Review: החיים הוראות שימוש

החיים הוראות שימוש by Georges Perec
My rating: 5 of 5 stars

בגדול אני אוהב את מה שקראתי משל ז'ורז' פרק. מעבר לתחכום הצורני ולפעמים הרעיוני יש בכתיבה שלו, הפארודית והפסטישית בעיקרה, משהו קליל ורענן. לעיתים הוא מרגיש סכמתי ואקראי והקריאה בו הופכת לאוטומטית, אבל זה המחיר שמשלמים על צורת הכתיבה המקורית שלו – כתיבה במסגרת אילוצים צורניים. את המגנום אופוס הזה שלו קניתי כבר לפני מספר שנים יחד עם עוד שני כרכים עבי־כרס, אותם קראתי תחילה. הספר הזה חיכה לרגע מתאים, אין ספק שהוא ארוך, כבד, והפונט קטן. כמעט כל מי שמתעתד לקרוא בו מודע מראש, במידה זו או אחרת, למבנה הסבוך שלו – מה, שבמקרה שלי, עורר גם את סקרנותי וגם את דחיינותי.

החששות שלי היו מוגזמים. למרות תקופה אישית קצת בעייתית ומדאיגה ולמרות שכאשר אני מלא בחששות קשה לי לקרוא, הרי שדווקא הרעיון הכללי של הספר הקל עלי להתנתק מהצרות, ברגע שמצאתי זמן וקשב לעסוק בקריאתו. הרעיון הכללי הוא "המשחק" – המשחק המספיק לעצמו. יש משהו ממכר במשחק לפי כללים, משהו שמושך אותך לחזור ולנסות שוב ושוב. והספר הזה הוא למעשה משחק. הוא ניסיון לארגן את חומרי המציאות (הכללית כמו גם החיים האישיים והיצירתיים של הסופר) ליצירה הכלולה בעצמה, מספיקה לעצמה ומשקפת ללא הרף את עצמה גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הרעיונות. כמובן שהדבר אינו ניתן לביצוע מושלם, וגם התובנה הזו משתקפת בסיפורים ובמבנה הצורני של היצירה.

אילוצים צורניים לא חסרים כאן. פרק העמיס על היצירה עוד ועוד כאלו, גם על המבנה הכללי וגם כאלו המבליחים לפתע באופן הנדמה כשרירותי כל מספר פרקים. כולם יודעים כי מדובר בתיאור של בניין. וכי התיאור מתקדם, כמו על לוח שחמט (אך לוח גדול יותר מלוח שחמט רגיל) בצעדי פרש – כאשר בסופו של דבר "מכוסים" כל חדרי הבניין וזאת מבלי לחזור אף פעם על אותה משבצת. למעשה אין לכך חשיבות רבה מעבר למשחקיות ולאילוץ הצורני. בסופו של דבר אתה הופך מודע, עם התמשכות הקריאה למבנה הבניין ולדייריו ואתה מתמצא במפתו (המצורפת). הדבר כן מכניס בלבול ואנדרלמוסיה לקריאה כמו גם גיוון נפלא ותחושת רנדומליות. מזל שיש בספר תוכן עניינים, רשימת הסיפורים, מפות, הערות משל המתרגם ואינדקס שמות, המאפשרים לחזור ולמצוא את הפרקים הקודמים בהם נזכרו האישים עליהם אתה עומד לקרוא בפרק הבא, כדי שתוכל לרענן את הזיכרון בכל אינספור הדמויות והעלילות. אבל חוץ מעניין "צעדי הפרש" יש כאן עוד אילוצים אינספור. לוח המשחק (הבניין הפריסאי) הוא גם ריבוע קסם בו משובצים זוגות של מספרים לפי חוקיות מסוימת. כמו כן פרק קבע רשימה של זוגות מושגים (לורל והארדי, יהלום ואפר, שייקספיר וראסין וכו') המופיעים בכל משבצת בצרופים שונים (כמובן שבהקשרים שונים ומשונים ולעיתים רק נרמזים). ישנם מושגים החוזרים ומופיעים בכל פרק – צבעים (סגול, ירוק, כתום, שחור), צורות (מתומן, משושה, משולש), חפצים (צעיף, טפטים, ...) ומושגים המקשרים באופן אסוציאטיבי כל שני פרקים עוקבים.

האילוצים ה"מקריים" הם שרירותיים, אך גם מבטאים את רעיון השיקוף העצמי. למשל, באמצע היצירה ישנה רשימה של כל הסיפורים (פרק מכנה אותם בכותרת הספר - "רומנים") המופיעים בספר. הרשימה מורכבת ממשפטים בעלי מספר אותיות זהה, כל משפט מתמצת סיפור. המשפטים מחולקים לקבוצות, כך שכל קבוצה היא למעשה לוח משחק. האות האחרונה שבכל שורה ראשונה בקבוצה "נעה" מקום אחד הצידה בכל משפט עוקב ובמשפט המסיים מגיעה למיקום האות הראשונה. חייבים להעריך את עבודת הנמלים שעשה כאן פרק ועוד יותר את המאמץ המטורף של המתרגם לעברית. כך אמצע היצירה משקף את כולה, כמו גם את המשחקיות. באחד הפרקים ישנה רשימת ציורים, שתיאורו של כל אחד מהם מכיל את הברות שמו של אחד מחברי קבוצת "אוליפו" בה היה פרק חבר. וכך עוד ועוד המצאות גדולות וקטנות, מורכבות יותר ופחות.

קריאתו של כל המבנה הזה מעוררת השתאות אך כמובן גם עשויה להיות מייגעת ולהידמות כחסרת תכלית. אי אפשר להימנע כנראה מקריאה אוטומטית של קטעים גדולים. פרק הוא אנציקלופדיה של פרטים, היסטוריים, אומנותיים, מדעיים ויום־יומיים. בכל פרק מתואר מבנה החדר הנוכחי, כמו גם כל פרטי הריהוט שבו. במיוחד מתוארות התמונות התלויות בחדר, או המעטרות חפצים שונים. כל תיאור כזה הופך למיקרו סיפור בפני עצמו. מידי פעם מופיע ציור המכיל את עצמו, מכיל את עצמו... מטאפורה של מראה משקפת מראה המשקפת מראה... האהוב על פרק. כרגיל אצל פרק יש כאן רשימות בלתי נגמרות, שגם אם שולטת בהן חוקיות נסתרת, הרי שאתה לא יכול להימנע לעיתים מן המחשבה "למה לעזאזל אני קורא את כל הגבב הרנדומאלי האינסופי הזה". אך יש בכך גם יופי מסוים – גודש חינני.

מזל שההשתקפות התמידית אינה מוגבלת לצד הצורני בלבד וגם לא למשחקים המומצאים, אלא קיימת גם בתוכן עצמו. כל פרק הוא גם סיפור אחד או שניים. ישנם סיפורים קצרים ואנקדוטליים לכאורה וישנם סיפורים ארוכים ומורכבים שהם ניסיון לבטא רעיון מוזר – לרוב פרפרזה על רעיון המעגליות, המספיקות העצמית. למשל סיפור על מבצע רמאות מורכב שבסופו אי־אפשר לקבוע מי רימה את מי. סיפור בסגנון בלשי בו כל אחד הוא הרוצח וגם אף אחד אינו בעצם הרוצח וזאת בעת ובעונה אחת. סיפור על קונצרנים בינלאומיים לתיירות המבקשים להקים רשת מלונות עולמית ולשבץ בה אטרקציות ביניהם יוכלו המבקרים לעבור בלי לצאת מגבולות המתקנים. סיפור נקמה שלא ברור אם הצליח או לא. ועוד ועוד. הסיפורים האלו "מצילים" את הספר ובהם ניכר כשרונו הספרותי של פרק, בתחום התחכום, הפרודיה והפסטיש. אחרת, עם כל הכבוד למבנה המורכב ולמדריכים המפרשים שנכתבו עליו, לא נראה לי שרבים היו טורחים לקרוא בספר.

התוכן מרפרר גם לסופר עצמו. כבספרים אחרים שלו, פרק טמן בספר קודים שהייתה להם משמעות אישית לגביו. זה דבר מעניין, אך צריך ממש להכיר את הביוגרפיה של פרק (ותשומת לב לפרטים זניחים) בכדי להבחין בהם. זה מוזכר בקצרה באחרית הדבר (כמו גם בהערות בספרים אחרים שלו – W או זיכרון ילדות ומתחם התפודים). ישנה גם ביוגרפיה של פרק באורך 900 עמוד שעוד לא קראתי (אם אקרא). נקודה מעניינת היא שחלק מן הסיפורים על הדיירים בבניין הם תקצירים או ווריאציות על ספרים אחרים של פרק, כלומר משקפים את מכלול יצירתו: הדברים, טוסטוס, איש ישן, המחזה "העלאה במשכורת".

עם כל הצבעוניות, פרטי הפרטים, המבנה הסימטרי וההשתקפויות בהחלט ניתן לכנות את "החיים הוראות שימוש" רומן קליידוסקופי.

עמוד השדרה של הספר הן שתי עלילות שלהן שני גיבורים. העלילה האחת היא סיפורו של הדייר הצייר ולן. אמן זקן המתגורר בבניין זה שנים ומכיר את סיפורו של כל דייר ושל דיירים קודמים, למעשה הוא המספר של הספר. עולה בו רעיון לצייר תמונת חתך של הבניין – מעין הקפאה בזמן של רגע אחד וכל ההתרחשויות הבו־זמניות בכל חדרי הבניין. למעשה הספר הוא הוא הציור שמתכנן ולן לצייר במחשבתו. העלילה השנייה עוסקת במשחק המספיק לעצמו ונסובה סביב סיפור חייו של ברטלבות. ברטלבות הוא ג'נטלמן אנגלי עשיר, בן דמותו של פליאס פוג (יש לו גם משרת נאמן צרפתי). הוא הוגה רעיון – לחיות את חייו באופן צורני לחלוטין, כמשחק המוגבל באילוצים, ללא תכלית פרט לרצון שלא להשאיר אחריו עקבות. משחקו משתקף (ובעצם משקף את מפעלו של פרק ביציאת הספר הזה) במושג הפאזל. ברטלבות לומד עשר שנים אצל הצייר ולן לצייר אקוורלים. לאחר מכן הוא נודד בכל רחבי העולם במשך עשרים שנה ובכל נמל מצייר אקוורל ובו נוף ים. כל אקוורל הוא שולח לאמן פאזלים (שגם הוא דייר בבניין) החותך את התמונה לפאזל. אך לא על פי תבנית קבועה אלא בצורה מחוכמת שכל תכליתה ליצור פאזל מתעתע (כמו שעושה פרק ברומן עצמו על כל ה"חתיכות" – סיפוריים שבו). לאחר מכן מבלה ברטלבות עשרים שנה נוספות בניסיון להרכיב את הפאזלים בדירתו (ממש כקורא הקורא את הספר). כשהוא מסיים פאזל הוא מעביר אותו לטכנאי כימאי המאחה את חלקי הפאזל ומשחזר מהם את האקוורל המקורי, הנשלח לאחר מכן לנמל בו נוצר ומושמד שם (סגירת מעגל).

נשאלת השאלה, האם פרק התכוון שהקוראים בספר יזהו ויעמדו על כל התחבולות שהכניס לתוכו? על פי אחרית הדבר הוא לא התכוון לך, או שהתכוון לכך באופן מוגבל. ממש כפאזלים המאוחים של ברטלבות, הקורא צריך להנות מהסיפור השלם והחוויה ופחות לזהות כל קוד וקידוד. לכן גם לא צריך לפחד מן הספר שלמרות מורכבותו מעוררת ההשתאות הוא גם קל לקריאה. גם גודש הפרטים אינו מפחיד כשמבינים שהוא אמנם נוצר באופן מלאכותי לפי חוקים, אך בעצם בעיקר לצורך יצירת רושם של אקראיות החיים. (כמובן גם שאפשר לקרוא את הספרים המגלים את כל תכסיסיו של פרק האמתיים או המשוערים – אם אתה ממש משוגע לדבר). בכל זאת חלק מכל הקשרים המוזרים מפציעים לעיתים מתוך הקריאה האוטומטית של הרשימות הבלתי נגמרות, כך שניתן להתרשם וליהנות גם מההיבט המשחקי של היצירה. בכלל, בתור מי שניסה לפעמים ליצור מיתוך אילוצים בעצמו, נראה לי כי לכל האילוצים הללו יש אפקט מדרבן, ממכר, ליוצר. ספק אם פרק היה מצליח לכתוב כל-כך הרבה לולא ההתמכרות הזאת. כלומר היא בעיקר מדרבנת את הסופר עצמו.

למרות המבנה המייגע נהניתי מן הקריאה. קצת נמאס לי מכל אופנת הממוארים והאוטופיקשן. הבו לי יצירות מלאכותיות, בדיוניות במפגיע (ריאליסטיות או לא) ורעיוניות. בסוף היה חבל לי שהוא נגמר (אך גם שחררתי אנחת רווחה). בנוגע לציון – איני יכול שלא להעניק לו 5 כוכבים על המפעל הכביר וגם 5 על העונג האישי שלי (למרות שיהיו אולי כאלו שלא יתחברו לסבך הזה).

View all my reviews