלוהינו," ענה המאמין הלא־קנאי, ושיחת־הבאי התמימה שלנו העלתה חיוך על פניו. "ודאי שאין הוא לא אלוהים לותרני ולא אלוהים קתולי; וודאי ודאי שאין הוא ישו האל, אך שדווקא אותו מרבה הכוהן להזכיר בפרקי־הקריאה שהוא מצווה עליהם; וגם אין הוא תור, אודין ופרי; ואף לא הסוס־האביר בכבודו ובעצמו, כפי שסבורים בדרום. אלוהינו הוא מה שנותר לאחר שמנו וציינו את כל שאר האלים. לא, לא הוא, לא הוא" (ע154-155).

נראה כי לכסנס דוגל בשילוב של שמרנות וסוציאליזם שמקורם באופי הגיבורים שבסאגות העתיקות, הדוחה פאנטיות מכל סוג לטובת חופש אישי.

אז מדובר בספר מעניין חלקית. אף שיש בו הבלחות של הגות ופילוסופיה יפים מאוד. הוא מוזר בכדי לעורר עניין אך לא תמיד זה מספיק. ***1/2

View all my reviews