Review: אהבת

אהבת by Dino Buzzati
My rating: 3 of 5 stars

אנטוניו דוריגו הוא גבר בורגני איטלקי טיפוסי (לשנות השישים של המאה ה-20 בכל אופן). הוא בן קרוב לחמישים, גר אצל האימא במילאנו ועשה לו שם כארכיטקט וצייר תפאורות ללה סקאלה. את צרכיו המיניים הוא מספק על-ידי ביקור אצל יצאניות. מדוע הוא אינו נשוי? – התירוץ הוא כפול – ראשית, הוא סובל מדימוי עצמי נמוך (חושב שהוא מכוער למדי) ומתקשה לפתח מערכות יחסים נורמליות עם נשים ושנית, הוא נהנה ממצבו כמו כל גבר עמיד, שאינו חסר דבר ואין לו מחויבויות מיוחדות.

ואז קורה לו משהו – הוא מתאהב ביצאנית צעירה, ההתאהבות קשה כספחת. לא תמצאו כאן תיאור ריאליסטי של חיי הזנות, ביקורת חברתית, ניתוח של הפאתולוגיה של הזנות, פגיעות מיניות וכדומה. ובעצם זה לא מדוייק לגמרי. בוצ'אטי מודע לכל זה במידה כזו או אחרת, ואפילו עושה בכך שימוש, בעיקר כשהוא מגיע ל"פואנטה" של הסיפור. אפשר אולי לתרץ זאת בכך שהספר נכתב בשנות החמישים ולא בימינו, אבל הסיבה העיקרית היא שבוצ'אטי נוטה (כמו גם ברומן הקודם שלו שקראתי לפני כשנה – מדבר הטטרים) לפתח את המערבולות הפסיכולוגיות של הגיבור כמו גם את מערכת היחסים המזוכיסטית שלו עם היצאנית לאידה לכדי פרדוקסים רעיוניים בסגנון קפקאי.

בעבור אנטוניו לאידה (שהיא גם רקדנית) מסמלת את השחרור האוטנטי האקזיסטנציאליסטי כמו גם את השוליים החברתיים, את ההתפלשות במדמנת החיים, את אי־הזהירות, את ההכרח לצבור כסף ללא הרף מתוך מחסור בלתי נפסק, את הכורח לשקר לו ולעצמה – שקר הממלא צורך כפול: לשמור על כבודה העצמי בעיני עצמה, גם אם לא בעיני החברה ולהתחמק מקנאותו הכפייתית של אנטוניו. אנטוניו כבר השביע את תאבונו המיני מלכתחילה באמצעות הכסף והממסד הנוח של הזנות. אבל הוא התאהב – חלה במחלת האהבה. הוא מבקש אהבה ממי שאינה יכולה להחזיר לו אהבה, אלא בצורה של העמדת פנים. הוא יודע זאת, אבל אינו יכול להפסיק מלבקש את האוטנטיות. הוא מזקין והיא צעירה, הוא בורגני והיא יצאנית עניה הנסמכת על תומכים, הוא משכיל והיא עממית. ומכאן שכל שהוא מקבל בעד כספו (חוץ מהסקס) הם שקרים, שנועדו לשמור אותו על אש קטנה, ליצור מראית עין של קשר מיוחד, אך גם להשקיט את קנאתו ולהסתיר ממנו את האמת שהוא מודע לה באופן אובססיבי, אך מעדיף בסופו של דבר לספר לעצמו סיפורים בכדי לעמעם אותה. אנטוניו הוא עיוור, עיוור מבחירה אך גם (כמו כל אדם) עיוור באמת. כל ההתעסקות במחשבות האובססיביות שלו והניתוח שלו את שקריה של לאידה, מושכת את הקורא כמערבולת, אך גם מדגישה את העיוורון האמתי שלו למצבה של לאידה. גם הקורא נותר עיוור לחיים הפנימיים של לאידה (לפחות עד לסוף הרומן בו אחת הדמויות משמיעה פתאום ביקורת חברתית).

אנטוניו מבקש לחשוף את האמת שמאחורי שקריה של לאידה אך הוא אינו מצליח בכך. ככל שהוא מתאמץ כך האמת לכאורה בורחת ממנו כמו האל הקפקאי. אך זאת רק מפני שהוא אינו יכול (ואינו רוצה) להכיר בכך כי היא בהישג ידו כל הזמן וכי הוא יודע אותה בעצם ופשוט אינו מסוגל לפעול כדי לשנות את מצבו – אינו מסוגל להתחייב, לוותר על מהוגנותו החברתית ולהקריב את חיי הנוחות המדומיינים.

מצד אחד יש כאן בניה יפה של ההסתבכות הנפשית ופיתוח של הפרדוקסים הרעיוניים, מצד שני בשלב מסוים אתה מבין את הפרנציפ והעסק מתחיל לחזור על עצמו. לא סבלתי ואפילו נהנתי לפרקים, אך בסיכום כללי הספר יפה אך לא הגיע לשיאים. התרגום (משנות התשעים) טוב – טוב מידי. באופן אישי לרוב אין לי בעיה עם "שפה גבוהה" ("משלב גבוה" כמו שמכנים זאת היום למרבה האימה), אני אפילו אוהב זאת. כאן המתרגם מרבה להשתמש בצורות שאינן מקובלות בשפה העברית היומיומית. דווקא מכיוון שהן תקניות ומדוייקות מידי הן נראות מומצאות. בכלל, האופי של הרומן נדמה כמחייב שפה עכשווית.

View all my reviews