Review: אני רעב

אני רעב by Georg Fink
My rating: 5 of 5 stars

כשהייתי הולך עם סבא חיים ברחוב והיינו נתקלים באיזו חתיכת לחם מונחת על המדרכה או איזה תפוח זרוק, היה סבא חוזר באוזני תמיד על אותו משפט בווריאציות קלות: "אתה יודע, אם הייתי מוצא חתיכת תפוח כזו כשהייתי במחנות היה זה בשבילי יום חג ממש". פעם אחת הוסיף גם מן אמירה כזו: "קשה להסביר רעב תמידי כזה, זה כמו הילד מהספר ההוא 'אני רעב'". כעבור שנים רבות נזכרתי בדבר והחלטתי לחפש באינטרנט, לשם השעשוע, האם אכן קיים ספר בשם הזה. להפתעתי גיליתי שקיים וגם תורגם לעברית. לא מזמן ביקרתי בחנות ספרים משומשים ורכשתי עותק שלו במצב מצוין (לפי מצב הדפים לא נראה לי שקראו בו).

מדובר בספר ותיק שתורגם לעברית כבר בשנות השלושים. העותק שברשותי הוא מתרגום מאוחר יותר מ-1984. בגב הספר מצוין כי "גיאורג פינק" הוא שם בדוי וכי זהות המחבר אינה ידועה. למרות זאת משערים שם כי מדובר בספר אוטוביוגרפי. חיפוש באינטרנט מעלה תמונה אחרת. בביקורת בעיתון "הארץ", משנת 1971, מאת אהוד בן-עזר נטען שהמחבר הינו סופר יהודי גרמני-שוויצרי בשם קורט מינצר. גם בן-עזר מתרשם מעזות המבע של מינצר. הוא מסתמך על הטענה הבאה: "יש ספרים שהזעקה העולה מהם נושאת חותם של ניסיון אישי כה מובהק, כה מר, עד שדומה כי הסופר כמעט לא השתמש בדמיונו, לא המציא דבר שלא אירע. ואם מתברר לך אחר־כך כי לסיפור אין יסוד אוטוביוגראפי, אתה מרגיש כאילו רומית. אבל קשה, קשה מאוד לרמות בכתיבת רומאן וידויי. ואם אתה מרגיש בשעת הקריאה כי הדברים אכן קרו לסופר – סימן שבאמת קרו לו." ומסיק כי "קשה להאמין שפינק היה מוצא עוז מוסרי ווידויי לכתוב כך את "אני רעב", אילולא הייתה ילדותו דומה לזו של טדי, גיבור ספרו." אך כיום יש וויקיפדיה (לטוב ולרע) וחיפוש שמו של מינצר מעלה כי על פי עדותו שלו, הייתה לו "ילדות של זהב" (וגם היה בן למשפחה יהודית ולא לאב גרמני פרולטרי מתעלל).

הקריאה מעלה שני דברים. דבר ראשון סיפור קשה ונוגע ללב המתאר בצורת ווידוי ורומן חניכה את ילדותו והתבגרותו של טדי קניג, בן לאם יהודיה ולאב גרמני, בברלין של ראשית המאה העשרים, עד לימי האינפלציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מלבד התיאורים הקשים מלווה כל קטע גם באמירות כלליות יותר, פסיכולוגיות / סוציולוגיות / פילוסופיות בנוגע לאופיו של האדם ושל בני מעמד הפועלים. כך שפינק/מינצר שוזר כאן מחרוזת פנינים על חוט של זוהמה. התיאורים הריאליסטים אינם נופלים מאלו שמצאתי בז'רבז לזולה שקראתי לא מזמן. כל זה יוצר תיאור תמציתי, אפקטיבי, מזעזע ונוגע ללב שאינו נעדר איכויות על זמניות. אפשר להבין מדוע נוטים לחשוב כי מדובר ברומן אוטוביוגרפי.

מצד שני, אם משתחררים מאופן הכתיבה ה"פשוט" ומן הזעזוע שמעוררים הדברים אפשר גם להבחין כאן במבנים ספרותיים מלאכותיים. הדבר ניכר מהבניית היחסים שבין טדי לאימו היהודייה (בת המעמד הבורגני שהתדרדרה) ולאביו המתעלל, הגרמני ה"ארי" הפרולטר. ובמיוחד בתיאור הקונפליקטים והמתחים שבין האב לאם. גם יחסו של טדי למשפחה הנדבנית התומכת בו ולדמותה המסוכסכת / אירוטית של דיאנה פיורי מגלה את מגעה של יד ספרותית מעצבת. מעבר לתיאור הנטורליסטי יש כאן אמירה גבוהה יותר, על נפשו של האדם, בחירותיו, על האומנות וההיעשות לאמן ועל מצבם של היהודים בחברה הגרמנית בת התקופה.

גיבור הרומן הוא ילד (אחר-כך נער ובסוף איש) שנולד ונשאר רעב. למה היה רעב? לטענתו "לדברים רבים רעבתי בימי חיי, ובילדותי גם ללחם. רעבתי לפשטותם של אנשים תמים, לאב, לאמונה של אהובה, לכושר להינות מתענוגות קטנים ... רעב אחד הציק לי תמיד: למוסיקה." (עמודים 117-118). טדי הוא חריג. הוא קיבל בירושה את הגנים היהודיים של אימו אליה הוא קשור בכל נימי נפשו אך לכן הוא גם מושא לשנאתו של אביו המתעלל ולזרות מובנית מאחיו ואחותו. למקות שאינו נבדל מסביבתו, ואף מרבה לסבול הוא אינו מסוגל להתקבל בחברת העניים המרודים ואפילו אינו דובר את עגת הרחוב הברלינאית (לא פלא שלבסוף יהפוך לפנטומימאי דמוי צפלין במאבקו למצוא את קולו הייחודי), מצד שני כאשר מוצע לו, ע"י מיטיב עשיר לעזוב את משפחתו וסביבתו הוא אינו מסוגל לכך, גם בחברה הבורגנית יהיה זר. כך הוא נשאר תקוע בין הפרולטריון לבורגנות, מה שקורע אותו אך גם מעניק לו את היתרון של זה המסוגל לחרוג לרגע במחשבתו מעבר לגבולות עצמיותו ולמאבק הקיום הבלתי פוסק. והוא מבין כי "להיות בעל לב רגיש רק זה הוא האושר. מה יודעים העניים על ליבם?"

למרות שהוא מכיר בכך כי העוני מנוול את האדם הוא אינו למד כי הישועה תצמח מן הפוליטי. הקומוניסטים, הקפיטליסטים הם רק שני צדדים של אותה מטבע. העניים יישארו עניים. את ישועתו הוא מבקש באומנות, בחיקוי המודע של הסצנות והדמויות המחרידות בהן הוא נתקל. אך הוא נותר דמות טראגית, כזו המודעת לגורלה אך אינה מסוגלת לשנות אותו.

יש המרימים כוס יין לזכרו של אדם. אבל אני אינני מבין ביין וגם סבא חיים לא הבין בכך דבר. חוץ מזה, בספר טוב ימצאו גוונים ובני גוונים שלא ניתן למצוא גם ביין, משובח ככל שיהיה. אז קראתי ספר לזכרו של סבא. כמאמר אבי המשפחה הנדבנית כאשר הוא נפרד מטדי לקראת יציאתו למלחמה שממנה לא שב "זכור אותי לטובה. המנוחה הנכונה היא בלב-האדם." (עמוד 95).

View all my reviews