Review: חוט האופק / רקוויאם

חוט האופק / רקוויאם by Antonio Tabucchi
My rating: 5 of 5 stars

שתי נובלות יפות ומהנות מאוד לקריאה של טאבוקי העוסקות בזהות ובחיפוש. מבחינת המבנה שתיהן אפיזודיאליות, אוסף של פרקים קצרים, שבכל אחד מהם מזדמן הגיבור למקום ספציפי ומדבר עם דמויות ספציפיות, סוג של אודיסאות קטנות. לעלילה שמור כאן מקום משני והיא קלושה.

גיבור הנובלה הראשונה "חוט האופק", שפינו שמו, הוא אדם שעתידו מאחוריו, כמו שאומרים, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה החברתית. הוא עובד מכון פתולוגי, מקום בו משתהה הגוף עוד מעט לאחר שהנשמה כבר אבדה. למכון מגיעה גופת גבר שמת בנסיבות מחשידות (לא ברור מי ירה בו ולא ניתן לסמוך על גרסת השוטרים) ושזהותו עלומה. מהר מאוד מתברר לו כי איש אינו מתעניין בזהותו ובגורלו של האלמוני, לא הרשויות הממהרות לסגור את התיק לאחר חקירה קצרה ולא חברו העיתונאי שמסתפק בדיווחים שגרתיים וקלישאתיים. שפינו אינו חש בנוח עם העניין, לדעתו "אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הריק ... זה כמו למות פעמיים." (עמוד 40). שפינו מתחיל להתחקות אחר זהותו של המת תוך שהוא מסתמך על רמזים קלושים. בתחילה נראה כי הוא משיג התקדמות מסוימת בחקירתו אך בהמשך מתחוור לנו כי אין ביכולתו לגלות את זהותו של האיש. בדומה לשירו של בורחס, בסוף החיים המבוך ששיטוטינו מציירים מגלה את פנינו שלנו. בסיום הסיפור מבחין שפינו (ששמו מזכיר את שפינוזה, אשר "נשא את קו האופק בתוך עיניו ... הזז שעה שאנחנו זזים" (הערה בסוף הסיפור), ממקום מושבו בדירתו באגרטל ובחוט האופק הנשקף מן החלון, ומבין כי "הקשר היחיד בין שני החפצים היה עיניו" (עמוד 76). זיכרונות הילדות ששפינו מדמה שהם של המת הם בעצם פרי דמיונו. הסיפור מזכיר מעט ספר אחר של טאבוקי שקראתי – "ראשו האבוד של דמאשנו מונטירו", אבל הוא טוב ממנו בהרבה מאחר והוא לירי ופילוסופי יותר והכתיבה בו יפה מאוד.

הנובלה השנייה, "רקוויאם", נכתבה בפורטוגזית ומתרחשת בליסבון (ביתו השני של טאבוקי). אבל מדובר בליסבון שבחלום שכמו התרוקנה ביום חמסין מההמונים הגודשים אותה. זוהי נובלה סוריאליסטית – המתרחשת על קו התפר שבין חלום למציאות אצל דובר (בן דמותו של טאבוקי?) שטוען "נכון שיש לי נפש, אבל יש לי גם לא מודע, כלומר, כבר יש לי לא מודע ... את הלא מודע חוטפים, הוא כמו מחלה, אני חטפתי את וירוס הלא מודע" (עמוד 95). בסיפור שולטת דמותו של פרננדו פסואה, המשורר המנוח שבדה לעצמו אינספור זהויות שבשמן כתב, איתו קבע הדובר פגישה בצהרי היום. בהגיעו לפגישה מבין המספר כי למעשה חלה טעות והפגישה (עם רוחו של פסואה) עתידה להתרחש בחצות. את מחצית היום הלוהט, עד לפגישה היעודה, מעביר המספר בשיטוטים בליסבון הנחלמת תוך שהוא פוגש ומשוחח עם שורת דמויות מעברו (חלקן מתות) וכנראה עם דמיות מ"ספר האי-נחת" של פסואה. הכל מציאותי אך גם חלומי. בין לבין אנו נחשפים בצורה מרומזת לדברים המטרידים את המספר ובעיקר התאבדותה של אשתו. העלילה מהורהרת ומשעשעת לפרקים, מקום של כבוד שמור כאן לאוכל הפורטוגלי, שממעדניו המשוטט אינו מפסיק לטעום. נהניתי לקרוא בסיפור שהוא בעל קסם מיוחד.


View all my reviews