Review: שני אנשים

שני אנשים by Georges Duhamel
My rating: 5 of 5 stars

את הספרון הזה שליתי מתוך פח מחזור ליד ספרייה ברמת-גן. הוא קצת מזכיר את ספר החול של בורחס, שלא ניתן היה לשוב ולקרוא בו את אותו העמוד פעמיים. הספר הודפס בראשית שנות השישים, על נייר זול (הוצאת עם עובד של אז), שכמעט השחיר, הוא אינו מפסיק להתפורר ודפיו מתרופפים ונתלשים. הוא בילה קצת זמן במגרה עד שנזכרתי בו - הנפש שלי צמאה לאחרונה לסיפורים מינוריים והומניים.

הספר נפתח בסצנה מסתורית. אחד הגיבורים, אדואר, נתקל ביום חורפי וסוער באישה, שטועה לחשוב שהוא אדם אחר. מאחר והיא פונה אליו בדברים בשם אדואר ומאחר והיא נחמדה ויפה, לוקח לו זמן להבין שהוא אינו מכיר אותה מאיזשהו מקום או מנבכי עברו. היא מבקשת להצטרף אליו לדירתו. הוא מתכוון להעמיד אותה על טעותה אבל בגלל מזג האוויר הסוער והנאתו מהפלירטוט הוא מתמהמה, עד שכבר מאוחר מידי. דבר מוביל לדבר, לילה ליום ויום לחתונה וחיים משותפים במשך שנים. גם כשברור להם כי היכרותם יסודה בטעות ולמרות שהם אוהבים ונמצאים ביחסים טובים וחולקים חיי נישואין וטיפול בילד הם נמנעים מלהזכיר בשיחותיהם את אותה פגישה ראשונה.

מן המסופר בעמודים הראשונים אתה מתפתה להסיק כי הסיפור שאתה עומד לקרוא יהיה סיפורה של הזוגיות שתחילתה בצרוף המקרים המוזר. אבל טעות בידך. מטרתו של המספר אחרת. הספר הזה, למרות שהוא רומן קצר, הוא למעשה כל כולו בחינה ספרותית (ולא מסאית) של מושג – מושג "הידידות", "החברות". באמצעות מקרה מוזר בו מתהווים יחסים בין גבר לאישה שיש בהם תאווה ואהבה, פונקציונליות וכבוד הדדי, מבלי שעברו כל שלב של חברות, מדגיש דיהאמל את ייחודו של מושג ה"חברות" ומבדיל אותו ממושגים של "אהבה" ויחסים מסוגים אחרים.

בהמשך הוא גם מקפיד להבדיל אותו מסוגים מקריים ומתהווים מעצמם של חברויות, כגון חברי ילדות או חברים לעבודה. אדואר נתקל (שוב במקרה) בגבר אחר בשם לואי סאלאבן, שאינו מפסיק לבחון אותו. גם אדואר נמשך אל לואי משום מה (לא ברור עד הסוף מדוע הם מתעניינים האחד בשני – בקריאה אנכרוניסטית אתה מתפתה לרגע לחשוב כי המחבר מבקש לתאר משיכה הומואירוטית, אבל לא בכך הדבר). אדואר ולואי הם פשוט טיפוסים מנוגדים בתכלית ובעצם בודדים. כל אחד מהם מחפש באחר את מה שחסר בו עצמו. לאחר היכרות מנומסת הם מחליטים, כמעט במפורש להיעשות לחברים. הספר מתאר את סיפור חברותם – התהוותה, התמשכותה, על כל המפנים והאתגרים שמלווים אותה ועד סופה הטראגי. בתוך כך מצליח הסיפור לגעת בכל הדקויות הפסיכולוגיות המאפיינות חברות וזאת תוך תיאורים תמציתיים, עשירים בדימויים וגם בהומור מריר.

אדואר הוא כימאי, איש מדע, ראציונאלי וחרוץ, שחייו הבורגניים מתנהלים מתוך "תכנית סדורה". הוא יודע רק הצלחות בחייו. הוא גם נדיב וטוב לב. לואי לעומתו הוא בעל עבר של הידרדרות לעוני, דיכאונות, אינו מוצא עניין ואינו מתמיד באף עבודה, נתון למצבי רוח ומתקשה לתפקד. הוא איש רוח החי "בתוך הספרים" שהוא קורא. בתחילה עולה החברות ביניהם ופורחת. כל אחד רואה באחר דמות נפלאה. אבל עם הזמן הופכים היחסים ביניהם ליחסים שבימינו היו מכונים "רעילים". למרות כל הכוונות הטובות וההכרה של שניהם כי ידידותם היא דבר העומד בפני עצמו (או שזהו האידיאל שהם מבקשים לטפח מתוך עיוורון), מתדרדרת החברות ומתחילה לעמוד במבחנים קשים יותר ויותר. בסופו של דבר מגיע כל אחד משני הגיבורים לתובנות משלו בנוגע לחייו ולידידותם.

דיהאמל מפליא לבחון כל אספקט של חברות וסגנונו חכם ויפה ומשעשע. התרגום של חיים אברבאיה (שקראתי בעבר תרגום שלו לסיפורים איטלקים של סטנדאל) הוא תרגום מופת (כמובן על הארכאיות הכלולה בתואר שכזה – למי שזה מפריע לו) והוא יפיפה לא פחות. מומלץ.

View all my reviews